מיבניאל לכפר קיש

תקציר:

אני נסחף אל החיים הקשים של בוקר בגליל,
מתבודד בקראוון נטוש כמו בסרט הוליוודי,
מאבד את עצמי בחיפוש אחר חללית בחושך
ואז מתגלגל לימים עם אנשים נפלאים

מפת המסלול

מרדף בצהרי היום
"מה, מאיפה באת?" שאל אותי יהודה, מפגין יותר מידי קוצר-רוח בשביל בכלל לשמוע תשובה, אז ברברתי משהו על "השומר החדש" והוא הסתפק בזה. "בוא בוא אני אראה לך", הוא אמר. "שים ת'דברים שמה מאחורה וכנס איתנו. מה יש'ך שמה בתיק?"
נסענו במהירות כיפית בשבילי העפר המתפתלים כשנוף עמק הירדן מציץ וכמו מצחקק מתחתינו בין הברושים ואורני הקק"ל הנטועים. פה ושם היינו רואים פרה, יהודה היה עוצר בצד כדי להסתכל עליה ואז היה זורק לבני חברו איזה מספר. "איך היא, הא? תפסה קצת צורה הבחורה, הא?"
- "כן, כן, עבר לה מאז ההמלטה. היא נראית חבל על הזמן".
הגענו אל מצפור קטן באמצע היער הנטוע המשקיף אל העמק ובקצהו מצבת אבן פשוטה שעל צידה המוחלק נחקק "פארק לוי אשכול". הטנדר הכבד בלם וגלש מעט על החצץ בצליל גריסה אליו מיד הצטרף רעש החבטה של נעליים כבדות. המהום הלעיסה של ההליכה על החצץ עם שריקת הרוח וריח האבק קישקשו בדמיוני מערבונים אמריקאיים אליהם דמותו הכבדה ועיניו העייפות של יהודה השתלבו כמו תו טרגי. בני הוציא משקפת והתחיל לחקור את הנוף הרחב והירוק שגלש בגלים רכים מלוא האופק.
- "מה יהודה, מה זה העדר הזה שמה?" הוא אמר והצביע אל מקום שם לא ראיתי דבר.
- "וואלה זה לא העדר שלנו", אמר יהודה ואני לא הבנתי איך הוא יכול היה לדעת את זה. "זה לא העדר של ישראל?"
חיפשתי גם אני את העדר המדובר ורק אחרי כמה דקות הצלחתי לראות אותו, סמוי ונסתר בין העצים כמה קילומטרים מאיתנו. ההתרגשות שלי גברה ככל שהשיחה הלכה ותפסה קצב וחוש של ציד, מרדף שטח פתוח מהסוג האגדי.
- "אני לא בטוח. תראה אותם, הם לא נראים כמו הפרות של ישראל" אמר בני.
- "ובחלק הזה הוא כבר העביר את העדר השנה, וואלה אולי הבדואים שוב חתכו לו את הגדר".
- "באור יום?!"
יהודה ובני התחילו לחשב איגופים ונקודות שולטות לתצפית, מאיפה להביא את הרכב ולאן להניס את הפולשים בשיחה שהתערבבה באבק המתאבך ובאדרנלין המסמר. הייתי מרותק.
- "קלוט קלוט! 'תה רואה ת'סובארו שמה?"
- "כן-כן, זה לא ישראל? 'תקשר אליו זריז, הם בדרך למנחמיה הוא יוכל לעצור אותם מחוץ למושב." חיפשתי גם אני את הסובארו וראיתי אותה רק כשלפתע עלתה עננת קטנה של אבק ואז ראיתי אי שם במרחק מכונית קטנטונת מתרוצצת. חדות החושים של בני ויהודה הייתה מהפנטת. "איך אתם רואים אותם?" שאלתי בהשתאות ויהודה רק חייך אליי עם גיחוך.
- "אין לי 'תמספר 'שלו" אמר בני.
- "חכה חכה שנייה, אני מחייג... בוא'נה הוא לא זמין. מה יהיה? נו תענה כבר... לא עונה."
- "נו זה חייב להיות ישראל בטנדר ההוא, תראה יש לו מאחורה בזנטים וגלגל תיל"
- "אז למה הוא לא עונה?"
- "אבל אני לא מבין, זה לא השטחים שלו פה?"
- "לא", הסביר לו יהודה, "מה ששלו זה עד הגדר ההיא שמה בקצה של הברושים על השלוחה. הנה תראה השער פתוח. אם זה העדר שלו אז מה הוא עושה שמה?"

...

- "הפ הפ תראה את אלה שמה", הוריד בני את המשקפת מעיניו והצביע בידו למטה לגאיון המיוער, "אלה לא נראים משלנו..."
- "לא הם לא, בני. מה הם עושים פה? יא אללה איפה ישראל יש לו חבר'ה חשודים אצלו בשטח."
- "אֶה, אבל תראה יהודה, תראה איך הם הולכים יהודה. הם סתם מטיילים. יש להם שקיות!"
- "חחח ת'כלס, אלה סתם מטיילים. או! הנה ישראל עונה. האלו ישראל! מה נשמע איתך? תגיד, העדר שלך מסתובב עכשיו בוואדי שעולה מהשביל ש... כן, נו מה זה אתה בסובארו? אהה בסדר, סבבה. ראינו אותו פה מסתובב, חשבנו שהוא מתעסק לך עם הפרות. סבבה, יאללה, ביי. טוב נו הכל סבבה, בוא נמשיך."

