נצרת עילית - א'

תקציר:

תחושת זרות בנוף הערבי של הרי נצרת
ומצב רוח סגרירי 
כשאני מגיע לקיבוץ העירוני
בנצרת עילית

הצג את המסלול במפה גדולה יותר

של מי הארץ הזו בכלל?

כפר דבוריה

בעודי מגשש וטועה את דרכי בסבך הסמטאות של הכפר דבוריה החלו אופפים אותי תחושות של זרות וחרדה, כמו האפילה הזוחלת מקצה מזרח בהעריב היום. לא היית צריך להתעכב כל כך הרבה זמן על התבור, האשמתי את עצמי ואז לקחתי נשימה עמוקה וכיוונתי את מחשבותיי לניווט החוצה מהכפר. כלבים נובחים, מבטים חשדניים וילדים שבוחנים אם התייר הזה הוא טרף נוח להקנטות החישו את צעדיי אבל ערפלו את חושי הניווט שלי כך שרק לאחר כמה סמטאות ללא מוצא ודילוגי גדרות נתקלתי לבסוף בסימון שביל מטושטש, סימן יחיד של התרבות שלי, איתו מיהרתי אל היער שמעל הכפר.
אבל מרגע שיצאתי אל היער התפשטה הקלה ויכולתי לשחרר את מחשבותיי מהדריכות וממטלות הניווט אל השוטטות בין הכאן והעכשיו לנצח ולאתמול ולאני ולסביבי. ופתאום גם היה הרבה פחות חשוך והעצים קדו בנימוס לשלום. בטבע אני אף פעם לא אורח, אני תמיד מרגיש בבית.
אבל דרכי העפר של היער לא היו שוממות כלל ואני הבנתי שאני מהלך למעשה לצד דרך בין-עירונית. בדואי מבוגר ושני ילדיו המנוזלים חלפו על פניי בטנדר טויוטה חבוט ומיד אחריהם ערבי צעיר ומכופתר עם בת זוגו בסיטרואן ברלינגו של חברת תקשורת שעל גגו קשור סולם. גבר ערבי מבוגר ומכובד למראה כשהוא חצי שכוב תוך כדי נהיגה ברכב מנהלים מלוקק, קטנוע ועליו שני תיכוניסטים בלי קסדות, כנראה בדואים ע"פ מראם, ג'יפ לבן חדש ובו שלוש נשים עטויות רעלה שלא הראתה דבר מלבד פנים חמורות, זעופות או אדישות - בהתאמה. וכמו בכל רחוב בארץ, גם כאן עברה ההונדה סיוויק הכהה עם המוזיקה האלקטרונית הרועשת והנהג עם משקפי השמש הכהות האוחז בהגה מלמעלה ביד אחת בלבד תוך כדי פיצוח משהו בידו השנייה, מרפה רק כדי לצפור לי בהקנטה. אולי דווקא הערס הוא האתוס המזרח-תיכוני האמיתי? אני הולך בדרך עפר ביער ואני הדמות החריגה כאן, גיחכתי לעצמי, הולך הרגל היהודי.
בראש השביל נפתח היער קמעה ומולי התגלה הכפר עין מָאְהֵל, גבעה עטויה בתי חמולה ערביים עצומים מצטופפים סביב סביב כמו כיפה בוכארית עם מסגדים מזדקרים ממנה ובראשם כבר מנצנצים האורות הירוקים, כמו אנטנות התקשורת של מוצב צבאי, הר של אבן וחומה של בתים.
אני עוצר את עצמי. מה פשר הדימויים האלימים האלה? מה באדריכלות הכפר כה מאיים? אף פעם לא חשתי כך בגליל, גם מול ערים גדולות כמו סח'נין ודיר אל אסד... אולי משום שכפרי הגליל בנויים כולם בעמק והנה לפתע מולי כפר הבנוי על ההר כמו היישובים היהודיים. מצאתי עצמי עומד משתאה מול מראה הכפר שכמו עוצב בכוונת תחילה להפגין נוכחות, אחיזה איתנה וביטחון כובש ודורס כמו כף יד הלופתת את ההר משמיים ואז הבנתי מאיפה מוכר לי הנוף - מההתנחלויות. לנוף הישראלי יש ניב פוליטי מיוחד משל-עצמו... ומה יחוש הלך בודד ונידף כמותי מול האדריכלות האתנו-פוליטית של הארץ הזו אם לא חרדה, איום וזרות?

