אשראם במדבר

תקציר:
אני נוחת ברייב הגלקטי באשראם במדבר
לשלושה ימים של זרות
שחרור, פקפוק, הרהור
וטרנסים בלגאנים לפנים

נחיתה
לבסוף אסף אותי גבר ממוצא רוסי כבן ארבעים שנראה היה בתחילתה של נסיעה ארוכה מאילת צפונה, מבדר את עצמו בצפייה-תוך-כדי-נסיעה בסדרת טלוויזיה רוסית בטאבלט שהוא הניח על הדש-בורד. הוא לא הסתכל על הכביש כשהוא נסע. איך הוא בכלל ראה אותי?
וכמו שנאספתי כך נחתתי בצד הכביש המאובק והלוהט ביובש של עומק המדבר, פטה מורגנה מרוחה לפנים כמו מסטיק שנמס ופס שחור מפויח כמו סדק של פה חָרֶב שנוחר מאחוריי. פניתי מזרחה אל כתם הירק הרועש ושמו "אשראם במדבר". 
בירת הניו-אייג', כמצופה, היא אי.
נכנסתי ומיד נתקלתי בזוג מחייך שאיחל לי הנאה- הוא בחזה חשוף עם קעקוע תבליט ספירלי על כתפו, אפריקאי שכזה, והיא בראסטות וגופיה שכיסתה רק מלפנים והשאירה מאחור רק קשר פרפר רופף.
איך לתאר? במה להתחיל? רסטות, נזמים, חיוכים מתנדנדים ולא ממוקדים, הנהוני הסכמה עם קצב עמוק ומרעיד שזולג ממעבה הכפר. עצי שיטה באורות דיסקו. בלי חולצות, יחפים ועם נעלי אדידס, אולסטאר כפכפים וסנדלי שורש, חצאיות, שרשראות וצמידים ותספורות ועגילים ונזמים משונים ושרוואלים. בדים מתוחים על גרילנדות בין הדקלים, כפות תמרים בין קירות הבוץ ודשא צמוד למבנה היביל הצבוע בציורים פסיכדליים. נשים בהריון, זקנים, ילדים מתרוצצים ערומים בין אוהלי טיולים בכל הגדלים. חזיות כאן אינן חזון נפרץ והחזון אכן, לפעמים, נפרץ. אנשים רוקדים יחפים במעגלים וקבוצות לקצב תופי דרבוקה שבטיים, נערות יחפניות בשיער פזור מעגלות מותן באוויר בקצב הדאב-סטפ. גרמניות, ספרדים, צרפתיות ורוסים-ישראלים. אני מאוהב.
לבגדים כאן אופי מיוחד מאוד - מובחן אבל חמקמק, זרוק וחופשי או בעצם מוקפד בלהיראות כאילו איננו חשוב. כלומר, חשוב כאן להראות שהחומר איננו העיקר. אבל, מצד שני מצאתי גם מכנסי שלושתרבעי של חופי ים ומעליהם גופיות אייטיז שכאלה שבראשן תספורות קצרות של נוער הטלוויזיה הראשל"צי המוכר. נראה שהקהל כאן מעורבב משני סוגים- אנשי הניו-אייג' ואנשי מסיבות ה-RAVE. שתי תופעות דומות מאוד אבל גם שונות, ההבחנה ביניהן כרגע נראית לי בעיקר באופנה, אף על פי שהאוכלוסייה השנייה היא ברובה בנים.
תאורה לא אחידה עם תכנון כפר משונה ערבבו יחד אווירה של מבוך, עודף הגירויים והפרצופים היפים והמחייכים רק הוסיפו לבלבול והעיצוב החכם אפשר למאות אנשים להתכנס ובכל זאת לא להרגיש שהחוויה "המונית" מידי.
יצאתי לסיבוב והגעתי די מהר ובפתאומיות אל קצה האי איפה שעמדה כיפת "דום" גיאודזית גדולה עטופה בד לבן ובו חלון למדבר שהתגלגל עד להרי אדום, מרחב מישורי מלוא אופק הידיים הפרושות ובו נקודות של אנשים שנשפכו לתוכו מהאי הירוק בטפטוף מידלדל שהתחלף בהדרגה בעצי השיטה. צלילי הדיג'רידו נישאו על רוח הערב המדברית הגוברת עם הבהובי חליל ושירה נשית צוהלת, אי-שם להקה מרקדת הפריחה בועות סבון ענקיות וצבעוניות שהתערבלו באוויר והתרוממו בשלווה אל ההרים, נישאות על קולות השירה ומקשטות את הרגע בתחושה של התרחשות מיוחדת.
