תקציר:
אני משוטט במרחבים החקלאיים של דרום רמת הגולן
פוגש חקלאי פוסט-ציוני, משוחח עם אמא,
פוגש צעירים מתבלבלים במכינה
וקיבוץ שאיבד את הדרך.
אחרי ימים של אור וכיף אני מוצא משורר, נתקף רעב קשה
ופוגש זוג נהדר שממלא אותי בחום מרפא
פוגש חקלאי פוסט-ציוני, משוחח עם אמא,
פוגש צעירים מתבלבלים במכינה
וקיבוץ שאיבד את הדרך.
אחרי ימים של אור וכיף אני מוצא משורר, נתקף רעב קשה
ופוגש זוג נהדר שממלא אותי בחום מרפא
תן לי חתיכת תבור
פה רמת הגולן נראית הרבה פחות אופיינית. אדם שנקלע לכאן במקרה מבלי לראות את הדרך עלול לטעות ולחשוב שהוא באמצע עמק יזרעאל - מוקף מישורי שדות ירוקים של שום ובצל, עם חתיכת תבור מבצבצת באופק. הליכה כזו היא אחת האהובות עליי - בין כתמי צבע אדירים כמו מהלך על הקווים בציור של רות'קו אפשר לקפל את מקלות ההליכה, לשלוף את המפוחית, לפתוח את הצווארון ולדמיין את עצמך דמות כזו מאחת מאלפי עלילות נפלאות: נווד טרובדור עני בערבות אמריקה של השפל הגדול שמחפש עבודה אותה הוא לא באמת רוצה למצוא, נער תמים בפנטזיית הרפתקאות רומנטית שמטייל לו מבלי לדעת מה עומד לקרות או חסיד נודד שתיכף ייתקל באליהו הנביא... מי צריך טלוויזיה?! אבל איך אני יכול כל כך הרבה פעמים לוותר על החוויה הבלתי אמצעית הנפלאה הזו בעבור חוויות לעוסות וממוסחרות של מישהו אחר? ולמה לעזאזל אני לא לומד את הלקח, מדמיין את עצמי בעלילות הכי פרועות רק לא העלילה שלי. מה רע בעלילה שלי?
אני נושם עמוק את ריח השדות ונותן לרוח שבגבי לפרוע את שיערי. אהחח כמה טוב הכאן והעכשיו הזה, כמה טוב לא להיות מישהו או משהו או לאנשהו או למשהו אלא רק מראָה של הנוף שיודעת להגיד "איזה יופי".
 |
איפשהו בשדות העצומים של דרום רמת הגולן פגשתי במקרה חקלאי שישב בטנדר הממוזג שלו והביט בחמישה עשר עובדים סודנים מפוזרים בשדה השום שלו, מנקרים בשדות כמו להקת עורבים. לא שאלתי כמה הוא משלם להם. הוא מאלמגור והוא מאוד אוהב את נופי הארץ, במיוחד בחורף."צא, צא לטייל בחו"ל אני אומר לך, זה רק יעשה לך טוב" הוא אמר לי במעין היפוך אירוני כשסיפרתי לו על המסע שלי ואני התפלאתי כמה מוזר זה שהוא נחוש לשכנע אותי לעזוב את הארץ. אחר כך הוא התעקש שרק דרך מפגש עם תרבות אחרת אפשר להבין את התרבות שלך.
"אבל קודם כל צריך להכיר את התרבות שלך!" עניתי ותוך כדי חשבתי לעצמי שזה בהנחה שנדמה לנו שישראל היא תרבות אחת מגובשת ולא עשרות שבטים שונים... כמוצא אחרון של שכנוע הוא שלף את קלף גילו המופלג ואמר "בכל זאת יש לי אולי, מה, פי שתיים שנים עליך אז יש לי מה לומר לך" ואני מפאת כבודו סגרתי את הויכוח ב-"אני מכיר את היתרונות באופציות אחרות ואת החסרונות באופציה שבחרתי, אבל אפשר לבחור רק באופציה אחת וזה מה שבחרתי."כשנפרדתי ממנו לדרכי נזכרתי בדבריו של אליעזר שביד על הדור השני למייסדי המדינה ועל המבוכה שתוקפת אותם מכך שחינכו אותם לאהבת הארץ מבלי להבין למה דווקא היא וכמה מסוכנת השיטה החינוכית הזו. פלא שאנשינו בוחרים לברוח? פלא שששים שנה אל השלב הממלכתי של הפרויקט הציוני אני פוגש חקלאי שמעסיק סודנים ומתעקש לשכנע אותי לעזוב את הארץ כדי בעצם להכיר אותה?