המערב הפרוע בגליל המזרחי
"הם חכמים, אלה, הם לא טיפשים בכלל", אמר לי יהודה תוך כדי נסיעה, "הם יודעים שאני אחד והם חמישה והם הולכים על זה, הם עושים מולי מלחמת התשה. כל לילה אני פה, כל לילה אני נוסע כדי לשמור על הגדרות. הם חכמים, אתה מבין? הם עושים ביניהם רוטציה, ככה כמעט כל לילה מגיע אחד מהם לשטח שלי וחותך איזה גדר פה, גדר שם, דוחף את העדר שלו אליי לשטח. מה אכפת להם? זה יוצא לכל אחד מהם איזה לילה בשבוע, לילה ובשבוע וחצי. ואני נגמר פה, אני נגמר."
- "אבל אני לא מבין מה זה עושה שהעדר שלהם בשטח שלך."
- "מה זה עושה? זה לא שלהם, זה שלי, אני אחראי מהמִנְהַל על השטח ומה שהפרות שלהם אוכלות שלי לא אוכלות. אחר כך הם באים ואומרים שאני מנסה לגנוב להם את הפרות, החצופים! ואז הם נכנסים אליי לשטח ומתחילות המכות. ואז כשאני מביא משטרה מגיע איזה בן דוד שלא יודע מה קורה וזה במקרה הטוב כי במקרה הרע הוא בכלל משלהם ואז הם שואלים אותי למה אני גונב להם את העדרים. אני! אתה יודע כמה תלונות יש להם עליי במשטרה? שנה שעברה, תנחש, תנחש כמה. מאתיים שבעים ושלושה! מאתיים שבעים ושלושה תלונות, אתה קולט? זה יותר מכל יומיים. וכל פעם אותו הסיפור. אז קראו לי למשטרה שמה בטבריה כדי לדבר איתי על זה, אז הסברתי להם מה קורה. ומפקד המשטרה שמה הוא בסדר אני חושב, יש לו רצון טוב. בן דוד, נדמה לי צ'רקסי או משהו, אבל יש לו רצון טוב. ואתה יודע מה הוא אמר לי? "עם כל הרצון הטוב, אין לי משאבים כדי להתמודד עם הבעיה הזאת וזה לא בראש סדרי העדיפויות שלי. אני מציע לך לסגור איתם עסקה". אתה קולט?! זה מה שהם רוצים שאני אעשה, שאני אכנע ללחץ שלהם."
- "אני לא מבין, זה כמעט נראה מכוון ההתעלמות הזאת"
- "בטח. ואתה יודע מה, גם אני לא מבין. אין לי איך להסביר את זה, אין לי. אני חושב שהם משת"פים של המודיעין של המשטרה או משהו ובגלל זה הם מוגנים אחרת אין לי איך להסביר למה המשטרה לא מוכנה לגעת בהם, פשוט אין לי."
- "אז למה שלא פשוט תיקח להם את הפרות?"
- "נו ואז להפוך להיות כמוהם. צצק-צצק, על זה הם בונים, החלאות האלה. הם יודעים שאני יהודי ושיש לי גבולות. הם בונים על זה שאני לא אקח את החוק לידיים ושאני תמיד אהיה בסדר והם מנצלים את זה. וחוצמזה, כל עדר מסומן וכל פרה יש לה תג כזה על האוזן עם מספר כמו תעודת זהות. פיקס שהבדואים מזייפים גם את התגים אבל אני לא יכול פשוט לקחת פרה מה גם שיש חיסונים וגזעים וכאלה, זה עסק רציני ואי אפשר סתם לערבב עדרים ככה."
