מנס עמים לכליל

תקציר:

אני הולך לכליל ורואה כמה הכל צפוף, וכשאני מגיע אני מאוד מתרשם

אבל אני מתבלבל מעדותו של ערבי זועם מהכפר הסמוך 

ומבין שכליל הוא מקום הרבה יותר מסובך משחשבתי.

בדרך החוצה עולות בי מחשבות רבות על החיים בארץ ופקפוקים על המסע שלי.


מפת המסלול

בדרך מנס עמים מזרחה האופק רחב מאוד והפנורמה משגעת אבל לא רואים הרבה נוף. ככל שמגביהים בתצפית מגלים כמה צפוף ומיושב הגליל, כמה הנוף האנושי שולט בכל שעל וכובש כל פסע ופיסת נוף באופק הנראה לעין. על פני הליכה קצרה של שעה עוברים לא פחות משלושה יישובים שונים- קיבוץ בית העמק, היישוב הקהילתי אשרת ומושב העליה התימני עמקא ומהנוף הנשקף מקבר השייח' העתיק שבראש הכפר עמקא רואים עוד בתים ועוד יישובים ועוד כפרים, מלוא האופק לכל כיוון כחול על שעל שפת הים לרוב, שנושקים זה לזה כמו ניקודי עובש צבעוניים על לחם זקן ויבש. איפה יש פה מקום לכל התנים שמייללים בלילות? אין שטח שאינו מיושב, מעובד או סלול בין הכרמל לגבול הלבנון. אך מסתבר שעמוק בתוך הסבך הרב תרבותי המשתולל הזה יש די והותר מקום לכל שיגעון. 
במבט מזרחה מכיפתו של קבר השייח' רואים את היישוב כליל.

גן העדן האבוד


בעמק הרחב החובק שני נחלים סבוכי חורש בריא, בין אגמי כסף ירקרק של מטעי זיתים ובוסתנים עתיקים ומתחת לטירת הצלבנים הנישאת של יחיעם, ממש כמו כפר אגדה צרפתי, מתפרסות כמאה משפחות. הבתים מציצים בביישנות מתוך סבך החורש הטבעי של האלונים והאלות כמו טיפות צבע רשלניות של מכחול ענק- פה כחול, שם צהוב ומידי פעם לבן.

תמונה: מייק סילברמן

נכנסתי אל היישוב כשגשם עדין מלטף אותי. כתמים מתחלפים של אור, צל, ענן וגשם הבהבו על פני החורש והזיתים בריקוד הססני של גשם סתיו שעדיין לא יודע מה מטרתו אבל שמח בחלקו. בשעת ערביים מטפטפת זו של גשמי ברכה הכבישים השטופים המחברים את היישובים השכנים זה לזה נראים כקורי זהב עדינים ומבריקים, כעין תכשיטי אופיר שהשמש העניקה ברחמיה לאדמה השסועה, מעניקים לה חסד של חן חולף ומחיים חלום על מציאות אחרת.
אני פוסע בשלווה מתנגנת במשעולי החורש שבין הבתים, סופג את ריח העשב הרטוב, מתנשם ממה שמתפרקים הפרדסים וצולל עמוק לתוך הפנטזיה.
אני מקיץ אחר-צהרים אחד כשהספר "עולם חדש ומופלא" שרוע על חזי, כמו מדלג מחלום לחלום. מסביבי יופי שמח, מואר וקליל כימיו של פרפר, האוויר מלא ציוצים וזמזומים, ריח פריחה של חרובים ומחלון האוהל רואים חורש ירוק שגולש אל הים.
התארחתי במקום הנקרא "מטע אם" שהוא מפעל קהילתי על בסיס התנדבותי שמרכז את נושא המחזור והגינון ביישוב. 

על העצים מסביב תלויים חוטים צבעוניים ודגלי תפילה טיבטיים עם מזמורי תהלים מודפסים עליהם (!), הצמחייה הטבעית גדלה פרא ועוטפת כל פינה באלות, אשחרים, קידות, שמיר וכלך והאוויר מלא בשלל ריחות של גינה פורחת: בזיליקום (ריחן), אדמה רטובה, מרווה, רוזמרין... מגדלים פה הכל משתילי אורן ואלון דרך צמחי תה ותבלין ועד לרוקט ואפונה. 

