מעכו דרך קבר בהאוללה ללוחמי הגיטאות

תקציר:

אני מחפש את עצמי בעכו, פוגש מתנחלים עירוניים המעוררים בי תודעה שבטית

שמתערערת כשאני פוגש ערבי קומוניסט. אחר כך אני משוחח עם אימאם,

שומע על החיים תחת שלטון האיסלאם ומבין כמה דברים

במוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות


מפת המסלול

לפני שיצאתי לדרכי חבר הביא לי מדרש אגדה שכתב מרטין בובר. האגדה מספרת על גוי ששואל רב חסידי כיצד זה ייתכן שאלוהים הגדול והכל-יודע בעצם לא יודע איפה אדם מתחבא בגן העדן (בראשית, ג, ח - וזה במקרה גם פרשת השבוע). שאל אותו הרב: "יפה בעיניך שדבר האל נכון בכל זמן ובכל מקום?" ענה לו הגוי שכן. השיב לו הרב: "שאלתו של אלוהים נשאלת עבור כל אדם, בכל מקום ובכל יום. איפה אתה? איפה אתה חי? לאן אתה הולך? וקורא לו לקחת אחריות על מעשיו". באופן מפתיע, אבל הגיוני ומובן מאליו, המילים הראשונות שכוונו אליי בעכו היו צמד השאלות: "מי אתה? לאן אתה הולך?".

יצאתי מתחנת הרכבת לסמטת קיבוץ גלויות והשתעשעתי בקריאת שמות המשפחה על הבתים. מול קרסנופולסקי גרים דדון, הולם. משם פניתי לרחוב הבוסתן עם ציפיות לבוסתן ערבי עתיק ושופע כל טוב אך בקצהו מצאתי רק חלקת עפר רחבה, כולה כבושה, רמוסה ומצולקת בסימני צמיגים של טרקטור, מצרצרת וקרירה באור הירח. מסתבר ששם הרחוב כבר לא רלוונטי. אדרבא, בקצוות השדה נזרעה פסולת בניין במעין לעג סמוי למצוות הפאה. האכזבה שלי הפכה למשיכת כתפיים כשהבנתי שלמעשה כל רחוב בשם הרצל, ויצמן או בן גוריון יכול לעורר בי אותו תסכול אם כי באופן פחות ציורי. ניחא.

נכנסתי לשכונת אנשי הקבע המפוארת, שנראית לקוחה מסרט פרוורים אמריקאי. מהחלונות אני רואה חדרי אורחים רחבי ידיים וטלוויזיות ענקיות, באחד הבתים אני רואה אבא מאכיל את בנו התינוק. ילדה דתיה עם חצאית שחורה ארוכה, כבת 10, מגיחה מהחושך אל הרחוב המואר כשהיא רוכבת על סקטים במהירות לכיווני ."תני כיף!" צועקת לה חברתה, וזו עונה לה: "נווו...אל תהיי סתומה". אני חולף על פניהם ואז הן מבחינות בי. "מי אתה? לאן אתה הולך?". 4 בנות בכיתה ד', ששון וצהלה. שאלות של ילדים מדהימות אותי, והם לא יודעים כמה השאלות שלהם חדות. אחר כך אחת מהן תשאל אותי על המחברת שאני רושם בה: "תגיד, מה זה, זה מחברת החיים שלך?" ואחרת תשאל: "מה, אין לך בית?". ניסיתי להסביר אבל הן לא הבינו. אולי אני הזוי מידי.

איכה? איפה אני נמצא? תובנה ראשונה עולה למחרת משיחה עם הרב ירון, הראש הרוחני של גרעין אומ"ץ - אור ואמונה מציון. מטרת הגרעין, שהוקם לפני כ-15 שנה, היא לחזק את יהדותה של העיר עכו על ידי עידוד הגירה יהודית לעיר וחיזוק הצביון היהודי באוכלוסיה הקיימת.

