מאמירים לצפת

תקציר:

אני מגיע לאמירים, מקבל עצה מצוינת ממכשף נומרולוגי
ואחרי יומיים בחוות מתנדבים בינלאומית
אני מגיע למסקנות מעניינות על הפיסיקה של המציאות.
אני יוצא לכיוון צפת בלווית רופאת שבט
שמעוררת בי התנגדויות מעניינות

מפת המסלול

מפגש עם מכשף
הגעתי לאמירים וחיפשתי את הבית של מי שאמרו לי שכדאי לי לפגוש. עליתי באחד הרחובות בקצה המושב כשאדם עם רעמת שיער שחורה ומבט מהפנט הופיע פתאום והתחלנו לדבר. שמו ערן, ומהר מאוד השיחה הגיעה לנושאים עמוקים מאוד.
"כדי לראות את אלוהים אתה צריך קודם כל לעבוד על עצמך", הוא אמר בתגובה לדבריו של אבו פלסטין, "אתה צריך לנקות את האגו, את הפחדים, את המסכות הפנימיות. כשאתה תהיה נקי אז אתה תראה את הכל כמות-שהוא, את אלוהים". לדבריו אין ערך בדבקות בתורה כלשהיא ובעבודה "חיצונית" בלבד אם אתה לא עושה גם עבודה "פנימית", אחרת איך תבחין בין גחמות האגו שלך למסרים מבחוץ? היגיון נאה, שמחתי מאוד שנתקלתי בערן.
בין השאר דיברנו גם על אהבה. "אני עוסק בנומרולוגיה", הוא סיפר, "והגעתי לשלב השמיני. לא ניכנס למה שזה אומר אבל זה שלב שבו אתה הופך למכשף. התכונה המרכזית של מכשף זה עוצמה וצריך מאוד להיזהר מזה, שזה לא יהרוס אותך. כשעברתי לשלב הבא הרגשתי שמשהו בי השתנה, שאני פתאום יותר חזק, שיש לי יותר כוחות. וגם נשים מסביבי התחילו להביע יותר עניין, פתאום אתה יותר מושך. נשים מאוד רגישות לעוצמה - הן נמשכות לזה. אבל אסור לך להתבלבל ולחשוב שזאת המטרה".
ערן נמצא בתהליך חיפוש רוחני רוב שנותיו וכנותו בחשיפת חייו על כל מצוקותיהם הרשימה אותי מאוד. 
את בנותיו הוא מגדל לבד כבר יותר מעשר שנים ורק עכשיו הוא התחיל לעבוד. הוא עובד חצי יום באחד המושבים בסביבה, מה שמאפשר לו להיות אחר הצהרים עם הילדות. "איפה אמא שלהם?", שאלתי. "היא חולה...", הוא ענה ואני הבנתי מהר מאוד איזו מחלה נמשכת יותר מעשר שנים. "ואיך התפרנסת עד עכשיו?" שאלתי אחר-כך.
"מזת'אומרת? ההורים מפרנסים אותי". הוא ענה בחיוך רחב וגאה של מישהו שהצליח להערים על המערכת. הופתעתי מאוד, האם הוא גאה בכך שהוא לא עצמאי? לא הצלחתי ליישב את תשובתו בשום אופן וכמנהגי כשאנשים אומרים דברים ש"לא מסתדרים" התעלמתי ועברתי הלאה. בימים הקרובים דבריו ודמותו יקבלו משמעות שונה מאוד.