בסמליות כמעט מושלמת נקרה בדרכי בית ספר ישן ונטוש שהוסב למחסן חקלאי ובו מצאתי בין שלל כתובות הגרפיטי המפוחמות בערבית ואיורי הזימה הסכמטיים גם את הכתובת הבאה מלווה בציור של סכין מדממת: "אקטע... נ(י)שאר בגולן אסור לעזוב את המקום אפילו במחיר של שלום כי קיבלנו מתנה מבורא עולם". ממבוכה לתסכול, מתסכול לכעס ומכעס לאלימות? אלוהים הוא סיבה או אלוהים הוא תירוץ? שכוב על הרצפה המאובקת של בית הספר הנטוש, נזכרתי באמרתו של ד"ר פרנקל "מי שיש לו למה יוכל לשאת כל איך" ותהיתי לעצמי מה יותר מסוכן: חברה שאין לה "למה" או חברה שבה לא שואלים "למה".
אמא מתקשרת
"היי מאמוש מה נשמע?" סיפרתי לאמי בהתלהבות על השבת המופלאה שהייתה לי בנוב ושמעתי את החרדה בקולה מהמחשבה שאני מזדהה עם אפי ועם דעותיו. אבל אמא לעולם לא אמרה לי מה לחשוב ואני התרשמתי מאיך שגם הפעם היא אמרה לי בנימוס שעכשיו אני צריך "לאזן" את דעתו של אפי בדעה הפוכה. "זה תמיד ככה במפגשים כאלה", היא אמרה, "כי תמיד צד אחד מגיע ספקן, מפקפק ושואל כי אלה ערכיו ואז הוא פוגש צד נחרץ, החלטי ומגובש אז ברור שצד אחד יהיה הרבה יותר משכנע וקוסם" מעניין, חשבתי, אולי זה באמת קסם המשיכה של אידאולוגיות גדולות - תחושת האמת חסרת הספקות שאנשים רוצים שתהיה להם כדי שיוכלו סוף סוף להפסיק את המתח הזה של השאלות הגדולות של החיים... אולי רק זו סיבה מספיק טובה כדי לדחות על הסף כל הצעה, חכמה ככל שתהיה, לפתרון מלא? אבל אם אדם מציג לך מבנה קוהרנטי, עקבי ומבוסס של דעות מדוע לא לשקול אותן ברצינות? כל שכן אם הוא מציג דעות שונות מאלו שגדלת עליהן.
"וחוץ מזה, לגבי העניין של המחאה בקיץ", היא הוסיפה, "ראיתי ראיון עם אחת ממארגנות המחאה שבו היא הסבירה שזאת הייתה מדיניות מכוונת להימנע כמה שיותר זמן מלדבר על פתרונות, כי המטרה הייתה למנוע מהשלטון למשוך את הדיון אל פירוק ההצעות לפתרון וככה לסתום את המחאה. המטרה הייתה להשאיר את קול הזעקה רם וחזק כמה שיותר זמן כדי שיהיה לזה אפקט"
חוזרים בשאלות
במיצר יש מכינה קדם-צבאית, אז הלכתי לראות במה מדובר. וכשהגעתי מצאתי כמה עשרות בני נוער על גבול גיל ההתבגרות, עדיין סוחבים פצעי כיעור אבל גם למדו להיות אדישים אליהם, לבביים וחברותיים ואנרגטיים. הם התרוצצו בין בתי הסוכנות הטרומיים שהוסבו למגורי המכינה והעבירו מחדר לחדר ספות, טלוויזיות, מיטות, פוסטרים וכלי מטבח. מטאטאים, עושים ספונג'ה ו"מעבירים ווישט". מסתבר שבדיוק עברה חצי משנת הלימודים ומערבבים את החדרים מחדש כדי לגבש את החבר'ה ועל-הדרך גם עושים ניקוי אביב מוקדם. הנערים הנפלאים כאן הרעיפו עליי תשומת לב ועניין ועוגיות וקפה-תה ובכלל לא רצו לשמוע את התשובות שלי על תוכניות לישון במקומות אחרים, "אתה ישן פה" הם אמרו, נקודה.
 |
| ציונות 2012 |
- "מה אתה מרגיש שהמכינה נתנה לך עד עכשיו?" שאלתי את אחד הנערים.