כששאלתי את הרב ירון מה חושבים הערבים על פעילות הגרעין הוא היסס ואז אמר שהערבים בהתחלה נהנו, מהחסד. "כי בכל יום שישי אנחנו מחלקים ארגזי מזון, 250 כל פעם. תסתכל ב"אורות החסד" בגבעת נפוליאון בערב חמישי אתה תראה הרוב שם ערבים". מהשמועות על המהומות שהתרחשו פה ביום כיפור לפני שלוש שנים ובאותו רחוב ממש, הבנתי שהם כבר לא חושבים ככה. כמה שעות אחר כך מצאתי את הגרפיטי הזה:

אולי זה בעצם הומאז' לאינפקטד משרום?

הרב ירון מעורר בי הזדהות רבה. אנשי גרעין אומץ מקדישים את חייהם לשמירה על הצביון היהודי של המדינה ולא מפחדים להתעמת עם הערבים, מעין חלוצי תש"ח בני ימינו, בחזית המאבק הדמוגרפי. צריך לשמור על חוסננו כרוב בכל אזורי הארץ והם אלה שמובילים. אני מזדהה כי אני מבין שמעמדנו כרוב לא לעולם חוסן, ושלעולם לא נזכה לחסדים כמיעוט. המאבק נכון וברור והמטרה מקדשת גם אמצעים מעט מפוקפקים.
אבל אני עוזב את רחוב בן שושן מעט מוטרד מהאוטומאטיות בה נדלקה ההזדהות שלי. מה הצד של הערבים בכל זה?
אני עולה על גבעת נפוליאון ומביט אל עבר העיר העתיקה. מישהו טרח להעניק לנפוליאון את דגל ישראל להסתער איתו, אבל אני מחייך באירוניה כי נפוליאון הרי מעולם לא כבש את עכו, ובמבט נוסף נפוליאון נראה לי עכשיו נושא מבט נוגה של ייאוש משועמם.

"כל אלה איסי, עושים מההיסטואר סלט. מה הפלא שהם מצליחים להמשיך ולריב?"

פסגות הן מקום טוב להרהורים, ואכן בפרספקטיבה העירונית הנשקפת מראש התל מתעצבת בי נקודת מבט חדשה. "איכה?" בנוף הנשקף על העיר מסתמן קו הגבול בין העיר העתיקה והשיכונים מזה לבין השכונות החדשות משם באופן מאוד מוחשי כקו הגבול בין שני שבטים יריבים. אולי כל זה הוא בעצם מאבק בין שני שבטים יריבים? מאבק קטן ופשוט המתנהל על אש קטנה אך ניזון ממיתוסים אדירים והקשרים חובקי עולם? במהלך השבוע מצאתי את עצמי שוב ושוב מדלג מצד לצד של קו החזית, מגנרל למוצב, מחפירה לחמ"ל. בשיטוטיי בעיר הקודים של המלחמה הסמויה מתבהרים: היא מתנהלת דרך נדל"ן, דרך שמות הרחובות, דרך ספירת הגולגלות, דרך הקצאות התקציבים ודרך מאבקי המינויים בעירייה. הנאמנויות פה פשוטות, טיפשיות ושפיטות מאוד.

כששאלתי את הבנות בשיכון אנשי הקבע אם זו שכונה טובה הן ענו: "בשכונה שלנו אין ערבים, רק אנשי קבע". הקשיתי עליהם ושאלתי: "אבל יש גם אנשי קבע ערביים". היא לא חשבה על זה, וכנראה גם לא היה הגיוני בעיניה. אבל עכשיו ברור לי יותר מה חשתי כלפי הרב ירון- הוא בן השבט שלי והוא מגן עליי. וברורה יותר תחושת השייכות הבלתי מותנית ומקור הפחד שהצליחו לעורר בי: "ערבים ישתלטו על העיר". ברם, חשיפת תעלוליו של "הקוסם" הפעם לא משנה את השפעתו על דעותיי, אני עדיין מאמין שאסור לתת לערבים להשתלט על העיר.

