תקציר:
אני מגיע לצפת במוצ"ש,
מגלה עיר מקלט רוחנית משוגעת,
מקבל תשובות רבות על דמויות שפגשתי
ועל חזרה בתשובה,
ומבין דרך משל למה אולי בכל זאת יהדות זו הדרך
מגלה עיר מקלט רוחנית משוגעת,
מקבל תשובות רבות על דמויות שפגשתי
ועל חזרה בתשובה,
ומבין דרך משל למה אולי בכל זאת יהדות זו הדרך
פה נפל הפקק
החלקתי בשקט דרך סמטאות האבן הקרות והיפיפיות של מוצאי שבת בצפת העתיקה, מוארות באור חמים ורוחשות אנשים דתיים מכל הצבעים והתלבושות במגוון מהמם: אנשים חובשים קפוטות, כובעי ברט, כיפות סרוגות, כיפות שחורות וכובעי חב"ד, לובשים טליתות, ציציות מעל וציציות מתחת, החולצה בפנים או בחוץ, ג'ינסים או חליפות, גלימות, חלוקים, סוודרים, ז'קטים בלבן, בשחור, מפוספסים או חלקים, על נעליהם כפכפים, נעלי עור, קרוקס, סנדלים, סנדלי שורש, סנדלים תנ"כיות, עם גרביים או בלי גרביים, נעלי ספורט ונעלי בית שערם קצוץ, ארוך, בלי פאות או עם פאות, לפני האוזן, מאחורי האוזן, זקן ארוך, זקן קצר, מגולח למשעי או עם זיפים. מגוון ביולוגי כמו אווירה של חג ביער גשם רוחני. יש התקהלויות קטנות בכל מקום וביניהם אנשים שממהרים לתפילת מנחה וערסים שמשוטטים ומחפשים מה לעשות. אנשים משגרים לעברי "שבס!" ו"שבוע טוייב" במבטא יידי, "וור אר יו פרום?" אמריקאי ו-"כל טוב" ידידותי, הנהונים וחנחונים ומבטים אלכסוניים, נפנופי ידיים והשפלות מבטים. לא יאומן.
אבל בכל המגוון החוגג הזה אני כמעט ולא רואה נשים, רק כמה ילדות ביישניות שממעטות לדבר איתי כשאני מבקש מהן הכוונות. עולם אחר.
הגעתי לסוף הסעודה השלישית בבית המדרש למודעות יהודית "מעיינות". ליד בית הכנסת העתיק אבוהב נכנסתי למבנה אבן משופץ, לבן עם פסי תכלת, ובו אוירה של הילולה וכמויות אדירות של אוכל כמו משתה של כלים חד פעמיים בארמון המלך . "אדון עולם אשר מלך", הלמות אגרופים בשולחנות ו-"בוא! בוא! תאכל משהו!", "ושימחתים ושימחתים בבית תפילתי אִי אִי אִי!" כולם צורחים ביחד. שמח פה, כל הזמן מגיעים עוד אנשים. אחד מתיישב ומספר בנועם וברוך על פרשת השבוע בהקשר של גידול ילדים, אחר מספר בלשון זריזה של שדרן כדורגל על גילוי שכינה שהיה לו יומיים לפני כן.
"מה זה פה כולם כאן משוגעים בעיר הזאת?" מישהו זורק לחלל האוויר, ומישהו משיב לו: "מה, לא ידעת? כשאלוהים פיזר את המשוגעים בעולם עם מלחייה, אז פה נפל לו הפקק".
עיר מקלט
המדרש מספר שעוד מימי האבות בצפת היה "בית מדרש של שֶם ועֶבֵר" ושכאן למדו אבות אבותינו קבלה ודרשו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. לפה, ע"פ רש"י, הלכה רבקה כדי להיוועץ עם אלוהים כשהריון התאומים שלה הרגיש לה מוזר.
וכשמדפדפים לאורך ההיסטוריה קשה שלא להתרשם שצפת היא מוקד רוחני עוצמתי הרבה יותר מכל מקום אחר בארץ: פה התבודדו רבי שמעון בר-יוחאי ובנו שלהם מיוחסת כתיבת ספר ה"זוהר", פה ערך ר' יוסף קארו את ה"שולחן ערוך"- הוא הקאנון ההלכתי שמשמש את היהדות עד היום, פה התגורר ר' שלמה אלקבץ לו מיוחס כתיבת הפיוט האהוב ביותר בכל הדורות "לכה דודי", פה גדל המקובל רבי משה קורדובירו - הרמ"ק - מי שהיה מורו של ר' יצחק לוריא, הוא האר"י הקדוש, שפיתחו ביחד את מה שהיום מוכר לנו כתורת ה"קבלה". קשה לדמיין יהדות ללא מה שקרה כאן, או קורה כאן...