- "המון. יש הרבה דברים שלא ידעתי ועכשיו אני יודע, וזה גם מפתח מאוד בקטע החברתי. ממש"
- "אבל יש משהו רגשי יותר, או אישי שאתה מרגיש שהשתנה?" התעקשתי.
- "אה, כן. למשל אני לא טיפוס שקורא ספרים. קראתי אולי איזה ספר אחד כל החיים שלי לפני שבאתי למכינה, ומאז שבאתי הנה כבר קראתי שלושה. עכשיו אני קורא שלושה ספרים במקביל".
על שולחן ארוחת הערב ניהלנו דיון ער על נושא הצמחונות ואני התרשמתי מהרהיטות ומהרצון הכנה של חבריי לשולחן לגבש דעה מתוך ברור ועיון מעמיק. אבל כמה בלבול!
כמה הנערים האלה צריכים להשקיע כדי להבנות זהות אישית ולאומית בתקופה הזו. שנה אחת, חשבתי לעצמי, זה ממש לא מספיק.
איך ייתכן שצריך שנה שלמה מהחיים להקדיש באופן בלעדי כדי לעזור לבן אדם לגבש תפיסת עולם? האם זה בגלל פשיטת הרגל הערכית של מערכת החינוך? או בגלל הגישה הפוסטמודרנית שגורסת שאין מה לחנך להבניית זהות? או אולי בגלל התעלמות ההורים מהנושא? או אולי הגידול המעריכי של החשיפה התרבותית בעשורים האחרונים? ייאוש אחז בי כי הרי גם אני, אף על פי שאני מבוגר מבני הנוער האלה בשמונה שנים ואף על פי שעברתי כברת דרך מחשבתית, עדיין בבלבול ועדיין בתהליך גיבוש הדעה ולא ברור לי כיצד לפרום את פקעת הסבך האידיאולוגי שבו אני נמצא. מצד שני חשבתי לעצמי שכך או כך, בני נוער עדיין עומדים בתור כדי להגיע למכינות, למקומות כאלה בהם "יעזרו" להם להבין מי הם ולמה - וזה כבר אומר שיש תקווה.
"מקום שטוב לחיות בו"
עם רדת החשיכה יצאתי להליכה בשביל היפה שבין מכינת מיצר לקיבוץ מיצר. חלק מהפנסים לאורך השביל היו מנופצים, בחלקם כנראה נשרפו הנורות, מחלקם זהר אור צהוב ומחלקם אור לבן אבל לי לא היה אכפת- הרוח הנעימה ליטפה את הכוכבים הבהירים שבין העננים והאור העמום נתן תחושה חמימה של ישיבה לצד המדורה. בסוף השביל מצאתי בית ילדים נטוש, מתפורר ומתקלף ולאחריו כמה בתי-סוכנות טרומיים קטנטנים סביב רחבת דשא מטופחת שהדהדה קול צחקוקים של ילדים.
קיבוץ מיצר היה ועודנו קיבוץ קטן מאוד של כעשרים חברים. אני שיערתי לתומי שהסיבה שהוא לא גדל עד היום היא המיקום הפריפריאלי שלו, איכות חיים נמוכה או סיבות שכאלה אבל האמת הפתיעה אותי. "נו למה אתה חושב שהקיבוץ הזה היה תמיד קטן?" אמר לי גיל - חבר קיבוץ טרי ששיחק בחוץ עם ילדיו, "המדינה השקיעה פה באמצעי ייצור למאה איש ונתנה אותם לקיבוץ עם עשרים איש. אז למה להם לגדול? ולחלק את העוגה ליותר חלקים? מה פתאום. אז מצאו תירוצים מכל מיני... שתבין, עשרים שנה לא קיבלו פה חבר קיבוץ אחד!"
- "ומה עכשיו?"