המתחם כולו "ירוק": הכיור והמקלחת עוברים דרך מערכת מים אפורים אל גינת הירק, החשמל הוא סולרי ומשמש לתאורה בלבד והשרותים הם שירותי "בול פגיעה" המזינים מיכל קומפוסט. פה לא מורידים את המים אלא שופכים קערית של נסורת אחרי כדי לעודד את תהליך הריקבון. בצידו של המתחם נמצאת סככת המחזור בה יש חנות לבגדים יד שנייה ומתקן לאיסוף בקבוקים לפיקדון. אין מקרר ולכן התפריט כאן הוא צמחוני למהדרין וטרי- רק ירקות, פירות, דגנים וקטניות. בתוך האוהל האדמה הפשוטה לא מרוצפת אלא מכוסה בשטיחים ספוגי אבק ומזרונים מרופטים עטופים בבדים עם דוגמאות בהשראה הודית. ההשראה ההודית חזקה כאן מאוד.

אני כבר יומיים בכפר. יש כאן אמנים, מוסיקאים, סופרים, בנאים, חקלאים, מטפלים ומדריכים, מסעדנים ותיירנים שגרים בבתי אבן, בתי בוץ, בתי עץ, טיפים, יורטים, דומים, קרוואנים ואוהלים במין מחול אוהבים עם הנוף הטבעי- כמו ילדים המשחקים מחבואים. מכל בית ביישוב לא תראה יותר מחמישה בתים נוספים. לא רואים קווי חשמל, לא רואים גדרות, לא רואים מכוניות, אנטנות, דודים או צלחות לוויין. חיים קרוב לאדמה, רוב התושבים לא מחוברים לרשת החשמל הארצית ומקבלים את אספקת החשמל שלהם מהשמש ומהרוח, הביוב מתועל להשקיית הגינה או לייצור דשן (קומפוסט) והאוכל מגיע ישירות מהגינה. (אפשר לקרוא עוד על הגישה הסביבתית של כליל באתר היישוב) 

כולם מחייכים לקראתי, לכולם יש זמן, כולם שמחים לחלוק את דעתם, את מזונם ואת ביתם. באיזו קלות רוכשים כאן חברים! יש פה אנשים מכל העולם- אוסטרי, ניו-יורקרית, בריטי, צרפתי, וייטנאמית... החביבות של האנשים והמגוון המרתק של הדמויות שפגשתי העלו בראשי את השיר imagine של ג'ון לנון:

"דמיינו את האנשים, חיים חיי שלום.

אין צורך בחמדנות או רעב, באחוות האדם.

דמיינו את האנשים חולקים את כל העולם"

בירידה מ"מטע אם" אל מגרש הכדורגל ראיתי שמישהו ריסס על הכביש "כליל זו אירופה" וחשבתי לעצמי שמי שזה לא יהיה טועה, שכליל אינה אירופה אלא צורה אחרת לגמרי של קיום אנושי. אני רוצה לגור פה! קהילתיות שלא פוגעת בייחודיות האישית, מפעלים קיבוציים שמבוססים על יוזמה והתנדבות , חיי רווחה אנושיים וזולים שלא באים על חשבון הטבע, חיי יצירה תוססים, יופי, הרמוניה והכנסת אורחים חמה. טובה וברכה, חיים ושלום, חן וחסד ורחמים. סבבה, קניתי. מה המחיר?

זיתי זעם

בדרך מעמקא לכליל, בתוך ים הזיתים המטפטף, צעק לעברי אדם שאמר שהלכתי לאיבוד ושאני בתוך הכרם שלו. משכתי אותו לשיחה. שמו איברהים, ערבי נוצרי מהכפר הסמוך אבו-סנאן, והוא בעיצומו של המסיק עם בנו הקטן. על ארוחת פיקניק של פיתות, לבנה וגבינה מלוחה הוא סיפר לי כך:

"אנחנו יודעים הכל, מה המדינה עשתה, מה הגורמים הרשמיים עשו. הם הכריחו את אבא שלי אסעד למכור את האדמות שלו {איפה שהיום כליל}, הפעילו לחץ כבד. באו ממס הכנסה, מס רכוש, אמרו יש לך חוב גדול אתה חייב למכור. חוק צבאי היה בזמנו {שנת 54'}, אבא שלי מכר. אני זוכר, אחר כך כל הזמן היה עצוב אבא שלי. קח, קח תפוז, תאכל". כעס עצור ועצום היה בדיבורו, עלבון כבוש ומפעפע. לדבריו לחץ דומה הופעל על הרבה משפחות בכפר והוא הוסיף וסיפר איך בהרחבה המתוכננת של כביש 6 צפונה מתכננים להפקיע אדמות ערביות מכפר יסיף דווקא, במקום אדמות של קיבוצים. ואני מצידי נזכרתי בעובדה שגם עזמי בשארה הוא נוצרי ותמהתי על העובדה שהשנאה הזו... והכעס הזה... זה בכלל לא עניין מוסלמי. האם כליל נולד בחטא?

