פני הדור כפני הילד: לוחמי חינוך ומחנכי לוחמים בעכו

על הסדרה "פני הדור כפני הילד":

בהיכל המראות בו אנו מנווטים את דעתנו על המציאות, מסגרות חינוך נותנות קשר ישיר לאמת התרבותית שלנו. ממבנה המקום והתקציב שלו דרך מעמד המורה ויחסו אל תלמידיו וכלה בתחושות התלמידים - נפער צוהר רחב אל ההווה ואל העתיד החברתי שלנו, בבואה חדה של ערכים ויחסי כוחות.

עבור אלה הקוראים ליצירת עולם טוב יותר- באופן שאינו משיחי, מיסטי או אלים - מצבה של החברה האנושית והאתגרים העומדים בפניה מעלים קריאה מהדהדת להתמסרות לחינוך מהותי. כדבריו של יאנוש קורצ'אק: "תיקון העולם מתחיל בתיקון החינוך". חינוך, לא הוראה, שבאופן המכבד את הילדים והנוער איתם הוא בא במגע יביא לשינוי של החברה וליצירת מעגלי-משוב חיוביים שיגאלו את העולם ממחלות תודעתיות עתיקות יומין. אדרבא, בישראל מצבה הבלתי יציב והמסוכן של החברה קורא לפעולה משמעותית ונחרצת- גיוס כללי אם תרצו - על מנת לעצור את ההידרדרות.

"לוחמי חינוך" בעכו

הגעתי עם רדת החשיכה לפאתי העיר, ליד אחד החופים הנטושים. אחרי בית הקברות העתיק נכנסתי שמאלה אל תוך חצר המקיפה אודיטוריום מרופט שבלויי מודעות על כנסים תלויים על קירותיו ואשר שורה עליו חרדה עמומה של עזובה. עדיין לא יודע אם הגעתי למקום הנכון, המשכתי אחרי מבנה השירותים המוזנח ונעצרתי בקצה מדשאה רחבה ועסיסית שבצידה השני בניין שיכון רכבת ישן, מה שהיה פעם מלון ההבראה לחיילים בעכו, ובבת אחת נרגעתי. על הקיר ליד הכניסה ללובי צבועות אותיות נשיות בצבעי הדגל המילים "קיבוץ המחנכים עכו".

שיכוני רכבת- החלום הסוציאליסטי שאף אחד כבר לא רוצה בו

בתוך הלובי, ליד הטלפון הציבורי, חונים כתריסר זוגות אופניים כיאה לכל קיבוץ. התעליתי במדרגות אל תוך הקיבוץ. מה שמצאתי בפנים היה מבלבל מאוד - אמנם מצד אחד מובנו הקודם של המבנה ניכר בכל פרט אך מצד שני נבנה מבפנים עולם חדש לחלוטין והטעם לא בדיוק מסתדר- ובשתי מילים: "קטשופ ירוק". המסדרון הרחב מנוקד בפוסטרים צבעוניים, קולאז'ים יצירתיים עמוסי בדיחות פרטיות ו"הווי גרעין". המשקופים, הדלתות ומסגרות החלונות כולם שינו את צבעם לכבוד רוחו החדשה של המבנה, קירותיו הפנימיים של חדרי המלון נשברו והם הוסבו לחדרים אישיים צבעוניים, לספריות, לחדרי מחשבים, למטבח וסלון. בשתי קומותיו המאוכלסות של המבנה גרים כ-80 איש בני עשרים עד שלושים בארבע קבוצות שונות - "גרעינים" - כל אחת אוטונומית לחלוטין מבחינה מנהלתית, פיננסית ותחזוקתית.

החיזיון כולו מזכיר תסריט של עולם פוסט-אפוקליפטי, בו נעלמו כל המבוגרים, והילדים נותרו לבדם כדי לעצב מחדש את כל מה שנשאר נטוש במעין "וכיתתו מלונות החיילים לקומונות". ביני לעצמי אני מציין שבאופן אירוני המקום הוא עדיין מלון חיילים.