בנקודה הגבוהה הקרובה מישהו סימן באדמת הלס ספירלה ענקית ע"י סיקול אבנים והתיישב באמצעיתה על כיסא בית-ספר ישן ועקום, פורש ידיו לצדדים כמו שואב אנרגיה או מהשקיעה שלפניו המדליקה מאחוריו את הרי אדום או מהלילה המתגלגל בּרוֹךְ מאדום אלינו, מחשיך את המישור מכחול, לסגול עד לאפילה זרועת הכוכבים ושטופת הרוח.

זיקית מבוהלת בחולצה מכופתרת
קצת לפני החושך, בעודי יושב וכותב במחברת התיישב לידי נדב לשיחה.
במקור מענתות, נדב למד כאן באשראם מדיטציה אקטיבית של אוֹשוֹ ואז נשאר עד למועד בלתי ידוע, התוכנית היחידה לשוב בתחילת אוקטובר ללמוד חינוך במכללת תל-חי בקריית שמונה וללמד אושו במטולה. עיניו בורקות, נדב עשה רושם של צעיר שמח, רגוע ושלם עם עצמו. הנינוחות של גופו הורגשה דרך השולחן והאוויר והדהדה בי בעוצמה.
כמה שהרגשתי רדוף! עסוק, טרוד, דאוג, חרמן, רעב, עייף, חצוי, לבוי, מיואש, מתוסכל ומבולבל, כל מה שנדב הוא לא! בעודי מדבר איתו הרגשתי כמו גוש בגרוני איך זמן רב מידי נשאבתי לתחבורה הציבורית לארנונה לחוזי שכירות-מילואים-הגרעין האיראני-ביטוח לאומי-ציוני פסיכומטרי ונכנסתי לעווית של זיוף. קיוויתי שאצליח להתחבר מהר למקום ולאווירה כדי שלא להפסיד ואולי להצליח להבין מבפנים את הסצנה אבל המאמץ להתחבר דווקא ייצר בי בדידות וכמיהה לחיזוקים- שאני בסדר, שאני כמו כולם, שאני "זורם".
עוד מעט יגיע אלעד ותהיה לי מעט חברה, חשבתי, בעוד השיחה עם נדב הולכת ומאתגרת את כוחות הזיקית התרבותיות שלי. אז יריתי מטח ארטילרי של אש משתקת של פילוסופיה בשקל, מקורית מספיק כדי שהוא לא יזהה אותה וטבולה בידענות במידה ומושגים אופנתיים במידה כך שההתנשאות המשתמעת תעבור בסך בלי הפרעה. חצי קניתי אותו, לא בטוח. הוא מצידו נשם עמוק, הביט סביב, חייך ובכל זאת הזמין אותי לנגן איתם מוזיקה במדבר תוך שהוא משאיר לי פתח לא לבוא, מרגיש שאני חצוי, קצת "לא זורם". רק הערכתי אותו יותר.
בשיטוט בין האנשים המגניבים והנערות היפות נזכרתי ביוליה מגינת שלום שאמרה לי שהניו-אייג' היא בדיוק כמו כל דת אחרת. כי כמו לכל דת, יש גם לתרבות הזו מדים (רק טבעי וחופשי, אסור מותגים!), יש לה שפה פנימית ומושגים ("אתה חייב לשחרר את המיינד שלך, הוא קבור בתוך הסיסטם"), יש לה קודי אכילה (צמחונות על גווניה), יש קודי תפילה והתנהגות ויש גם דעות קדומות וכפייה תרבותית ונוהגי אישות ואיסורים וטאבואים. חולף בין כל הדמויות הרבות ראיתי בבירור את הזרות שלי והרגשתי בחדות בין השיחות הקלילות איך גם בין החמים וה"מקבלים כל אדם כמות שהוא" כביכול אינני מקובל כלל, כי אני עם תיק משוכלל, כי אני לובש מכנס קצר דגמ"ח וחולצה מכופתרת, משובצת לא פחות. כי אני מסופר קצר, כי אין לי מבט מתנדנד וארשת של "התבוננות פנימית" אפופה ולא ממוקדת, כי אני נראה "סחי". 
