משניר לאלרום

תקציר:

אני מפיל את עצמי חזרה למסלול
וחווה שלל הרפתקאות נוודיות נעימות 
ונעימות פחות.
במג'דל שמס אני מתוודע למצוקה הפוליטית
והאנושית בסוריה הדרוזית
ובאלרום אני סופג נחת והשראה מציוני רענן

מפת המסלול

נופלים מהקן
חזרתי למסע אחרי היעדרות מיותרת והטחתי את עצמי בכוח אל גלי העולם שבחוץ, כמעט בחוסר אחריות. לא טרחתי לאתר נקודת לינה, לא טרחתי לשרטט לוח זמנים, לא התקשרתי לאף אחד מאנשי הקשר שהיו רשומים לי כדי לתאם מפגש ולא קניתי אוכל. מצב הרוח היה של בריחה מהבית, וכך זה גם הרגיש.

כי איכשהו, אני תמיד נשאר בבית יום אחד יותר משתכננתי. כשהתלוננתי על זה לאחותי היא אמרה לי "תשמע מיקי, אתה כבר שלושה חודשים מסתובב בלי בית. זה לא קל לחיות ככה כל כך הרבה זמן, בנאדם צריך קצת בית מידי פעם, אל תחמיר עם עצמך". ולמרות שהיה צדק בדבריה ניערתי מעליי את ליטופי החולשה בגאווה טיפשית והכחשתי כל זכר לעייפות, חולשה או צורך בבית. "אני נווד מושבע", הזכרתי לעצמי בעיקשות, "ואני הונדסתי במיוחד לצורך המשימה הזו". "שטויות" הצהרתי לעצמי, הפלתי את עצמי בכוח מהקן - וצנחתי ישר לאדמה.


שיר הנס אל נפשו בדרך צפונה
אני רוצה לברוח למרחב
לצעוק אל הצוק אל אנוכי אנכי
להחריב בבחירה באבחה
חסרת-אבחנה ולרוץ


אני רוצה לשכוח בחושך
את ראוות האור, תאורת הבור
להכחיש בקשיחות תשובות
של תושבי-בושת תועים


אני רוצה לרוץ מצוררי רצוני
מרצועת הצער, להישאר צעיר
להציל את עצמי ממצעד האיוולת
ולצחוק בחוצפה בפרצוף המפלצת


אני רוצה לשכוח את הכוח
רק כך, עם הילוך חיוך ומוח
לשכוח את חיכוכי עם החיים
מתחשק לי לשכוח איך מדברים


אני רוצה ליצור ללא מעצורים
לחפור בעצמי בארות עמוקים
לברוא איברים, לבהות בבהירות
לשרוף את כל פשר המהות


אני רוצה לרצות ולנתץ
שיישאר ממני רק אבק כוכבים נוצץ
לנצח את הנצח ולחצות
אני רוצה כל יום ויום לחיות


אני רוצה לעצור את צרותיי
לצוות לעצמי להשתחרר מתחושותיי
להתפרע עד שאתרפא
לשנות להשתנות עד שאתרצה


אני רוצה אני רוצה אני רוצה
אך איני יכול ליצור כלום מצורתי
אני רוצה להתנתק מעצמי של פס-ייצור
ולהמציא לי מציאות שיהיה בה שחרור

לילה בבית העלמין
הגשם ירד ללא הפסק בטפטוף טורדני כמו ילד מתרפס, חסר גאווה לעמוד על שלו אבל גם חסר כבוד עצמי להפסיק. הנוף, לעומת זאת, היה נאה מאוד והתחיל לפרום בי פקעות חוטים של חרדות יישובים. מה זה משנה איפה אישן הלילה?

לאחר שהשומר הדרוזי סילק אותי מנבי יהודה, אתר קדוש דרוזי עלום דרומית לקיבוץ שניר שבו תכננתי להעביר את הלילה, הייתי צריך לחבוש מחדש את תוכניתי הצולעת. חשבתי לעצמי שבשניר יש בית קברות... ובבתי קברות יש בדרך כלל סככה וברז נטילת ידיים... אבל אני לא זוכר את הדרך, והיא עוברת בבניאס. ובגלל ששכחתי להטעין את המחשב בלילה לא נשארה מספיק סוללה כדי לפתוח מפה... טוב אין ברירה. ממשיכים.

