מלוחמי הגטאות דרך שבי ציון לנס עמים

תקציר:

הרהורי דמדומים על חוף הים

בבית ההארחה לשורדי שואה של ארגון "צדקה"

מחשבות על יחסי יהודים-גרמנים

בקיבוץ הנוצרי היחידי בעולם

מחשבות על הנצרות לאן


מפת המסלול

ממוזיאון לוחמי הגטאות הלכתי אל הים.
הייתי עייף יותר מכפי שציפיתי, לאה ושפוף מהמאמץ הרגשי של עיכול המחשבות והתחושות שעורר בי מוזיאון השואה. אני מחליט להפסיק לחשוב על כך ומתרכז ביופיה של השעה. לאורך החוף הסלעי אני רואה אנשים ניצבים בבריכות גאות קטנות ועל סלעי הכורכר הרטובים, משליכים חכות אל הים הרגוע ונראים מהצד כמי שרוחפים על נשימות המים ומצווים את הגלים להיעצר לרגליהם. כאדוני הים המכריעים בחכתם מי מהחיים שם למטה ימשיך לשחות ומי יזכה לעלות אל הצד השני ולהשביע את רעבונם. מידי פעם עובר שחף וקורא ומושך את עיניי צפונה אל עיקולי קו החוף, הנראים כמעין נגיסות הססניות של הים בארץ, כבטנות מפרשים שהים מתפיח. מימין רכסי הגליל משתפלים כמו משתחווים לגאות הים, כורעים רוכנים וראשיהם מטה כמו בתפילת תחנונים. ומשם המבט ממשיך הלאה אל אחוזות החוף של שבי ציון, אל צריחיה הצחורים של נהריה ואל הקיר הירוק, הוא רכס סולם צור.

יש גבול לכל תעלול

באותו הערב התארחתי בבית הארחה מיוחד, חינמי, המופעל בהתנדבות עבור שורדי שואה. נכנסתי בשער הרחב אל גינה מטופחת שזהרה בצהוב תחת תאורת הגן שזה עתה נדלקה. הכחול הצלול של הערב שזהר מעל לגגות והריח העָרֵב של הגינה המטופחת ניגנו שלווה רגועה אך עירנית על המקום. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה קיבלו את פני זוג עיניה של שלומית, זוהרות בתכלת עזה ועמוקה. היא לבשה חצאית ג'ינס ארוכה ונראתה כמו בחורה מהאולפנא, אבל ידעתי שהיא נוצריה מאמינה. "שלום, אני הדודה" היא אמרה לי ולקחה אותי אל אולם חדר האוכל של בית ההארחה איפה שכולם, תמיד, אוכלים ביחד ויחד עם האורחים. מתנדבת מבוגרת, קרוב לגיל הפרישה, מודיעה בנקישה על פעמון "גונג" על תחילת הארוחה וכולם מתכנסים. לפני שמתחילים לאכול כולם מרכינים את ראשם ומשלבים את ידיהם מול פניהם ואחד מהם יקריא בקול רם ברכה קצרה בגרמנית. שמואל, אב המשפחה של "המתנדבים הקבועים" בירך פעם בעברית לכבודי, כדי שאוכל להבין, והתרשמתי מכנותה ועוצמתה של הברכה. בסוף הארוחה אחד מהמסובים יקריא אחרי הברכה הקבועה שני פסוקים אקראיים בגרמנית - אחד מהברית הישנה ואחד מהברית החדשה.
שמואל לקח אותי לסיור בבית ההארחה, שהוא גם ביתם של כ-8 מתנדבים זמניים המגיעים לשנה, בדרך כלל לפני האוניברסיטה אך חלקם בגיל הפרישה, ועוד ששת חברי משפחת באייר - המתנדבים ה"קבועים". שמואל באייר נולד בארץ, וכך גם רוב משפחתו הלוקחת חלק בפעילות הארגון בשאר חלקי הארץ.

