מטולה וצפון עמק החולה

תקציר:

אני מגיע למטולה ומנסה לעשות סיכום ביניים
אבל מוותר, זורם אל העמק ומקבל השראה לשורר
משירת העשבים ומאבות רוחניים.

מפת המסלול

חצר תל חי והאריה השואג בדרך מקרית שמונה למטולה.   

סיכום ביניים?

אז זהו סוף סוף הגעתי למטולה, לקצה הגליל, מטרים בודדים מגבול לבנון בדירה של ידידה טובה אחרי יותר מחודשיים של חציית הגליל. התיישבתי ושחזרתי בדמיוני את הסרט רץ ואת הדרך המתפתלת של מסילת המסע, כמו רכבת הרים חסרת בלמים שמאיצה והולכת ואני בזכרוני משתדל להאט בתחנות הרבות שבדרך. חודשיים בדרכים ואני לא יודע איך לחבר את החוויות ביחד, אני לא יודע להסביר שום דבר ואני לא מבין אילו שאלות עליי לשאול ואת מי לשאול אותן, אני אובד עצות - כפשוטו. הזמנתי לעצמי פיצה. חזרתי אל העננים בפרוד: במציאות כל כך מורכבת, רבת פנים ודינאמית, מה הסיכוי למצוא מורה הגון? נדמה שמי שמחפש כאן מורה נבוכים ימצא רק מבוך של מורים או מבוך חמורים. אז איזה אדם בר דעת והגון יעז להתיימר להנחות אנשים פיקחים בסבך הארץ-ישראלי? אולי מורה הגון יהיה כזה שקודם כל יהיה עצמו ולא משהו גדול מעצמו וכשיישאל יענה בכנות שאינו יודע דבר, אולי מורה הגון יכול להיות רק שאלה אמיתית שנשאלת או אולי מורה הגון יכול להיות רק ההוויה בכללותה, כפי שמשתמע מדברי אבו-פלסטין.
אז מכיוון שכוסי רוויה החלטתי, לעת עתה, להרפות מהשאלות ולגלוש אל עמק החולה, לתת למחשבות לזרום על מי מנוחות ולנאות הדשא לשובב את נפשי.

עפעף על נוצה

יש ימים של התמזגות מענגת שחולפים כמו עין הסערה, כשפתאום הכל מתנגן ביחד בשקט צבעוני כמו ציוצי הציפורים עם פעמוני הרוח ומשרה על הנפש ניגון שמח ואילם של אושר מובן מאליו. ובימים ארוכים כאלה של אור אני שוכח את עצמי, משליך אותו בתיק והוזה לשעות ארוכות שאני בעצם צייד ונווד של רגעים, נע ונד בעקבות מסע עדרי העננים שגולשים מפסגות שקיעה לעמקי צהרים. זה קל מאוד להרפות ולהיסחף בגלי הגעגוע, רק צריך ליפול ולאן אפילו לא צריך לשאול, רק לרצות ולחצות ולתעתע את התודעה עד שלא תדע ולחלום את עצמך מחדש עפעף על נוצה.
ובין רגע אין יותר רגע,
אתה רגוע ורוגע,
רק נוגע.  

"Ya ever seen anything as kind

As the wind blowing by?

I've never seen anything as wise

As the sun rise"

חלום ישן
התעוררתי לבד בשק השינה בקצה שדה רחב וירוק בבוקר בהיר, קר ושטוף רוחות.
נזכרתי בחלום שחלמתי כשהייתי כבן שמונה עשרה וסיימתי את התיכון. הוא מתחיל ברחש רוח באוזניים, עם פרפור חלש בבטן, חרדה קטנה בלב ופתיחה של העיניים לתוך בלבול. אני פוקח את עיניי ומסביבי סוער ונושם בגלי זהב שדה עצום של שיבולים שנמשך עד האופק מלוא המעגל. האינסוף הוא בוודאות מעגל! ובחלום, כמו שחלומות תמיד, אני לא רואה אבל אני "יודע" שעל האופק ניצבים הרים עצומים ועמקים יפיפיים.
בתחילה, כשהייתי בסוף ימי התיכון, החלום מילא אותי חשש, מעין "אגורופוביה" אבל בהדרגה הוא מילא אותי שמחה ועונג. כתבתי אז: "המחשבה על הלא-ידוע היא מרעננת! האופטימיות הגדולה באה מההבנה שלטוב או לרע, ישנו רק הכיוון קדימה, ואין זה משנה אם זה קדימה-ימינה או קדימה-שמאלה וקצת אחורה. כל כיוון! איזו מחשבה מעוררת תאווה, חמדנות ודמיון, כמו צעידה לתוך ספרייה גדולה ומהדהדת שבה נמצאת כל עלילה שהעלה האדם מעודו. אני תמהה מה ארגיש לאחר שאבחר לי נתיב משלי, שביל בשדה. איזו מטרה או אופק ראוי יותר מהשני, איזה מהם מבטיח יותר "משהואים" בלתי ידועים? איזה מסלול יהיה ניצול טוב יותר של יום הטיול שלי בעולם הזה? אני מיואש מהשאלות. אינני חושב שאני אמור לענות עליהן כלל".
ובכן, כמו ספירלה השלמתי סיבוב מלא וחזרתי לאותו המקום רק, איך לומר, לא בדיוק לאותו המקום. בעברית המילה "שנה" לוכדת את זה יפה: גם שינוי וגם חזרה.