מבט צידי על הכפר עין מאהל - מתוך "זרעי קיץ"

שכונת "הר חומה" בפאתי ירושלים, כשמה כן היא

פניתי הצידה והמשכתי ללכת לכיוון נצרת עילית, משאיר את הכפר בזוית העין. על פניי המשיכו לחלוף רכבים בדואים וערביים מכל המינים והסוגים בעוד קריאות המואזין לערבית מהדהדות במקהלת קולות רבים בין הגבעות והיערים. רק בעוד שבועיים יטרח מישהו להגיד לי שהאזור הזה נקרא "מטרופולין נצרת" ולהפיג במעט "הכרה ממסדית" את ההלם של השאלה שזחלה אל מחשבותיי וניקרה שם מלוא חופניים ספק - של מי הארץ הזו בכלל?

רעב לנתינה
לנצרת-עלית עליתי דרך בית הקברות ופאתי אזור התעשייה ישר אל מתחם בתי הספר של "אורט" ממנו הגיעו בני נוער עם מבט כבוי ועגום שכזה, חלקם מבחינים בי ואז בוהים במעין מבט לא ממוקד, כמו חורץ מראש שאין דברים מעניינים שאינם בטלוויזיה או אולי קובעים מראש שמשום שהגעתי אל הנוף העירוני השגרתי כל כך שלהם, ודאי חייב אני להיות שגרתי בהתאם. בכל מושב בגליל כבר היו פונים אליי בשאלות, חשבתי, הילדים על אחת כמה וכמה, אבל כאן כבר עיר. פה לא מדברים עם זרים.
פנסי הרחוב כבר דלקו, העננים התקדרו ממעל והרוח המערבית החלה להתחזק. ריח החשמל שעלה באפי אותת לי שבחצי השעה הקרובה יחל הגשם אז החשתי את צעדיי. צלצלתי לעומר, חבר בקיבוץ העירוני "משעול" אצלו קבעתי להתארח וקיבלתי הכוונות לדירה בה הוא גר. טיפות הססניות כבר החלו מנקדות את האספלט כשעליתי לחדר המדרגות של מבנה השיכון העגמומי. "משפחת מיכאלשווילי", "משפחת דדון", דלת מגורדת ועירומה ואז דלת פתוחה בה עומד גבר צעיר, מעט קצר רוח.
התיישבתי על המיטה שעומר הציע לי בקדחתנות שכזו ולפתע הרגשתי עייף כל כך, עייף מלקבל כל הזמן. שיפסיק להציע לי את המיטה! התפתלתי מבפנים, לא מסוגל יותר לשאת שאחרים עושים עבורי כל כך הרבה ושאין לי מה לתת להם בתמורה. הרגשתי כל כך חסר תועלת ואנוכי ורציתי בכל מאודי לעשות משהו, כל דבר, שיוכל לתת אפילו באופן סמלי חזרה לאיש היקר הזה. המצב הזה של הקבלה התמידית כבר מתיש אותי, חשבתי, כמה חסרה לי ההזדמנות לתת! ישבתי עם פניי לחלון המורח את דמעותיו, טיפות גדולות של גשם שיא החורף שהתגברו בחוץ, והבנתי כמה חשוב שתהיה לאדם את ההזדמנות לתת מעצמו לאדם אחר ומתוך הרעב העמוק שלי הרגשתי כמה הנתינה היא כמו אוויר לנשימה, מזון לנשמה. שכונת רסקו העגומה הביטה בי חזרה מהחלון הרטוב וכמו אמרה לי "עכשיו אתה מבין למה דווקא אנשים שיש להם פחות נותנים מעצמם יותר, כי רק בנתינה אתה מרגיש שיש לך".
בחוץ הכה רעם והסופה החלה משתוללת. הגעתי בדיוק בזמן.