ואנשי הקיבוץ הם גם ממש לא ילדים. כל חברי הקיבוץ הם מחנכים פעילים במסגרות שונות של תנועת הגג "דרור ישראל" המוכרת לרוב האנשים כ"נוער העובד והלומד" או בקיצור- הנוע"ל. ההערכות של אנשי התנועה הן שהיא מונה כאלף וחמש מאות בוגרים המשפיעים על לא פחות ממאה אלף איש בישראל. התנועה כוללת את כל "קיני" הנוע"ל- כולל הקן הערבי והקן הדרוזי ונוסף על כך מאגדת גם את מעגל ה"מחדשים"- העובד עם נערים עובדים, מעגל ה"בתים למדע ועמדה"- מסגרות חינוך בשיתוף משרדי החינוך והרווחה, מעגל תנועת מרח"ב- מחדשי רעיון החלוץ בישראל (עימה נמנה הקיבוץ הזה), ומעגל קהילת קיבוצי הקבוצות- הארגון המשותף ליישובי התנועה אשבל ורביד.

אבל אין פה עם מי לדבר- כולם באים, הולכים, בונים, רצים להדרכה או מכינים אותה, נוסעים לחיפה או חזרו הרגע מסמינר. אחד החברים מגיש לי כתחליף את המקראה של סמינר הכניסה למעגל הבוגרים "מרחב" כדי להתרשם ושם אני קורא:

"...תהליכי הלמידה וההתנסות בתנועת הבוגרים יבססו בחירה באורח חיים מהפכני. זאת תוך התמודדות עומק על השונות בין תהליך ההתבגרות בחברה הסובבת, הכולל: חיפוש עצמי אינדיבידואלי, הכפפת הפרקסיס לעקרון הצבירה, חתירה לחיי נהנתנות והצטמצמות, מיסוד והסדרת מערכות יחסים ועוד, לבין תהליך ההתבגרות בתנועה הכולל: בחירה הולכת ומעמיקה בקשירת קשר עם אנשים רבים במגוון תצורות, תהליך ממשי של חינוך ושינוי פנימי, אי צבירה של רכוש ונכסים, אחריות על תנועת דרור, החברה הישראלית והעם היהודי. החבר/ה בתנועת הבוגרים יתמודדו על שונות זו ועל המחירים והקשיים הנגזרים ממנה...". מקראה רצינית ביותר, אני שומע בה את הדי קולם של מרקס, כצנלסון, ארלוזורוב ובובר. אני משוטט במסדרונות הקיבוץ ועכשיו, לאחר הקריאה, ועולה אליי ניחוח של משהו טוטאלי, מתעמק ועוצמתי השואב נפשות, ניחוח של התמסרות דתית כמעט שברקעו צלילים של אידאלים נשגבים.

שאלתי את יואב, אחד החברים הפנויים, מהו המחיר שהמקראה מדברת עליו. "מה המחיר? - חיים בקבוצה. זה קשה. נגיד מישהי פה רצתה להתחיל תואר ראשון והקבוצה אמרה לה שזה לא רעיון כל כך טוב עכשיו. החיים שלך בעצם מסורים בידי אנשים אחרים".