חורף בעמק החולה 

הגשם מצידו תפס את הרוח ההחלטית והגביר את הקצב כך שתוך כמה דקות מכנסיי נספגו לחלוטין והשבילים התמלאו בבוץ חלקלק ומשפריץ. אבל עם אלתור והרבה אמונה ואינטואיציה ניווטתי את דרכי בין שבילי המטעים אל הבניאס הסוער בשאגה של הינואר הכי גשום מאז 1947, לא שומע נפש חיה אלא רק רשרוש עלווה נושף ורושף של עצי אדר וצפצפה ענקיים. חציתי את הערוץ וטיפסתי למעלה, מעודד יותר ויותר מהשלטים שדיברו על שניר.

באור הכחול שתחת השמיים האפורים של הערב הגעתי לרחבה הצנועה של בית הקברות של קיבוץ שניר ולדאבוני גיליתי שאין בו סככה. ברז יש, מים יש, סככה אין. הלב קפץ לתוך הגרון והרגשתי את החרדה מטפסת אז הפניתי את מבט לשמיים בציפייה לפתרון וכשהחזרתי את המבט קדימה עיניי נחו על סככונת קטנה שהתחבאה בתוך בית העלמין, ליד קבר החייל. נכנסתי פנימה וסגרתי את השער.

בניגוד למה שרוב האנשים ודאי חושבים, בתי עלמין הם מקומות לינה מצוינים לנוודים חסרי כל- הם תמיד קרובים ליישוב אבל ריקים מאדם, הם תמיד בקרבת כביש, יש בהם תמיד מים זורמים ו(בדרך כלל) יש בהם סככות לצל ומסתור מגשם. ולא מפחיד בכלל לישון בהם, להיפך. בתי העלמין הם מקומות מלאים באהבה, חן וגעגועים, מטופחים בקפידה ונקיים להפליא, מקומות של רגשות יפים ונוגעים ללב, המקומות בהם אנחנו מקדשים את החיים.

השכנים שלי ללילה היו חייל שנהרג בעת מילוי תפקידו, ילד בן שלוש וילד בן שמונה. בלילה הארוך והבודד היו רגעים שבכנות קיוויתי לפגוש את שכניי ישני העפר ולשוחח איתם על חייהם, על מותם, על משפחתם ועל איך החיים נראים מהצד השני. אבל בסופו של דבר נרדמתי ובבוקר התעוררתי בלי זכרונות מחלומות מעניינים.

התארגנתי, התפללתי שחרית ופניתי לצאת. כשיצאתי הבחנתי שהשער היה פתוח.

לילה בבית מלון נטוש

מבצר נמרוד, מבט מהעמק
(ביום נאה... )

יום המחרת היה נאה מאוד אבל קשה. החלטתי לעלות ברגל משניר ועד לנווה אטי"ב דרך מצודת נמרוד ולא שיערתי את כמויות הבוץ הדביק שאמצא בדרך. הגשם והערפל לא תרמו הרבה להנאתי אבל אני המשכתי עם חיוך של מנצחים, שמח על ההזדמנות לצבור חוויה ייחודית נוספת. גם הלילה תכננתי לישון בבית עלמין, הפעם של נווה אטי"ב. זכרתי מטיולים קודמים שיש בו סככה וברז מים ושהוא נמצא בין מטעים נחמדים מחוץ ליישוב אבל כשהגעתי גיליתי שהפעם זיכרוני הטעני ולא היה כל זכר לסככה. הערפל התגבר, ריח החשמל שלפני הגשם דגדג באפי והבנתי שצריך שוב למצוא פתרון. תמיד יש את יריעת הניילון בתיק... אבל... החלטתי לעלות ליישוב והתחלתי לשוטט כמו כלב רחוב בחיפוש אחר מוצא כשבינתיים הגשם התחזק, הקור התגבר, הרוח שרטה את פניי והחרדה החלה לטפס במעלה חוליותיי. לבסוף מצאתי פתח בבניין מוזנח בראש היישוב, ליד האנדרטה לזכר ארבעת חללי סיירת אגוז שהיישוב נקרא על שמם, ונכנסתי. 
הקירות היו מחופים בלוחות עץ שצבעם מקומט וסדוק מזקנה, פה ושם נקוו שלוליות כהות בצבע השתן בשקערוריות הרצפה השבורה והעקומה וזכוכיות החלונות שהיו מנופצות או חסרות הפכו את החלונות לפיות פעורים, שחורים ונושפי אדי קור מצמרר. חציתי חדר שנראה היה כמו בר, עם דלפק רעוע ותקרה מתמוטטת ועברתי בראש חדר מדרגות רחב מאוד שמעלותיו ירדו אל קיר דיקט עטוף ניילונים מתבדרים בערפל שנשף לתוך הבניין עד שהגעתי אל הקצה הנגדי של המבנה היכן שמצאתי אח מושבתת ורצפה יבשה ונקייה. הצמחים המטפסים פרצו את משקופי החלון הריקים, לפתו את הקירות מבפנים, עטפו את הקירות והשרו אווירה כמעט קסומה בעוד אורות פנסי התאורה של היישוב הציפו את החדר בצהוב עמום ורך ומרחו על הכל נוגה רומנטי משהו. אפוקליפסה עכשיו.