- "איפה הבית שלך?" הוא שאל. אמרתי לו שהבית שלי נמצא איתי והצבעתי על התיק שלי.

- "ויש לך שמה הכל?" הוא מסתקרן ואני עונה לו "כן, בטח" ומצביע למעלה. "אני בעצם סוג-של מחפש בית", הוספתי.

- "בכליל?" הוא לא המתין לתשובה, אלא מיד המשיך: "ליהודים הרבה יותר קל למצוא בית, לקנות מגרש ולבנות, המִנְהַל פחות מציק".

"אני רואה שאתה כועס" אמרתי לו, כדי לנקז את המוגלה של הכעס הסמוי בינינו. "ואני מבין ומקבל אתה זה אבל אני מתכוון לחיפוש בית במובן רוחני יותר, אתה מבין?". איברהים נבהל מעט מכך שכעסו חשוף כל כך ועברנו לדבר על נושאים פשוטים יותר כמו משפחה ופרנסה. איברהים הוא בוגר האוניברסיטה העברית במתימטיקה ושימש כמורה בתיכון, כיום בפנסיה. כל ילדיו אקדמאים למעט בנו הצעיר שיתחיל בקרוב לימודי חשבונאות. ברוך השם הכל בסדר, ולמרות הקשיים יש פרנסה סבירה והמשפחה טובה, שמחה ומלומדת. האם איברהים פחד ממני וניסה לפייס אותי, להוכיח לי (לשלטון) שהוא אמין ונאמן? או האם הוא הבין שכעסו אינו בריא לו?

סיפרתי את הסיפור לחנן ולגלי, זוג צעיר תושבי כליל. חנן גדל כאן, גלי הגיעה כמתנדבת.

גלי: "כן, לערבים הנוצרים הכי קשה פה כי הם מיעוט בתוך המיעוט, הם סובלים מכולם."

חנן עונה במשיכת כתפיים: "לדוד שלי הייתה חלקה באליקים, איפה שהיום המחלף של כביש 70. לקחו לו שני שליש מאדמות המרעה של חוות הסוסים שלו, אז הוא עזב לחו"ל ולא חזר מאז. כל אחד במדינה יכול להתקרבן".

אמרתי שיש בזה הרבה, הנה הרי גם אני יכול להתקרבן על זה שהצבא לקח לי כל כך הרבה שנים מהחיים. גלי בתגובה אמרה לנו שאנחנו צריכים לקבל ולא לשפוט, שאנחנו לא יכולים לשים את עצמנו בנעליו של איברהים ולא לשלול את תפיסת עולמו. חשבתי לעצמי שזו גישה מאוד "כלילית" ותהיתי אם גם אנשי כליל זוכים לחסדים שכאלה משכניהם.

ואמנם, מצידם של אנשי כליל, ההרמוניה קורנת החוצה- העיר הקרובה לכל דבר ועניין אינה נהריה כי אם כפר יסיף והם בקשרי ידידות חמים מאוד עם התושבים שם. אז מה באמת קורה כאן? מה שבטוח, לא הכל פשוט.

עמק האירוניה

מסתבר שכמעט כל תושבי היישוב כליל הם עבריינים, חלקם פעמיים. 

אלו שכבר קראו את עמוד הויקי על היישוב בתחילת הפוסט גילו שכליל הוא למעשה מאחז בלתי חוקי, משום שליישוב אין (עדיין) תוכנית מתאר מלאה ועקב כך למעשה כל בית בכפר חורג מחוקי התכנון והבנייה בסעיף כזה או אחר. אנשי המנהל מבצעים סקרים על בסיס רבעוני ומגישים צווי הריסה קיצוניים באופיים- תושב אחד סיפר לי שהם אפילו עקרו עצים מבית הקברות משום שהוא לא רשום בתוכנית המתאר. מה ההגדרה החוקית לטיפי? האם הוא בית או אוהל? הנושא החוקי של אדמות היישוב כבר הגיע לבג"ץ והוא רגיש ביותר על רקע סוגיות דומות במגזר הבדואי. יש אפילו כאלה שמכנים את כליל "הפזורה היהודית בגליל".

