תקציר:
הקדמה המתנצלת על שהמסע יוצא משליטה
אני נוסע לשוחח עם בהאי על אחדות
בכפר יסיף עולות שאלות על דו קיום וחיי קהילה
ובירכא אני מקבל רעיונות לפתרון
עצמי לרוץ איתו
המסע שלי רץ לו לדרכו בקצב אירועים והתרחשויות בלתי נשלט ולא טורח לעצור ולחכות לי שאדביק את הפער. מידי פעם הוא נעמד, מחכה שאבין איפה אני נמצא ואז הוא מושך אותי הלאה במעין גרסה סכיזופרנית של "מישהו לרוץ איתו" ואני, מרוב חיפזון גם לעמוד על מהותו של כל פרח וגם להישאר מחובר למקום ולזמן, הולך ומסתבך. "מרוב עצים" הוא ביטוי יפה, על אחת כמה וכמה כשרצים בעיניים עצומות ומתנגשים כל כמה מטרים בגזע עבה. יצאתי למסע עם שאיפות גדולות לזהות מגמות, למפות תהליכים, להבחין באמיתות ולאתר שקרים אבל ככל שהמסע לוקח אותי עמוק יותר ויותר במורד מחילת הארנבת אני מבין שאני צריך להרפות מהחיפוש אחר תשובות, או יותר נכון לאכסן את אלו שאני מוצא ולבחון אותן במים פחות סוערים. "הקושי האמיתי של אנשים בתקופה שלנו" אמרה לי מירב ממעלה צביה, "הוא לא למצוא תשובות אלא דווקא להחזיק את השאלות פתוחות". האם גם זו בעצם תשובה? הדרך עודנה נפקחת לאורך.
אך הדרך עודנה נפקחת לרוחב
אולי בגופי אני מהלך בקו שניתן לשרטט על גפי מפה אך ברוחי אני מרגיש כמי שנשפך כמו מים על גבי מראה, מתפשט לכל הכיוונים, הולך ומאבד מצורתו ומזהה מכל צדדיו בעיקר השתקפויות של עצמו. זיכרונותיי, מחשבותיי ושאלותיי- הישנות עם החדשות, אלה שחשבתי כאן ואלה שחשבתי שם, מדברות ונוגעות זו בזו מעל לזמן ולמקום, מתרבות ומתפתחות, גדלות עם חיים משל עצמן. הן גם משנות זו את משמעותה של זו והן גם משנות בכל רגע את הדרך שבה אני מבין את מה שקורה ומושכות את הכל ביחד במעגל שהולך ומתרחב כמו מערבולת השואבת רסיסים החל מהילדות ועד לארוחת הבוקר ומעצבת אותם מחדש לתוך הסחרחורת. כך מיקומם הפיזי של מחשבות ורעיונות ואנשים הולך ומאבד ממשמעותו, משמעות אשר מצידה הולכת ומתאגדת בהדרגה למשהו גדול ורחב שקשה הרבה יותר להביא אל הכתב. אני מוצא שתכנים שאני משהה את כתיבתם הולכים ומתרחבים ומתעמקים ומקבלים פנים רבות ומתרבות ויריעתם הגיאוגרפית מקשה מאוד על הנרטיב הפשוט שאני בא להתוות ונדמה שכל מה שאני רוצה להגיד מיד יקבל תפנית חדשה במקום הבא אליו אני הולך. איך לעזאזל אפשר לארגן משמעות מכל מה שקורה? אני חושש שנסיונותי להביא את הדברים אל הכתב לא יצלחו יפה וארגונם על פי סדר התרחשותם הגיאוגרפי יהיה צר מלהכיל והסיפור יהפוך להיות בלתי מובן. אבל אני אנסה בכל זאת, כי כמו גולש השט במקביל בנחלים רבים ושונים יש בי תחושה ותקווה שכולם יזרמו בסוף אל אותו הים ויצטרפו לאמת אחת.