אבל אצל בישתאווי פ'חרי, או אבו-עדנן, קצת התביישתי.

בעיר העתיקה


הגעתי אליו דרך טיילת חופה של עכו העתיקה, היכן שגלי הים היפה והרגוע מלטפים את חומות העיר ברכות, כמו אישה המנסה לפייס את בעלה הזועף. על הטיילת אני חש איך היא מנסה לשווא לחדור אל תוך מבוך הסמטאות של מחשבותיו אבל הוא פשוט אינו מקשיב לה וממשיך להתבצר בדעתו.

הגעתי לכיכר קטנה עם מכולת. פה אני שואל עובר אורח "איסמח-לי, איפה הבית של אבו-עדנן?"
-"אתה ממס הכנסה? מס רכוש?" הופתעתי מאוד והתחלתי לגמגם.
-"לא... אה, מה פתאום", מרחתי חיוך מובך. "אתה בטוח?" הוא התעקש, "אהה, כן..." אני חילצתי בקושי והוא התרצה.
- "פסדר, אתה רואה שם ממול מדרגות? תעלה שם ותשאל".
אבו עדנן יושב על כורסא מפוארת מול הטלויזיה, לבוש בפיז'מה ולצידו עץ אשוח קטן מפלסטיק. חזר לא מכבר מניתוח. אני הצגתי את עצמי, הוא הציג את עצמו: נולד בחיפה בשנת 37' , חבר במק"י משנת 55'. היה חבר מועצת העיר, יו"ר מועצת ועדי ההורים בעכו, פעיל חברתי ומשפטי. כיום חבר במפלגת חד"ש.
השאלה הראשונה ששאלתי את אבו עדנן הייתה אם הוא נוצרי הוא מוסלמי והוא לא אהב את השאלה. על פניו חולף עלבון. אבו עדנן אומר לי: "זה לא טוב, שאלה כזאת, אני לא אוהב. קודם כל כולנו בני אדם, עם זכויות, לפני הכל".
משב של אוויר ים פורץ לחדר, קריר ומשכר, וכמו הסיט עננים שהיו במחשבתי. באיזו קלות מחשבותינו, המתרוצצות מסוגרות בתוך סמטאות הקסבה של ראשינו, שוכחות את הים שבחוץ! באיזו קלות מחשבותינו מתרגלות לנוכחותו של הים ומתייחסות בעיקר לעצמן- מנהלות זו את זו, מכלכלות את עצמן ושוכחות את בהירותה של האמת הפשוטה והבהירה אך עם זאת הרחבה ועמוקה כל כך. קודם כל כולנו בני אדם. לו רק כולם היו זוכרים זאת כל הזמן. תיקנתי את עצמי: "לא התכוונתי להגדיר מי אתה, התכוונתי לשאול איפה אתה נמצא".
אני שואל אותו לדעתו על קהילת אומץ. "זה - לא נעים. לא מועיל לחיים משותפים. עשרות שנים חיינו בעיר הזאתי באווירה טובה, בלי בעיות. אלה לפני חמש עשר שנים התחילו להיכנס גזענים ולהסית. תראה, רוב התושבים פה גרים ביחד... מה שהם עושים זה לזהם את אווירת החיים של ערבים ויהודים".

הוא לוקח אותי למחשב שלו ומראה לי תמונה שהוא צילם. בתמונה מופיעה מודעה ורודה שהוא מצא דבוקה בעיר, פשקוויל. רשום עליה: "יהודיה לא יוצאת עם גויים". "אתה רואה?" הוא אומר לי "זה גזענות", ואני חושב לעצמי שהמאבק הדמוגרפי הפך בינתיים למאבק ה"דמוני-גרפי".
"אבל גם אצל הערבים יש את זה. מה עם החמאס?"
- "החמאס, אלה יותר מסוכנים עליי מאשר עליך. החמאס, כמו החרדים, שונאים את כל מי שלא כמוהם. ת'מבין, הם לא נגד ישראל, הם נגד כל העולם. הם יותר מסוכנים עליי, יותר מעלייך, כמו שהחרדים יותר מסוכנים עלייך מעליי. הם {נוצרים, חרדים, חמאס} אותה מחשבה אותו רעיון - שכולם צריכים להיות כמוהם".