מתנדבים
מיטה ללילה מצאתי כמו באורח קסם. מסתבר שיש חווה אורגנית במושב שנתמכת על ידי מתנדבים מכל העולם. "דבר עם רועי" אמרו לי כולם, "תישאר אצלו ותעבוד אצלו כמה ימים. יש שם חבר'ה מגניבים". התקשרתי לרועי והוא אמר שהם במעיינות החמים (הפיראטיים) בטבריה ושהם יגיעו "עוד מעט" ובינתיים אני יכול להתרווח בבקתה של המתנדבים. באותו הערב פגשתי את החבורה המשונה של המתנדבים:
אדוארד הפליט הפוליטי היהודי שברח מרוסיה ("I fuckin' hate Russia it's a fuckin' evil empire") שלא ידע שהוא יכול להתאזרח כאן אם הוא יהודי, עמנואל השחור מאוסטין-טקסס שאוהב את ישראל ורוצה להתגייר ולשאת אישה יהודייה, פרדריקה המורה לביולוגיה מאיטליה שנמאס לה מהתלמידים ויצאה לשנת שבתון לא מוגבלת, סבסטיאן החצי-אינדיאני מאקוודור שהתפטר ממשרתו היוקרתית בתאגיד המזון הגדול של אקוודור ויצא ל"לא פחות מחמש שנים" של שוטטות בעולם ואדריאן הבריטי שזו לו הפעם החמישית (!) שהוא מתנדב בארץ ("I really like it here in Israel, Israel's great!").
למחרת מצאתי את עצמי נוהג בסובארו-פשע ישנה, מודל אוטומט, לכיוון רמת הגולן בלווית רועי, אדוארד הרוסי וסבסטיאן האקוודורי. אדריאן ועמנואל לא הסכימו לבוא ולקחו "דיי אוף" בעקבות ויכוח משונה עם אדוארד על שימוש בז'קט מסוים. רועי ויתר להם בפרצוף חמוץ ויצאנו. עבדנו כשש שעות רצופות וקשות במטעים של מושב קשת ליד עין-זיוון באיסוף תפוחים רקובים, אותם ימכור רועי ל"פרי גליל" עבור 0.5 שקל לקילו לעשיית מיץ. עבדנו קשה מאוד בגלל חסרונם המורגש של עמנואל ואדריאן ובגלל שרועי היה לחוץ על עבודה בקצב גבוה לפני שבעל המטע יתחיל את הריסוס לקראת העונה הבאה. אבל למרות שאני סיימתי רצוץ שאר המתנדבים לא היו, הם כבר היו רגילים. מסתבר שהם עובדים ככה כל יום כבר קרוב לשלושה שבועות! האם לא אמורה להיות חווה אורגנית איפשהו? מה קורה כאן? לא יכול להיות שהמתנדבים לא מבינים את מה שקורה, כל העסק היה נראה לי משונה. גישושיו של רועי שאשאר לעבוד אצלו בשכר רק חידדו לי שתי תובנות: א. אני צריך להמשיך הלאה ו-ב. יש בי הרבה הערכה לעובדים עונתיים בחקלאות.