- "חשבת פעם ללכת אליהם הביתה ולעשות בלגאן?"
- "בטח שחשבתי. בטח, אתה לא מבין כמה. אבל אני בחיים לא אעשה את זה, בחיים. אני לא אדם כזה. אני אפקיר לידיהם את השטח לפני שאני אהפוך להיות בנאדם כזה. 
חוצמזה שאתה צריך להבין שאלה עבריינים אלה, שחבל לך על הזמן, אלה פושעים משוגעים. יש לי חברים אצלם בכפר, חברים טובים, הם אומרים לי שהמשפחה הזאתי היא משפחה שכולם בכפר שונאים. מפלצות, אף אחד לא אוהב אותם. אתה יודע למה? אתה לא רוצה לדעת. האבא שלהם במאסר עולם על רצח, נדמה לי רצח את אחותם. והם כולם פושעים, חצי מהם היו בכלא על כל מיני והחצי השני במג"ב. אז מה, כל פעם שאני מביא משטרה הם ישר משחקים אותה מצב סוציו-אקונומי קשה ומשרתים בצבא אעלק"
- "ומה, אתה לא מפחד שיפגעו בך?"
- "בטח שאני מפחד, בטח. כבר העברתי כמה ימים בבית חולים מהמכות שהם הכניסו לי, כבר כמה פעמים עשו עליי אמבוש. פעם אחת, זה היה הכי חמור, הם חשבו שזה אני אבל זה היה בני פה. הוא עבר פה, זה היה בלילה והם התנפלו עליו, הכניסו לו מה-זה מכות. איכשהו הוא הצליח להגיע לאוטו ולהכניס להילוך והגיע עד ליבניאל. מסכן, פיצצו לו את הצורה."
- "ואיך אתה עכשיו בני?" שאלתי.
- "אה? וואלה, אני בסדר, החלמתי. אני חושב" הוא הרים את המשקפת לגובה עיניו ולרגע היה נדמה לי שידיו רועדות מעט. 
- "תראה פה את בני, קצת איטי אולי, חטף יותר מידי מכות בראש אבל הוא בסדר."
- "אהה?" פער בני את פיו והביט בעיני העגל העצובות שלו.
- "אבל אלה הם חכמים", המשיך יהודה, "הם מבינים את החוק טוב מאוד. הם לא טיפשים מספיק כדי להסתבך ברצח, בחיים לא. הם יודעים שכל הראיות יוליכו אליהם. לא, הם לא יסתבכו בכאלה צרות."
הרכב התמלא לרגע בשתיקה של הנוף הרגוע שמסביב, הפוגה מהורהרת של המהום המנוע וציוץ הציפורים. יהודה זע באי שקט במושבו. "ואני אוהב ערבים, שתבין", הוא אמר לבסוף ,"אני גדלתי במשפחה שמדברים ערבית והיו לי מלא חברים ערבים אבל אני מוצא את עצמי נהיה משהו שאני לא אוהב, אני נהיה גזען. איך אפשר שלא? זה קשה, זה אוכל אותי לאט לאט, המלחמה הארוכה הזאת. אני מוצא את עצמי יושב עם החברים הבדואים שלי ופתאום אומר "כולכם, כל הערבים..." והם בכלל לא ערבים... זה קשה באמת אני אומר לך. אתה רוצה להיות אדם טוב, אתה רוצה להיות שכן טוב וזה אוכל אותך מבפנים.