אבא רוחני

"נדודים"/הרמן הסה תרגם יהודה עמיחי, שוקן 

"במובנים רבים הנודד הוא בן אדם פרימיטיבי, כשם שהנווד הוא פרימיטיבי מן האיכר. ההתגברות על יצר הישיבה במקום והזלזול בגבולות הופכים בני אדם מסוגי לתמרורים המראים אל עבר העתיד.

אולי אם היו רבים כמוני, חדורי זלזול עמוק לגבולות שבין הארצות, לא היו מלחמות ולא הסגרים בעולם...

...

עוד פעם אוהב ביתר שאת את הכל, כי אני נפרד.

מחר אוהב גגות אחרים ובקתות אחרות.

לא אשאיר כאן את ליבי, כדרך שכותבים במכתבי אהבה. לא, לא! אקח את ליבי אתי. אהיה זקוק לו שם, מעבר להרים האלה, בכל שעה. כי נווד אני ולא איכר. אני מעריץ גדול של אי נאמנות, של שינוי, של דמיון..."

 

אני חב הרבה תודה להרמן על שהיה הוא וכתב כמו שכתב וסיפר לי בסוד של יודע-דבר שיש עוד כמוני, שאני חלק משבט, חלק מעם, שאני לא חריג אלא רק תופעה. שגילה לי שאינני לבד כשאני חווה את הריקוד שלי עם החיים כריקוד אחרון של פרידה לא נגמרת, כשאני מלווה ברוך כל רגע בדרכו אל תהומות הנצח כמעלה אהובה אל הרכבת ומנופף לה לשלום. שאינני האדם היחידי שאוהב וכואב בכל רגע את מותם התמידי של רגעים נפלאים כה רבים: של נגיעה מהבהבת של צליל המתגלגלת בגלי חיוכים, של רחוב עדין של עצים בו קול דממה ורודה וילדה עם צחוק פעמונים, של השתקפות עננים המתפזרת על פני מים צלולים. שאינני האדם היחיד שנלפת בגעגוע תמידי אל הרגע הקודם וזה שישנו עכשיו... רגע... כבר לא.
שאני חלק משבט עתיק יומין של אנשי-שם מתוסכלים לא פחות ממני ושיש לי גם מקום ומתנה המגיעים עם המוּם והתסכול של חיים תוך כדי תנועה ובניגוד לכיוון הזרימה. שיש תקווה גם לרומנטיקנים חסרי-תקנה. הרמן, תודה!


ב"לגונה" על הדן
כשאני יושב על שפת הערב
זורק את מחשבותיי אליו
וקורא את האדוות
כשאני יושב על גדת הלילה
שומע את הזרם
וכל-כך רוצה לשחות
כשאני יושב על חופי הצהרים
מקשיב לרעש הגלים
ונשכח בין החולות
שם על הסיפון בו אין ספק
בלב הים
רק שם אני רוצה להיות 

אהבת אמת
כמה אירוני שאני מסתובב עם מצלמה. ואמנם כך, בניסיון הנואל לתאר את היופי האינסופי, ברתיעה שעולה בי מכליאת הציפור הסוערת והבוערת הזו ובעוול הבועט שצורח כשאני מביט בתוצאה - שם - שם אני מבין בכל פעם מחדש מה פרוש להיות אנושי. שם, בתהום הנשייה שבין המציאות והשפה, שם, שם אני בוהה לתוך התוהו למרחק הבלתי עביר בין ההיות וההוויה וחווה את החידלון שמרגיש שם דווקא כמו חיבוק חם. ושם אני שומע את האמת שהיא כמו נשיקה שנוגעת, לא שם, אלא דווקא ממש ממש פה, על המצח ובין הגבות. היא ממיסה אותי ואני מתמוגג.


בחלק הבא: חוויות נוודות חורפיות בעלייה לרמת הגולן