אבל מי שאמר שכל המשוגעים נפלו פה לא טעה. צפת, בפי תושביה עצמם, מתוארת כאבן שואבת למשוגעים, תמהונים, מתנבאים ומשיחיים מכל המינים והסוגים, עיר מקלט מקראית אז כמו גם היום. "לירושלים מגיעים הרבה יותר אנשים אז הם גנבו לנו את השם של הסינדרום. מה נראה לך? גם פה יש לך סינדרום ירושלים, אנחנו לא מפגרים בהרבה אחריהם".
צפת מעוררת בי רגשות מעורבים- האור מרצד כאן מעט אחרת, התודעה סופגת השפעות אחרות אבל משהו באווירה מעורר רתיעה עמומה שילוב של חום וחרדה, חסד מהול בטירוף, כמו לקבל חיבוק חזק מאדם רזה מידי.
למחרת התחלתי ללמוד. מכיוון שכל התלמידים יצאו מוקדם לאחד המקוואות בסביבה לטבילה ותפילה בקבר צדיק ושכחו לעדכן את מי שיהיה המורה שלהם בבוקר נשארנו רק אני והוא לשיעור בוקר בקבלה. שמו אלון, והוא בעל תשובה שבילה כמה שנים טובות מחייו בשליחות באחד מה"בתים היהודיים" בהודו. לפני כן הוא עסק הרבה במדיטציה בודהיסטית ודיברנו הרבה על מה שקורה בהודו ועל רוחניות מזרחית.
"כל עבודה רוחנית, מכל סוג ובטח שמהסוג שאתה מוצא במזרח היא כמו קרוסלה כזאת של קרקס, נו כזה גלגל גדול. אתה מתחיל בעלייה ואתה עולה ועולה אבל אז אחרי שלב מסוים הגלגל מתהפך ואתה מתחיל לרדת ולרדת. החוכמה שלך היא לזהות מתי אתה צריך לרדת ולעבור הלאה. מה שקורה בהודו זה שאנשים מקבלים בּוּסט רוחני מתורות זרות, סבבה, בסדר, אבל הם לא יורדים בזמן ואז זה לוקח אותם למטה". דיברנו על כליל ועל גינת שלום ועל המגמה האקולוגית בעולם. אלון אמר דבר מה מעניין:
"השם נתן לנו בינה כדי שנשתמש בה. הטכנולוגיה היא חלק ממה שאנחנו והיא יכולה להיות טובה או רעה, צריך רק להשתמש בה בחכמה. אין טעם לזרוק אותה. ובכלל, התנועה הזאת של החזרה לטבע - הכוונה האמתית פה היא תשובה". אלון רשם את המילה 'תשובה' על הלוח והקיף את האות ה'. "זה לשוב לה', לשוב לשם, לשוב לחוויה של האחדות. כל התנועה הזאת היא בעצם רפלקס של רצון להתחבר לאחדות גדולה יותר, וזה תשובה.
"כולנו בעצם אחד. הנה משל- אתה חותך סלט, כן? ובטעות אתה חותך את האצבע ביד אחת עם הסכין שביד השנייה. נראה לך הגיוני שהיד שפצועה תחטוף את הסכין ותדקור את היד השנייה? מה פתאום. זאת הבנה מלאה של אחדות, זה ברור לכל אחד מאיתנו. אבל כשבן אדם אחד פוגע בבן אדם אחר? להבין את זה שם זו מעלה גדולה".
שאלתי את אלון על המכשפה שפגשתי יום לפני כן.
- "הכישוף והכוחות וכל זה, זה אמיתי?" שאלתי, "ומה אומרת על זה התורה, הרי שאול הלך לבעלת האוב והיא הצליחה להעלות את שמואל."
- "או הו. בטח שזה אמיתי. הרי אם זה לא היה קיים אז למה שהתורה תאסור על זה? זה אסור בגלל שזה אמיתי. החידוש של היהדות זה שבמקום לעבוד את הכוחות שבמציאות, את ה"שרים", אנחנו פונים ועובדים את המקור- את ה"מלך" -ישירות."