 |
| פסלו של ז'ק ז'נו, גר בכליל |
פאוזה בהאית
הגעתי לכפר יסיף מהרהר בשיחתי עם ג'לאל ואפוף פחדים עמומים של כניסה ל"כפר ערבי" למרות שהוא כפר מעורב של נוצרים, מוסלמים ודרוזים הרגיל בקבלת אורחים יהודיים מהסביבה. מטייל בין סמטאות הכפר במעלה ההר חשבתי האמנם שאיפתם של הבהאיים מציאותית? אולי לא בכדי חוויית האחדות היא שאיפה אוטופית כמעט בכל האמונות, אולי היא אוטופית כי היא כל כך קשה להגשמה וכי היא נשגבת מידי לחיי היום-יום, אולי בגלל זה בהרבה מהדתות נשמעים קולות שאומרים: "בסוף כולם יבינו וימירו את דתם ויהפכו להיות כמונו" ודוחים את בוא השינוי לקץ הימים, אולי כי זה פשוט לא מציאותי.
אבל דרכי הביאה אותי לבית הספר היסודי של הכפר שטרף מעט את מחשבתי.
דו קיום יסודי
נכנסתי לחצר בית הספר בעד השער הקרוע לרווחה שאין שומר בפתחו ועליתי במדרגות צבעוניות אל חצר פנימית טובלת בצל קריר וירקרק של צמחייה עבה הנדירה במרכזו של כפר ערבי. משני צדדיי מסדרונות צבעוניים ונקיים המהדהדים מעקביהן של מורות בדרכן לשיעור ומצחקוקי ילדים הגוררים כיסאות. על הקירות פוסטרים ופלקטים צבעוניים הכתובים בערבית והמאויירים בעיקר בפרטי נוף טבעיים כעצים, פרחים ובעלי חיים. תפסתי את אחד המורים לדבר איתו וגיליתי שבבית הספר היסודי לומדים כל ילדי הכפר- גם הנוצרים, גם הדרוזים וגם המוסלמים בכיתות מעורבות ועם מורים מעורבים באיחוד גמור. "ואין בעיות?" שאלתי, "לא... למה שיהיו בעיות?" הוא ענה לא בתמימות אלא דווקא בהיתממות, אז הקשיתי- "ואין שיעורי דת?"
-"אה אז אנחנו מפרידים אותם, כל אחד לשיעור לפי הדת שלו", הוא ענה בענייניות מופגנת.
-"אבל הילדים יודעים מי נגד מי, הם לא עושים בלגאן לפעמים?"
- "כן, אבל זה ילדים, אתה יודע איך זה. זה לא רציני, זה לא בעיה"
סרקתי את בית הספר סביב והאזנתי היטב בניסיון למצוא הדים של אלימות, אותות על קונפליקט, סימנים של כישלון חינוכי ולא מצאתי, אדרבא בית הספר היה שקט הרבה יותר מבית ספר יהודי מקביל. כשקלטתי שעזבתי את בית הספר עם רגש של אכזבה הבנתי שכנראה בסתר ליבי קיוויתי למצוא שדו קיום אינו אפשרי אפילו בתוך החברה הערבית ושגדל פה דור נוסף של ילדים לתוך האלימות וחוסר הסובלנות הטבועים בה ממילא. וכשהתבדיתי התאכזבתי מהאכזבה של עצמי- התאכזבתי מעצמי מכך שחיפשתי לפטור עצמי מרגש החובה הטמון בהבנה שכן ישנה תקווה והתאכזבתי מכך שניסיתי לפטור עצמי מרגש האשמה העולה מההבנה שכן קיימת פה חברה היודעת לחיות בכבוד כלפי שכניה ושייתכן שהאשם בסכסוך הזה הוא בנו. בכפר יסיף, כך נראה, יש שותפות יציבה שגם יהודים יכולים להצטרף אליה. אך איפה באמת היהודים מצטרפים אליה?