- "אז עכשיו הם ראו מה קרה בנטור, ששם עם ההפרטה הבעלות על אמצעי הייצור עברה ישירות לידי החברים והם רצו גם. אז כדי שהם יוכלו לנהל את זה בעצמם הם היו צריכים יותר חברי קיבוץ כדי שלא יהיה עליהם ועד מנהל כמו בכל קיבוץ קטן ואז בבת אחת הם צירפו לפה עוד איזה עשרים חברי קיבוץ. אני למשל, הייתי שבוע ב'תקופת מבחן'. שבוע! וזאתי פה בבית לידי - שלושה ימים. ואז הם הבינו שהם לא צריכים עוד עשרים חברים כי הם יכולים לצרף את הילדים שלהם כחברים אז הם אמרו לכל אלה שרצו להגיע וכבר עברו ל-'תקופת מבחן', שילכו. שלא צריכים אותם יותר. אתה מבין מה שהולך פה?
ורוב חברי הקיבוץ האלה לא גרים פה בכלל... יש למשל אחד שגר בחיפה, אחת שגרה באפיק ויש גם אחד שגר בשוודיה בכלל"
- "זה שחיתות ממדרגה ראשונה. זה לא פלילי?"
- "אנחנו עכשיו בתהליך ארוך מאוד, כבר כמה שנים, להפריט את הקיבוץ הזה ולהפוך אותו למושב כמו בנטור. כמובן שהמייסדים תוקעים מקלות אבל יצא עכשיו דו"ח חמור מאוד של חוקר מטעם רשם האגודות שכנראה ימשיך לחקירה פלילית, נראה מה יהיה עם זה."
חזרתי בהליכה היפה אל שטח המכינה וחשבתי לעצמי שהנה מצאתי דוגמה חיה לכל מה שהיה ליהודה להגיד בגנות הקיבוצים, הסוציאליזם והסבסוד. "תראה, אם אתה נותן לעניים כסף", הוא אמר, "אתה מקבע אותם בעוני... מה הבעיה עם עיירות הפיתוח? אותה הבעיה שיש בכל השיטה הזאת. כשאתה רוצה לעזור ואתה מציע סבסוד אתה מושך אליך דווקא את האוכלוסיה החלשה, לא את האוכלוסיה החזקה שאתה רוצה שתפתח את המקום. ומה עושים החזקים שאולי במקרה הגיעו? ברגע שהם יכולים הם עוזבים. וככה הסבסוד יוצר מסננת לחלשים, הוא מזקק אותם"
 |
| ברוכים הבאים למיצר? |
סוף סוף פסק הגשם והותיר אחריו רוח קדים קרה ויבשה שהנעימה את ההליכה שלי מערבה. הכחול של השמיים מילא את ליבי והעננים הצמריריים התכדררו מעליי בגלגולם המהיר והרגוע וגרפו את כל מחשבותיי אל האופק.
חציתי כרם זיתים שצייץ ולחשש ברוח הנעימה ובו חנה טנדר. הקפתי את הרכב בחשדנות, מביט סביבי בהאזנה לשקט של העצים הנחים כדי לשמוע איפה נמצא בעל הטנדר. שכוב אפרקדן באמבט הטנדר שלו ושותה מים מבקבוק פלסטיק ישן, מצאתי חקלאי מבוגר עם כובע בוקרים על הראש, לרגליו קליפות סליליות של אבוקדו - שאריות ארוחת הבוקר. "אני מטפל בזיתים" הוא אמר עם חיוך של שלווה מתרחבת ורוגע יציב. הנמשים שעל ידיו וגופו היצוק סיפרו לי את החלקים הרלוונטיים מקורות חייו, כך שלא הייתי צריך לשאול. הוא מצידו שאל רק שאלות של כאן ועכשיו על מפה, מים והנאה- כנראה שגם עורי השזוף ותיקי הגדול סיפרו לו את מה שהוא רצה לדעת. זיפי השיבה, גידי הידיים וקמטי הצחוק הוסיפו מעט וסיפרו לי מעט על משפחה, על הנאות פשוטות ועל תבונת כפיים ואני נמשכתי להישאר עוד כמה רגעים בחברת האדם הנעים הזה - כל כולו שופע שמחה, מתינות ואור. ככה נראה אדם שמח בחלקו, חשבתי, וככה בדיוק אני רוצה להיות בגילו.
חציתי בדרכי מטע שקדים פורח על גבול שדה של חיטה צעירה, ירוקה ורעננה והסתחררתי לחלוטין מהריח המשכר של פריחת השקדים והצבעוניות החגיגית של פרחי השקד הורודים על רקע המרחבים הירוקים העצומים שמסביב כמו בציור נוף יפני. ושקדים טריים בלי גבול! התמוגגתי בתענוג צרוף של עשרים דקות של ריכוז מדיטטיבי בכאן ועכשיו של פיצוח שקדים וזלילה רב חושית משכרת. אבל השועל לא היה מצליח לצאת מהכרם אם לא היו מגיעים להפריע חקלאי קיבוצניק וחברו הדרוזי בטרקטורון הקיבוצי שלהם לשיחה קלה ומחויכת על מזג האוויר.