תשובות לתשובה
- "מה כתוב לך שם על היד?" שאלתי. הוא הצביע על זרועו ועבר אות-אות.
- "אם-תשכח-ירושלים-תשכח-ימיני". הייתי המום.
- "באמת?!"
- "כן, מה?"
- "למה בסינית?"
- "כי זה יותר מגניב ככה."
מה שחוזר בזרימה
אז למה להיות יהודי? הרי היא רק עוד אפשרות רוחנית אחד שמצאתי בדרכי מבין עשרות האפשרויות המוצעות בארץ הזו וכולן ככלות הכל מתארות את אותן האמיתות בלאו הכי... בסמטאותיה של צפת חלמתי משל בהקיץ:
יצא אדם למסע אל אזור מיוער ויפה כדי לחפש לחוש את הטבע. מפה לשם אמרו לו שישנה גבעה תלולה אליה הולכים כל המחפשים וששם יוכל לפגוש את הטבע. בבואו אליה הוא מצא למרגלותיה שלושה דוכנים ושלושה רוכלים, שלושתם מציעים לו את "חוויית הטבע". הוא ניגש אל הראשון:
- "הגד לי נא אדוני, איך חווים את הטבע?"
- "הו זה לא פשוט. אם אתה רוצה לחוש את הטבע באמת עליך לעלות לראש הגבעה הזו דרך הצד המזרחי ולהישאר על הפסגה יום אחד ולילה אחד ואז תצליח תחוש את הטבע." לא מצא חן בעיניו לשבת בחושך שם למעלה, הוא חשב, אז הוא הלך לבדוק מה מציע לו הרוכל השני.
- "הגד נא לי אדוני, איך חווים את הטבע?"
- "המם, לא קל. אם אתה רוצה לחוש את הטבע האמיתי עליך לחפש משך יום שלם, בכל סביבות הגבעה, את העץ שלך ולשבת תחתיו יום שלם נוסף. אז אולי תחוש את הטבע."
- "איך אדע מהו העץ שלי?"
- "אם לא תדע בסוף היום אז לא תוכל לחוות את הטבע".
לא מצאה חן בעיניו האפשרות שלא ימצא את העץ שלו ולכן פנה לרוכל השלישי.
- "הגד נא לי אדוני הרוכל, איך אוכל לחוות את הטבע?"
- "לא עניין של מה בכך כלל וכלל. אם אתה באמת רוצה אתה צריך להקיף את הגבעה לא פחות משבע פעמים כשאתה קורא לטבע בקול ובסוף הסיבוב להטיל אבן למרחק הכי גדול שתוכל. לאחר מכן עליך למצוא את האבן ולשבת במקום בו היא נחתה למשך כל שאר היום ואז תחווה את הטבע באמת."
האפשרות האחרונה מצאה חן בעיניו, שכן היא לא כללה לילה והוא אהב ללכת ולכן בחר בה. בסוף אותו היום, לקראת שקיעה, הוא מצא את עצמו רוחֵק ושט, נע ונד עם העצים. והם שרו שיר געגוע על ים עת הרוח סבה אט וקישטה סלסולים אדמומיים ברגשותיהם של העלים, הוא הנהן ומלמל והם התפללו איתו ביחד ערבית בודדה. הוא ידע את שחש.
ביום המחרת הוא שב אל אדמתו, שש לחוות גם בביתו את הטבע. אך ביתו בכפר במישורי-השפלה, הוא חיפש גבעה תלולה ולא מצא, חיפש חורש ומצא רק כמה עצים בודדים בכל האזור, פזורים בין השדות. מה יעשה? שאל ודרש ואמרו לו שמחוץ לכפר ישנו איש אחד שמצא דרך. הוא הלך ומצא אדם היושב על תלולית עפר קטנה לבדו.
- "מה אתה עושה?" שאל אותו.
- "לא מצאתי גבעה לעלות עליה ולהישאר עליה יום ולילה ולכן בניתי את התלולית הזו ועליה אני יושב יום אחד ולילה אחד."
- "לבד? אפשר להצטרף?"
- "יש פה מקום רק לבנאדם אחד." הוא השיב בכרכום פניו, "ואל תעז לעלות על התלולית כשאני לא פה."
