בטרם יציאה



בימים כאלה של טרם יציאה אני כמו ספינה עגונה בנמל, המחשבות רועשות כמו קדחת המלחים על הסיפון
והמחשבות על העתיד מהדהדות ומציקות כמו קריאות השחפים. אלה מעסיקות את עצמן בזוטות של כמויות ציוד וחישובי משקל, ואלה מדגדגות בי התרגשות ילדית וחרדה עמומה מפני אופקים עמוקים ומצולות. אני משקיט ומרגיע את עצמי בכך שנכון לעכשיו כל חבלי היום-יום עדיין קשורים היטב, עוגן המשפחה כבד ומוצק ואני מוגן לבינתיים, אבל בכל זאת, בכל פעם שאני מגניב מבט אל האופק אני מריח את הרוח המלוחה, שומע את טפיחות הגלים ועוברת בי רעדה לא נשלטת שמציתה בי פרץ נוסף של הכנות. אני בוהה בנוף שנשקף מהחלון במטבח, שומע קול עדין של מרחק ומרגיש איך המפרשים שבי תופחים ומרפים, תופחים ומרפים. המתח המוזר והמתוק הזה של קוצר רוח ופחד שמנגנים עליי ביחד, כמו פעמון ברוח.
אני מביט אל האופק וחושב לעצמי כמה מופלא כל זה.
כמה מופלא זה שכל הקסם, כל האפשרויות בעולם, כל גילויי האומץ והפחד, כל ההרפתקאות בעולם, הסיוטים והזוועות, החלומות והתקוות, ההמצאות וההפתעות, החרדות והחששות, עוצמת האחריות ועצם האפשרות לשינוי, כל כך הרבה מהדברים היפים בחיי השעה שלנו נולדו בעצם מנשיקתם של הדמיון וחוסר הוודאות, מתשוקת המחשבה אל העתיד. כאילו כל מה שאנחנו נולד מהמבט באופק; שאנחנו ילדיו של האינסוף. ועכשיו, כשאני משחרר את המבט לשטוף רחוק פתאום ברור לי מאוד מה מושך בי את יצר הנדודים ובהיר לי כמה הוא קמאי. אני מציין לעצמי באירוניה כמה הנדודים הם "שורשיים". ברור לי מאיפה מגיעה תחושת החשמל המפתלת של טרם יציאה.
אני חייב כבר לצאת.
זהו המסע שלי. לא דרום אמריקה, לא הודו, לא אפריקה. ארץ ישראל. כשאמרתי לחבר שאני יוצא למסע הוא אמר "מה עכשיו מסע. אל תתפלצן, טיול. כולה טיול, ועוד בארץ" וקפאתי. המילה 'מסע' תמיד נשמעה לי הולמת יותר אבל לא שאלתי את עצמי למה. הזלזול הכעיס אותי, הייתי חייב תשובה. אז סיננתי החוצה את ההקשרים המעוותים של הצבא, דיללתי את המשמעויות הרומנטיות מהתנועה, השוויתי מול האור עם המילה 'טיול' ובסוף שאלתי את עצמי למה אני באמת מתכוון ומהר למדי התבהרה התשובה. בטיול המטרה שלי בדרך כלל היא להנות, כלומר הטיול הוא מטרת עצמו, תכלית עצמו. אבל הפעם הרגשתי שהצורך שלי מכוון את המסלול מתוך משהו רחב יותר, מתוך תכלית חיצונית. המסלול נושא איזושהי משמעות נפרדת, וזה מרגיש אחרת מטיול.
"משמעות", "תכלית". ייתכן והגזמתי. בשורשו של העניין מנחה אותי בעצם רק הסקרנות הפשוטה, ותו לא, אבל מהסוג הבוער: מה קורה בארץ ישראל, בסתיו שנת 2011? בין כל הדעות, הרעיונות, הגישות, העובדות, העמדות – כמו בהיכל של מראות – איזו משקפת את האמת? מה באמת קורה בארץ ישראל? סתירות וסתרים.
כשאני מסביר למשפחה אני מביא משל קטן עם לקח בצידו. מקורו של המשל באגדה סינית מזמן שושלת האן (גרסא דו לשונית לשיר):
שישה עיוורים נכנסו לאוהל קרקס, והתפזרו בתוכו. בעוד הם מגששים את דרכם, מי במקל, מי בשמיעה ומי בנחיריים, חש אחד מהם לפתע בנוכחות גדולה בתוך האוהל.
- "אלון, גם אתה מרגיש שיש כאן מישהו? או משהו?"
- "כן... אני מרגיש את זה עכשיו. זה חי! אתה גם מרגיש את זה דימה?"
דימה התקרב לחיה, נתקע בצידה ומעד.
- "אחח! זה כאב... מה זה?" הוא שאל בפליאה. דימה מישש ובחן ולבסוף הכריז: "שומעים, לחיה הזו יש עור מחוספס ועבה, דומה לקיר!"
אחמד התקרב אל החיה המוזרה הדומה לקיר ושלח את ידו המגששת לפניו, ובקצה אצבעותיו חש מגע חלק כשל אבן משוייפת. הוא החליק את אצבעו עוד ולהפתעתו גילה שהחיה היא עגולה וקצהּ חד למדי. מיד קרא:
- "דימה, אתה טועה ומטעה. החיה הזו דומה לחנית חדה."