אגף האורחים מסודר מאוד ונקי ללא רבב. כל כולו משדר צניעות וחום, מעיצוב הריהוט הרך דרך צבעי השטיחים הנעימים, לא מהודר או מפואר, כאילו מבקש לומר שהוא חשוב מכל זה. משהו במקום שונה מכל מלון אחר שביקרתי בו ומעביר בי צמרמורת משונה של מקום חמים אף יותר מבית, משהו נוגע ללב. אני מבין שהמלון הזה אחר מאוד כי בשונה מכל מלון אחר שהייתי בו - שנבנה קודם כל ולפני הכל בשביל רווח ותדמית - המקום הזה נבנה על ידי אנשים אוהבים וקודם כל בשביל אנשים. לא מבקשים פה למשוך את הכסף שלך ולא לצבור כוכבים אלא לארח בחום אנשים שסבלו סבל שלא יתואר. אור של חסד. האהבה הספוגה במקום אופפת אותי ומעלה דמעות בעיניי, מה שמביך מעט את שמואל...

אי אפשר להישאר אדיש או ציני לביטוי שכזה של חסד, הפועל בשקט ובצניעות יותר מ-40 שנה, או למסירותם של המתנדבים אשר מקדישים את חייהם לפעילותו. האם אלה לא הגרמנים אשר אני אמור "לזכור לזכור ולא לסלוח" להם? שאומתם ביצעה את אחד ממעשי הפשע הכי נתעבים בדברי ימי האנושות? שרצחו את אבא של סבתא ואת ארבעים אלף היהודים תושבי העיר שלה?

לפני כשנתיים הזדמנה לי פגישה מוזרה עם נערה גרמניה בשם קטרינה בפאב אירי בחיפה. קטרינה שאלה אותי שאלות מוסר על עופרת יצוקה ואני כעסתי עליה. חשבתי לעצמי: "מי את שתטיפי לי על מוסר לחימה?" אבל היא הייתה קצת מעבר לכל זה. בראייה לאחור אני מבין שההאשמה שהטחתי בה (לא בגלוי כמובן) הייתה רעה במהותה כמו כל גילוי של אנטישמיות. כשאני חוזר לדבריו של אבו-עדנן מעכו אני מבין שלהאשים כל גרמני באחריות לשואה הוא מעשה הזוי ונתעב כמו האשמת כל יהודי בצליבתו של ישו או ב"איום על טוהר הגזע". עלינו להעניק לכל אדם פטור-מחמת-הספק לרקע התרבותי שלו, וזה כולל גרמנים מדור שני ושלישי לשואה.