הוא חזר לביתו מתוסכל. לאחר כמה ימים סיפרו לו על אנשים אחרים שמצאו דרך אחרת בכפר סמוך. הלך ומצא עשרים איש מצטופפים מתחת לעץ בודד באחו.
- "מה אתם עושים?" שאל את אחד מהם.
- "יש רק עץ אחד בכל הסביבה ולכן הוא חייב להיות העץ שלי", הוא ענה.
- "אז אם אתה רוצה לחוש את הטבע במקום אחר? לא צפוף לך פה?"
- "אין מה לעשות. רק כאן ורק ככה" הוא השיב במשיכת סנטר החלטית.
לא היה לו מקום תחת העץ, אז הוא שב לביתו מאוכזב ועייף וויתר על חלומו. מספר שבועות לאחר מכן, באחד הימים הפנויים, ירד אל עיקול הנחל שליד הכפר וחשב על ניסיון אחרון. הוא הרים אבן ובייאוש לחש לה מילים של תחינה. הוא זרק אותה הכי חזק שיכול היה והיא עפה בקשת עדינה שנמשכה ישר לתוך הנחל ונעלמה בהבזק לבנבן של נתזים ואדוות. הוא ירד אל מקום שקיעתה ונעמד בו. ושם, לפתע, בפשטות השטיפה נזכר ברמזי הזרימה, חזר לזרם הרמזים. חזר לפתע חזרה, שוב לא זר בעולם תהייה ובהייה. פני המים המנמנמים המהמו והנהנו, הוגים בגלים ונשנים בשניות של שינויים עדינים. הוא חיפש מילה למה ששונה בשטיפה, למה שחוזר בזרימה ואז מצא. הוא ידע את שחש.
בחלק הבא: יהדות מכיוון אחר
קריאה נוספת והמלצות:
"מה זה פה כולם כאן משוגעים בעיר הזאת?" מישהו זורק לחלל האוויר, ומישהו משיב לו: "מה, לא ידעת? כשאלוהים פיזר את המשוגעים בעולם עם מלחייה, אז פה נפל לו הפקק".
עיר מקלט
המדרש מספר שעוד מימי האבות בצפת היה "בית מדרש של שֶם ועֶבֵר" ושכאן למדו אבות אבותינו קבלה ודרשו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. לפה, ע"פ רש"י, הלכה רבקה כדי להיוועץ עם אלוהים כשהריון התאומים שלה הרגיש לה מוזר.
וכשמדפדפים לאורך ההיסטוריה קשה שלא להתרשם שצפת היא מוקד רוחני עוצמתי הרבה יותר מכל מקום אחר בארץ: פה התבודדו רבי שמעון בר-יוחאי ובנו שלהם מיוחסת כתיבת ספר ה"זוהר", פה ערך ר' יוסף קארו את ה"שולחן ערוך"- הוא הקאנון ההלכתי שמשמש את היהדות עד היום, פה התגורר ר' שלמה אלקבץ לו מיוחס כתיבת הפיוט האהוב ביותר בכל הדורות "לכה דודי", פה גדל המקובל רבי משה קורדובירו - הרמ"ק - מי שהיה מורו של ר' יצחק לוריא, הוא האר"י הקדוש, שפיתחו ביחד את מה שהיום מוכר לנו כתורת ה"קבלה". קשה לדמיין יהדות ללא מה שקרה כאן, או קורה כאן...
אבל מי שאמר שכל המשוגעים נפלו פה לא טעה. צפת, בפי תושביה עצמם, מתוארת כאבן שואבת למשוגעים, תמהונים, מתנבאים ומשיחיים מכל המינים והסוגים, עיר מקלט מקראית אז כמו גם היום. "לירושלים מגיעים הרבה יותר אנשים אז הם גנבו לנו את השם של הסינדרום. מה נראה לך? גם פה יש לך סינדרום ירושלים, אנחנו לא מפגרים בהרבה אחריהם".
צפת מעוררת בי רגשות מעורבים- האור מרצד כאן מעט אחרת, התודעה סופגת השפעות אחרות אבל משהו באווירה מעורר רתיעה עמומה שילוב של חום וחרדה, חסד מהול בטירוף, כמו לקבל חיבוק חזק מאדם רזה מידי.
"בכביש המתפתל בין עכו לצפת..."
