תקציר:
בקיבוץ הראשון אני לומד על התחלות קטנות
של שינויים גדולים, פוגש רב מרגלים
עם הרבה ביקורת ומהפכן צעיר שמביא אותי
למסע פילוסופי שתוי על גלים, טיפות
והשראות רוחניות
גם לדברים גדולים יש התחלות קטנות
בצהרים גשומים יצאתי ממרכז המדיטציה צפונה דרך השדות ומטעי התמרים, מגניב מבט אלכסוני אל רכס יבניאל ואל העננים ההפכפכים שהתערבלו מעליו ורואה אותם מוזגים אפור לתוך לבן לתוך אפור באיום תמידי של גשם שלבסוף תפס אותי בפאתי דגניה ב' כשחציתי בין הברקנים החרדלים והגדילנים שרקדו בין הטיפות. ריח הגשם הרחיב את נחיריי והקור המריץ את דמי. כתמי השמש שבין העננים המתפזרים האירו את הנוף ואת העצים המתנועעים כמו זרקורים על במת מחזה שאחריהם הברושים קדו קידת הדרן אצילית. אחרי הבהוב השמש הרגעי שייבש לי את המעיל הגיע תורו של הברד להניס אותי מתחת לסככת בד מתבדרת ולהתכרבל כמו חיה מתחת לשולחן שבור שהושלך שם.
עקבתי אחרי שלט מהודר בצבע חום שבדרך כלל מסמן פארק או נקודת עניין אבל שבאותו הרגע סימן לי פרוספקט למחסה ועליו היה רשום "אום ג'וני". כשהגעתי אמנם לא מצאתי מחסה אבל נדמה היה שהעננים נרגעו מחמתם ואפשרו לחמה לחמם אותי מעט כך שלא הייתי מאוכזב כשמה שמצאתי בפארק היה רק צריף עלוב ונעול שלא מעניק שום צל או מחסה ולצידו עגלה נעולה בשרשרת למקומה.
זה, הצריף הפצפון הזה, הוא הקיבוץ (ליתר דיוק הקבוצה) הראשון בארץ וכנראה שבעולם. פה עלו על הקרקע עשרה בחורים ובחורות בשנת 1910 והקימו קומונה חקלאית על אדמות אום ג'וני שלימים תיקרא דגניה. בחנתי את הצריף היטב ולצידו מצאתי לוח ועליו "תמונת מחזור" של חברי הקבוצה מעט לאחר הקמתה.
דמיינתי את עצמי מגיע ברגל, אז כמו היום, אל גבעת אום-ג'וני ומביט בצריף ובחבורה התלושה שמתרוצצת סביבו ומנסה לייצר אוכל מהשממה רוחשת היתושים שסביב. יהודים?! חקלאות!? בפלשתינה!? הייתי שואל את עצמי ופוסל אותם בביטול כ-"אידיאליסטים חולמניים", כ-"מיעוט הזוי בלי שמץ הבנה איך דברים עובדים" או כ-"צעירים חסרי שכל שהשליכו את חייהם מנגד בשביל שטויות" ולא יהיו הרבה אנשים שיעזו לסתור את דבריי אדרבא רוב האנשים בסביבה יסכימו איתי כולל ראשי היישוב היהודי הדל של ארץ ישראל בעצמם. 
אבל הבטתי אחורנית אל קצה הפארק ושם ניצבה אנדרטה ארוכה ומרשימה ועליה חקוקים בברזל על האבן שמות כל הקיבוצים שהוקמו בארץ מאז דגניה,257 במספרם, ולידה רשום: "אנחנו ניצבים היום כולנו לפני הגל הזה, נציגי מאתיים עשרים ושלושה הקיבוצים והקבוצות בישראל, לעברנו בברית הקבוצה, ברית האחווה השיתוף והשיוויון, בעבודה בנכסים ובחיים, אשר כרתו ראשונים אנשי קבוצת דגניה... בהקימם לפני חמישים שנה את הקבוצה הראשונה בישראל".
מי היה מאמין? שלתנועה כזו כבירה וייחודית, לניסוי החברתי הסוציאליסטי הכי גדול בהיסטוריה, ללב הפועם של המפעל הלאומי הניסי שנקרא מדינת ישראל תהיה התחלה כזו צנועה. "לפני הגל הזה..." הם רשמו ואכן זהו גל כביר ששטף את החיים כאן ורק בימיי דועך חזרה. טיפה שזלגה מקצה גג הצריף חבטה בשלולית קטנה שנקוותה לצידו ואני הבטתי באדוות הזעירות שהדהדו בה ונדהמתי איך אין שום התאמה בין הנקודה הזעירה של נחיתת הטיפה להיקף המתמשך ולטווח התנועה של הגל שהיא יצרה. גם לדברים גדולים יש התחלות קטנות, ולא כדאי לזלזל בהן.