ועל אחת כמה וכמה לאנשי ארגון "צדקה". תחילתו של הארגון בתחילת שנות החמישים כשאישה יהודיה (אך המאמינה גם בישוע) בשם הלנה ויימאן הגיעה להתארח בבית הארחה לנוצרים מעוטי-יכולת ביער השחור בגרמניה במסגרת מסעה בין קהילות נוצריות. מטרתה הייתה להסביר להם שיש להם מחויבות כלפי העם היהודי וכלפי מה שקרה בשואה. את פרידריך נוטאקר, בעל האכסנייה וכומר בדימוס, היא הצליחה לקרב ליהדות ולעם ישראל. אמנם בתחילה, כשהיא ביקשה ממנו לפתוח בישראל בית הארחה לשורדי שואה הוא סירב, אבל כשהיא שבה שנה לאחר מכן עם כסף לעריכת טיול בארץ הוא הסכים להצטרף ומשם הדרך נסללה לתחילת פעילות הארגון. בית ההארחה עבר מספר גלגולים, מדירה בחיפה דרך פנסיון בנהריה עד שבשנת 66', ביום השנה ה-28 לליל הבדולח, הונחה אבן הפינה לבית ההארחה הקיים עד היום, ובשנת 83' אף נחנך במעלות בי"ח סיעודי מלא לשורדי שואה. בית ההארחה מארח ארבעים ושישה איש לעשרה ימים בכל פעם. כל פעילות הארגון מתקיימת מתרומות שנאספות במרכז בגרמניה ומפעילות מתנדבים - כמה עשרות כל שנה.
"הגרמנים יש להם קטע קצת אי רציונאלי" אמר לי אחר כך נועם, חבר יקר. "הם רואים את מה שהם עשו וזה מצטייר להם כמעשה נורא ממש. הם מרגישים שזה כל כך נורא שאת החרטה הם לוקחים לקיצוניות השנייה, והם ממש מבטלים את עצמם. המושג 'גרמני' בעיניהם כבר לא לגיטימי, הם ספוגים בשנאה עצמית. אתה יודע שאף אחד בגרמניה כבר לא מכיר את ההמנון הגרמני? הם גם לא תולים את הדגל, מי שתולה שם את הדגל נחשב קיצוני. כל ביטוי של לאומיות הוא בגדר טאבו". ואמנם, כששאלתי את שלומית איך זה לחיות עם הנוכחות המתמידה של השואה היא אמרה לי ברצינות, בהשלמה ובעמידה מלאה על האחריות הלאומית שלה "ככה זה, מה שהעם שלי עשה הוא נורא, אבל בשביל זה אנחנו פה".
שאלתי את שמואל מתי יוכלו יהודי וגרמני להיפגש ולא תהיה מבוכה, מתי כל זה יהיה מאחורינו. תשובתו הפתיעה אותי, הוא אמר "תשמע, זה לא ייגמר לעולם. בגרמניה יש עדיין אנשים שמאמינים בהיטלר, שרוצים לקרוא לילדים שלהם על שמו, שרוכבים על אופנועים עם קסדות של הוורמאכט. זה לא גלוי, זה מבעבע מתחת לפני השטח, אבל כשלוחצים זה יוצא פתאום. אנשים שיכורים שפתאום מקללים יהודים. זה עדיין שם, זה חי".
בינתיים, שניים מבניו של שמואל התגייסו לצה"ל - ועוד לקורס טיס. יונתן, הבכור, כבר קצין ואזרח מן המניין, ישראלי לכל דבר: גרמני-נוצרי-קצין-אזרח-ישראלי, כנראה יחיד מסוגו בעולם. שאלו אותו פעם למה הוא גר בארץ, הרי הוא יכול לגור ב"אירופה". הוא ענה להם - "למה לי? כל מה שאני מאמין בו, כל הסיפורים החשובים של הדת שלי קרו כאן. אין משמעות לגור בשום מקום אחר". אולי צדק עמוס עוז כשאמר שהטרגדיה של השואה קשרה את שני העמים המופלאים האלה ביחד, לטוב ולרע, ושכשם שיש גנים גרמניים בתרבות היהודית יש גם גנים יהודיים בתרבות הגרמנית.
המשכתי בדרכי, הפעם בלווית חברי נועם, לקיבוץ נס עמים.


הקיבוץ הנוצרי הראשון (והיחידי)