חיים בקבוצה - הווי מקסים

איך היו נראים חיי במקום שכזה? האם בכלל יש בחיים שלי ערכים שהם מהותיים מספיק כדי להצדיק התמסרות מוחלטת שכזו? אני מתמלא הערכה לאנשי המקום, לוחמי חינוך אמיתיים, ומבין שלחיות חיים כמו שלהם זה הרבה יותר מהפכני מלהתחפש למזוקן בדמות צ'ה גווארה, להסתובב בעולם ולירות בעשירים. המהאטמה גנדי אמר: "הייה השינוי שאתה רוצה לעשות בעולם" וכאלה הם האנשים פה- מאמצים אורח חיים אחר וטוטאלי, עקבי לאידאולוגיה שלהם ומהווים דוגמא אישית. הם ממקמים את עצמם בחזית של השינוי החברתי, שאינו נמצא בהתיישבות כבעבר אלא דווקא בשכונות המצוקה ובוחרים לעסוק לא בחקלאות אלא בחינוך ככלי המרכזי לשינוי החברה וליצירת עתיד חדש. הם חיים בצניעות וממקדים כמעט את כל אנרגיית החיים של המקום למען המטרה. אבל רתיעה עדינה מושכת אותי אחורנית ולוחשת באוזני להיזהר, שכל זה אינו מתאים לנווד תאב תנועה שכמוני. "ואיך זה מתיישב עם אידאל החירות של האדם?" מבלי משים אני שואל דווקא שאלה פוליטי-פילוסופית המכסה על השאלה האישית יותר החבויה בפנים. עכשיו קרום ההיגיון מקרין חזרה פנימה לתוך המחשבה: שמא יש פה הולדה של סטליניזם טוטליטארי חדש בדמות כת חינוך?

- "תראה, כולם פה כי הם בוחרים להיות פה ולחיות ככה, אין שום בעיה לעזוב".

אבל אני לא מסופק מהתשובה הזו. בעודי יושב וקורא בספר הספרים, בשעת לילה שלפני ארוחת ערב (אוכלים פה מאוחר), שמעתי את אחת החברות מתלוננת בפני חברתה על החניכים שלה:

- "איך הם לא מבינים שזה מה שנכון, שזה מה שצריך לעשות? אני ממש מאוכזבת מהם"

- "נו ככה זה בני נוער, הם חושבים רק על עצמם. הם עוד לא בוגרים מספיק"

- "אבל עד שחשבתי שהתקדמתי איתם, שהגעתי איתם להבנה, הם באים אליי עם יציאה כזאת"

- "מה הם אמרו?"

- "שלא מתאים להם חיי שיתוף. אור ורחלי גם אומרים שהם לא מתכוונים לצאת לגרעין, שזה לא מתאים להם. אני לא מאמינה עליהם. מה עשיתי שזה מגיע לי? איזה כפויי טובה..."

- "לא, נו-די. את יודעת איך זה חניכים. בסוף הם יבינו..."

יבינו מה? אני שואל את עצמי. יראו את אור האמת? ומהי אור האמת, אם מותר לשאול?

בין חינוך לאינדוקטרינציה

בכל מסגרת חינוך יש סכנה סמויה, מלכודת שאורבת לפתחו של כל מחנך- האידאולוגיה. למעשה, ביסוד החינוך עומדת סתירה בין שתי תכליות סותרות: מטרת החינוך כהמשכיות (ושיפור) הקהילה מבחינה תרבותית ומטרת החינוך כקידום החניך למימוש מלא של עצמו. במילים אחרות, במהות החינוך ניצבת שאלה לא פתורה: מהי המטרה - החברה או היחיד? ולא רק במתח שבין המגמות אורבת מלכודת, אלא גם בבחירה האבסולוטית באחת התכליות מתגלה החינוך כחרב פי-פיות- בקצה האחד מקבלים חברה קפואה של נמלים אטומות בסגנון 1984 בעוד בקצה הנגדי מקבלים חברה מנוכרת ומתפוררת של פראים אינדיווידואליים. קרע זה מודד ממש את התהום בין סיוטי המודרנה לבלהות הפוסט-מודרנה. ומשום שכבכל בעיה של "תאומים סיאמיים" מילת המפתח בפיתרון היא איזון, נשאלת השאלה: האם ניתן להפריד בין החינוך לבין הפוליטיקה? האם נכון להפריד ביניהם? ואיך לשלב?

בקיץ האחרון אנשי הקיבוץ ותנועת "דרור ישראל" היו פעילים מאוד בהפגנות ובמחאה הכללית עם מסמך דרישות מעמיק ומפורט בשם "נייר הלקמוס". חברי התנועה לא מסתירים ולא מתביישים בהגדרת עצמם כ"שמאל" ומובילים מגמה שמאלית חזקה מאוד בכל נושא, רק שהם נזהרים מאוד שלא להתחבר למפלגה ספציפית. אך א-מפלגתי אין פירושו גם א-פוליטי. למעשה, "דרור ישראל" היא תנועה פוליטית רבת עוצמה של סוציאל-דמוקרטיה ציונית נוסח המאה ה-21. ובאור ההבחנה הזו, האם נכון לקרוא לקיבוץ המחנכים בתור שכזה או שמה יש כאן בעצם תנועה פוליטית הפועלת במסגרת "חינוך" הנוער? ואם כן, האם יש בכך פסול?

אני מתלבט.

כי בעצם יש כאן שתי שאלות. הראשונה היא האם יש טעם בניסיון לבנות מסגרת אידאולוגית שתוכל להכיל את כל רבדי החברה הישראלית והאם יהיה אפשר לחנך לאורה, או שמא יש להתיר "פריצוּת" אידאולוגית של מערכת החינוך לכל זרם ושבט שיעשה בה כראות עיניו, ולאור שאלה זו נמקם את קיבוץ המחנכים על ציר ה"פוליטיות" החינוכית.

השאלה השנייה שעולה מקיבוץ המחנכים היא כיצד יש להתייחס לחסדיהם של מיסיונרים. כי במנותק מהאידאולוגיה המנחה את חברי הקיבוץ, הם עושה עבודה נפלאה וקשה מאוד ועוזרים למאות ואלפי בני נוער מנותקים, מתקשים ומוחלשים בהיקף שאינו דומה לשום ארגון פוליטי אחר (זולת אולי החמאס...).

אינני יודע כיצד לענות על השאלות מבלי לעשות תואר בפילוסופיה פוליטית אבל בינתיים, לפחות, אני מסתפק בשתי תובנות ביניים: בכך שנדבך מרכזי מהאידאולוגיה של אנשי הקיבוץ הם ערכי הדמוקרטיה, הדיאלוג והשיוויון, ובכך שאנשי הקיבוץ ממלאים אותי בהשראה.

חינוך ללוחמים

הלכתי בצפונה של עכו בדרכי לקידום נוער ופניתי באופן סמלי לרחוב יאנוש קורצ'אק. אינני יודע למה פניתי לשם, אך ה"החלטה" הלא מודעת הביאה לצירוף מקרים נדיר- ידעתי שאני מחפש את "מכינת גל", אך לא ידעתי היכן היא נמצאת.

מאחורי הבניין של קופת החולים שמעתי קולות של שירה וצהלה והמחשבה הראשונה שלי הייתה שמצאתי את מרכז קידום הנוער שחיפשתי, אז ניגשתי והתקרבתי אל מה שנראה היה כגן ילדים כשלפתע ראיתי בחזית הבניין את השלט "מכינת גל ע"ש מיכאל גל של תנועת אחריי". הקפתי את המבנה בחשדנות ובהשתאות, לא מאמין למזלי, ובצידו הנגדי של המבנה פגשתי נערה יושבת על ערסל בחצר. שוחחנו קצרות. "למה את לא בפנים עם כולם?" שאלתי. מסתבר שהיא הייתה חייבת לצאת מהשיעור לכמה טלפונים ולכן היא חייבת להמתין עד לסיום השיעור כדי לחזור. למה? כי אלה החוקים.

נכנסתי פנימה. בקצה המדרגות ודבוק לתחתיתם מצאתי את גוש הסחל"א (סולר-חול-לכלוך-אבק) הצבאי, אותו הסחלא שמצטבר בפינות הבלטות הבולטות, בחריצים ומאחורי הדלתות, אותו ידיד מוכר ממסדרי-מפקד אינספור שנוצר בשיטת הניקיון הצבאית של גריפת הלכלוך החוצה במגב. בפנים מצאתי מבנה ישן ושמח שקירותיו מלוכלכים, רוחש בקדחת פעילות נערית. בדיוק הסתיים השיעור וכמה עשרות בני נוער צבעוניים מכל הסוגים הציפו את המסדרון הצר בצעקות שמחות של הילולה עליזה של הפסקה. מה זה המקום הזה?

את המקום צריך להבין מתוך מיזוג של שתי מגמות - מגמת המכינות ותנועת אחריי.

רעיון המכינה הקדם-צבאית החל בשנות השמונים כמוסד דתי-לאומי בעקבות מגמה גוברת של "חזרה בשאלה" של בני המגזר במפגשם עם הצבא. המטרה הייתה לחזק את אמונתם ואת הזהות הדתית שלהם תחת אצטלה של "הכנה לצה"ל" בהיבטי כושר, מיומנויות ומנהיגות, מודל שהצליח מאוד ומושך אליו עד היום אלפי בני נוער הממשיכים לאחר מכן לליבת הפיקוד של הצבא. בשנות השבר שאחרי רצח רבין, וביתר שאת לאחר מכן, התעוררה במגזר החילוני ההבנה שיש להכשיר שכבת מנהיגות ואליטה משרתת חדשה בד בבד עם מסגרות הידברות בין דתיים לחילונים וכך נוצרו המכינות הקדם-צבאיות ה"כלליות", החילוניות והמשולבות. כיום יש יותר מ-30 מכינות בפריסה כלל ארצית המכשירות אלפי בוגרים כל שנה התופסים נדבך מרכזי בשדרת הפיקוד וביחידות המובחרות.

תנועת אחריי, שקמה בשנת 97', שמה לה למטרה לקדם מנהיגות צעירה מהפריפריה ולחנכו ליזום ולקחת אחריות על חייו, על מנת ליצור חברה יותר שיוויונית, דמוקרטית וסולידרית. המסגרת הרחבה ביותר של התנועה מקדמת את המטרות האלה על ידי קורסי הכנה לצה"ל.

הסתיימה ההפסקה ואנשי המכינה מזמינים אותי להצטרף לשיעור על מצוות היסוד באסלאם. הכיתה צפופה מאוד ולוקח זמן עד שכולם נכנסים ומתיישבים. "מספרי ברזל להתפקד!" הכיתה מהדהדת בקריאות מספרים שנועדו לוודא שכולם אכן נוכחים, עד שמגיעים ל"שלושים ושש ואחרון!" והמרצה יכול להתחיל.

איני עבאדי, המרצה, לא חוסך שבטו: "עם הספר הפך לעם הארץ!" הוא מטיח בהם, "הסתכלתם פעם מה כתוב של הסרט של המתאבד?? תישארו בורים כבהמות, אל תלמדו!" הוא סונט בהם ואני מתמלא בשמחה לראות מחנך שלא מתבייש להציב יעדים, לדרוש רמה, להציב מראה של אידאלים מול נוער ומכריח אותם להביט נכוחה ושמחתי לראות חניכים שמצידם שותים את דבריו בשקיקה, שואלים שאלות, פותחים דיון, מתווכחים ובאים בסוף השיעור לבקש עוד ולהגיד תודה.

אני חושב לעצמי - השיעור הזה מייצג את כל מה שהתיכון היה אמור להיות ומעולם לא היה.

ביקשתי מאחד החניכים לספר לי על חוויה עוצמתית שהייתה לו. היא סיפר: "הגענו פעם ראשונה לשכונה פה, עם התיקים הגדולים, עדיין לא יודעים כלום, פעם ראשונה שאנחנו פה יענו. הגיעו אלינו אנשים מבוגרים מהשכונה וילדים גם ובאו ואמרו לנו: 'אנחנו כל שנה מחכים לכם', ואנחנו מחזור ד' שתבין, 'אנחנו כל שנה מחכים שתבואו, זה כל כך טוב שאתם כאן' ואני בשוק יענו. אתה מבין? זה הרושם שהמחזורים הקודמים הציבו, זה החשיבות שלנו בשכונה".