אוי ווי.



חוויה של חיבור
מתוך שהחלטתי לעבוד על עצמי שאני בעצם ב"אמצע הסצנה" ושאם אשכנע את עצמי כולם יהיו משוכנעים לא פחות, מצאתי את עצמי מהר מאוד יותר ממשוכנע או משכנע. מצאתי את עצמי מרפה ומתמסר, מרחיב חיוכים ומעגל תנועות גוף, מצאתי עת עצמי כעבור יומיים כשכבר אינני מוצא את עצמי, רוקד במבט למעלה עם עיניים עצומות ומבין בעצם על מה כל המהומה. הסיפור כאן הוא סיפור על שחרור.
הכל מתחיל באמת בטקס הפתיחה. קצת לפני השקיעה התכנסו כשלוש מאות איש מתחת לציליה הצחורה, על המחצלת הלבנה הגדולה ומול המזבח הגדול - עמדת הדי-ג'יי. מסביב לרחבה נתלו סמלים צבעוניים ומשונים לרוב, חלקם סמלים גלקטיים אותם זיהיתי מהתקופה בגינת שלום וחלקם זרים לי מאוד, כולם בוודאי עמוקים ורבי משמעות חסרת חשיבות לקהל הרחב שפשוט יפה מכדי להתעניין במשהו שאינו עצמו. הבטתי באנשים מרותק.
הכהן הגדול עלה לבמה בלוויית מספר משרתים בקודש, הניח את כתר האוזניות על ראשו והחל עורך את המזבח. המוזיקה הוחלשה מעט והקהל שחש שמשהו מתחיל החל מריע ומיילל. במקום להתחיל במילים בחר הדי-ג'יי לתת למוזיקה שלו לתת את הטון ובמיומנות רבה החליף בהדרגה את המוזיקה לצליל עמוק בקצב קבוע ודופק המבשר על התרחשות קרבה. ההתרגשות בקהל גברה. קול גברי התגבר בהדרגה מתוך הרמקולים, נושא מילים באנגלית- "in the begining god created... the heaven... and the earth..." אנשים התחילו להתרגש באמת ואז כשהקול האלמוני דמוי אלן ווטס הגיע ל"let there be light" קצב הטראנס התפרץ לפתע וכל הקהל התעורר לתנועה משוגעת, מייללים אל הירח, רוקדים כמו נרקדים, מריונטות על אקסטזה, "יאללה בלגאן!", מתופפים עם הרגליים, מנערים את הראש, מזיזים את כל הגוף בבת-אחת בלי מעצורים לשמע השילוב המופלא- קצב שבטי עם צלילים אלקטרוניים.
לאחר משך זמן לא ברור בכלל קצב הטראנס ירד ונחלשה המוזיקה, הקהל נרגע והרפה, השאמאן הגלקטי-אלקטרוני הרים את המיקרופון שלו וביקש מכולם להחזיק ידיים ולפתוח מעגל גדול. עכשיו כולם רואים את הפנים של כולם ומרגישים לפתע שותפות משונה שלא אופיינית במסיבות, אולי מרגישים לרגע כמו שבט אמיתי.
אבל אין מקום לעדינות, הכל חייב להיות טוטאלי והשאמאן המשיך וביקש יותר חיבור, יותר קרוב, וכולם הסתובבו במעגלים וחיבקו זה את זה. הכהן אמר "כולנו אחים ואחיות. הנה אח שלי! כולנו ביחד, אחד בעצם, חולקים את החיים האלה, חולקים את הכדור הזה..." אנשים יללו אל הירח "אה-הו! אה-הו!" וחזרו למעגל הגדול, הפעם מחזיקים את הידיים למעלה. צליל הגיטרה התגבר ברקע וזוגות נכנסו למעגל ורקדו בתוכו. עוד ועוד אנשים הצטרפו למעגל הגדול והוא גדל כל כך שכבר לא היה מקום על המחצלת להכיל וכשלוש-מאות איש, כולם שמחים ומתרגשים עמדו זה מול זה בריגוש. עמדתי איתם מתקשה להכיל את הפער שבין החיבוק העצום שחשתי והעובדה שבעצם כולם כאן זרים לי לחלוטין. ריח של גראס. עושים ביחד אוהם.

"יאללה טרנסים בלגאנים!"