נס עמים נראה כמו קיבוץ קטן: אדריכלות של קיבוץ, מבנה יישוב בדיוק כמו קיבוץ, אופניים ומדשאות וחדר אוכל וגינון ממש כמו בקיבוץ, ומתנדבים מאירופה - ממש כמו קיבוץ! רק בהבדל קטן - כל התושבים בקיבוץ הם נוצרים.
לנס עמים יש סיפור דומה מאוד לסיפורו של ארגון "צדקה". בשנת 50' הגיע לבי"ח הסקוטי בטבריה רופא הולנדי בשם ג'ון פילון במטרה לפתוח דף חדש ביחסי יהודים-נוצרים, ובמהרה הצטרפו לרעיון שלו רופא שוויצרי בשם האנס ברנאט וקיבוצניק ישראלי ממוצא הולנדי, איש איילת השחר, בשם שלמה בזק. הרעיון היה להקים קיבוץ של נוצרים מאירופה שיהווה מוקד של עשייה "לקירוב לבבות" בין יהודים לנוצרים ובאופן כללי בין הדתות. בשנת 61', בתמיכת שר האוצר דאז לוי אשכול קנתה חברה הרשומה בציריך את הקרקע מידי שייח' דרוזי מהכפר הסמוך אבו-סנאן והוחל בבניית הקיבוץ. בתחילה רוב התושבים היו מהולנד והם התקיימו מגידול ורדים, נגריה, גד"ש ובית הארחה. בשיאה של העשייה בקיבוץ מספר המתנדבים היה מאתיים וגרו בו כמה עשרות משפחות, אך מסיבה שאינה ברורה לי נוצר משבר בקיבוץ. כיום יש כארבעים מתנדבים, מהם כתריסר לפני האוניברסיטה, פחות מעשר משפחות ומספר לא ברור של שוכרים יהודים אשר אינם קשורים כלל לקהילה. כל המשק של הקיבוץ נחכר, נמכר או הופרט למעט בית ההארחה אשר מהווה את מוקד העשייה כאן.

קארוואן העלייה על הקרקע - הגיע בנסיעה ישירה משוויץ

אני פוגש את מארחי הצעיר גוסוא (ישוע), אחד מהמתנדבים של אחרי התיכון. אני מוצא את רוב המתנדבים הצעירים בעיצומו של משחק הרשת התמידי ("קאונטר סטרייק"). המתנדבים מארחים אותי בשמחה רבה ובשיחה פתוחה אבל המבוגרים מגיבים ברשמיות אירופית אופיינית מאוד, כלומר שאלות ספורות ומנומסות ללא ציפייה כנה לתשובה.
אחרי ארוחת שבת שכללה שירה של "לכה דודי" ושירים דומים, התיישבנו עם בירה מכבי וגולדסטאר ליד מגורי המתנדבים לשיחה ארוכה עם נערות ישראליות ופלסטינאיות שהתארחו במקום. הן הגיעו למפגש מחודש לאחר מחנה "הידברות" של ארגון אמריקאי בשם "creativity for peace" שנערך בניו-מקסיקו. שאלתי את אחת מהנערות אם זה עובד והיא ענתה לי: "מי שמגיע מוכן להידברות, ומי שמוכן להידברות מקבל דמויות מציאותיות. פחות פוליטיקה, יותר סיפורים אישיים ותחושות. זה לא מובן מאליו להיות עם שש עשרה בנות בנות שבע-עשרה ושלא תהיה טיפה ציניות".
אני מביט סביבי ולא מאמין - לפניי מתנהל רב שיח של נוער גרמני, ישראלי ופלסטיני. אחרית הימים, לו יהי.
ביום המחרת יצאנו לטיול שבת בסביבה וחזרנו בדיוק בזמן למקלחת ולמיסה של יום ראשון, הנערך בקהילת נס עמים במוצאי השבת. 
נכנסתי, כמעט באיחור, ל"היכל ההתכנסות". מבחוץ, למבנה יש מראה ספרדי קמעה- רעפי חמר, פינות עגולות וקירות לבנים. חוצים חצר פנימית עם מזרקה קטנה ופסל מעניין ונכנסים אל היכל מוזר וניטרלי לחלוטין, ללא ציורים, תמונות, ויטראז'ים או פסלים, רק דוגמא חוזרת של 12 ריבועים שהיא סימבולית גם בנצרות וגם ביהדות וניטרלי באסלאם. מבט חקרני במבנה מגלה חלונות מחודדים ומבנה מאורך שרומזים על הד רחוק של אדריכלות גותית. 

פסל ב"היכל ההתכנסות" - ייצוג הולם לשוני ולאחדות המונותאיסטית

 לא ברור מהפסל איזו דת עדיפה?!

