מדיר אל אסד לאשבל

תקציר:

אני יורד דרך הערפל לקפה בדיר אל אסד
ולומד על היחס הערבי לאדמה.
בדרך דרומה אני מבין משהו על הכבישים שלנו, 
שומע דעות שונות על נפיצות המצב בגליל
ומקבל תשובות למועקות פוליטיות

מפת המסלול

דיר אל אסד
יצאתי מקיבוץ פלך בבוקר סגרירי וערפילי מאוד וירדתי דרך מתלול צורים אל הכפר דיר אל אסד (משהו שקרה בדרך). עברתי באחד הרחובות בכפר כשפועל בניין שראה אותי וכנראה ריחם עליי קרא לי אליו והזמין אותי להיכנס אל אתר הבנייה לכוס קפה. תוך מספר רגעים הסתערו עליי פועלים מכל הכיוונים והציעו לי ופלים, תפוזים, תפוחים וקלמנטינות אותם הם העריפו בקלילות עד שלא נשאר לי מקום בכיסים, בתיק או בידיים לשאת אותם ואז שאלו שוב - קפה? תה? לא עבר מצמוץ מהנהון וכבר הייתה בידי כוס חמה ומֱחַיָה של קפה שחור סמיך ומהביל.
הבית עצמו רחב מאוד, בעל ארבע קומות והוא נמצא בתהליך בנייה כבר קרוב לשבע שנים. נוּר- בעל הבית, נצר גאה לחמולת אסדי שעל שמה קרוי הכפר, לא חוסך דבר בהקמת הארמון המשפחתי אותו הוא מתכנן להוריש לשני בניו התאומים. הקרקע (אצל הערבים יש לומר "האדמה") היא בבעלות משפחתו מזה כמה מאות שנים ורשומה בטאבו עוד מימי הטורקים. למה לא להקים את הבית במכה אחת? למה בשבע שנים? "זאת האדמה שלי. לא טוב לתת לאדמה לשבת ככה בלי כלום". ומה בינתיים? "בינתיים אני יושב אצל אח שלי. הוא נתן לי קומה ואינשאללה עוד מעט נעבור לפה".
פה אני מבין כמה שונים מהותית סדרי העדיפויות בין החברה הערבית והחברה היהודית. אצל הערבים, מסביר לי נור, "כבוד של האדמה זה כמו הכבוד של האישה. אתה לא ככה סתם עוזב אותה והולך לאחרת. אתה שומר עליה ואז היא שומרת עליך, לא כמו אצלכם היהודים- הבן בכרמיאל האבא בחיפה האחות בבאר שבע והדודה באמריקה". אז לא חשבת אף פעם לעבור לגור בכפר אחר, אולי בחיפה? הוא מחמיץ פניו, "מה פתאום" ומצקצק. מהארמון שנבנה לנגד עיניי אני מבין שאת כל יהבו, זמנו, מרצו והונו משקיע נור בבניית הבית ומשקיע מחשבה לטווח ארוך. "אתה רואה? הקומת עמודים פה למטה זה בשביל אחר כך שיהיה לנכדים, בינתיים אני לא בונה. שהבנים יחליטו". המרחק בין הבית של נור לטיפי של גינת שלום נראה עכשיו כמו מרחק שנות אור זה מזה... דקה לפני שאני עוזב נור מצייד אותי במסר לאומה היהודית- "ותגיד לכל היהודים שאתה פוגש שלערבים פה בארץ אין ויכוח, רוצים שלום תגיד להם".