האידאל הקהילתי- בערבית
יש בישראל קיבוצים ערביים! אחת התגליות מהשיטוט בכפר הייתה שישנן קהילות בכפר דמויות קיבוץ בהן חיים חיי ערבות הדדית מלאה ושיתוף כלכלי חלקי, גרים במתחם מוגדר של מספר משפחות בבעלות משותפת ומנוהלים על ידי מרות ריכוזית של ראש הקהילה. הילדים גדלים ביחד, את החגים חוגגים ביחד והנשים רוב הזמן מבשלות ביחד. כולם מכירים את כולם וכולם דואגים אחד לשני ממש כמו משפחה אחת גדולה. למעשה, זה בדיוק מה שזה. מדובר כמובן במושג ה"חמולה".
הייתכן שבחברה המסורתית הערבית מתקיים בשלווה זה מאות שנים חלומם של רבבות צעירים יהודיים וישראלים מאז ימי הביל"ויים ועד לעידן הקיבוץ העירוני? מעניין מאוד לבחון את המושג הנלעג של ה"חמולה" לאור האידאלים והערכים של תנועת העבודה והסוציאליזם ולגלות עד כמה אורח החיים שצעירים יהודיים ניסו במאה השנים האחרונות לשחזר מתוך מאמץ "מהפכני" הוא בעצם טבעי ומסורתי מאוד. ובאופן הזה היוצרות מתהפכות באירוניה ונדמה שדווקא המאמץ היהודי המופגן לחיות חיי משפחה מורחבת סינטטית בדמות "קומונה" או "קיבוץ" נהייה לנלעג ומראה עד כמה מנוכרת ומלאכותית נהייתה החברה היהודית שמנסה באורח מלאכותי להשיב אליה את אורח החיים הטבעי שנשמר יפה מאוד בחברה הערבית.
 |
| המתחם של חמולת שחאדה- קיבוץ עירוני |
אני ממשיך ללכת בדרך העולה ומתפעל מכמה שונים מהותית החיים בכפר מהחיים בכל יישוב יהודי שאני מכיר.
טסט בירכא
בין כפר יסיף לירכא מפרידה מזבלה של פסולת בניין שמתחתיה אזור תעשייה ומסחר עצום בגודלו. לכאן מגיעים בכל סוף שבוע אלפי עד עשרות אלפי קונים מהקריות ומהיישובים הבדואים, מהמצפים ומהכפרים הדרוזים, מעכו ומכרמיאל רק כדי לקנות מותגים בזול. כל כך צפוף פה בסוף השבוע שתושבי ירכא מעדיפים ללכת ברגל את 5 הקילומטרים שמפרידים בין הכפר למרכז המסחרי רק כדי להימנע מחלילה להיתקע בפקקים האינסופיים או להיקלע למלחמות החנייה.
ופה, כך מסתבר, אין בעיות על רקע לאומני. "איך זה?" אני שואל, "תשמע..." אומרים לי בכיווץ הכתפיים, "זה לא טוב לביזנס...". לא יאומן, נמצאה הנוסחא! הנה דוגמא נהדרת לאפשרות של דו קיום. אולי לא בכדי אומר תומס פרידמן שמעולם לא יצאו שתי מדינות שיש בהן סניפי מקדונלד'ס להילחם זו בזו, הרי שתיהן חברות בברית מקדונלד'ס ושותפות ב"פַּקְס אמריקנה" של הגלובליזציה הצרכנית במעין "צרכני כל העולם התאחדו" (שבמהותו הוא בעצם "תאגידי כל העולם התאחדו"). הייתכן שהנה ימים באים של "שלום כלכלי" בו יישא גוי אל גוי הנחות סוף עונה, ימים בהם "ערבי" ו-"יהודי" יהיו רק כינויי גנאי בסכסוכי חנייה ועקיפות בתור בסוּפֶּר וכוח צבאי יידרש רק כדי לפזר את ההתקהלויות בפתח סניפים חדשים של מותג סקנדינבי חדש? במרכז הקניות לפחות, דו-הקיום חי וחוגג ועושה כסף טוב.