תשובה זה התשובהלמחרת התחלתי ללמוד. מכיוון שכל התלמידים יצאו מוקדם לאחד המקוואות בסביבה לטבילה ותפילה בקבר צדיק ושכחו לעדכן את מי שיהיה המורה שלהם בבוקר נשארנו רק אני והוא לשיעור בוקר בקבלה. שמו אלון, והוא בעל תשובה שבילה כמה שנים טובות מחייו בשליחות באחד מה"בתים היהודיים" בהודו. לפני כן הוא עסק הרבה במדיטציה בודהיסטית ודיברנו הרבה על מה שקורה בהודו ועל רוחניות מזרחית.
"כל עבודה רוחנית, מכל סוג ובטח שמהסוג שאתה מוצא במזרח היא כמו קרוסלה כזאת של קרקס, נו כזה גלגל גדול. אתה מתחיל בעלייה ואתה עולה ועולה אבל אז אחרי שלב מסוים הגלגל מתהפך ואתה מתחיל לרדת ולרדת. החוכמה שלך היא לזהות מתי אתה צריך לרדת ולעבור הלאה. מה שקורה בהודו זה שאנשים מקבלים בּוּסט רוחני מתורות זרות, סבבה, בסדר, אבל הם לא יורדים בזמן ואז זה לוקח אותם למטה". דיברנו על כליל ועל גינת שלום ועל המגמה האקולוגית בעולם. אלון אמר דבר מה מעניין:
"השם נתן לנו בינה כדי שנשתמש בה. הטכנולוגיה היא חלק ממה שאנחנו והיא יכולה להיות טובה או רעה, צריך רק להשתמש בה בחכמה. אין טעם לזרוק אותה. ובכלל, התנועה הזאת של החזרה לטבע - הכוונה האמתית פה היא תשובה". אלון רשם את המילה 'תשובה' על הלוח והקיף את האות ה'. "זה לשוב לה', לשוב לשם, לשוב לחוויה של האחדות. כל התנועה הזאת היא בעצם רפלקס של רצון להתחבר לאחדות גדולה יותר, וזה תשובה.
"כולנו בעצם אחד. הנה משל- אתה חותך סלט, כן? ובטעות אתה חותך את האצבע ביד אחת עם הסכין שביד השנייה. נראה לך הגיוני שהיד שפצועה תחטוף את הסכין ותדקור את היד השנייה? מה פתאום. זאת הבנה מלאה של אחדות, זה ברור לכל אחד מאיתנו. אבל כשבן אדם אחד פוגע בבן אדם אחר? להבין את זה שם זו מעלה גדולה".
שאלתי את אלון על המכשפה שפגשתי יום לפני כן.
- "הכישוף והכוחות וכל זה, זה אמיתי?" שאלתי, "ומה אומרת על זה התורה, הרי שאול הלך לבעלת האוב והיא הצליחה להעלות את שמואל."
- "או הו. בטח שזה אמיתי. הרי אם זה לא היה קיים אז למה שהתורה תאסור על זה? זה אסור בגלל שזה אמיתי. החידוש של היהדות זה שבמקום לעבוד את הכוחות שבמציאות, את ה"שרים", אנחנו פונים ועובדים את המקור- את ה"מלך" -ישירות."
תשובות לתשובה
פגשתי ברחוב את יעקב, גבר חרדי למראה אך חבוש משקפי ספורט ורכוב על אופניים כשהוא חגור מנשא תינוקות ריק, בדרך לאסוף את הילדה מהגן. מסתבר שהוא חוזר בתשובה, תל אביבי במקור.
- "אז למה להיות דווקא יהודי ?"
- "בכל הדתות והאמונות של הגוים יש בעיה. מגיע איזה אחד, לך תדע מי הוא, ואומר לך שהוא מואר-קדוש-נביא. איך תדע אם הוא באמת או שהוא בלוף? אתה לא יכול לדעת. אבל אצלנו אין כזה דבר. אצלנו היה מעמד הר סיני, אנחנו העם היחידי שקיבל, שש-מאות אלף איש ביחד, חיזיון אלוקי. איך אפשר לשקר על דבר כזה? הא? זה אמינות וקרדיביליות שאתה לא יכול לזייף, זה תורה אמיתית."
- "אז למה בכל זאת כל הצעירים הישראלים יוצאים לעבודה זרה?"