- "אז מה יהיה פה בעכו, עם כל השנאה וההסתה?"
- "איך אומרים? הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

עכו העתיקה - קסבה עצומה

האם אפשר לוותר על כל המריבה ופשוט לחיות בשכנות טובה עם כבוד הדדי? מיד מזנקת במוחי דמות הישראלי הטיפוסי ומקללת: "יא חת'כת סטלן נאיבי, מה נראה'לך?".
משם הלכתי לדבר עם שייח' סמיר אל-אעסרי, האימאם של מסגד אל-ג'זאר בעיר. 
- "מה המצב של ערביי ישראל?"
- "על ערביי ישראל יש לחץ. מרגישים שלא מקבלים מה שצריך, אין שיוויון. נכון, חיים טוב ויפה, בוא נגיד. אבל הרוב מרגיש שלא מקבל מה שמגיע לו כאזרח. אין שיוויון בזכויות. תראה, יותר מ-80% מהערבים נאמנים למדינה. זה אומר הרבה. אם הם יקבלו את מה שמגיע להם אז הם ישמרו על המדינה יותר מהיהודים".
- "מה חסר? מה המצב פה בעכו?"
- "אין מתנ"ס בעכו {האומנם?}, אין קאנטרי למשל. יש בחוף התמרים אבל לא כל ערבי נכנס לשם. זה עולה 4600 ש"ח לשנה..."
- "מה אתה חושב על אומ"ץ?"
- "אני דואג. ההתנהגות שלהם לא טובה, הם חושבים שהם לבד ולא עושים שיתוף פעולה. זאת הבעיה של היהודים הדתיים, שהם לא נכנסים לקהילות. שהם חושבים שאם הם רוצים לשמור על עצמם הם חייבים להתרחק מאחרים ולא לשתף איתם פעולה... הבעיה היא שבצד שלנו לא נותנים לאנשים לחיות את החיים שלהם. וגם בצד שלכם, לא נותנים לאנשים לחיות את החיים שלהם".
שאלתי את האימאם אם הדת מובילה למאבק או שהמאבק מגייס את הדת והוא תחת זאת ביקש ממני להגיד בכנות למה היהודים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. עלה בי זיכרון השואה. האימאם שאל אותי למה אני צריך בכוח לדבוק בדת משה רק בגלל שזאת הייתה דתו של אבי, והוסיף שהוא לא מרגיש כל מחוייבות שכזו ומחנך את בנותיו בהתאם.
תוך כדי השיחה האימאם התארגן ליציאה ופרש לחדר צדדי כדי לפשוט את הגלימה השחורה. עניתי לו שלדעתי החיכוך בארץ הוא לא עניין של דת, הוא נובע מתודעה של שבט. לתדהמתי, חזר האימאם לבוש במכנסיים שחורים מהודרים על נעלי עור מבריקות ולגופו חולצה מכופתרת ורודה, ששרוולי ידיה הקצרים מאוד מבליטים את שריריו המרשימים. על פרק ידו לבש האימאם שעון מרובע מוזהב. פתאום הוא נראה צעיר בחמש עשרה שנה ודמותו כשל עורך דין תל אביבי, חובב חדר כושר צעיר, אולי ממוצא עיראקי.
יצאתי מהמסגד מבולבל. עכו עיר מוזרה: הים עוטף אותה יותר מכל עיר אחרת בארץ, אבל היא גם סגורה מפניו יותר מכל עיר אחרת. אחרי השיחה הרגשתי שאני צריך לצאת עכשיו מעכו, שאני צריך לברוח.