משעול

"SHARE" - סוציאליזם עירוני בשכונת רסקו

רציתי מאוד לשוחח עם עומר ושותפתו לדירה על הקיבוץ אבל הטירוף הקדחתני היה בעיצומו, התנצלויות רבות התעופפו באוויר ומהר מאוד מצאתי את עצמי לבד בדירה. כמה ימים לאחר מכן הסביר לי עומר שגם הוא וגם שאר בני הקיבוץ נרתעים באופן תת-הכרתי מדיבור על המסגרת המיוחדת שבה הם חיים ומהסברים מלומדים על השקפת עולמם. "אני לא אוהב את כל הדיבור גבוהה-גבוהה הזה כל הזמן", הוא אמר, "זה מפריע. אנחנו פה לא בשביל לדבר על כל מיני אידאלים נשגבים אלא כדי לחיות אותם ואיכשהוא, כשמבקשים ממני להסביר עליהם זה פוגע בזה וזה מרחיק אותי. צצ, זה לא שאנחנו לא מדברים על ערכים בינינו. להיפך, הקבוצות והקיבוץ בדיון ערכי תמידי ולמידה מתמדת כחלק מאורח החיים שלנו, כן, אבל אני לא אוהב לחשוב שמה שאנחנו עושים הוא מיוחד או אקזוטי או משהו. לא יודע, זה כאילו מרגיש לי רברבני כזה לדבר על זה ואנחנו מאוד לא כאלה." צנועים יתר על המידה, ממה שאני נחשפתי אליו.
קיבוץ משעול הוא הקיבוץ העירוני הגדול בארץ ובו כ-80 חברים ולהם כ-40 (!) ילדים המתגוררים כולם בשכירות בנצרת עילית ומפעילים בעיר קשת רחבה של פעילויות חינוך ושינוי חברתי ממועדוניות אחר-צהרים, דרך תנועות נוער וכיתות ייעודיות בבתי הספר. חברי הקיבוץ הם רובם אנשי חינוך ועבודה סוציאלית שפעילים כל אחד במספר מסגרות במקביל מתנועת "המחנות העולים", דרך חינוך פורמאלי בבתי-הספר באזור ועד להדרכות סמינרים לצבא, למשטרה ולארגונים.
אבל קיבוץ משעול, בשונה מהקיבוצים הקלאסיים, איננו רק עירוני אלא גם "שיזורי", ע"פ מודל המיוחס לאליהו רגב (צצה) ובדומה לקיבוץ "פלך" ומורכב מ-8 קבוצות נפרדות ובו הן ההתנהלות הכלכלית והן ההתנהלות החברתית מתווכת באמצעות הקבוצות הללו. לכל קבוצה תקציב נפרד, חיים חברתיים פרטיים ומעין "תקנון" משל עצמם והן חולקות זו עם זו את המסגרת המנהלית-חברתית-רעיונית הרחבה יותר.
הבטתי אל הקיר שלצד המיטה ושם ראיתי תמונה דהויה של שלוש נשים מלקטות שיבולים כשהיא תלויה הפוכה, במעין סמליות סוציאליסטית מרומזת שכמו מנסה לנחם "מעכשיו לא תצטרכו להתכופף. הפכנו את התמונה שלכם."
עכשיו הן מלקטות מהשמיים.

ז'אן פרנסואה מילה "הלקטניות" (אבל הפוך)

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: סיפורים מהקיבוץ העירוני ומהיכל המשפט הנצרתי

קריאה נוספת:

• אתר קיבוץ משעול - קישור