"מה באנו לעשות??", צועק הדי-ג'יי. "לעוף, טראנס! לרקוד, בלגאן!" צעקו לו חזרה. אחד צעק "לחפור!" ובתוך גל הצחוק ענה הרב-מג של צלילים "לא, לחפור זה נעשה אחר כך...". לי כבר הספיק ורציתי לצאת מהמעגל אבל כנראה שפשוט לא הייתי מאוקלם כי השאר המשיכו לשלב הבא בו הם התחלקו לזוגות ודיברו. הכהן הסביר באהבה רבה ובחום: "לא רק מה נשמע ואיכקוראים: חלומות, שאיפות, הוקרות וכולי. כי מתי יוצא לנו באמת לפגוש אנשים? אנחנו רואים אנשים כל הזמן אבל מתי יוצר לנו באמת לפגוש? לראות נשמה?"
עוד כמה רגעים ואז מתחיל הרעש! יהה! כולם חזרו לריקוד המשוגע והפרוע, האקסטטי. הבטתי בקהל וחשבתי לעצמי שטרנס הוא ריקוד של בנים... נטו חוויה של עצמי, נראה שהמטרה שלו היא להתעלם מהסביבה, למעשה למחוק אותה לחלוטין, בלי שמץ של עדינות, יופי או יצירה. מעין ביטוי אגרסיבי של היצר הבסיסי להיות. ואוו איזה ריח של גראס. אני שמח. כולם סביבי מנופפים איברים ויש כאוס שמח. מעל הרעש שמעתי את השאמאן אומר "בטראנס מזה קל לזכור שכולנו אחד!" ואז שוב חוזרים אל המעגל. השאמאן המשיך: "לשחרר את כל המיינד וכל האשליות, להיות רק כאן ועכשיו, אנשים יפים עם העוצמות שלהם." מדברים על בעיות בסיסטם, ומסכמים ב"הייה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
"...זאת מהפכה תודעתית! זאת מהפכה של אהבה, של חופש, מהפכה של אחדות. לא, זו טרנספורמציה, לא הפיכה!"
"...אני רוצה לשתף אתכם במשהו שחשוב לי, וזה די מרגש אותי, גם להיות כאן וגם לדבר איתכם. זכינו להיות בדור מיוחד, הולך להיות משהו מעניין במציאות שלנו בקרוב. כי היום אנחנו רואים, יש בעיות בסיסטם: הסטרס, המצוקה החברתית, בכלכלה, באקולוגיה, בטבע, בחיבור שלנו עם עצמנו... אנחנו מתכוננים לשינוי שיהיה, זה לקום ולקחת אחריות ואנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד, 2012, הרבה נבואות, הרבה אנרגיות גבוהות. אנרגיות של שינוי אבל גם של הרס. אבל זה לא משנה. כי כל אחד צריך לקום ולשנות ולקחת אחריות ואז יהיה פה אחרת.
"...הסיסטם יכולה לעבוד על אהבה! אפשר לבנות עולם על "ואהבת לרעך כמוך", זה אפשרי, אין סיבה שלא, רק צריך לרצות את זה ולעשות, עכשיו זה הזמן..." סוף סוף הגיע הזמן ומעל הבמה הדי-ג'יי נתן את האות לפתיחתו הרשמית של האירוע: "...תודה לספיריט! אני מודה לנו על ההקשבה! יאללה הנענו פרידום סטייג'! יאללה גלעדי, תן לנו בראש!"


"הזוי"
יום למחרת אני מתאושש, יושב ושואב את אור היום עמוק לתוך התודעה כדי להאיר לתוך הפינות המעורפלות של ליל אמש, תחושה של התעוררות מחלום אחד לחלום אחר, לתוך מציאות שלא ממש מתחברת עם עצמה. תענוג! למעשה, הבנתי בדיוק מה המניע ומה הסיפוק. כל המסע חיפשתי שיקרה לי משהו, לא ברור מה, משהו, "יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" והנה הקסם, מוגש על מגש של רעשים חזקים, בגדים מוזרים ואי של חיוכים וחיבוקים באמצע המדבר. קמתי בבוקר והמילה היחידה שהצלחתי למצוא למה שסבב אותי הייתה המילה המרופטת "הזוי". מה בבלבול שלי עשה לי כל כך טוב? מה בבלבול הנהדר הזה נתן תחושה של לבלוב כה מחייה?