עזרה מהמיליציה החקלאית
- "איזה עזרה אתה קיבלת פה מהשומר החדש?" (קישור)
- "מהשומר? או כפרה עליהם. אם הם לא היו מגיעים מתי שהם הגיעו הייתי פושט רגל. באמא'שלי הייתי פשוט רגל בגלל הנזקים. תוך חודש וחצי חודשיים מאז שהם באו ירדו החיתוכי גדרות, אני קיבלתי לישון כמה לילות בשבוע בבית ולא בשטח ומאז ועד היום לא גנבו לי עגל אחד."
- "ואיך החבר'ה של השומר?"
- "השומר, מה קרה לך? חבר'ה מצוינים, עשר. אחלה של בחורים, באמת. מגיעים בלי שום חוכמות ושומרים בלילה ונותנים עבודה אלף-אלף בלי פִּיפְּס. באמת שאכפת להם, אבל כמה הם כבר יכולים לעשות? כשאין משטרה, כשאין למי לפנות הם בסך הכל הרתעה, הם בסך הכל יכולים להתקשר אליי, גג לקפוץ להגיד שלום לחברינו הבדואים. וזה עושה את שלו אבל עד גבול מסוים. 
"הנה בוא אני אראה לך, תראה, תראה את זה", אמר יהודה ועצר את האוטו, "זה משלשום בלילה" הוא אמר והצביע על קטע גדר באורך של כחמישה עשר סנטימטר שלא היה חלוד כמו השאר אלא מגולוון ומבריק וחדש. "פה תיקנתי ופה תיקנתי... וזה שמה, זה מאתמול", אמר והצביע מעט קדימה יותר למקום שבו ארבעה קטעים מבריקים שכאלה היו מורכבים על הגדר אחד מעל השני. "זה נראה לך כמו בלאי, כמו גדר ישנה? הא? זה מה שאומרים לי במשטרה כשאני קורא להם. הם אומרים לי "מה אתה רוצה, זה הגדר שלך ישנה, זה הכל, למה אתה נטפל לבדואים?" תסתכל על זה ותגיד לי שזה לא חבלה מכוונת, שזה לא מישהו שבא עם פלייר בלילה וחותך לי בכוונה את הגדר.
וזה מה שאני עושה, במקום להיות בוקר, לדאוג לפרות שלי, לדאוג להמלטות, לטפל בחיות אני שומר. אני נוסע כל היום בטנדר ומתקן גדרות ושומר מהבדואים וחוטף מכות. כל היום נוסע, כל הלילה. אתה יודע איזה בלאי זה על האוטו? שת'בין אני מחליף רכב כל שנה וחצי רק בגלל הבלאי. כל שנה וחצי! דחיל ראבק. אני בכלל לא בבית, אני בכלל לא עם הילדים, אין לי חיים. לא לקחתי חופשה כבר מאז אני'לא יודע ממתי. בישראל, מדינת היהודים אלפיים ושתים עשרה חקלאי ישראלי לא יכול להתפרנס בגלל התנכלויות של ערבים. ואת אף אחד זה לא מעניין."
- "אז הבעיה היום זה בעיקר החיתוך גדרות?"
- "לא רק, אבל היום בעיקר. יש גניבת עגלים, יש גניבה של פרות בכלל ויש את החיתוך גדרות. ברוך השם בזכות "השומר" אני כבר לא מתעסק עם גניבת עגלים. אבל אתה יודע כמה עולה קילומטר תיל? עשרים וחמש אלף שקל."
- "באמת?!"
- "כן ,כן, עשרים וחמש אלף. זה ארבעה-חמישה חוטים במקביל על קילומטר. וכל מטר שהם חותכים לי אני צריך לנסוע ולתקן. לילה אחד לפני שנה בערך הם עשו לי תרגיל, מהסרטים אני אומר לך, מהסרטים. עשו לי רעש ואור ובלגאן באיזה גבעה, תיזזו אותי קצת עם איזה כמה מטרים חתוכים פה כמה חיתוכים שם ובינתיים בצד השני הם עברו וחתכו לי כל מטר, כל מטר והקיפו שבעה קילומטרים של גדר. שבעה קילומטרים! זה יצא לי נזק של מאתיים חמישים אלף שקל. בלילה אחד! שתבין את הנחישות שלהם, זה בטח לקח להם כל הלילה לעשות את זה עם ארבעה-חמישה חבר'ה ביחד. עכשיו כמה פעמים תוכל לממש את הביטוח? כבר אין לי ביטוח, לָמַה לֶמַה שהם יסכימו לבטח אותי? שֶמַה, שכל בוקר אני אבוא אליהם עם נזק של עשרים אלף שקל?
לפעמים הם בכלל לא טורחים לחתוך, הם פשוט מזיזים לי את הגדר פנימה, כאילו שאני לא אשים לב. לפעמים הם בכלל גונבים לי את הגדר כולה. פעם אחת הם גנבו לי קילומטר של גדר. לפעמים הם חותכים את הגדר ליד הפרות שלי ואז הם מבריחים את הפרות שלי החוצה אל השטח שלהם ואומרים שאני פולש להם לשטח. חארות. פיכס. ואז אני חוטף תלונה במשטרה."
יהודה המשיך לספר עוד ועוד מחוויותיו הקשות ולחלוק את מצוקתו הכבדה. איך השופטת שיחררה בלי עונש את מי שירה בו בגלל "מצבו הכלכלי הקשה ומשפחתו המפורקת", איך על האש הקטנה של חיתוכי גדרות מרוששים אותו אט-אט לדרגה של פחות משכר מינימום, איך כשהבדואים תוקפים אותו מול המשטרה הם מאשימים אותו בכך שגזל מהם את אדמת אבותיהם, איך שהוא מפחד שהם יגיעו אליו הביתה ויפגעו בילדיו ועל הסיוטים שיש לו בלילה.
לא יכולתי לשאת את התסכול יותר. לא ייתכן שהמצב הזה באמת קיים, באמת קורה, באמת נמשך כבר יותר משלוש שנים. "אז שיחתכו את הגדר", התפרצתי לפתע, "תעשה משהו אחר במקום גדר. חייבת להיות איזו דרך יצירתית להילחם בהם"
- "עזוב אותי, אני גמור", אמר לי יהודה, "אני פה נלחם לבד כבר כמעט חמש שנים יום-יום לילה-לילה. כבר אין לי ראש לפתרונות, ליצירתיות. אני איתם ראש בקיר, אני ראש בקיר עד שאו הם או אני ניגמר. זה מה שיש לי לתת כאן. אבל אני עקשן, אני לא מוותר, אני דפוק, אני דפוק. הייתי צריך לנטוש ממזמן ולחיות כמו בנאדם אבל אין, חינכו אותי ככה, דפוק כזה, שעל ארץ ישראל לא מוותרים."

THE MAGIC BUS

- "שמע, איך אני יכול לעזור לך הלילה?" שאלתי את יהודה. 
- "לעזור הלילה? חמוד אתה, לא אין כל כך מה לעשות, כפרה עליך. אם אתה רוצה לישון פה בקראוון אתה יכול, בכיף. אם אני אצטרך את העזרה שלך אני אתקשר אליך, אבל לא נראה לי. תישאר פה לישון הלילה, תעשה קצת אור וקצת רעש, שיידעו שאתה פה ואם אתה רואה מישהו או משהו חשוד יש לך את המספר שלי, כן?"

הטנדר הרעים במעלה המדרון ובני ויהודה נעלמו בשובל האבק האפל של הדמדומים והשאירו אותי לצד קראוון נגרר צרפתי ישן שהושלך בקצה יער פארק אשכול עם נוף מרהיב על האורות שנדלקו אחד-אחד בעמק הירדן בואך הכחול של הכינרת ובקעת יבניאל. השמיים הסגולים של הערב הדהדו את מחשבתי המתנדפת ואני הבטתי בריקות של ראשי ונאנחתי אנחת רווחה ארוכה בעוד רוח קרה צמררה אותי ובחשה בשדה הסרפדים הענקיים שהתגודדו מחוץ לקראוון. פילסתי את דרכי בזהירות ביניהם, נעקצץ פה ושם, והפלתי את עצמי לתוך הקרון הערום ולתוך האפילה של חלומות פרועים.
למחרת התעוררתי מאוחר לתוך העזובה שסביבי, פתיתי קלקר מתרוצצים במעגלים על הרצפה ופתיתי אבק רוקדים במעגלים בתוך קרני האור האלכסוניות שפרצו מבעד לחלונות. הייתי תשוש, הרגשתי רווי ועמוס ורציתי יום מנוחה ומכיוון שחברי מכפר קיש ביקש שלא אגיע אליו לסוף השבוע בגלל חגיגה משפחתית היו לי לפתע כמה ימים מיותרים. החלטתי להקדיש יום לקראוון הנהדר שהושלך במרעה של יהודה.
כמעט ולא חשבתי על יהודה באותו היום, אולי לא הייתי מסוגל. אולי התחושות והתובנות שעלו מהמפגש איתו היו כבדות מדי בשבילי לעכל כל כך מהר, אולי הן היו קשות. הפגיעה הכל כך בוטה בכל כך הרבה תשתיות בלתי נראות של עולמי הייתה מעצבנת מידי: שלטון החוק, ריבונות המדינה, אי-אלימות, הרוב היהודי, מינהל תקין. אבל אולי כואבת מכל הייתה הפגיעה באתוס שעליו גדלתי ומפחידה מכל הייתה האפשרות שאולי "אנחנו" לא כאלה חזקים, שאולי אנחנו בעצם מפסידים, שאולי עם ישראל הוא חלש מידי ורופס ושאנן ומובל כצאן לאבדון. מה קורה במדינה שלנו? מה קורה עם הבדואים? האם יש מדינת ישראל מחוץ לגדרה-חדרה? הבטתי בנוף המדהים שמולי ובתחושתי הוא הפך לפתע למסוכן יותר ואפל יותר. הרגשתי ביתר שאת את מה שהבנתי עוד בעכו - שהנוף שסביבי, כולו, הוא נוף של מלחמה.

בעודי יושב לבדי בצד הדרך ומאחוריי הקראוון הנטוי והחלוד של יהודה נזכרתי בדמות מסרט שבילתה מספר חודשים באוטובוס באלסקה לבדה, ניזונה משק אורז בודד ובשר איילים. הרבה אנשים מזכירים בפניי את הסרט הנפלא הזה, "INTO THE WILD", המבוסס על סיפור אמיתי ושבו צעיר אמריקאי יוצא למסע מופלא ברחבי אמריקה בחיפוש אחר החופש המוחלט. הסרט רצוף מפגשים אנושיים יפייפיים ונוגעים ללב, אותם הגיבור למרבה הצער מפספס. אמנם הוא מבין את זה בסוף, אבל זה כבר מאוחר מידי. הסרט עמוס בציטוטים של ת'ורו, בנופים משגעים וברומנטיקת נוודים אמיתית ונראה שהוא העניק השראה עצומה לרבבות אנשים, אם לשפוט לפי כמות האנשים שדיברו איתי על הסרט בהקשר של המסע שלי. האם זו המנסרה דרכה אנשים רואים אותי?
ישבתי מחוץ לקראוון הנטוש הדומה כל כך לאוטובוס שבו מצא את עצמו אלכסנדר סוּפֶּרטְרָאמְפּ באלסקה והבטתי בעצמי ובנוף שאני שלו ושהוא שלי והרגשתי, לא הבנתי, את המרחק הרב שבינינו - בין ארץ ישראל לאלסקה, בין ישראל לאמריקה, בין המסע האנושי שלי למסע האישי שלו, בין ההרפתקה של החוויה להרפתקה של החקירה. אינני בורח מעצמי, קיוויתי, ואינני בורח מחיי. אבל היה משהו בגעגוע שבו אנשים פנו אליי, בכמיהה שבה הזכרתי להם את הסרט הזה שגרמה לי לתהות האם גם אני זונח את האנשים הנפלאים שאני פוגש ומשליך אותם בצד בתמורה להנאת (והנעת) המסע. יצאתי כדי להיות זבוב על הקיר בשבילי הארץ ולספוג את אנשיה, אבל האם אני יוצר כאן גם שובלים משל עצמי?