- "או, פה חבר נתן לי משל מצוין. נניח אתה מגיע לבניין של מאה קומות ומחפש את חבר שלך - באיזה קומה תתחיל לחפש? בקומה המאה. לא?"
- "למה?"
- "כי זה הכי רחוק, הכי פנטסטי, הנוף הכי יפה. אתה בטוח שחבר שלך נמצא דווקא איפה שהכי אקזוטי, ואחר כך אתה יורד למטה קומה-קומה".
אחרי כמה ימים הבנתי את הנמשל אחרת, במובן של "אם הייתי עצלן" כמו רובנו, לא הייתי טורח לעלות עד לקומה המאה אלא הייתי עולה לקומה הכי נמוכה שתספק לי את התקווה למצוא את מה שאני מחפש. כלומר, מחפש את הדרך הרוחנית הכי קלה שבנמצא. וברור לי לחלוטין שהיהדות אינה בקומות התחתונות...
במעיינות דיברתי הרבה עם נדב, בעל תשובה גם הוא. הוא שיתף אותי בתהליך האישי שלו אל היהדות:
"הייתי בהודו, הייתי באשראמים בודהיסטים ומדיטציות וכאלה. עד שנפל לי האסימון- אני במדיטציה ואני מנסה להגיע לביטול עצמי ולריקון ואני לא מצליח, פשוט לא מצליח ופתאום אני מבין- אבל מי זה שרוצה להגיע לביטול? בשביל מי אני רוצה להגיע לביטול? בשביל עצמי! נו מה... ומה אני משוגע שאני אתחיל ללמוד סנסקריט? למה? יש לי עברית! בבית חב"ד התחלתי להתפלל קצת, מצווה פה, מצווה שם ואז אני מרגיש את זה! את חוויית הביטול. ביטול אמיתי אפשר לעשות רק כשאתה מול בורא עולם, אתה צריך שהעבודה שאתה עושה תהיה בכלל בשבילו ואז אתה מגיע לריקון האמיתי."
אם אשכחך...
הלכתי בסמטאותיה של צפת וחשבתי לי כמה חזרה בתשובה בימינו היא עניין של אופנה, מודה, טרנד ונזכרתי בבחור צעיר שפגשתי בבית הספר המקצועי בעכו. על זרועו היה קעקוע גדול באותיות סיניות יפות.- "אז למה להיות דווקא יהודי ?"
- "בכל הדתות והאמונות של הגוים יש בעיה. מגיע איזה אחד, לך תדע מי הוא, ואומר לך שהוא מואר-קדוש-נביא. איך תדע אם הוא באמת או שהוא בלוף? אתה לא יכול לדעת. אבל אצלנו אין כזה דבר. אצלנו היה מעמד הר סיני, אנחנו העם היחידי שקיבל, שש-מאות אלף איש ביחד, חיזיון אלוקי. איך אפשר לשקר על דבר כזה? הא? זה אמינות וקרדיביליות שאתה לא יכול לזייף, זה תורה אמיתית."
- "אז למה בכל זאת כל הצעירים הישראלים יוצאים לעבודה זרה?"
- "או, פה חבר נתן לי משל מצוין. נניח אתה מגיע לבניין של מאה קומות ומחפש את חבר שלך - באיזה קומה תתחיל לחפש? בקומה המאה. לא?"
- "למה?"
- "כי זה הכי רחוק, הכי פנטסטי, הנוף הכי יפה. אתה בטוח שחבר שלך נמצא דווקא איפה שהכי אקזוטי, ואחר כך אתה יורד למטה קומה-קומה".
אחרי כמה ימים הבנתי את הנמשל אחרת, במובן של "אם הייתי עצלן" כמו רובנו, לא הייתי טורח לעלות עד לקומה המאה אלא הייתי עולה לקומה הכי נמוכה שתספק לי את התקווה למצוא את מה שאני מחפש. כלומר, מחפש את הדרך הרוחנית הכי קלה שבנמצא. וברור לי לחלוטין שהיהדות אינה בקומות התחתונות...