במובן מעט מופשט, אולי מופשט מידי, מצאתי רצון לשבור את המציאות "הרגילה". אצל חלק מהאנשים פה הרצון הוא מתוך כעס, אצל חלק מתוך סקרנות, אצל חלק מתוך אהבה. אבל מהשיחות עם כולם עולה שהרצון מתחיל בידיעה העמומה, הכמעט לא נוכחת, שיש משהו מעבר למציאות הרגילה, ואותה הידיעה מרגישה שהיא הגיעה ליעדה רק באותו הרגע של ה"הזוי", של ה"מה קורה פה?", של ה-"איפה אני?" ואז הכל מרגיש חדש, נקי ואמיתי והרגע מזדקק ומיטהר. "רק פה אני מרגיש שאני חי" אמר אחד, ואחרת "אתה לא מרגיש איך הכל פה אמיתי יותר?". תחושה של שחרור עמוק ממשהו רחב וסמיך מנשוא יחד עם חיות מרעננת של שינוי אמיתי. אמת או שקר?
החוויה ברייב נדפה ניחוח משכר של "חיבור". המילה הזו הדהדה לאורך כל שלושת הימים מכל שיחה, מכל פינה כמו מנטרת הארי-קרישנה, ולא בכדי. כולם באו לפה עם כוח מניע דומה - שאיפה לחיבור אקסטטי וטוטאלי, שאיפה לחוויה של אחדות מלאה עם אחרים, עם הבריאה, עם עצמם, עם הטבע... עבור כולם החוויה צריכה לסוב סביב הטראנס. טקס הטראנס הוא טקס מטהר. כל אחד לוקח את הסם האהוב עליו ונכנס לרחבה בדיוק איפה שהווליום מתאים ורוקד עם עצמו, רק עם עצמו, עד שהוא שוכח את עצמו. חיבור מתוך ביטול, טראנס-נירוואנה-אינסטנט-סטייל, ועוד להראות מגניב תוך כדי. גאון מי שחשב על זה.


יתום
אחת משיחות האקראי הייתה עם בחור בשם נדב (נדב אחר כמובן), צעיר שמנמן שמאחורי משקפיו הדקים התרוצץ מבט מבוהל ומסנוור. שאלתי אותו איך הוא התחיל בסצנה.
"אני יתום מגיל שבע-עשרה, עזוב סיפור עצוב אתה לא רוצה לדעת. משפחות אומנה, בלגאן בבית ספר. חיים קשים, כן? אבל נשארתי אופטימי. וואלה לא קל, אה? לא, בטח. ניסיתי להישאר במסגרת וזה... אז הסתובבתי קצת. לא התחשק לי בית ספר, למה למי היה מתחשק, לא ככה? עבדתי קצת גם פה באילת וזה. דווקא אחלה של תקופה הייתה, עוד נשארו לי חברים בעיר מאז. קיצר מה עושה ילד שיתום מגיל חמש-עשרה, מה? אז כשהייתי כל השנים האלה לבד התחלתי לעשן. זה עוד בקטנה. והתחלתי להסתובב עם חבר'ה וואלה היום אנ'לא יודע אם הייתי מתחבר איתם שוב. ומעישון כזה לעישון אחר, ומפה לשם ועניינים ואני כבר בתחילת התיכון עמוק, מה-זה עמוק, ב-ת-ח-ת של הסצנה. אם חייבים סמים בשביל הקטע? וואלה תראה דוגרי לא אבל בת'כלס כן. הרוב פה עם גראס, זה הכי סבבה, ויש את הסחים שעושים סטלה מאלכוהול אבל זה פחות טוב. פה ושם יש כאלה שעל אסיד וזה אבל אחי תתרחק מזה זה הכי סרט.
רגע תגיד, כמו שאתה רואה אותי עכשיו בן כמה אני נראלך? וואלה אתה לא רע. עשרים וארבע. מגיל שש עשרה אני יתום. אז כמה זה יוצא, שמונה שנים? מה, מה קרה? סרטן ותאונת דרכים...
אבל זהו, עכשיו אני יוצא מהסצנה, אין-אין, אני נוסע לקנדה ללמוד רפואה, אוניברסיטת טורונטו... תגיד, אני נראלך חכם? הא? רואים עליי? 720, איי-קיו מאה שישים, באמא'שלי. לא, אחי, אני מקרה של מבוזבז, בטח, עם כאלה חיים. לקח לי כמה שנים להתיישר אבל אין, עכשיו אני טס לקנדה וגומר עם כל החרא הזה."