חללית אבודה בחלל
יום שלם של חלומות ובהייה באור השמש עבר מהר מידי כמו כל ימי העצלתיים, אבל שוב נגמר לי האוכל. החלטתי לחזור לעיירה כדי להזין את עצמי והתחשק לי פיצה אבל כשהגעתי אל ה"פיצרייה" גיליתי שהעסק כנראה משמש להלבנת הון כי לא היה סיכוי שבאמת מכרו בו משהו. אבל הייתי רעב אז הזמנתי פלאפל עלוב שהגיע בפיתה לחה עם ירקות מעוכים וצ'יפס חצי מטוגן. העברתי את הזמן בהמתנה שהמחשב ייטען ובקריאת עיתונים ושמעתי את רכילות השכונה מתנקזת לשיחות החולין המשועממות של העוברים ושבים ב"מלבנה" השכונתית. בינתיים האור בחוץ התרכך ודעך וכבה והשיחות בפנים חשפו עוד ועוד רוגז, ייאוש ושעמום בסגנון שיחה עייף שכזה שלחש את המילים שהעוני אומר לכל מי שפוגש אותו, אם הוא מוכן להקשיב: "אין לי כוח לחיים האלה, אין לי מקום בעולם הזה, אני מוותר". רק אדם שנשם את האוויר שמחוץ למעגל ההרס הזה ויקשיב ללחישה הרפה והסמויה הזו יחוש את העלבון, תיגע בו העצבות ויתעורר בו הכעס- העוני אינו מציאות כלכלית, העוני הוא עלבון מוסרי.
חסר כל אוכל, אבל עם תיק קליל בזכות זאת, יצאתי בחשיכה הסמיכה מתחת לשמיים מכורבלי עננים במעלה רכס יבניאל כדי למצוא מקום בודד לישון בו, הרחק מאנשים, איפה שאוכל להיות לבד.
טיפסתי במשך שעה ארוכה ופניתי דרומה בראש הרכס כמו ששיננתי מהמפה, אבל הבוץ הלך והעמיק, העלטה גברה ועדיין לא הגעתי ליעדי- מבנה ההקרנה הישן של קיבוץ אפיקים הידוע בכינויו "החללית". כשבעיניי אבק דרכים, הערפל מתעבה על עקבות הלילה והשבילים מתרוקנים לחשיכה מצאתי עצמי מזגזג אנה ואנה, אבוד בלילה הגדול בקצה הרכס האפל התלוי כמו חוף על אוקיינוס של חושך ולא מבין איפה טעיתי. לחזור אל הנקודה הברורה האחרונה? לפתוח את המפה והמחשב? או לוותר ולחפש מקום קרוב להתמקם בו? הרוח חרקה, הקור התקרב, החרדה חדרה. המשכתי לבטוש את דרכי באפילה הלא טבעית עוד כשעה ארוכה, אוחז בנפשי וחונק את הפאניקה עד שמעין שביב של אור פנימי זינק כמו גיץ, הרגשתי קרוב! זינקתי במעלה מתלול של שפוכת סלעים, מפתל את הקרסול בחשיכה בין החריצים הבלתי-נראים עד שלפתע היא נגלתה מולי על רקע אדמומית עמומה של העננים - החללית. איך ידעתי לטפס? באותו הרגע הייתי תשוש מכדי לשאול. פרסתי במהירות את המזרון בצד בו משטח הבטון הֶצֶל מהרוח האיומה וזינקתי לשק השינה. בהיתי באפילה הקרה הסובבת את כולי ושחדרה לתוכי והרגשתי את מלוא כאבה של הבדידות.
"זה רק מזג האוויר. פשוט קר כאן" אמרתי לעצמי, ללא נחם. הסברתי לעצמי שאני לא באמת בודד, אני לא באמת אבוד בחלל הזה בודד בחללית שלי, אלא שזה רק עכשיו, שזה זמני, אבל ללא הואיל. "הנה תראה", אמרתי, "תראה רק לפני יומיים איזה כיף היה לך ועם כמה אנשים היית, תחשוב על כל החברים שלך ותחשוב כמה טוב תרגיש כשתראה אותם". אני רוצה לראות אותם עכשיו, חשבתי. "אם תדמיין, תוכל" אמרתי לעצמי וכך לאט-לאט שקעתי אל החלום הרך ונשטפתי אל חופו הזהוב של הבוקר.

היה שווה אחרי הקדר האחרון
יום המחרת היה מעט יותר בהיר ואני המשכתי בחדווה קלילה במורד הדרומי המתון של רכס יבניאל לכיוון נחל תבור בין כרמי ענבים ומטעי שקדים פורחים כשמולי מתנשא הר התבור. כמה אגדי הוא התבור! הילכתי בעליזות בשבילים הבהירים של הגבעות הארוכות והירוקות היורדות אל העמק כשבפי מזמזמת המפוחית וחשבתי לעצמי שהנוף שאני חולף בתוכו נראה מיתי וחלומי כמו לקוח ישירות מאיזו אגדה: עמק ירוק העולה להר בודד ומושלם, מוקף כפרים קטנטנים עם נמשי רעפים אדומות. 
כמה רחוק הרגשתי מהבדידות הצורבת של הלילה שעבר... ממרחק הזמן ושינוי האווירה יכולתי להרהר בחוויית האתמול. הבנתי שהדרך שבה התמודדתי הייתה להשתמש בדמיון ולהרחיק את עצמי מהמקום ומהזמן ההם, לא לחיות את הרגע. אבל הרי זה בדיוק מה שהבודהיזם יוצא כנגדו בויפאסאנה! האם יכולתי להתחבר ליופיו של אותו הרגע? ואם הייתי מתחבר לרגע האם לא הייתי חש את הבדידות? כך או כך התחוורה לי אמת ברורה - שהנה היכולת הזו, ה"עיוות התפיסתי" שכולנו לוקים בו של לא לחיות ברגע שכרגע, מעניקה לנו את התקווה. הדמיון מעניק לנו את התקווה והתקווה מעניקה לנו את השינוי.