ופה, כך מסתבר, אין בעיות על רקע לאומני. "איך זה?" אני שואל, "תשמע..." אומרים לי בכיווץ הכתפיים, "זה לא טוב לביזנס...". לא יאומן, נמצאה הנוסחא! הנה דוגמא נהדרת לאפשרות של דו קיום. אולי לא בכדי אומר תומס פרידמן שמעולם לא יצאו שתי מדינות שיש בהן סניפי מקדונלד'ס להילחם זו בזו, הרי שתיהן חברות בברית מקדונלד'ס ושותפות ב"פַּקְס אמריקנה" של הגלובליזציה הצרכנית במעין "צרכני כל העולם התאחדו" (שבמהותו הוא בעצם "תאגידי כל העולם התאחדו"). הייתכן שהנה ימים באים של "שלום כלכלי" בו יישא גוי אל גוי הנחות סוף עונה, ימים בהם "ערבי" ו-"יהודי" יהיו רק כינויי גנאי בסכסוכי חנייה ועקיפות בתור בסוּפֶּר וכוח צבאי יידרש רק כדי לפזר את ההתקהלויות בפתח סניפים חדשים של מותג סקנדינבי חדש? במרכז הקניות לפחות, דו-הקיום חי וחוגג ועושה כסף טוב.
 |
| אמריקה כנענית בגליל |
"יש צרות?", אני שואל, "אלה? מה אכפת להם. חברים מצוינים כולם". אני מביט ואני לא רואה שיחות ערות או פעילויות משותפות אלא רק קשישים עייפים היושבים ברפיון לאה, שמוטים בכסאותיהם ובוהים בשולחנם. ובכן, אולי כך יראה סופו של הסכסוך, אחרית הימים- כשכולנו נהיה עייפים ומרוטים מכדי להילחם והזקנה, החולשה והמוות יהפכו להיות לאויב משותף ומסוכן הרבה יותר. אז איך נראה העולם מנקודת המבט של הקשישים ב"מול הנוף"? אולי ממרום גילם המופלג הם רואים את חוסר התוחלת שבעיסוק בפוליטיקה מיותרת כשהחיים כל כך קצרים ויקרים, אולי מנסיונם המר ממאבקים הם למדו להכיר, לסבול ולכבד אלה את אלה והתרגלו למציאות קיומם ואולי פשוט בגילם הם מורישים את לפיד המאבק לדורות יותר אנרגטיים ומסתפקים בשכנות מנומנמת ושקטה שתנעים את זמנם האחרון.
אני ממשיך בדרכי לקיבוץ פלך וחושב - קשישים, ילדים, אנשי עסקים - אולי תודעת הסכסוך היא רק שלב בחיינו? או אולי כמו שג'לאל אומר זהו רק סממן של "גיל ההתבגרות" של המין האנושי?
בחלק הבא: חיי חמולה- הגרסא הציונית
קריאה נוספת:
- מאמר מצויין ומאיר עיניים על המורפולוגיה של הכפר הערבי בישראל, באתר "אנשים ישראל" - קישור
אני ממשיך בדרכי לקיבוץ פלך וחושב - קשישים, ילדים, אנשי עסקים - אולי תודעת הסכסוך היא רק שלב בחיינו? או אולי כמו שג'לאל אומר זהו רק סממן של "גיל ההתבגרות" של המין האנושי?
אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
בחלק הבא: חיי חמולה- הגרסא הציונית
קריאה נוספת:
- מאמר מצויין ומאיר עיניים על המורפולוגיה של הכפר הערבי בישראל, באתר "אנשים ישראל" - קישור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה