הרהורים ברכבת

ברציף

תחנת הרכבת בתל אביב, אני מתבונן סביב. בני נוער בבגדי ספורט מסתופפים ליד סטודנטים המנענעים את ראשם במבט משועמם. לידם עומד נספח-מנותק איש צעיר וחובש כיפה ששומע מוסיקה באייפוד. יש כאן "הכל מהכל" וכולם עומדים באי מוקף אוטוסטרדה ורעש רעב של כרך ומתעלמים בשקט, כולם ביחד וכל אחד לחוד, מנוכחות העולם הפרוע שמסביב. ומנגד עומדת נוכחותה העצורה-בקושי, כמו שד פרוע מאחורי וילון דק, של שקיעת השמש הסתווית מתחת לאופק המיימי של ארץ ישראל. אני מביט משמאל למעלה ורואה מעל בניין שירות-הביטחון המסתורי ענני נוצה דקיקים נמשכים ממערב מזרחה ונמתחים כמו קרעי בד דלילים, בניסיון עקר לסוכך על כדורי העבים מעורבלים שמתגלגלים וכמו בורחים מאור השקיעה הזוהרת. אני ניצב בתווך וחושב- בדידות שכזו אפשר להרגיש רק במרכזו של המון אדם.

אני מביט מולי ורואה שלוש נשים עומדות זו לצד זו, כל אחת מבליטה את השנייה, אך הן אינן ערניות לפסיפס הנפלא שהן יוצרות. הכי רחוקה ממני עומדת אישה צעירה עם רעלה פרחונית אבל כהה, ערביה, ומשחקת עם ציפורניה הארוכות והמטופחות. הן צבועות בלק ורוד. לידה עומדת בעמידה חסרת מנוחה אישה יפה מאוד, לעיניה משקפיים עם מסגרת שחורה ועבה ולגופה הדק חולצה עם הדפס של שפתיים ענקיות החובקות את כל חזהּ. והכי קרובה אליי, קצינה צעירה עם מדי חיל אוויר, שרוך צבעוני מידי ותיק צד מעוצב - נראה יקר להפליא. מבין שלושתם היא היחידה שמדברת, במירס כמובן, בשיחה של צעקות מהוסות וקרובות לשפופרת כמו עומדת לנשוך את הטלפון. בחנה הרב היא דואגת להסתיר את זעמה בכף ידה הפנויה. האם זה המפקד או הפקוד שלה? האישה היפה מהשלוש מבחינה במבטי ואני נאלץ להסיט את עיניי חזרה אל הקהל. אני הולך לאיבוד מיד. יש כאן כל כך הרבה אנשים לפענח את הבעות פניהם - מאושרים או עצובים? לחוצים או משועממים? כמה מהם יבינו ללבי, עם כמה יהיה אפשר לשוחח על החיים? זוג אוהבים מנהל ויכוח מתוק מלא נגיעות וליטופים. האם מישהי פה בקהל היא הנפש התאומה שלי?

עם הגב ליער האנושי של הרציף אני מביט אל הנהר הסואן של הכביש המהיר, נהר של נשמות בדרכן אל הישיבה הבאה, אל הסידור הבא, אל העולם הבא. מנהר התנועה המרצד בזהרורי אדום עולה צליל עמוק ומרגיע, תחושת נוכחות של סאון רב גלים כמו של ים גדול הנשבר בשלווה על חוף ארוך ורחב. אולי גם הים מלא בנשמות שנוסעות למרחק? בדידות שכזו אפשר להרגיש רק על גדה של אוטוסטרדה.

בקרון

אור עמום, אוויר ממוחזר וצחנה מתקתקה, כמעט בלתי מורגשת, של סיגריות ומסטיקים. במהלך הנסיעה מצטבר בי תסכול סקרני מתוך התבוננות של כמעט שעה באנשים אבל מזווית אחת בלבד. קרון מלא בשברי צדודיות, הבהובי מבטים, טפחי עורפים וקרסוליים, נוכחויות שלא מממשות את עצמן, חצאי-נשמות. האם יש פה אנשים בכלל? אנשים יורדים בתחנותיהם ומתפנה מקום ב"קוביה", אני עט על המציאה. גם כיף וגם מעט מאיים למצוא את עצמך סוף-סוף פנים מול פנים - פנים שלמות! - עם בן-אדם אחר, אדם שלם, מולך.

הסקרנות ממשיכה לבלוש אחר אותם שברי פרופילים של צלמיות אדם. תמיד מפתיע כשמישהו מסתובב או קם, מגלה את מלוא פרצופו ומכריח אותך לנסח מחדש את כל קורות חייו המומצאים שבדמיונך- מאָמַן מיוסר לאיש משפחה קשה יום, מפעילת שלום לוחמנית לגננת מאוהבת.

קשר עין הוא אירוע נדיר בקרון רכבת, הרוב המוחלט של האנשים כאן מחובר לאוזניות כמו לאינפוזיה. לא ברור אם הם מדברים, מקשיבים או שומעים- אבל העיקר הוא שהם לא כאן. כל מגע או ניסיון להחזיר אותם לכאן ועכשיו כרוך במאמץ והעווית בפנים, כמו הריחו סירחון מציק. 

בחלון מתנגנת השקיעה, אבל אף אחד בקרון לא שם לב או מתבונן וגם אני איני מקדיש לכך את כל ליבי. מפליא, כמה אדישים נהיינו לשקיעה! אבל עמוק מתוך זיכרונות קסומים תופסת אותי חרטה. למה הפך הזמן שלנו? באיזה תחום כן נשארנו מחוברים לקוסמוס בחיינו התלושים? עכשיו שאבינו עזב את הבית ואימנו דוממת, נהיינו כמו יתומים פרחחים, חסרי עכבות. גרים בערים המסתירות את הירח והכוכבים, איפה שכולם ישנים בימים וערים בלילות, מודעים באופן קיצוני לזמן ומחשבים כל דקה אבל מנותקים לחלוטין מהקצב הטבעי של העולם. אין זמן, ועכשיו עם בוא הסלולרי התנתקנו גם מהמקום. ללא זמן וללא מקום אך עדיין מחוברים לגוף המסורבל, הכבד והיקר שלנו- אך מה יקרה כשגם הגבול הזה ייפרץ? אנחנו חומר המעצב את עצמו למחשבה, לא ירחק היום בו "נוריד" את מוחנו לרשת ונפקיד את גופנו במחסן. האם זה תהליך של התבגרות או תהליך של הזנחה? האם אנחנו משתחררים משעבוד, יוצאים לחופשי או פורקים עול אל צניחה חופשית?
לאן הרכבת הזו נוסעת?

התחנה שלי הגיעה, אני יורד.