בנוסף, שאיפתם של תושבי היישוב להעניק לילדיהם חינוך ברוח היישוב מביאה אותם להתנגשות נוספת עם מוסדות המדינה משום שבית הספר המקומי "שיח" איננו מוכר (עדיין) על ידי משרד החינוך, וההורים נחשבים משפטית כמי שעוברים על זכויות ילדיהם בכך שאינם מעניקים להם השכלה על פי חוק.

אירוני, אבסורדי ומאיר עיניים לגלות שמקום שרוחו דה-פקטו היא כל כך מכבדת - את האדם, את הטבע ואת הילדים - הוא דה-יורה מקום עברייני. אבל מדוע המוסדות כל כך להוטים להכפיף את היישוב לתכתיביהם?
אני משער שכוונתם, בתחילת תנועת המצפים, הייתה להקים יישוב יהודי גדול שיחצוץ בין הכפרים הערביים השונים שבסביבה. "אתה יודע איך הם בונים יישוב?" אמרה לי גלי, "הם קודם כל באים עם בולדוזרים, חוצבים ומיישרים את הכל, שלא יישאר פה כלום. אחר כך הם חופרים לתוך האדמה מים, ביוב, גז, כבלים. הם בונים כביש מסביב, סוללים הכל ושמים מלא כיכרות. אחר כך הם יעמידו מלא עמודי תאורה וחשמל ויבנו הרבה בתי-לגו זהים צפוף-צפוף. בסוף הם שמים ש"ג ומקיפים את הכל עם גדר. ככה הם אוהבים לבנות- זה מהיר, זה זול וזה מביא כסף לכל הקבלנים המקורבים".

צפוף, צמוד וזהה = טוב (רקפת)

בדואי סטייל = רע (כליל)

הם כנראה לא שיערו לעצמם שיווצר כאן חוצץ כל כך רדיקלי. ועכשיו, עם כמאה משפחות המשתרעות על שטח הגדול מחצי משטחה של נהריה הסמוכה (!), הם עושים כל שביכולתם כדי לפרק אותו- כולל לעקור עצים מבתי קברות.
שוחחתי עם אחותי, אורחת בכליל לזמן מה בעצמה: "אתה יודע, בשביל כאלה שמתאמצים כל כך לחיות באופן אקולוגי צורת החיים שלהם מאוד בזבזנית בשטח ומפריעה לטבע. הם גרים על גבול שמורת טבע, חלקם אפילו חודרים אליה, והם מפזרים את עצמם לתוך החורש עם כבישים ושבילים". מבחינתה, דרך החיים האקולוגית ביותר תהיה בניין מגורים "ירוק" במרכז אחת הערים איפה שלא מפריעים לטבע בכלל, ויש צדק בדבריה, אבל בהתחשב במה שגלי סיפרה לי ייתכן שצורת החיים הכלילית הצילה שטח לא מבוטל של חורש.
"ועם כל החום והאהבה שאתה מקבל", הוסיפה אחותי, "יש פה בעצם בחירה בחיים נזיריים כמעט- אין הרי שכנים או שכנוּת. קל לחיות ככה כשאין שכנים, כשאין שום חיכוך, מנותקים ועצמאיים. זה לא קהילה".
פגשתי ביישוב את ג'ק, אזרח בריטי החי בישראל עם אשתו ובתו הישראליות ושהיה תושב כליל גם הוא לזמן מה.
"עם כל היופי והאסתטיקה, שאין חשמל, והספייס, what lies beneath the surface, באופן מאוד עדין, היה הסיבה שהחלטנו לעזוב. תחושה קצת של היידניג, של ראנינג אווי. אנשים גרים כל כך בנוח, בטבע, בחיים יפים, אבל חסר משהו אמיתי. הכל מאוד יפה און דה סרפס, אבל חסר משמעות- מינינגפולנס. כל אחד בונה את הפאלאס ואת החצר שלו אבל בשביל מה? מה זה נותן לעולם הזה? ועוד שאלה, אם כל אחד היה רוצה לגור ככה אז מה היה קורה?"
כיצד ליישב את הסתירה העמוקה המתגלית בין התחושה הנפלאה באמת של החיים ביישוב ובין ההבנה שמדובר בחיים מנותקים של מותרות נדל"נית? אני אובד עצות.