בין העיר לבין הים


חציתי את העיר ברגל והגעתי אל הגנים הבהאים, גן בהאג'י, אל המקום הקדוש ביותר בדתם - קברו של בהאוללה. הבהאים הם דת עולמית, שנייה בתפוצתה אחרי הנצרות, ולה כ-7 מליון מאמינים. היסטורית היא צמחה מתוך האסלאם השיעי אך באיראן היא נרדפת. בארץ איננו שומעים כלל על דת זו משום האיסור שהטיל נביאם בהאוללה, על פעילות מיסיונרית בארץ ישראל.

הבהאים - הרמוניה וסובלנות אוניברסלית, אבל לא לישראלים

בגנים הבהאים אני טועה לחשוב את השומר משה טולדו, צאצא גאה למגורשי ספרד, למאמין בהאי. אנחנו מתחילים לשוחח ואני מציג בפניו את השאלות שמטרידות אותי. "אם היית גדל במדינה איסלאמית לא היית חושב ככה", הוא אומר לי. הוא גדל בטורקיה, עלה לעכו אבל עקר משם לנהריה בגלל הידרדרות העיר. לדעתו הערבים של עכו הם פלאחים חצופים "נבלות" והבלגאן ביום כיפור רק עזר לאפס אותם קצת. הבלבול שלי גובר ואני חש כמי שלקה בסינדרום שטוקהולם משונה שכזה.
יום לפני כן נקלעתי לשיעור על האסלאם מפי המורה איני עבאדי מדגניה. עברתי במקרה בשכונה כשנתקלתי במכינת גל של תנועת "אחריי" שקיבלו אותי בחום יוצא מן הכלל והרשו לי להצטרף אליהם לשיעור. איני מלמד שעל פי האסלאם, יהודים ונוצרים הם ברי הגנה (כלומר לא בני מוות) כל עוד הם כפיפים ולא מאיימים על ההגמוניה של האסלאם, תחתיו הם נגזרים לשלם מס משפיל שמטרתו לזרז את התאסלמותם. הוא סיפר על החיים תחת שלטון איסלאמי:

"עד גיל 9 גרתי בדמשק, לפני שעליתי לארץ. אבא שלי היה ראש הקהילה ויום אחד אבא לקח אותי איתו והלכנו שנינו לאיזה עורך דין, כי לאבא היה איזה עניינים לסדר איתו. האיש ישב על הבמה ולמטה בקשת כרעו אנשים מתחתיו ומסרו לו מטבעות {כדי לשלם מס גולגולת, ע"פ המצווה בקוראן סורה 9 פסוק 27} אבא הלך לשבת איתם. לא הבנתי למה הוא הלך לשם. אז חיכיתי לאבא בשקט בצד כמו ילד טוב ולא היה לי מה לעשות אז שיחקתי עם מטבע שהיה לי- מעמידים את המטבע ואז מצליפים בו עם האצבע ועושים ממנו סביבון. עשיתי את זה כמה פעמים אבל אז הוא נפל לי והתגלגל על הרצפה. רצתי אחריו ובסוף עצרתי אותו בדריכה עליו. אבא הגיע אליי בריצה כשהוא צורח: "מ-ש-ו-ג-ע! מה אתה עושה?" לא הבנתי, הייתי מבולבל מאוד. למה אבא צועק עליי? "אתה דורך על סמל המדינה!". הוא הגיע אליי מהר מאוד ובצעדי ענק והביא לי כאפה כזו, כמו מתוך כוונה לעקור לי את הראש מהצוואר! לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ילד בן 7, מה זו המהלומה הזו? ... אנחנו יוצאים החוצה. הוא לוקח אותי לסמטה, מאמץ אותי לגוף שלו ובוכה כמו ילד ואומר: 'יצחק, ככה נגזר עלינו, אם לא הייתי נותן לך לאכול מהטרפה הייתי נכנס לכלא... כל החיים משלמים מס. לא הפסקתי לרגע מלאהוב אותך. אבל זה גורלנו, ככה, אין לנו ברירה. אנחנו צריכים לשלם מס כל החיים."

