המציאות מתכווצת באופן חלומי כמעט להיקף מוקף אור חיוור של עשרה צעדים לכל כיוון. עצי אורן נמוכים מתגבשים ומתממשים תחילה לנוכחות עמומה, אחר כך לכתם ירוק ומבהיל של דמות רזה ושפופה ולבסוף ניצבים, עדיין מפוקפקים בנוכחותם, לצד השביל הבוצי הממשיך ונבלע בביטחון אך בבוז חסר אחריות אל תוך הקיר הרך של הערפל ומשאיר אותי לבדי בין קירות הענן המתערבלים. כל מה שאינו מתחת לפנסי עיניי מתמוסס לאדים וחדל להתקיים לאחר עשרה צעדים.
קוצי הברקן והחוח הלחים לא שוכחים לדקור את עורי אחרי שהם מרטיבים את מכנסיי, נאמנים למהותם הקיצית גם על המדרון החורפי והקר הזה כשהם כבר מוקפים בעשב ירוק ורועד. בחזרה אל השביל הבוצי איפה שהבוץ מזנק מהסוליה ישר לשוקיי כמו מנסה לשאוב אותי לתוכו אני מתלבט לאיזה כיוון לפנות. אני שולף מצפן ומביט בציפייה שהמחט תפסיק להתנודד, רועדת גם היא מהקור, אבל כשהיא נמלכת בדעתה אני מתאכזב- מזרחה זה בכיוון מורד המדרון התלול מימין. אני ממשיך בעיקשות ללכת בשביל וחוצה מבעד לעוד וילונות לבנים מתאבכים בתקווה שהשביל יואיל בטובו לרדת ימינה אך אני מתבדה- בהתרופפות קלה של הענן אני מבחין בהבלח רגע בשביל מחליק שמאלה בתנועה החובקת את ההר.
בדממה העטופה אדים ובעיוורון המתכנס הקור הרטוב מלטף את לחיי כמו יד לחה של חולה קדחת ומרעיד את ליבי. הרעד מתפשט לרגליי ומזריק אותם בכיוון הירידה הסלעית והחלקה. בדרך המתפתלת בין גדמי עצים, כריות סירה רועדות ולסתותיהם הפעורות של סלעי הגיר המזדקרים כלפיי מגיעים אליי הדי צלילים- צפירת רכב, רחש השטיפה שלו על כביש רחוק, צלצול אווילי של... בית ספר?!
אני נעמד במרכז המעגל האפור המסתחרר ומאזין בבלבול חושים לרעשיו הדמיוניים של כפר ענקי המטפסים דרכי במעלה המדרון ויורה עיניי לתוך הערפל בחיפוש אחר צללית של בית או מיתון במדרון אך לשווא. איפה אני? האם אני חולם? אני מכוון את עצמי שנית עם המצפן וממשיך במורד הקוצני, התלול והרטוב, מחליק ונופל ונוקש ברכיים, עד שאני נקלע לתוך כרם זיתים עגום ועייף שגודלו אינו ברור. פה נדמה שאני והעצים כמו שטים יחד מבעד לענן סמיך, צפים על סיפון האדמה האדומה והבוצית, אצבעות העצים כמו מסרקות את פרוותו האוורירית של הערפל ואנו גולשים ברכות אל ממלכת סוד מסתורית הנשמעת מרחוק כמו כרך סואן.
עוברת בי עווית שלך חוש קדם-הכרתי המשתלט על חושיי וזורק את עיניי שמאלה. מאחורי אחד העצים אני מבחין בצללית נמוכה ודקה שנעה לתוך מעגל הראות שלי, מתפתלת בדממה בין שני שיחי סירה האחוזים בייאוש על קצה טראסה מתפרקת. חושי נדרכים, נחיריי מתרחבים, אישוניי מתמקדים והבל פי קופא. אינני שומע דבר פרט לצפירות רכב, צפצופי פריקה של משאיות ורחש גלגלים רטובים כשהדמות המגיחה נעמדת מולי בפרוותה הזהובה וזנבה המכחולי, ממשית בספק וקרובה להחריד. אוזנו הימנית מסתובבת כמו זקיף חשדן אט-אט, פס הלובן שעל ראשו חג ימינה בתנועת סריקה איטית ורבת חשיבות ושפמו הארוך רוטט כשהוא מושך באפו לחוש את האוויר. הרטיבות מסווה את ריחותיי ולכן הוא אינו מבחין בי אך עלה מתפצפץ תחת גלי ואז הוא מסובב את ראשו אליי ונועץ בי זוג עיניים חדות הנתונות בין שתי לחיים בהירות. שלום-שלום ידידי. הוא שולח רגל קדימה, ועוד רגל, ומתקדם בזהירות ובדממה מוחלטת ימינה וחולף בצידו אליי, ראשו סב באיטיות דרוכה ועיניו אוחזות בי שלא אזוז, דעתו אינה מוסחת מקולות הצפירה והצפצוף הזולגים מקירות הערפל. שנינו מזהים זה את זהותו של זה בעצמנו כשתי חיות בר המשוטטות בשטחי השוליים בתאווה חדה, עיניים בורקות ופרווה רטובה. מתחת לעורו רואים את שריריו הדקים נעים בעוצמה מתואמת, מלאים בכוח פראי ומניעים את פרוותו המוזהבת בגלים מהפנטים. הוא נעמד. שלום גם לך האדון הדומם. שנינו מוותרים בכבוד על שאלות נחמדוּת מנומסוֹת ומיותרות של יושבי יישובים, כבר יודעים כאחים לחשק מי ומה ומה המרגש, מכירים כבנים לאותה אם מחבקת של זרות שרק אליה אנו שייכים איפה הבית ולאן הדרך. אנחנו חולקים רגע דומם של שיחת הזדהות. ואז השועל מביט בי בחיוך אוהד של ותיק אל טירון, מניד בראשו, מדלג בדממה ומתמוסס חזרה אל תוך הערפל.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחקמיכאל,
השבמחקלא בערפל אני פוגש אותך, אלא באור גדול. אור של רגישות נדירה, אהבת אמת לאדמה, אהבה לחיים, על כל רחשיהם הקטנים. רמת השיתוף שלך מגיעה ונוגעת ויש בה ערך רב. המשך בדרכך - בכל מובן.
מצפה להתראות בשבילי החיים הפתלתלים.
יותם יעקבסון
תודה רבה!
השבמחק