השומר מחברת האבטחה עם המבטא הרוסי הסתובב אלינו וביקש שיחת טלפון כדי לקרוא לחילוף שלו ולסיים את המשמרת. נדב שלף ראשון. "וואי, וואי, יא אללה מלא שיחות שלא נענו מאמא. יו, תראה, היא התקשרה איזה עשר פעמים... מה אתה אומר, מתי להתקשר אליה? לשלוח הודעה? וואי היא תדאג... טוב נו אני אשלח איזה אס-אם-אס..." עמדתי המום. "אז מה, אתה צעיר פה בסצנה, הא? קבל עצה אל תיכנס לזה אחי. זה לא טוב."

נכון שזה טוב?
מה מניע אנשים להתחבר לזרם הזה, איזה צורך? כל אדם שראיתי דיבר אליי ממקום אחר. אמנם כולם השתמשו באותן המילים- "חיבור", "זרימה", "שלווה", "אחווה" וכיוב' אבל היה ברור שבעוד עבור חלק מהאנשים המילים היוו קשר והסכם, עבור אחרים הם היו לא יותר מאשר סיסמת-כניסה ומס. מה הצד העמוק והמהותי ומה הצד הבינוני של התרבות הזו, תהיתי, ומה מביא את האנשים השונים האלה לאותו המקום? אולי המכנה המשותף המניע של האנשים לכאן הוא תחושה ברורה שהחיים האלה צריכים להיות אחרת ושמשהו באורח החיים שלנו אינו מכוון ואז הם מחפשים עד שהם מוצאים משהו ש"מרגיש נכון" ונאחזים בו, לפעמים מבלי להתעמק ולשאול אם אולי הם בעצם התכוונו להגיד "מרגיש טוב", ולא "מרגיש נכון".
"נכון", "טוב", מה זה משנה? אמנם האבחנה בין ה"נכון" לבין ה"מרגיש טוב" היא אבחנה שמעט מאוד אנשים בקהל כאן היה "זורם" איתה, כי הוא מניח השגה וניתוח שאינם אינטואיטיביים או רגשיים, כי הוא מגיע מה"מיינד" שכידוע הוא האשם לכל הבעיות ב"סיסטם" אבל במהלך השיטוט באשראם התחוור לי שזו לא סתם אבחנה מילולית, זו אבחנה עקרונית.
כי כשאנשים אמרו לי כמה המקום "מרגיש להם נכון/טוב", כלפי איזה חלק בנפש ה-"מרגיש טוב" התייחס? האם זה היה כלפי המקומות הפנימיים, העמוקים והחשובים של החיים או האם זאת הייתה תחושת "טוב" שנענתה על ידי מקומות רדודים ואנוכיים? ואני, האם כל מה שקרה לי באי הרגיש לי "נכון" כי הוא התייחס לעומק של החוויה שלי כבן אנוש, לשאיפות שלי וליחסים הוגנים ואמיצים עם אנשים אחרים או האם זה הרגיש "טוב" כי כולם חייכו אליי, כי צרכתי המון חומרים וכי המיניות ליטפה לי את החושים?
עוד לא פסקתי וכנראה שלעולם לא אפסוק כי כך או כך, סיכמתי לעצמי, רוב הקהל שזרם דרכי וסביבי בעודי שואל לא הגיע הלום מבלי ששמע את הקול קורא לו ומבלי שפסע בצעד האמיץ לקראתו ויצא לדרך. הקהל שפגשתי כאן הוא קהל של חָפַּשִים, רק אנשים כאלה יגיעו לכאן, מי עמוק יותר ומי אדוק פחות, מי משכיל יותר ומי מודע פחות, כולם מחויבים אך ורק לכיוון שמבטיח להם שחרור.
כמה פרצופים יפים, כמה צדודיות מושכות וקצת מוזיקה טובה ונזכרתי להזכיר לעצמי להרפות ולחשוב על כל זה אחר כך...