במעיינות דיברתי הרבה עם נדב, בעל תשובה גם הוא. הוא שיתף אותי בתהליך האישי שלו אל היהדות:
"הייתי בהודו, הייתי באשראמים בודהיסטים ומדיטציות וכאלה. עד שנפל לי האסימון- אני במדיטציה ואני מנסה להגיע לביטול עצמי ולריקון ואני לא מצליח, פשוט לא מצליח ופתאום אני מבין- אבל מי זה שרוצה להגיע לביטול? בשביל מי אני רוצה להגיע לביטול? בשביל עצמי! נו מה... ומה אני משוגע שאני אתחיל ללמוד סנסקריט? למה? יש לי עברית! בבית חב"ד התחלתי להתפלל קצת, מצווה פה, מצווה שם ואז אני מרגיש את זה! את חוויית הביטול. ביטול אמיתי אפשר לעשות רק כשאתה מול בורא עולם, אתה צריך שהעבודה שאתה עושה תהיה בכלל בשבילו ואז אתה מגיע לריקון האמיתי."
צפת - יער גשם רוחני |
- "מה כתוב לך שם על היד?" שאלתי. הוא הצביע על זרועו ועבר אות-אות.
- "אם-תשכח-ירושלים-תשכח-ימיני". הייתי המום.
- "באמת?!"
- "כן, מה?"
- "למה בסינית?"
- "כי זה יותר מגניב ככה."
ממיתים עצמם באוהלה של תורה - ישיבה גבוהה בצפת |
אז למה להיות יהודי? הרי היא רק עוד אפשרות רוחנית אחד שמצאתי בדרכי מבין עשרות האפשרויות המוצעות בארץ הזו וכולן ככלות הכל מתארות את אותן האמיתות בלאו הכי... בסמטאותיה של צפת חלמתי משל בהקיץ:
יצא אדם למסע אל אזור מיוער ויפה כדי לחפש לחוש את הטבע. מפה לשם אמרו לו שישנה גבעה תלולה אליה הולכים כל המחפשים וששם יוכל לפגוש את הטבע. בבואו אליה הוא מצא למרגלותיה שלושה דוכנים ושלושה רוכלים, שלושתם מציעים לו את "חוויית הטבע". הוא ניגש אל הראשון:
- "הגד לי נא אדוני, איך חווים את הטבע?"
- "הו זה לא פשוט. אם אתה רוצה לחוש את הטבע באמת עליך לעלות לראש הגבעה הזו דרך הצד המזרחי ולהישאר על הפסגה יום אחד ולילה אחד ואז תצליח תחוש את הטבע." לא מצא חן בעיניו לשבת בחושך שם למעלה, הוא חשב, אז הוא הלך לבדוק מה מציע לו הרוכל השני.
- "הגד נא לי אדוני, איך חווים את הטבע?"
- "המם, לא קל. אם אתה רוצה לחוש את הטבע האמיתי עליך לחפש משך יום שלם, בכל סביבות הגבעה, את העץ שלך ולשבת תחתיו יום שלם נוסף. אז אולי תחוש את הטבע."
- "איך אדע מהו העץ שלי?"
- "אם לא תדע בסוף היום אז לא תוכל לחוות את הטבע".
לא מצאה חן בעיניו האפשרות שלא ימצא את העץ שלו ולכן פנה לרוכל השלישי.
- "הגד נא לי אדוני הרוכל, איך אוכל לחוות את הטבע?"
- "לא עניין של מה בכך כלל וכלל. אם אתה באמת רוצה אתה צריך להקיף את הגבעה לא פחות משבע פעמים כשאתה קורא לטבע בקול ובסוף הסיבוב להטיל אבן למרחק הכי גדול שתוכל. לאחר מכן עליך למצוא את האבן ולשבת במקום בו היא נחתה למשך כל שאר היום ואז תחווה את הטבע באמת."
האפשרות האחרונה מצאה חן בעיניו, שכן היא לא כללה לילה והוא אהב ללכת ולכן בחר בה. בסוף אותו היום, לקראת שקיעה, הוא מצא את עצמו רוחֵק ושט, נע ונד עם העצים. והם שרו שיר געגוע על ים עת הרוח סבה אט וקישטה סלסולים אדמומיים ברגשותיהם של העלים, הוא הנהן ומלמל והם התפללו איתו ביחד ערבית בודדה. הוא ידע את שחש.
ביום המחרת הוא שב אל אדמתו, שש לחוות גם בביתו את הטבע. אך ביתו בכפר במישורי-השפלה, הוא חיפש גבעה תלולה ולא מצא, חיפש חורש ומצא רק כמה עצים בודדים בכל האזור, פזורים בין השדות. מה יעשה? שאל ודרש ואמרו לו שמחוץ לכפר ישנו איש אחד שמצא דרך. הוא הלך ומצא אדם היושב על תלולית עפר קטנה לבדו.