על כבישים וחומות
בין דיר אל אסד לכרמיאל משתרע חלל לימבי, מרחב-בלי-שם של רִיק נופי תלוש, ואקום אורבני- הכביש המהיר. כבר מפאתי הכפר חשים כיצד החיים אוזלים ומתרוקנים בהדרגה כמו אטמוספירה שמידלדלת ככל שמתקרבים אל החלל הבינעירוני. 
במרחב הביניים הזה מציאותו של בן אנוש היא טעות זמנית- אין כאן חיים או אנשים ואפילו האוויר פה זר ומסוכן. למעשה, קנה המידה של הנוף הזה לא נבנה עבור יצורי אנוש בכלל אלא הוא נבנה כדי לשרת את יצורי הענק האחרים השוכנים כאן שהם השליטים האמיתיים - המכוניות. עבור איש פרא וילד בר שכמוני המעבר פה הכרחי מידי-פעם אך הוא קרוב לבלתי נסבל. אז אני מהדק היטב את רצועות חליפת החלל שלי וכשאני מגיע אל פאתי אזור התעשייה אני מזנק בנשימה עצורה כמו אסטרונאוט נואש ההודף את תחנת החלל בדרך אל הריק. זה לא מקום לשהות בו, צריך להיזהר.
וכשאני חוצה אני מבין שהכבישים בארץ אינם מסילות של קרבה החוצות את החלל שבין הישובים המסוכסכים ומחברות ביניהם אלא הם בעצמם החלל הזה, הם מנפחים אותו. הכבישים שלנו יוצרים מצב בו ללא חללית מאזדה- קפסולת מיזוג ממוגנת- אף אדם אינו מעז לצאת אל מרחבי הביניים או חלילה לחצות אותו. הכביש, במכוון או שלא במכוון, מצייר קו אספלט בעיפרון עבה כדי שהגבולות יהיו ברורים ו"מחטא" את מרחב המגע שבין הישובים כדי שהם לא ייפגשו או כדי שלא יהיה אזור מפגש. זאת אומרת, מותר להיפגש במרחב הביניים הזה אבל רק במהירות של 90 קמ"ש ומתוך חללית מדוחסת. בכל מהירות נמוכה יותר מותר לכל היותר להחליף מבט חשדני ברמזור.
אני חוצה את הממלכה הדוממת-סואנת לאורך גדת נהר המכוניות שעל חופו נשטפים גבבי אשפה מקריים, תחת גשם טורדני ועגום ולאחר כחצי שעה של הליכה קשה של שולי כביש, פיח ורעש אני מגיע אל הגדה הנגדית- אל כוכב הלכת כרמיאל.

יש חיים בשוליים

בצד היהודי

באחד הימים הבאים התארחתי אצל טליה (שם בדוי), שאמנם לא מקיימת אורח חיים דתי ומקורה אף מבית חילוני "שמאלני" אך לדבריה יש לה קרובי משפחה בשומרון. השיחה התגלגלה באופן טבעי גם לפוליטיקה ושאלתי את טליה אם השתנתה תה לגבי ההתנחלויות. "התנחלויות? מבחינתי זה כבר לא אִישוּ, זה לא משנה לי בכלל. מבחינתי זה כבר הבית שלי, זה כבר משפחה ואני אפילו לא חושבת על זה באופן פוליטי, בטח שלא חושבת על פינוי". היא ראתה את הבעת פניי והמשיכה לכיוון לגמרי לא צפוי, "ומה אתה חושב שיקרה פה במצפים? המצב עם הערבים פה נפיץ מאוד. לא צריך שהרבה יקרה והאנשים בבועה התל-אביבית יתחילו לשאול למה אנחנו פה בכלל, למה אנחנו מסכנים את החיים שלנו וחיים בתחת של הערבים ומלבים את החיכוך. כבר יש דה-לגיטימציה הדרגתית של המצפים, צריך רק שערבי ייהרג ממשהו". דה-לגיטימציה? אני שואל, למה את מתכוונת? "אני מתכוונת להחלטות בג"ץ על ועדות הקבלה בישובים. תיכף יתחילו להגיד שיישוב שהוא יהודי בהגדרה זה לא דמוקרטי, ומה, לי יהיה מותר לעבור לגור בסח'נין? בטח".