עכשיו, אחרי התוכחה של מר טולדו והעדות של איני, דבריו של שייח' אל-אעסרי גורמים לי לחוש שלא בנוח ומזכירים לי מונח שיעי דווקא- ת'קיה, שפירושו הפשוט הוא "הטעיה". ייתכן שההבטחה של האימאם והמשאלה של אבו-עדנן לשכנות טובה וכבוד הדדי ריקה מתוכן? אז מה קורה כאן? למה בארץ להיות דתי פירושו להתגייס למאבק? איך זה שבחזית המלחמה השבטית הזאת כולם דתיים מאוד? אני חוזר לשאלה ששאלתי את האימאם: המאבק מביא להקצנה דתית או ההקצנה הדתית מביאה למאבק? רוני מקיבוץ המחנכים של הנוער העובד והלומד עוזרת לי- הרי הדת הגיעה לפני העימות.  כלומר, המאבק רק מקצין את העמדות הדתיות הקיימות. אז האם במציאות שלנו אין אפשרות לרוחניות תמה? או אפשרות לדתיות אוניברסאלית? 
אני משוטט בגן היפיפה וקורא על האמונה הבהאית, שבמבט ראשון מתיימרת לספק בדיוק את מה שאני מחפש, אך הרעיון של המרת דתי לבהאיאיזם מרתיע אותי. מדוע?

המשכתי צפונה לאורך האקוודוקט התורכי המחבר בין עינות כברי לעכו והגעתי לקיבוץ לוחמי הגטאות. כשהגעתי נכנסתי למוזיאון השואה אשר שאב אותי מיד לתוכו. "השואה" היא תמיד גדולה מידי מלהכיל, מלהבין, ולכן בכל פעם שאני מביט לתוכה אני לומד משהו אחר. בתערוכה על יהדות הולנד ראיתי פירוט כרונולוגי של החוקים נגד היהודים - תמונת המדרגות היורדות אל החור השחור של הרשע ששמו אושוויץ- ועלו בראשי חוקי הנאמנות של ליברמן. באיזו קלות אפשר להחליף את המילה "יהודי" במילה "ערבי"! אולי זו המדרגה הראשונה?
כמה גאה הייתי בהולנדים הרבים ובחסידי אומות העולם שעמדו לצד היהודים בתקופה נוראה זו, כמה גאה הייתי בערכי האדם האוניברסליים שלהם ובסובלנות שלהם, כמה רציתי לעמוד בסטנדרטים שלהם כלפי העולם.

מוזיאון לוחמי הגטאות - מוזיאון השואה הראשון

מצד שני, בעוד אני עובר מתמונת זוועה לסיפור בלהות הולכת ומתכווצת לי הקיבה וחריקת השיניים גוברת. "לא עוד, לא עוד"- אסור לנו כיהודים להגיע אי פעם למצב שבו אנו בחסדי אחרים, למעוד לעמדת מיעוט. אסור לנו לעולם לאבד את חדות החשדנות, את חושי החיים או את אמת מהותנו, גם אם צריך לעשות מעשים קיצוניים כדי לשמור על עצמנו.
אני עולה לגג המוזיאון ומחפש מקום למחשבותיי לשטוף. במבט אחד ארוך ושואל אני מביט אל העיר ואני מביט אל הים, על פני הנוף המטולא של עצים ושיכונים ושדות וכפרים ועמודי חשמל ומסגדים הטבולים כולם באבק היום-יומי הזה. אני מביט בין העיר ובין הים, בין הסולידריות האנושית לשבט היקר לי כל כך, בין המוסר לבין המציאות, בין הערכים לבין המחירים, והשאלה העתיקה חוזרת ונשאלת: "איכה?"

מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: נוצרים, יהודים וזיכרון השואה