בשביל חיבור צריך חבר
פתאום אלישע! איזה כיף! זאת כבר הפגישה השלישית שלנו - בפעם הראשונה בגינת שלום שמעתי ממנו על כתיבה בתקשור ועל הספר שהוא כתב, בפעם השנייה בטיול לקטים הוא ריגש אותי עד דמעות בווידויים שלו על חיי המשפחה ואהבתו לילדים ונגע בעומק נשמתי בדיבור הפתוח שלו אליי ועליי והפעם הוא הפיל עליי פצצה - הוא פירק את משפחתו ויצא אל הנדודים. לכאן הוא הגיע כדי להעביר סדנה ביוגת צחוק.
המפגש עם אלישע הזכיר לי מהי עוצמה של רוחניות אמיתית, מהו אומץ רגשי וכמה עמוק יכול להיות חיבור בין שני אנשים ובבת אחת, כמו נביא בקהל של נזירים או כמו במאי בקהל של שחקנים הוא האפיל לחלוטין על כל שאר הדמויות באשראם. שוחחנו בבולמוס על רגשות עמוקים ועל חיפוש רגשי-רוחני כואב בשילוב הומור מעט נוירוטי אבל רך ומחבק.
אלישע הרגיש מיד את מטען העצבים שהבאתי איתי ושעמוק בתוכי אינני רגוע וכחבר טוב ידע גם להניח לכך.
הלכתי איתו לסדנת הצחוק, ומסיבה לא מובנת לי התגבר בי חשש.
יוגת צחוק. אני מבין מתוך הרוגע כמה העמסתי על עצמי, כמה כבדות יש עליי ביום-יום. פה כל מה שמעסיק אותי זה הרגע והאנשים. הרוגע הזה נעים, לוקח לו זמן לשקוע והוא מדהים. אבל מתוך כך ברור לי שאני נמשך תמידית, עקבית, לפוליטיקה, לאקטואליה, לאחריות הציבורית. זה כנראה הכיוון שלי, והרוגע הוא החופשה.
והנה האמת של המקום הזה - כל האידאולוגיה, כל התרבות, הכל נוצר בדיוק בשביל זה- שאנשים יוכלו להגיע, להירגע ולהרגיע, לשחרר, לוותר ולהרפות. ורוב האנשים כאן לא מתבלבלים בין החופשה למציאות ולא מערבבים אבל כמובן שצריך את אלה שכן כדי לתת חיות לעניין.
החשק ירד ואני ויתרתי על המסיבה של שישי.



סרטים רעים
סופו של הרייב הגיע ולמען האמת הגיע בזמן. מצאתי עצמי עומד בטרמפיאדה לכיוון דרום מיואש מול הארמדה השועטת צפונה של רכבים מכל הסוגים, כל אחד מהם מספר סיפור: חבורת החיילים בחופשה עם המאזדה של ההורים, הזוג הצעיר בפיאט הקטנה והחבוטה עם המזרונים הקשורים לגג, "רוחניקים של סוף שבוע" עם רכב החברה המלוקק, המשפחה ההיפית מהגליל עם המיני-וואן עמוס הסטיקרים.
תוך כמה דקות הצטרפו אליי שניים בערך בגילי ומתוך הפליאה ההדדית על הכיוון המשותף דרומה השיחה התגלגלה כך שתוך זמן קצר נקלעתי למשחק כוחות משונה עם אחד מהם. הוא שחקן בהתלמדות והוא "רוחני מאוד", כך נראה, והוא בחן אותי כדי לראות בדיוק כמה מואר אני לעומתו. לרגע לא שמתי לב ונשאבתי היישר לתוך הבוץ. אני יותר מואר. לי יש מסקנות עמוקות יותר. לא, המסקנות שלי כל כך עמוקות שלא ניתן לתארן במילים ובוא נראה אם אתה מבין על מה אני מדבר. ובכן, בדיוק ברגע בוא הבהבה אצלי נורת הגועל נראה היה שהוא הגיע למסקנה. אני אכן ראוי להיות בחברתו. רק שמאותו הרגע הפכתי כנראה להיות בבת אחת ובו-בזמן גם פחות מעניין וגם מאיים והשיחה נשמטה אל תוך עננה של יוהרה, רגשי נחיתות וכעס. חברו המחויך והצנוע החזיר את הכל למידות סבירות ואני למדתי בשקט את הלקח.