THIS IS NOT HERE

חזרתי לחשוב על הכתובת "כליל זו אירופה" ופתאום היא נראתה לי אחרת. האם הכתובת היא הלל או האם היא לעג? האם היא תעודה להצלחתם של תושבי המקום לייצר מציאות אחרת, שפויה ובריאה, או האם היא רומזת על חיים של נאיביות מנותקת, חלום באספמיה? בהרבה מובנים היישוב דווקא מחובר מאוד- לכפרים השכנים, לאדמה ולטבע, לערכים של חיים אנושיים יותר. או האם בכלל השאיפה לניתוק היא מושא הלעג? כי האם אין משהו נואש ומשוגע, עקר מטבעו, בניסיון לברוח מארץ ישראל אבל גם להישאר בה? מצד שני, סיבוב של שבועיים בלבד בארץ כבר לימד אותי שאולי השיגעון הוא הדרך האמיתית והמכובדת ביותר לאדם להשתלב בנוף הארץ המשוגעת הזו. אולי רק הטירוף מציב את האדם כשווה בין שווים על במת ההיסטוריה המקומית, כמתחרה ראוי בין נטורי קרתא לפלג הצפוני.

במבוא שלה לספר "עולם חדש ומופלא" כותבת מרגרט אטווד שמשמעות המילה "אוּטופיה" היא משחק מילים דו משמעי ביוונית בין "אוֹ-טופיה" שמשמעו "שומקום" לבין "אֶאוּ-טופיה" שמשמעו "מקום טוב". האמנם אין מקום שהוא מקום טוב? 

כך או כך אני שמח שקיים מקום כמו כליל. כי למי מאיתנו לא נמאס מהפוליטיקה הגנרלית, מהביטחוניזם, ומחרחורי הפחד של הסכסוך התמידי? למי מאיתנו לא נמאס מהחינוך האלים, מכלכלת המקורבים ומיוקר המחיה? את מי מאיתנו לא מחליאים הניכור העירוני והגזענות? מי מאיתנו לא מייחל לחיים פשוטים ומלאים של אור ושלום? בריחה או מהפכה, אני שמח לדעת שאי שם בגליל הרחוק יש קהילה קטנה ומנותקת שמשמרת חלום של שפיות, של מציאות אחרת. חלום במגננה או חלום בהתקפה? תלוי את מי שואלים. או בארץ ישראל, יותר נכון להגיד- תלוי איפה שואלים.

מתקפת פקפוקים

עזבתי את כליל בתחושת הכרת תודה מהולה בבלבול.

בדרך היוצאת מהכפר אל הוואדי ראיתי ילד שותל זרע בחצר ביתו, מראה שבמעין סמליות פרקטלית עורר בי מחשבות רבות. הרי כולנו כמעין זרעים- נועדים לגדול לישות המסוימת הטבועה בנו ולשלוח את שורשינו לאדמה המסוימת של לידתנו. ובכל הקהילות הרבות, הכפרים, היישובים והשבטים והקולות- אדמות המולדת השונות - כמה אנשים באמת אינם מממשים את נסיבות חייהם ומתנתקים מתבנית נוף מולדתם? כמה מהם מצליחים להעתיק את שורשיהם ולשנות את מהותם? מה משמעות היות חופשי במובן הזה? השאלה מעמיקה את אחיזתה בי ומתחילה לכרסם בי ספקות רחבים. הרי גם אני, כפוסטמודרניסט תלוש, מממש באופן מלא את נסיבות חיי ותקופתי בדיוק כמו כולם. האם אין המסע שלי למעשה מימוש מלא של דמות איש הביניים הפוסטמודרני הנע בין מרחבים ותרבויות, המונע כאינדיווידואל מהנאתו בלבד? באיזה מובן אין אני ילדם של הוריי? ומתוך כך, האם אני באמת יוצא אל הלימבו כדי לחזור אחרת? אם אני כל הזמן נהנה, כמו שנהניתי כל כך השבוע, איך אני יכול לצפות להיפתח ולהשתנות? האם אין פירוש יציאה מעצמי הפסקה של המסע כולו?

לאברהם נאמר: "לך-לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א- וזו גם במקרה פרשת השבוע). איזה ציווי של ניתוק טוטאלי! ואמנם, מתוך הכתוב משתמע שגם אברהם לא ידע לאן מועדות פניו אלא הוא פשוט יצא לכיוון "ארצה כנען", ורק כשהוא הגיע לאלון מורה הודיע לו ה' שהוא הגיע. ובכן, אני מניח שזה טבעו המלא של מסע רוחני. אז המשכתי ללכת, וכמו הביטוי בערבית "פִי חַ'רָכֵּה בַּרָכֵּה" ("יש ברכה בתנועה") קיוויתי שהמשך המסע יראה לי סימן.

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא - משאלותיי מתגשמות על אי מחוץ לזמן