לדבריה של טליה יש מחטף מילולי של משמעות הביטוי "דו-קיום". "דו קיום זה כשאני מתקיימת כמו שאני ואף אחד לא מפריע לי ואתה מתקיים כמו שאתה ואף אחד לא מפריע לך. זה לא אומר שחיים ביחד, זה לא אומר שאוהבים אחד את השני, זה אומר שכל אחד בשלו." גדר טובה עושה שכנים טובים? אני שואל. "כן, בערך. מה שהשמאל בארץ רוצה זה לא דו קיום זה חד קיום. למה אני צריכה לגור איתם? למה אין לי זכות להגדיר את עצמי כקהילה? אז רק יישובים של חברות בכת כמו מעלה צביה יכולים לקבוע שהם קהילה? גם חילונים ציוניים יכולים להגדיר את עצמם כקהילה ולשאוף להישאר הומוגניים".

ובגדה השמאלית

כשהגעתי לקיבוץ אשבל של תנועת "דרור ישראל" והצגתי את דעתה של טליה לכרמית, אחת ממקימי הקיבוץ, היא עיקמה אפה בבוז. "ומה, החברה היהודית לא נפיצה? רק עכשיו היו את כל ההתפרעויות האלה של תג מחיר". פה שמעתי סיפורים מופלאים על שותפות עם פעילים ערבים אמיצים נגד האלימות בתקופת אירועי אוקטובר 2000, הפגנות משותפות, סמינרים משותפים ובית ספר דו-לשוני הפועל במקום. פה הדיבורים הם על סולידריות מעמדית ועל כך שההנהגה הערבית והיהודית בוגדת באנשיה ומושכת אותם להתעסקות מתמדת בסכסוך, נושא המעוור אותם לקרע ולמצוקה החברתית הנפערים כתהום מתחת לכולם. פה שמחו מאוד על המחאה ההיסטורית של הקיץ האחרון שנדמה שהצליחה להסיר את הסכים מעל עיני האנשים ולשנות לעד את מוקדי השיח הציבורי-מפלגתי במדינה משיח 'בטחוני-מדיני' לשיח 'חברתי-כלכלי' וסולידרי, מעין שינוי עומק תת-מימי של התהפכות יוצרות בחברה הישראלית הניכר מעט מאוד על פני השטח אך עתיד להפוך על פיה את כל הפוליטיקה הישראלית.
ומה בנוגע להאשמות על 'חד-קיום'? אני שואל ומגלה שכאן לא אומרים דו-קיום אלא 'קיום משותף'. פה המטרות החברתיות-כלכליות המשותפות תופסות קדימות על המטרות שנגזרות מהזהות הלאומית ועל התודעה התרבותית ולכן השותפות קודמת לקיום, בין אם זה קיום כ'חד' או כ'דו'. החג המרכזי הוא האחד במאי.

נקע נפשי

עמדתי מהצד בזמן שכרמית סיפרה לקבוצת בני הנוער הגרמניים שהתארחו בקיבוץ על מהומות אוקטובר ונקרע בי שריר תודעתי. בין ערביי עכו והמתנחלים והשמאל הדו-לאומי והמרכז העסקי תחת בגידת המנהיגים עם השנאה האטומה והריבונות היהודית עם עיוות הדין מול האלימות הערבית מעל לזיכרון השואה תחת גלגלי הגלובליזציה וקלקולי הכלכלה בתוך הציניקניות הדמוקרטית וחוקי המשחק ההגמוניים הצפים על האוקיינוס של האחדות האנושית פשוט לא יכולתי לשאת את זה עוד. נקעה נפשי.

"את יודעת", פניתי אל כרמית בתסכול, "אני מסתובב פה בארץ ואני לא רואה איך לעזאזל אפשר להנהיג ביחד את כל הבלגאן הזה. אין שום מכנה משותף, אין שום מטרה משותפת. איזו תקווה יש לעלייתה של הנהגה רלוונטית?"

כרמית הביטה אליי בעיניים בוחנות או מבינות, אני לא יודע. כנראה שהיא מדדה מי הוא הילד התלוש הזה שרק עכשיו הגיע אל מסקנת הבסיס שמלווה את המציאות כאן כבר כל כך הרבה שנים.

"אין כבר מה לדבר על הנהגה לאומית", היא ענתה לי, "הדבר היחידי שנשאר, אולי, זה הדיאלוג".

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא- סיבוב בסח'נין