רגע, מישהו פונה דרומה... לא לא לא! מה הוא עושה?! הקטנוע הדהוי התפרץ לכביש בהתעלמות מוחלטת מנתיב ההשתלבות ומהמכונית השועטת בצפירות פאניקה דרומה וזגזג אל השוליים עד לטרמפיאדה. "מישהו רוצה טרמפ לאילת?" שאל נדב, עיני העגל שלו נודדות קרועות מבעד למשקפיו ובוהות כמו לא יודעות באיזה כתם שמולו להתמקד כדי ליצור קשר עין. שתיקה מביכה קפאה בגרונותינו. מי יגיד לו שהוא אידיוט ושאסור לו לנהוג? לפני שמי מאיתנו ארגן את דבריו הוא המשיך כמה מטרים קדימה ושאל בתחנת ההסעה איפה שישבו עוד כמה צעירים. אלה החליפו איתו כמה מילים והוא המשיך לדרכו.
- "תגידו, אתם מכירים אותו?", שאלתי. 
- "מה, אותו? כן, בטח. גנוב על כל הראש."
- "הוא הציע גם לכם טרמפ?"
- "כן. אבל מה אני מצ'וגע לעלות איתו? ועוד בלי קסדה? אחי אני ראיתי אותו לפני איזה שעה לוקח אסיד עם עוד כמה חבר'ה. הוא דלוק עכשיו על כל הראש."
- "אתה לא רציני. למה לא אמרת לו משהו?"
- "אני? למה מה אני אגיד לו?"
גוש עמום של חרדה התמצק באמצע הגרון שלי. "הוא ילד גדול", ניסיתי לשכנע את לעצמי. "הוא יהיה בסדר..."
לבסוף עלינו אני ושני החברים, הרוחני והרוחני-באמת, על טרמפ עם גרושה מצרפת בגיל העמידה ובין הדיבורים על אילת ועל החיים ועל ילדים ועל נישואים וניאופים וגלידת פיסטוק, בעיקולים היורדים אל הערבה ראינו ניידת חונה בצד הדרך עם קטנוע מוטל לצידה על הסלעים מוקף גבבות של תחבושות לבנות מפרפרות ברוח.

בדרך החוצה
השיחה ברכב הייתה נעימה, נינוחה ומרתקת, טבולה ברמיזות מיניות משעשעות עם הרבה הומור עצמי מדויק.
במהלך השיחה שמתי לב שאחד החברים כינה את הפסטיבל בכינוי המוכר "גדרינג" (GATHERING) וזאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הכינוי שהכוונה שלו היא לדמות לכל האירוע אופי של כינוס של שבט כלשהו. האם יש כאן אירוניה? כי אמנם מצד אחד תרבות ה-"ניו-אייג'" היא תרבות גלובאלית ששואבת תכנים מכל רחבי הפלנטה אבל מצד שני החוויה מנסה לחקות את שיא הלוקאליות- השבט, הכינוס השבטי, מדורת השבט. האם זה לחיות פנטזיה או האם זו יצירה של מציאות חדשה? האם יש כאן תיקון של ההווה או בריחה ממנו?
השיחה התגלגלה הלאה וכולם התפעלו מתחושת החיבור והזרימה שהייתה, והייתה באמת. אבל מהי נקודת החיבור? האם החיבור צריך בכלל להגיע מהמקום האישי? למה לא מהמקום הגלובאלי, החברתי, האלוהי? מצד אחד עמדה בי התחושה שהתרבות הזו מתייחסת לנקודות חיבור רדודות יחסית אבל מצד שני זה באמת הרגיש נעים יותר מכל מסגרת אחרת. הנחמדות לא הייתה מוזרה, האדיבות הייתה מובנת מאליה והקשר הידידותי מהיר, קליל ולא ציני. אבל איפה הפער?
כי אם הרגיש לי כל כך "טוב", למה לא הרגיש לי "נכון"? אולי כי שחרור אין פירושו חופש, הבנתי לבסוף. ומתוך כך התברר שכל הפסטיבל הזה הוא בדיוק כך, רק פסטיבל, ושאין כאן כל רעיון חדש אלא רק תרבות נגד, הפוגה זמנית, גלולה רוחנית עשירה שאנשים בולעים בדיוק כמו שאר סמי השעשוע. אבל האם יש משהו אחר? 
דוהרים דרומה אל העיר, מבטי נשאב אל הרי אדום הבוערים מעבר לזגוגית ונפשי יצאה אל המדבר העתיק שלחש מעבר לחלון את דעיכתו המהורהרת אל תוך הלילה.