"היה שווה אחרי הקדר האחרון" - עין חידה

נכנסתי למכולת בכפר קיש כדי להצטייד וכדי לאכול והמתנתי בסבלנות בתור כשישיש מקומי ובעל החנות החליפו עלבונות תחת מסווה של שיחת חולין. לאחר השיחה המוזרה בעל המכולת פנה אליי אבל היה נעול בתבנית השיחה הקודמת ולכן רק הצליח להכעיס אותי. ילדי מושב משועממים מחו בטקסיות על מחירי החטיפים ועשו רעש מיותר עם האופניים שלהם, אחד אפילו הגדיל והגיע להרעיש עם טרקטורון. ישבתי מחוץ למכולת ונשמתי פנימה את השמיים הגדולים של הצהרים בין הציוצים הפרועים של הציפורים מסביב.
מישהו השאיר ליד תיבות הדואר ארגז גדול ובו הרבה ספרים שביניהם מיד קרא אליי ספר של הדלאי-לאמה על הבודהיזם הטיבטי. עם תחושה חזקה שהספר הזה צריך להגיע לאנשהו לקחתי אותו, הלכתי הצידה והעברתי כמה שעות בקריאה מנומנמת על ספסל קק"ל.
בשעה טובה הגיעו למושב דניאל, יהודיה מניו-יורק סיטי שפגשתי בכליל וחברתה אֳגְנִי ("אש" בסנסקריט), חצי בריטית חצי סינית-מלזית שגדלה בקנדה ושלומדת איתה בקורס צמחי מרפא ייחודי בעמק האלה. למרבה ההפתעה, שתיהן הגיעו בטרמפ חלומי עם זוג משעשע ולא אופייני מראשון לציון שיצא לטיול סוף שבוע בצפון, אסף את הבנות באזור תל אביב, התאהב בהן במהלך הנסיעה והתעקש לקחת אותן עד אליי. הגבר היה חרדי לשעבר, עמוס קעקועים ופירסינג בדיוק כמו זוגתו שעדיין נשאה מבטא רוסי מתוק. דיברנו קצת על קבלה ועל צירופי מקרים, הצעתי להם עוגיות 37% ואז הם המשיכו לדרכם הנעימה ברכב הגדול והמשופשף שלהם.
- "תראו מה מצאתי פה", אמרתי לדניאל ולאגני, "הוא כאילו קרא לי. למישהי מכן יש רעיון למי להביא את הספר הזה?"
- "תביא לראות?!", אמרה אגני, "ואוו אני לא מאמינה. איפה מצאת את זה?"
- "פה, זה היה בארגז..." אגני חטפה את הספר מידי ורצה לחפור בארגז בתקווה למצוא אולי עוד ספרים.
- "אני חושבת שמצאת..." אמרה לי דניאל בצחוק מגחך ושנינו הבטנו באגני נוברת בארגז. מסתבר שאגני למדה בודהיזם טיבטי בארבע השנים האחרונות במנזר בקטמנדו ומגדירה את עצמה כבודהיסטית אדוקה ושוב, כמו בצומת ראש פינה, ניסיתי להתייחס בנוֹנְשָלַנְט למסתוריות שבמה שהרגע קרה.
כמעט מיד אחרי שהזוג נסע הגיע אחד מבני המושב למכולת ושאל באנגלית אם אנחנו צריכים עזרה. דניאל ניסתה בכל כוחה לדבר איתו בעברית, מה שרק הקסים אותו יותר וכך תוך מסכת קצרה למדי של שכנועים (מצידו!) מצאנו את עצמנו מתארגנים ללינה ב"זולא" שלו בחצר. אחרי סיבוב קצר במושב ובשדות הסמוכים אליו חזרנו לחצר, הדלקנו מדורה ובישלנו אורז עם שעועית לשביעות רצונם של כולם.
אני ואגני המשכנו לדבר על דת, על אמונה ועל אלוהים עוד זמן רב עד שהשיחה האטה ודעכה ונרדמנו כולנו. בלילה חלמתי על פעמוני גוֹנְג ופסגות מושלגות.

ימים של אור ואנשים
התעוררנו מאוחר והמשכנו לשיחה ארוכה מאוד עם המארח האדיב שלנו אורן שסיפר לנו את קורות חייו, על חלומותיו ועל אהבתו החדשה שעדיין ישנה בבית. הכנסת האורחים של אורן לא הייתה הכנסת אורחים קלאסית, לא. כמו הטרמפ המופלא של הבנות מאתמול ובניגוד למודל שאנחנו רגילים להלל של הכנסת האורחים הערבית-מזרח-תיכונית אורן לא "דאג" לנו וטיפל בנו אלא הרבה מעבר לכך. הכנסת האורחים שלו לא הייתה פטרונית ורשמית אלא ההיפך הגמור - הוא רצה להכיר אותנו והוא בעיקר ביקש להרעיף עלינו אהבה. זה היה אירוח של שווים, מעין חברות אינסטנט שבה נהנינו כולנו זה מחברתו של זה ובה החשיבות של הדאגה החומרית הייתה משנית. לא אירוח של רחמים וחמלה, אלא אירוח של אהבה ואחווה זה היה ואני עוד השתהיתי להרהר בכך ימים רבים.
אז אחרי כמה ליטרים של תה וכמה עשרות עוגיות יצאנו שלושתנו סוף סוף לדרכנו אל נחל תבור, שבעים בלב ובבטן, ומפזמים כל אחד בתורו במפוחית כשהמוטיבציה ללכת קטנה מאוד כי היופי מסביב היה כל כך שמח שאפילו ההליכה האטית הרגישה כמו דהרה חסרת אבחנה דרך הנוף.