משם המשכתי לכיוון מבוא חמה ופגשתי בדרך כמה תאילנדים חייכנים וחשבתי לעצמי כמה מזל יש לי שאני יכול להרשות לעצמי לשוטט ככה...
שיר לדרך
הגעתי למבוא חמה ונשכבתי על הדשא בשמש מול הכינרת, מכין את עצמי לשנת צהרים מסורתית בפעם הראשונה מאז הקיץ האחרון. ומתוך שאני נשכב אני מביט למעלה ושם לב לכמה חיים יש באוויר! כמה ציפורים וחרקים מכל הגדלים והצורות מתרוצצים אנה ואנה בתמרונים חריפים של קרבות אוויר שלא היו מביישים אף מטוס קרב. סיסים ויונים ודבורים ויתושים ופרפרים ועגורים וסיקסקים וחיפושיות בבליל רוחש חיים של שמש אחרי גשם. ואם זה מה שקורה בשמיים, מעניין כמה חיים יש על האדמה ואנחנו לא מודעים אליהם כלל...
עצמתי את עיניי ואמא עברה עם עגלת התינוק שלה מאחוריי ושרה שיר ערש כל כך יפה שאני התמגנטתי, התהפנטתי ונרדמתי.
במבוא חמה אספתי ספר שירים של רוני סומק שמצאתי זרוק מחוץ לחדר הילדים הנטוש כמו ילד יתום ואבוד. נשבעתי למצוא לו בית. ובדרך ליער מבוא חמה קראתי אותו בעונג
סונטת חדר הלידה של החרב המתהפכת/רוני סומק
העננים הם צמר גפן בו טובל אלוהים
את פודרת השקיעה
על פני האדמה
כל סיפור בראשית
מתחולל על רחבת הריקודים השמימית
וצל מטוס זרוק בפינה כנעל עקב
שמישהי חלצה על ענן חולף
מצוואר הירח משתלשלים
מפתחות לחדרי הרעמים והברקים,
לחדר בו מציירים לעצי הדעת את עלי השלכת
ולחדר הלידה של החרב המתהפכת
כמה מוזר שטרטור המנועים מתחת לכנף משתיק
צעקת תינוק שנולד הלילה ואת הגניחה המרעידה
את קפיצי המיטה, בחדר השינה של אדם וחווה
רָעַב
קמתי בעין עוקב ביער שמעל כפר תאופיק עם כאב ראש מטשטש שאני מכיר ככאב ראש של רעב עוד מימי הצבא- בדיוק בצד הימני-קדמי של המוח. כנראה שאחרי יומיים של דיאטת פיתות ושמנת הגוף דרש את שמגיע לו... את תפילת השחרית התפללתי באריכות יתירה בהריסות הבטון של כפר תאופיק שממנו הסורים היו יורים על תל קציר לפני 67' ותהיתי לעצמי תוך כדי מה חשבו תושבי הכפר על מה שעשו החיילים הסוריים מתוך הכפר שלהם. האם הם תמכו בהם? האם הייתה בהם חמלה על האנשים שנורו בעמק למטה? בסוף התפילה עלתה בי תחושה של ניצחון עצוב, כיהודי שמתפלל שחרית במקום שכזה, על חורבות כפר העוין. בכל ניצחון יש את צחנת המוות.
מיד אחרי התפילה חיסלתי את חופן הצימוקים שנותרו ומצצתי את הפיתות האחרונות בשביל שרידי מתיקות והמשכתי בדרך למטה ותלשתי כל עשב אכיל שאני מכיר מחובזה ועד עלי סביון וחרצית כדי להקל על הרעב. והרעב הזה הוא שונה מהרעב הרגיל והבורגני של פספוס ארוחה. אין זה רעב במובן של "בא לי לאכול" אלא להיפך, זהו רעב שבכלל לא מגיע מהבטן אלא יושב כמצוקה צורחת של הגוף על גבי תחושת שובע מזויפת של בטן שהתייאשה ושבקה. ברגליים כושלות נחתתי בעמק הקטן שבין תל קציר לשיפולי הגולן ותרתי אחר פתח ברשתות הבננה הענקיות רק כדי להתאכזב ולמצוא את כולן בוסר. מתוך זכרון עמום של תבשיל בננה בוסר ניסיתי לאכול אחת ושיניתי את דעתי בביס הראשון. לא מפה תגיע ישועה.