מבט על גלים בים הגלילי

למחרת נשארתי בבקתה כדי לכתוב ואז עברתי לביתה של שני איתה יצרתי קשר דרך האינטרנט. שני מתפרנסת מזה שמונה שנים מקייטרינג לצימרים הרבים שפועלים ביישוב: האורחים מקבלים את המספר שלה, מתקשרים ומזמינים ארוחות אותם היא מביאה עד לפתח הצימר. לכן מטבע הדברים שני מוצאת את עצמה עסוקה בדיוק בזמנים ששאר האנשים פנויים - בערבים ובסופי השבוע. אז לא יצאנו לדבר הרבה, אבל זה בסדר - שמחתי על כך שיש לי מיטה ללילה שלא תלויה בעבודה בבוקר וגם היה לי הרבה זמן לחשוב ולבהות אל הנוף המדהים מהמרפסת שלה.
מדירתה של שני אני מביט על הנוף הגלילי שוקע אל גוונים ארגמניים המבליטים את תווי הנוף כמו אורו של הנר המלטף צדודית של נערה. ועם השתלטות הצללים על הפנורמה הגליל נדמה כמו אוקיינוס סוער של גלי פרא עצומים שקפא והתאבן או אולי לא התאבן אלא רק מתגלגל כמו תנועת העננים - אטי מכדי שנחוש אך מוחשי וזורם, כמו דיונות ענק של מדבר אבן. אני מביט לפניי אל הנוף הנדלק אט-אט גחליליות בתים של ערב ורואה איך הרים ועמקים של גלי נוף מצטלבים עם הרים ועמקים של גלי כלכלה ונחשולי תרבות המתאבכים עם אדוות סוציאליות ותנודות רוחניות הרוכבים בין תהומות ההיסטוריה ורוחות העתיד ומטלטלים יישובים מגל אל גל, מדכי אל דכי, נושאים יישובים על נחשולים כלכליים לפסגות עושר ושואבים אותם מטה במצולות פוליטיות, מסובבים קהילות במערבולות רוחניות על נוף רך ומישורי לתוך תהומות סוערים של היסטוריה דוממת בתנועה מתמדת של הוריקן עז ומחריב עולמות בתוך שלולית קטנה של גליל קטן, צפוף ומבולבל עד מאוד... אני מביט בסופה הזו, בסערה המושלמת, ומנסה לסמן אחד-אחד את כל האנשים שפגשתי כמו מצופים על פני הגלים השונים - מי רוכב על איזה גל ואיזה גל חולף דרכו, מי עולה ומי יורד, מי שוקע ומי נישא, היכן ההתאבכות "בונה" והיכן "הורסת". והיכן אני? והיכן ההבדל ביני ובין הגל שאני נושא, הגל שאני מייצר, הגל שעובר דרכי? יוני מענבר אמר לי על כך: "ההשתקפות של הנוף מעידה על הפְּנים".

אני מניח שהוא צודק.

"אני רואה שבחיים הגלגלים מסובבים את כולם..."

קווים לדמותו של מכשף

למחרת התלוותה אליי קרן, רופאת שבט שהוסמכה על ידי אינדיאנים באמריקה. יצאנו מביתה ושם היא הגישה לי תה.
"ואוו זה תה מצויין. מה שמת בו?" שאלתי, "זה סוד מקצועי, אני לא מגלה". לפני שיצאנו מהמושב היא הזהירה אותי: "אני בסדר בעליות, אבל אני ממש גרועה בירידות". בהתחלה ביטלתי את האמירה שלה כ"תעודת ביטוח"- אולי היא הבינה שאני מטייל מנוסה והיא רצתה שאגלה סבלנות כבר מהתחלה, אבל בהמשך התברר לי כמה עקרונית הייתה האמירה שלה. עלינו להר מצפה-ימים וירדנו מצידו השני בירידה התלולה לכיוון נחל עמוד. השיחה תוך כדי הירידה הייתה ערה מאוד: קסמים, אנרגיות, מאגיה שחורה ומאגיה טובה, אינדיאנים, צמחים וחיוכים רבים של סוד. דיברנו גם על ערן.
- "ואוו הוא איש רוחני מאוד, מכשף עם הרבה מאוד עוצמה" היא אמרה, "יפה ששמת לב לזה. איך ראית?"
- "בעיניים. היה לו מבט שונה", אמרתי. מסתבר שהם היו בקשר רומנטי לתקופה מסוימת ונפרדו, ועד הפרידה הם חלקו הרבה מאוד חזיונות משותפים של רוחות, כוחות ואנרגיות. "הוא רואה דברים... שלא תדע. אדם רוחני מאוד. יש לו יכולות שחבל על הזמן" היא אמרה.
- "הכי קשה לי זה הגעגוע לבנות שלו", היא אמרה בהזדמנות אחרת, "איזה חמודות! וערן יש לו אנרגיה מינית מאוד חזקה, שתדע. הוא מושך אליו הרבה מאוד נשים, וזה לא כל כך טוב עם הבנות שלו. פעם אחת באה אליי שיר, כזאתי חמודה, ואומרת לי- 'אבא לא מרשה לי לדבר איתך אבל לי לא אכפת'. איזה מאמי!"
- "זה לא מוזר לך שהוא לא עבד עד היום?" שאלתי.
- "לא, הוא גאה בזה, יש לו אחלה סידור. הוא מגיע ממה-זה משפחת אצולה, אתה לא מבין, בטח שהם יפרנסו אותו. למה לו לעבוד? הם נותנים לו כל מה שהוא צריך, הסבתא של הבנות בחיים לא תפסיק לתמוך בהם."
השתוממתי מאוד. איך ייתכן שאיפה שאני רואה כישלונות היא רואה מכשף רב עוצמה? 
נזכרתי במשהו שזאב בן-אריה אמר לי בלוטם: "לפעמים להיות אדם ישר זה הרבה יותר רוחני מכל מה שקורה כאן". אמן.