אנחנו צבא עִם עַם משל עצמו

זמן מה נשארתי עם המחשבה הזו בראש: "כל מה שהתיכון היה אמור להיות ומעולם לא היה" ותהיתי לעצמי- האם הפלא החינוכי שנקרא תנועת המכינות נולד כגל של שינוי אופטימי בחברה הישראלית או שהוא ממלא ואקום של מערכת חינוכית-ערכית שקרסה? ואולי היא לא קרסה במקרה- במובן מסוים תנועת המכינות היא למעשה הפרטה של החינוך לערכים בישראל, תולדה של אמירה בסגנון: "יש בארץ הזאת עוד טמבלים שמאמינים בערכים ובתרומה לחברה? שישלמו מכיסם ומזמנם החופשי לשטויות האלה...". או אולי זו בעצם תולדה של עידן הפוסטמודרנה בחינוך שבניסיון למצוא מזור או "קרקע משותפת" אידאולוגית לכל הזרמים, הדעות והגישות בחברה הישראלית זרק את התינוק של הערכים עם מי האמבט של האידאולוגיה והותיר את הנוער נוהר לטלוויזיה בעיוורון של אובדן דרך.

אבל כשאני נמצא במכינת גל אני רואה שנותרה למעשה עוד "קרקע אידאולוגית", סלע תשתית חברתי-חינוכי, מוצק דיו לארגן סביבו נוער. אמנם כמעט כל המכינות מכוונות את בוגריהן לאופקים רחוקים מהשירות הצבאי אך עדיין המוטיבציה המרכזית של רוב הנוער להגיע והמכנה המשותף המרכזי של התנועה הוא ההכנה לצבא והגדרה עמומה של "ציונות". מה קורה כאן, האם יש כאן בנייה של שלד חיצוני על חברה מפוררת ורכה (יש שיגידו רקובה) מבפנים בניסיון להחזיק את צורתה של החברה או שמא יש כאן חלחול של רעל כוחני ואלים לעומק הקרקע של כל התפיסה החברתית-תרבותית שלנו? אולי בכל התיכונים יתחילו בקרוב להקריא מספרי ברזל בתחילת השיעור. או שאולי הצבא בעצם מייצג התגבשות, "הצרפות איטית", של חברה סולידרית באש הסכסוך? ואם כן, איזו חברה תגיח מצידו השני של תנור-אימים שכזה?

וכבר היינו בתנור,

עכשיו על המחבת.

מתפמפמים כבוד שכור,

- מתפצפצים מעט,

- נשרפים כמעט,

- נצרפים לאט.

מה לך כל כך נמרץ שלוח

להתגרד על הסכין?

די כבר תן גם לסכין לנוח -

כן, רד מהסכין.

("מדרש יונתי"/מאיר אריאל, "ירוקות". - שירונט)

האם באמת הגיע הזמן לרדת מהסכין? אני לא משוכנע שזה אפשרי. ולמעשה, אני מביט אל בני הנוער הנפלאים וחדורי המוטיבציה שכל כך שונים זה מזה ואני מרגיש דווקא גאווה- בתנועת אחריי, במכינת גל ובצה"ל על כך שהם מקרבים ביניהם ומחברים ביניהם בשלל חוויות העצמה מיוחדות ובונים ביניהם אווירה של שותפות. מי יודע, אולי על המחבת נצרף לו לאט לא גוש אחיד וחסר פנים אלא דווקא תכשיט צבעוני?

בימים עברו

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: חינוך מחוץ למסגרת בגליל

קריאה נוספת:

• מאמר מקיף על תנועת המכינות מפי ראש מכינה - קישור