יצאתי דרומה בהליכה נחושה אך עייפה כשלפתע ראיתי ציפור בורחת מתחת לאחת הרשתות. "יש שם משהו לאכול!" חשבתי ולא טעיתי. במקום ממנו הציפור עפה החוצה מהרשת מצאתי אשכול בננות גדול ששליש ממנו רקוב להחריד, שליש ממנו מנוקב בניקורים ושליש ממנו פשוט מושלם. נזכרתי בפרסומת הישנה "בננה, פצצת אנרגיה צהובה, בננה..." אמן ואמן.
ומכאן החלה מסכת תענוגות בלתי נפסקת של אוכל טרי, בשל וחינמי מהיד אל הפה: פקאנים, בננות, מיני-בננות, אשכוליות, אבוקדואים! פתאום כבר אין כאב ראש... הוצאתי את המפוחית והתחלתי לנגן, כמו הלך של פעם הולך בטל וצד אחר פרי בשל, נסחף לגמרי עם הרומנטיקה. אולי זה לא לגילי? נכנסתי לקיבוץ שער הגולן וצעדתי ישירות למרכולית. במקרר הגבינות מצאתי חריץ יתום של גבינת פרמזן איטלקית במחיר מרקיע שחקים. קניתי אותה. בחוץ נתקלתי במבטים חשדניים עד דוקרים של אנשי הקיבוץ שמשום מה לא מצאתי חן בעיניהם והשבתי מבט חצוף חזרה: "אני הלך רעב ויש לי פריבילגיות רומנטיות".
רוני סומק מגיע ליעדו
באשדות יעקב נקלעתי כגלגל שלישי בין שני אוהבים מקסימים - דקל והדר - שאירחו אותי בחום ובעניין רב. שניהם מתפרנסים ביחד מהפקה של מסיבות והופעות ברוח הרגאיי, הדר לומדת לפסיכומטרי ודקל משלב לימוד קידום אתרים עם כתיבה פורה במטרה, בסופו של דבר, להתפרנס מכתיבה. על מה לא דיברנו? על אלוהים ועל בית הספר התיכון, על טבריה ועל הקיבוץ, על ספרות ועל טיילות ובעיקר על מוסיקה. דיברנו הרבה על מוסיקה.
הדר הכירה לי הרבה מאוד חברים שלה שלא הכרתי:
מיכאל ושמרית גריילסאמר
קלקידן משאשא - ראפר ישראלי-אתיופי
זבולון דאב סיסטם - רגאיי ישראלי ברמה בינ"ל, עם סולן אתיופי
וכל הזמן שאנחנו מדברים אני בין לבין, בין איש לאישה, סופג את החום המרפא (והקצת מקנא) שמקרינה זוגיות מקסימה. דפדפתי בספר השירים של רוני סומק ושם מצאתי:
וו/רוני סומק
האהבה היא וו נעוץ בקיר
שמעל מכונת הכביסה.
לפני שידעתי אותה ימי היו
חולצה מושלכת על רצפה.
על החלון העגול נתז ריח הסבון
ובתֹף הפח מתכבסים בגדי גבר
ובגדי אשה כמו במכונת גוף
הסוחטת את כתם התשוקה
ואז ידעתי למי חיכה הספר ולמי הוא שייך, ושמחתי שעזרתי לבצע שידוך מוצלח.
שיר קטן שמצא את תמונתו
 |
| סוסים- גלויות נוף מהרי הפירנאים/רוני סומק לפנות בוקר באים הסוסים לרבוץ בקצה שמיכת השלג שפרש אלוהים על שנת החורף של ההרים. את הדהרה השאירו באורווה, ובמחוגים של שעון הבריאה הזמן, כמו הפרסות, קפא. |
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
- "סתיו של פטריארך" של גבריאל גרסיה מארקס - "רלוונטי יותר מתמיד".
- "ענבי זעם" של האמריקאי סטיינבק - "אחד הספרים הכי חשובים בהיסטוריה".
היי
השבמחקהייתי בהופעה הזאת ביערות מנשה
גדול