עם המכשפה בחורש
שיתפתי את קרן בחוויות שלי סביב אמיתות רוחניות והיא אמרה לי שאדם לא יכול להפוך להיות רוחני.
- "מה זת'אומרת?", שאלתי.
- "אדם לא יכול להפוך להיות רוחני. יש אנשים שהם רוחניים ויש אנשים שהם לא, זה סוג מסוים של בני אדם"
- "ומה לגבי חזרה בתשובה? זה אדם שחוזר מחיים ריקים לחיים רוחניים."
- "לא. אדם רוחני זה בדם שלו, ואם אין לו את זה אז אין לו את זה".
התקוממתי מאוד על דבריה. חשבתי לעצמי שגם אם דבריה נכונים אז לא ראוי לומר אותם- האם עלינו להניח לכל אותם שאין להם "ראייה של מכשף" להתבוסס בחיים ריקים מתוכן?
תוך כדי הירידה עצרה קרן להריח כמעט כל צמח והייתה צריכה עזרה בכל מכשול ואני לא הצלחתי להרפות מהתסכול. הערכת הזמן שלי לסיום המסלול הלכה והתארכה ועד שהגענו לסוף הירידה בתחתית הערוץ כבר צברנו איחור של כארבע שעות. למה יש בי התנגדות שכזו לאישה הזו? האם זה התסכול על העיכוב בזמנים או שמא יש כאן משהו עמוק יותר?
המשכנו בהליכה מהירה בחורש העמוק של עצים עתיקים וסבך מפותל ומתפתל, בשביל החמקמק, החלק והבוצי כשאני עוצר כל פעם כדי להביט אחורה בתסכול גואה על בת הלוויה שלי ואחר כך מביט כלפי מעלה בדאגה על הצללים המתארכים בצמרות של גדות הואדי. מחשיך. התפתחה בי מועקה של בריחה, של התנערות, אני רצתי קדימה והיא משכה אותנו אחורה. 
"יש לך פה שיעור" אמרתי לעצמי- על סבלנות, על חמלה ועל אומדן של אנשים, "אל תתלה את הכל בה", חשבתי, "הכל אצלך". אבל מצד שני הרגשתי שיש בה אנרגיה שמסוכנת לי. ואז קפצה המילה: "מכשפה". מה זה? זה אמיתי? תוך כדי ברור עצמי מה יסוד ההתנגדות שלי לאישה הזו הבנתי קצת מהו מקור הקלקול והסלידה שאני חש: שיש כאן ערבוב מסוכן של רוחניות ומקצועיות, של אמונה ופרנסה. הרי היא מתפרנסת מהעבודה הרוחנית שלה! איך אפשר להיות רוחני באמת בצורה שכזו? האגו והגאווה מתערבבים שם עמוק בתוך כל היומרה הרוחנית. זה לא בשבילי.
יצאנו מהואדי אל פאתי העיר צפת. תוך כמה דקות כבר היה לה טרמפ חזרה לאמירים ואני המשכתי במהירות לעיר העתיקה, מאחר בכשעה לסעודה שלישית בקהילת "מעיינות" אצלה תאמתי להתארח.
חשתי הקלה רבת משמעות.

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: על תשובה ותשובות בצפת