- "מה?! על מה אתה מדבר. אחמד, גם אתה וגם דימה מבולבלים", זרק לעומתם אלון. "החיה הזו היא כמו נחש: ארוכה וגמישה ומפותלת".
ניגש יהודה בנפנוף נחוש של מקלו וגמר אומר לשים קץ למחלוקות. הוא לבטח יירד לשורש העניין. הוא התקדם בזהירות וגישש ברגלו ובמקלו ובנחיריו עד שלפתע אחז במשהו. יהודה הודיע לכולם:
- "לא ייתכן. אני מרגיש כאן איבר עבה ורחב וגלילי. כמו עץ!" לרגע אחד השתוממו כולם מהמסתורין.  ברגע הבא התחילו לריב. כל אחד פוסל את חברו מזה, לועג לשכנו מזה ודבק באמיתות הבלתי מעורערת של תחושותיו. זה צועק על זה וההוא סונט לשניהם. לפתע קריאה:
- "אמיר ואברהם, מה אתם מרגישים?"
אמיר ניעור ראשון, ניגש בצעד בטוח ישר קדימה והואיל והשאר גיששו רק לפניהם, הושיט את ידו כלפי מעלה. עכשיו תיפתר התעלומה.
- "אה... אני מרגיש משהו מוזר... זה דק מאוד, כמו שק עור!"
- "לא יכול להיות!" זרק לעומתו אברהם, שהלך לקצה הנגדי מכולם כדי לחפש את התשובה. שם הוא גישש עד שלבסוף אחז במשהו מתנפנף ומסריח... דק וחזק ופרום בקצה! "אתם רואים את החיה רק מצד אחד, החיה הזו דומה לחבל!"
ושוב צעקות וקללות והטפות וכעסים. ובעוד הללו מושכים ונוגעים כל אחד בצידו התעצבן הפיל והחל להשתולל. תרועות רמות, צרחות ואבק התאבכו בחלל האוהל. יתדות נעקרו, חבלים נקרעו ואוהל הקרקס החל להתמוטט. הסתובב הפיל בהיסטריה מצד זה לצד זה. כשחבט הפיל בדימה בחדקו הבין הלה את דבריו של אלון, כשרמס את אברהם ברגלו הבין הלה את דבריו של יהודה, ורק כשנדקר אמיר בבטנו ע"י החט הוא הבין את שחש אחמד.
לבסוף השתחרר הפיל מהעיוורים ומכבליו, פרץ את האוהל, ברח מהקרקס והותיר אחריו 6 עיוורים מדממים, כואבים ומפוכחים.
המשל הזה עזר לי להבין משהו. הבנתי למה אני מבולבל כל כך, הבנתי למה ככל שאני שואל יותר שאלות אני הולך ומתבלבל, הולך ומסתקרן, הולך ומסתבך... לפעמים אנחנו מגיעים למקום כלשהו, או פוגשים מישהו, ומבלי להתכוון אנחנו חוטפים בפנים את הצד השני של הפיל. או אז אנחנו מאבדים אחיזה, נבהלים, כועסים. ואז מתוך הבלבול אנחנו מוצאים איזון חדש - רחב יותר, ובצידו אוצר של שאלות.
אז אני יוצא עכשיו כדי להקיף את הפיל בקרקס של המציאות הישראלית. השאלות, כמו הסירנות, קוראות לי ואני יודע שהן מובילות אל מים סוערים. זה בכוונה. נשמע את האנשים הכי שונים ממני, נחפש את המקומות הכי מוזרים, הכי זרים לי, ננסה להבין לשורש את השוני ואת השווה, לבהות בתהום, לגעת בגבול ולדלג לצד הנגדי.
מעל לכל - נחפש להשתנות, להשיל מסכות, להתגמש - לצאת מעצמנו. נחפש את החופש.
אמנם, ממסע שכזה יכולה להשתמע יומרה גדולה- לגלות את האמת. ברם, "האמת" היא רק שאיפה, גם אם אחת הנעלות שבהן, ועבורי היא לא מטרה או מקום אלא כיוון או דרך. היומרה האמיתית שלי, יומרנית לא פחות, היא המשאלה שיהיה לי מספיק יושר עצמי ויושר שכלי לשמור את הכיוון הנכון ושלא לאבד את הדרך... לו יהי.
בינתיים חיובי מאוד ומשעשע לחשוב שהעובדה שאני לא יודע לאן אני רוצה להגיע תעזור לי להגיע, כמו שנאמר: "אתה לא יכול ללכת לאיבוד אם אתה לא יודע לאן אתה הולך!".
כשאודיסאוס יצא את ביתו באיתקה הוא קיווה לשוב אליו, אבל בדרך קרו לו החיים (יש שיגידו שקרה לו מרפי). אין לי כל כוונה כזו. אני יוצא את ביתי כדי לא לשוב, ואם לשוב - אז לשוב אחר, "בתום דרכים ושאלות" (ק).
אז מה ארזתי? לא הרבה. למעשה, שני דברים בעיקר: ספק ואהבה גדולה. ספק, כי הוא גם המצפן הכי אמין בנמצא וגם כי הוא אולי הדבר הרחב ביותר שיוכל להכיל את כל מה שאני מקווה לפגוש. ואהבה, גם הדלק וגם המנוע של עצמה. פלא הנדסי, שווה לקחת.

נתראה בשבילים!