נשפתי על האבק ופרסתי את המזרון. "הלילה תשוב להיות שוב בית מלון" אמרתי לבניין ואז ראיתי את השקע החשמלי. חיברתי את המטען של הסלולרי - איזה יופי, יש גם חשמל! פינוקים קטנים.

החדר שלי בבית המלון

חרדות של נוודים
שכוב בשק השינה, שמעתי את רכב השמירה של היישוב חולף מסביב לבניין ואז נחרדתי- כמה קרוב אני למרכז היישוב. מה אגיד אם יתפסו אותי? איך להסביר את עצמי? הרי בתרבות של ימינו, אם אני אצטייר כאדם עני שידו אינה משגת והוא נזרק לחיים ברחוב זה ייתפס רע. השומר בטח יחשוד שאני רוצה לגנוב בגלל שאני עני ו"יטפל" בי. מצד שני, אם אטרח להציג את הציוד היקר שלי השומר יחשוב עליי כקמצן קיצוני במקרה הטוב, אדם מוזר במקרה הרע. אז התחלתי לחשוב על תירוצים: "בניתי על לישון פה ושם ולא הסתדר... תפס אותי פה הגשם..." אבל למה בעצם לא לעמוד על דעתי? מה הבעיה במה שאני עושה? מצד שני, ברור לי שבעיניי כל שומר בר-דעת מוזר שווה חשוד.

התחלתי להריץ במוחי את הדיאלוג... "מה אכפת לך?"

- "מה אתה גנוב? אתה חולה נפש כאילו? יאללה סע-סע לי מהעיניים"

- "נטוש פה, מה, אני מפריע למישהו? זו בחירה שלי, בעיה שלי. כמה זה עולה לך לתת לי?"

- "אתה לא בסדר כאילו?! אתה רוצה לעשות לי פה צרות!? אם כן אין בעיה אני מזיין אותך כאן ועכשיו..."

כמה חשוף אתה כנווד לבריונות ולשרירותיות משטרתית. נוודות משאירה אותך כמעט עירום מזכויות, משולל כל מעמד. אבל הדמיון לקח אותי גם אל האפשרות השנייה, זו שתמיד מפתיעה בסבירותה- שאדם טוב ימצא אותי ויציע הכנסת אורחים. תהיתי לעצמי מה נחוץ כדי שתיווצר התכונה בנפשו של אדם המבדילה בין "השתגעת?! עוף-עוף לי מהיישוב לא אכפת לי איך תסתדר" לבין "השתגעת?! בוא-בוא אליי הביתה תישן כמו בנאדם ולא כמו כלב". 

אולי זה מה שקוראים לו אנושיות. 

לילה שקט עבר על כוחותינו ואני מתארגן ליציאה

שלג במגדל השמש

בעוד אני משוטט אנה ואנה בקור המקפיא של היישוב הגבוה בישראל התחיל לרדת גשם. אבל הגשם משונה... טיפותיו גדולות מאוד ואני לא מבין למה אני לא שומע את צליל הטפיחה האופייני. לא האמנתי - יורד שלג! העליצות חיממה את לחיי והמריצה את דמי כשישבתי בקומת הסלון של אתר בנייה והבטתי בפתיתים הדוממים שריחפו ברוח הקרה והתקבצו בעדינות על האדמה כמו נשמות השבות אל בוראן.
וכשהענן התרומם לכמה רגעים הוא חשף טפח של מדרון מושלג מכתף החרמון בצד הסורי ואז ריח העשן מהקמינים הביתיים ברחוב, הרחובות הערביים התלולים של הכפר ומדרונות השלג הצחורים המתערבלים בערפל לקחו אותי בהבזק אל זיכרונות מההימלאיה. "אני מרגיש ממש כמו תייר", חשבתי לעצמי, והתקשיתי להאמין שאני בארץ.