עננים מהלכים על הדרך

מזג האוויר היה נעים כל כך שהוא איפשר התעלמות מוחלטת מהעתיד והנאה כל כך שלמה של העכשיו שהיא השכיחה את העבר כליל. אז אספנו צמחים טעימים והמצאנו להם שמות, דיברנו על בוּבֶר ועל בודהא, חיפשנו בריכות לשכשך בהן ואני התרפקתי על החברה הקלילה והשמחה של שתי הנשים ועל השיחות המעניינות והאנרגטיות שהיו איתן וביניהן.
בבוקר קמנו ויצאנו ברגל אל עין דור ואני ליוויתי את דניאל ואגני לקורס הויפאסאנה שלהן שאותו הן עשו עם כל המחזור של הקורס שלהן בצמחי מרפא. שם, להפתעתי, פגשתי עוד שני נוודים כמוני שאותם הכרתי מהשירות במטבח של מרכז הויפאסאנה בבית זרע: צחי - עו"ד לשעבר שעזב את הכל, עבד כאיש חינוך לתקופה ועכשיו חי על האופנוע שלו ושחר - עובד היי-טק לשעבר שמשוטט בין ישראל לאירופה, שניהם פעילים ממאהלי המחאה של הקיץ האחרון ועכשיו "חיים את הרגע" עם חיוך קבוע על הפנים. עוד פגשתי שם את מיכאל, צעיר דתי-לאומי מגוש עציון שבחר לבלות שנה מחייו בקהילה של חסידות סְלוֹנִים במאה-שערים. "יש אנשים שנוסעים להודו אחרי צבא", הוא אמר, "אני בחרתי לעשות שנה בסלונים."
- "איך ארגנת את זה?"
- "לראש הישיבה שלי היו כמה קשרים אז הוא פנה אליהם. בהתחלה הם היו חשדניים, הקהילה החרדית והחסידויות בכלל, הן מאוד סגורות, שתדע. אבל הם בסוף הסכימו ובסוף זה היה מדהים, ממש"
- "מה היה?"
- "הייתה שנה מדהימה, יוצאת מן הכלל. ללמוד איתם תורה, איך שהם לומדים, אין דברים כאלה. ובסוף השנה התחברתי איתם כל כך שליוויתי את הבן של האדמו"ר לחופה. אתה קולט? ואוו הייתה שנה מדהימה, קיבלתי שם כל כך הרבה, זה היה באמת משהו. קיבלתי שם דברים לכל החיים."
מעין דור אסף אותי בטנדר הקלאסי שלו גלעד, חבר מטיול הלקטים שמתגורר בכפר קיש ובונה בו את החווה המשפחתית: יקב בוטיק וכרמי זיתים. ההורים מידי פעם קופצים לביקור ואבא מנהל את הצד הפיננסי אבל גלעד הוא החקלאי במשק - מתעורר בכל בוקר אל השדות, דואג לכרמים ועובד עם התאילנדים. מידי פעם הוא גם "מחלטר" במקצועו השני כעורך סאונד ומעצב פסי-קול של סרטים, קליפים ומה לא. בחודשים שאחר-כך מצאתי את עצמי מתגעגע מאוד לחיים אצל גלעד ולקצב שלהם ונשען על הזיכרונות הלכאורה פשוטים ברגעים הקשים.
איך קמים מוקדם בבוקר, עולים על הטנדר העקום-באופן-שרמנטי עם שתי הכלבות הנאמנות ויוצאים אל השדה. איך מחנים מול הנוף המרהיב של עמק נחל תבור כשהר התבור מתנשא מעל ופרחי השקד עוטפים את הנוף באריזת חג ומתחילים לעבוד: מזיעים ומתאמצים אבל באופן רגוע, עובדים יעיל וחסכוני אבל לא חפיף, נהנים מהריכוז המונוטוני והרפטטיביות המדיטטיבית.איך שארוחת צהרים אוכלים בשעה עשר ("מה?! רק עשר? ואוו כמה הספקנו") וארוחת ערב בשעה חמש כך שהלילה ארוך ונהדר ויש בו זמן להכל - שומעים מוזיקה, רואים סרט, יושבים על בקבוק בירה ומשוחחים כמה שעות טובות של נשים, על יין ועל הקסם החמקמק של החיים כשבין כל רגע, בין כל משפט וגם סתם ככה מציץ חיוכו של גלעד - רגוע, שמח ומחבק.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: צרפתים קתוליים, ישו ואברהם אבינו בהר תבור

קריאה נוספת:

אגני ממליצה על המקורות הבאים למי שמתעניין במדיטציה בודהיסטית-טיבטית מהאסכולה האנליטית

• "siddhartha's intent" - Dzongskar Khyentse Rinpoche
• www.Shedra.org - Chokyi Nyima Rinpoche
• Analitical Meditation - Ramana Maharsi