- "מה אתה עושה?" שאל אותו.
- "לא מצאתי גבעה לעלות עליה ולהישאר עליה יום ולילה ולכן בניתי את התלולית הזו ועליה אני יושב יום אחד ולילה אחד."
- "לבד? אפשר להצטרף?"
- "יש פה מקום רק לבנאדם אחד." הוא השיב בכרכום פניו, "ואל תעז לעלות על התלולית כשאני לא פה."
הוא חזר לביתו מתוסכל. לאחר כמה ימים סיפרו לו על אנשים אחרים שמצאו דרך אחרת בכפר סמוך. הלך ומצא עשרים איש מצטופפים מתחת לעץ בודד באחו.
- "מה אתם עושים?" שאל את אחד מהם.
- "יש רק עץ אחד בכל הסביבה ולכן הוא חייב להיות העץ שלי", הוא ענה.
- "אז אם אתה רוצה לחוש את הטבע במקום אחר? לא צפוף לך פה?"
- "אין מה לעשות. רק כאן ורק ככה" הוא השיב במשיכת סנטר החלטית.
לא היה לו מקום תחת העץ, אז הוא שב לביתו מאוכזב ועייף וויתר על חלומו. מספר שבועות לאחר מכן, באחד הימים הפנויים, ירד אל עיקול הנחל שליד הכפר וחשב על ניסיון אחרון. הוא הרים אבן ובייאוש לחש לה מילים של תחינה. הוא זרק אותה הכי חזק שיכול היה והיא עפה בקשת עדינה שנמשכה ישר לתוך הנחל ונעלמה בהבזק לבנבן של נתזים ואדוות. הוא ירד אל מקום שקיעתה ונעמד בו. ושם, לפתע, בפשטות השטיפה נזכר ברמזי הזרימה, חזר לזרם הרמזים. חזר לפתע חזרה, שוב לא זר בעולם תהייה ובהייה. פני המים המנמנמים המהמו והנהנו, הוגים בגלים ונשנים בשניות של שינויים עדינים. הוא חיפש מילה למה ששונה בשטיפה, למה שחוזר בזרימה ואז מצא. הוא ידע את שחש.
בחלק הבא: יהדות מכיוון אחר
קריאה נוספת והמלצות:
- מאמר מצויין על קודי לבוש בחברה החרדית באתר "אנשים ישראל"
- אנשי מדרשת "מעיינות" ממליצים בחום על להקת רוק יהודית בשם "א-גרויסא מציעה" - ב"אתה צינור"
- לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולמה של העבודה הרוחנית היהודית מומלץ מאוד לקרוא את ספרו של הרב מאיר לאו "יהדות הלכה למעשה - דברים שבעל פה" בהוצאת מודן
תהילים פרק קנ
השבמחקא הַלְלוּ-יָהּ:
הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ; הַלְלוּהוּ, בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ.
ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו; הַלְלוּהוּ, כְּרֹב גֻּדְלוֹ.
ג הַלְלוּהוּ, בְּתֵקַע שׁוֹפָר; הַלְלוּהוּ, בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר.
ד הַלְלוּהוּ, בְּתֹף וּמָחוֹל; הַלְלוּהוּ, בְּמִנִּים וְעֻגָב.
ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע; הַלְלוּהוּ, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.
ו כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: הַלְלוּ-יָהּ.
בפרק הזה אני מוצאת משהו שעוזר לי להבין את האינספור שקיים בעולם הזה. יש פה מיגוון של מנגינות, יהיו כאלו שמנגינת הגבורות ותקיעת השופר תתאים להם, ויהיו כאלו שדווקא יצאו במחולות ובצלצלי שמע. יש כל כך הרבה תורות, שיטות ודרכים וכל אחד צריך למצוא את המנגינה שהכי מתאימה לנפשו הוא.
צפת היא עיר מדהימה מכל הבחינות. אין הרבה ערים כה יפות ומיוחדות על מפה. אבל, יש לי בעיה עם ההתחרדות שלה. אין לי בעיה עם המיסטיות והקבלה וכו', יש לי בעיה עם החרדים הלא סובלניים. חבל.
השבמחק