נכנסתי לאחד מבתי הקפה ביישוב כדי להתחמם מעט ולאכול ארוחת פיצוי על הלילה בבית המלון הנטוש. על מרקע הטלויזיה התלויה מהתקרה בפינת החדר הקרינו בחסות הערוץ הממלכתי הסורי קטעי וידאו מלוויות שונות. "מה קורה שם?" שאלתי את בעל המקום שאלה רב משמעית במתכוון והוא ענה תשובה קונקרטית עד להתחמק באופן כל כך מזרח תיכוני. "זה לוויות בסוריה".
- "של מי?" שאלתי.
- "של דרוזים". יש כמיליון וחצי דרוזים בסוריה ורובם משרתים בצבא הסורי כמיעוט-שותף של העלווים שבשלטון. הסכנה שנשקפת להם מהתמוטטות שלטונו של אסד והשתלטות הרוב הסוּני על המדינה היא מוחשית מאוד ולכן הם בוחרים להילחם לצד אסד וגם משלמים את המחיר. נכון להיום גם לא ניתן לדעת מה יהיה המחיר של ההימור המסוכן הזה...
- "תגיד, אתה שומע משהו ממה שהולך שם?"
- "לא, לא... רק שמועות. אין לנו קשר איתם."
- "ומה אתה שומע?"
- "המצב שמה לא טוב, לא טוב..." הוא אמר בפנים נפולות. צעיר שפגשתי כאן סיפר לי שבמידה ואחיהם (כלומר משפחותיהם) שבסוריה יזדקקו לעזרה צבאית הדרוזים בארץ יחלצו לעזרתם ויחצו את הגדר עם נשק, על אפה ועל חמתה של מדינת ישראל. מה שמציב דילמה קשה מאוד למושג הערבות ההדדית במדינה: מה חובתה של מדינת ישראל כלפי המיעוט הדרוזי והלאום הדרוזי בכללותו? נכון לעכשיו אין קריאות בולטות מצד העדה הדרוזית להתערב בנעשה בסוריה, מסיבות ברורות מאליהן, אך מה חובתה של המדינה ושל היהודים במידה וכן תהיה בקשה שכזו?
- "אם המצב שם יחמיר, אתה חושב שאנשים מפה יחצו לשם כדי לעזור?" שאלתי.
- "מה פתאום", הוא אמר, "הם שמה מיליון וחצי ואנחנו פה בקושי עשרים אלף. מה זה יעזור?"
- "ומה לגבי הדרוזים בישראל, הם לא יחצו?"
- "זה לא עובד ככה" הוא ענה והסב פניו חזרה אל המרקע שם אלפי בני אדם מלווים ארון עץ מיטלטל עליו דגל סוריה, במחזה שאנחנו רגילים לראות מלוויות השאהידים ברצועת עזה. בכל הזמן בו שהיתי במסעדה לא הוחלף ערוץ, הערוץ לא עבר לסקר נושא אחר ואף חתונה לא חזרה פעמיים. הלוויות המשיכו גם כשיצאתי.


אלרום

בקיבוץ אל-רום פגשתי את סיימון, יהודי אמריקאי שעשה עלייה לפני כעשור וכיום כותב ומנהל בלוג באנגלית על האמת אודות ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי. הייתה לנו שיחה ארוכה על ציונות ועל החזית המלחמתית החדשה נגד ישראל, הקרב על ההסברה, קרב אותו נלחם סיימון מידי יום דרך האינטרנט ושלדבריו ישראל נכשלת בו כישלון צורב.
היה לי מרענן מאוד לשמוע אדם ישראלי וציוני שעבורו החיים כאן אינם מובנים מאליהם כלל וכלל ושמצהיר מחדש על אמיתות ערכיות בסיסיות שעבור רובנו התמזגו עם הרקע של חיינו בארץ: מורשתו של העם היהודי, המשימה הגדולה של בניית חברת מופת בארץ ישראל, צדקת תביעתנו לנוכח האומה הערבית ושבריריותו של הנס הגלוי שהתחולל כאן בניגוד לכל הסיכויים. ובהקשר הזה סיימון אומר שאנחנו מחמירים עם עצמנו קצת יותר מידי. "העם היהודי אולי קיים כבר שלושת אלפים שנה. בסדר. אבל מדינת ישראל קיימת, כמה? שישים וארבע שנה? אנחנו מחמירים עם עצמנו יותר מידי. לוקח זמן לגבש עם מכזו גלות ארוכה ומפוזרת".
כשקמתי למחרת השלג הראשון הבהיק את מגדל החרמון לענן צחור ענק, דיונת שלג נישאת. כמה כיף להיות נווד!

 

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: שיחה ארוכה על הא ועל דא עם מקים ההתיישבות בגולן