אני מתיישב ועולה הכמרית - ה"פסטור" - ונושאת כמה מילות פתיחה באנגלית, שכן חצי מהקהל הולנדי וחציו גרמני. לאחר כמה שירים בביצוע עכשווי של המתנדבים הצעירים, כולם באנגלית ובהשראת פסוקי תהלים, מזמינה הכמרית את הילדים לשבת מלפנים והיא מספרת להם בגרמנית את סיפור תיבת נח בציורים על גבי המקרן. לאחר שיר נוסף היא עולה לדרשה ארוכה על פרשת השבוע, פרשת נח, ועל הרלוונטיות שלה לאנשי הקהילה. הכמרית שואבת שאלות ובוחנת אותן בהקשרים רחבים ומתוך גישה אינטלקטואלית מעמיקה ולא מילולית לטקסט, באופן המזכיר מאוד את המסורת היהודית. בסוף המיסה כולם מתפללים בלחש תפילת יחיד (עמידה?) והכמרית מסיימת בברכת הכהנים (?!) מתורגמת לאנגלית.
אני עוזב את המיסה מסוקרן מאוד. כל זה בעצם מאוד יהודי! למעשה, הקהילה הזו בהרבה מובנים יותר יהודית מרוב היהודים החיים בארץ. מה קורה כאן?
מספר ימים לפני כן, במוזיאון לוחמי הגטאות, נתקלתי בספר מעניין ובו מצאתי במקרה את הקטע הבא:
"אחד מחברי הקבוצה שהוא סטודנט לתיאולוגיה הרחיב בנושא זה {תחושת האשמה של נוצרים נוכח מעשיהם של נוצרים נגד יהודים} "אני חש", אומר הוא, "את כובד האשמה והאחריות הרובצת עליי כנוצרי כלפי היהודים. באושוויץ, אותו בור שחור, איבדה הנצרות את קצה החוט של המטען התיאולוגי שלה ועתה היא מבקשת למצוא אותו מחדש, ותוך כדי החיפוש מתברר לה שקצה החוט נמצא שוב בידיהם של היהודים" {"שער הדיאלוג- מפגש עם קבוצת נזירות וכמרים קתוליים באושוויץ", דינה ורדי, קיבוץ המאוחד, עמ' 190}.
ואמנם, על גבי המנשר המחולק בבית ההארחה של נס עמים והמסביר על המקום מצאתי: "עם ישראל הנו העם הנבחר על ידי השם והשותף הבכיר באמונתו. ישו מנצרת חי ומת כיהודי. הבוז כלפי היהודים פגע קשות באמונה הנוצרית. הנצרות, לאחר השואה, נושאת באחריות היסטורית הציבורית לשנות את גישתה המוסרית התיאולוגית בעבודת האל".
למה קצה החוט נמצא אצל היהודים? בימינו, אפילו רוב הישראלים לא מוצאים את קצה החוט שלהם ביהדות אלא רחוק מאוד מכך, במזרח הרחוק. האם קהילה קטנה זו של נוצרים כל כך מיוסרת בזיכרון השואה שהיא חווה מעין "סינדרום שטוקלהולם" הפוך, הזדהות עם הקורבן? או שאולי היהדות היא אכן אור רוחני גדול שאנו הישראלים פשוט עיוורים אליו? יונתן אמר לי פעם: "כדי להבין את ישוע לגמרי חייבים להבין את היהדות, להכיר את איפה שהוא חי".
באופן מפתיע נראה שהנצרות, לאחר כאלפיים שנה, עשתה סיבוב שלם. ובאופן מפתיע, גם אנשי "צדקה" וגם אנשי נס עמים אינם קהילות של נוצרים אדוקים המביאים את עצמם ביהירות כדי שישמעו אותם אלא קהילות המחפשות את החיבור- החיבור למקום, החיבור לעם ולדת היהודית, חיבור לסכסוך הקשה שמתנהל פה וחיבור לעצמם ולאחריותם על מה שהתרחש בשואה.
אך בארץ ישראל, לצערי, המגמה הכללית היא הפוכה.

מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: הפזורה היהודית בגליל