אבל לכל דבר יש סוף
באופן די מפתיע הדגניות (א' ו-ב') מרגישות פחות קיבוציות מהקיבוצים הרגילים, גם המופרטים שביניהם, עם שלל המכוניות הצבעוניות בלי המספור האופייני והסניף הצעקני של "אלונית בקיבוץ" שניצב במרכז לצד מגדל המים העתיק. או אולי זו ההנצחה המוקפדת של מורשת הקיבוץ שכמו מכריזה באופן עקיף קבל עם ועולם שהקיבוץ הוא החלק המוזיאוני של היישוב, "היסטוריה", "שייך לעבר", מת. משוטט בין הבתים הזערוריים והישנים ראיתי בדמיוני את הקיבוצניקים הקטנים אך הנחושים של ראשית המאה הקודמת מהלכים בגופיות ומכנסי ברמודה בחאקי, ואת הילדים שלובשים בגדים שלא במידתם מחייכים עם פרוסה של מרגרינה בידם. ואוו, הנה הבית של לוי אשכול! הקפתי את הבית הצנוע והנמוך, מתפלא מצניעותו וחושב על ביתו של אהוד ברק במגדלי אקירוב.
בבית הקפה שמאכלס כיום את החצר הראשונה של דגניה פגשתי את יוסי, נצר למקימי דגניה שכיום מתפרנס מליווי קיבוצים אחרים בתהליך ההפרטה שלהם. אשתו מפעילה את בית הקפה. "אתה חושב שהתנועה הקיבוצית נכשלה?" שאלתי במפגיע. "לא", הוא ענה לי ברוגע כמו רגיל בהאשמות הללו, "היא השתנתה, בהחלט, אבל לא נכשלה. אולי התנועה הקיבוצית סיימה את תפקידה ההיסטורי אבל היא ממשיכה."
- "אז מה המשמעות של תהליכי ההפרטה?"
- "הקיבוץ משתנה מאוד, כן, וזה טבעי אבל יש דברים מאוד עקרוניים שהקיבוצים לא השתנו בהם. צריך להרפות. מה, זה שאין חדר אוכל אומר שאין קיבוץ? לא נכון, החדר אוכל היה משהו שעשו בגלל מטרה מסוימת וזה שעכשיו אין חדרי אוכל או שיש בו רק ארוחה אחת לא אומר שהקיבוץ הפסיק להיות קיבוץ"
- "אז מה כן הופך קיבוץ לקיבוץ?"
- "בכל הקיבוצים, גם אלו שעברו את התהליכים הכי קיצוניים, שלושה דברים לא השתנו וזה הערבות
ההדדית, החינוך המשותף והייצוג השווה במוסדות היישוב. אז אולי היום הקיבוצים לא קיצוניים כמו פעם אבל הם עדיין נושאים את אותם המסרים הערכיים שהם תמיד נשאו - של הערבות ההדדית ושל הדמוקרטיה והשיוויון. הקיבוץ הוא עדיין מקום מאוד שיוויוני ותומך ובאף קיבוץ לא רצו לבטל את זה, בכולם שמרו על הדברים האלה. הנה כאן למשל, בדגניה, עברנו תהליך מאוד עמוק אבל מאוד חיובי של הפרטה ומאז המצב הרבה יותר טוב. אז עכשיו אולי את מה שאני מרוויח אני שומר לעצמי אבל אני עדיין משלם דמי חברות לקיבוץ שמהם אני לא מקבל כלום, כן? אני יודע שהכסף שאני משלם לישוב וזה ממש לא מעט מגיע לתוספת עזרה סיעודית למבוגרים כאן, שאיתו הם מקבלים דברים שהם בחיים לא היו מקבלים מהמדינה. זה חשוב מאוד בעיניי ואני לא מוכן לוותר על זה. ואתה יודע מה? מאז ההפרטה הרבה מהקיבוצים התחילו לגדול שוב, כי אנשים רוצים לתת עוד כסף ולתמוך אחד בשני, זה מה שהם רוצים והם מרגישים טוב עם זה, כי ככה הם רוצים לחיות ובזה הם מאמינים. בכזה מקום הם רוצים לחיות"
- "אבל למה היה צריך את ההפרטה בשביל זה?"
- "אני לא אשקר לך, ההפרטה לא הגיעה סתם. הקיבוצים היו במשבר, הייתה הרבה מאוד פרזיטיות. אמנם היו אנשים שעבדו בשביל הכלל וסך הכל פירנסו אבל היו הרבה מאוד אנשים שפשוט חיו על חשבון הכלל כי זה התאפשר וזה דירדר את הקיבוץ עד למצב שהוא לא יכול היה להמשיך"
- "למה זה לא עבד?"
- "או-ווה, יש ספרים על גבי ספרים שמדברים על זה. הרבה סיבות. אבל אני מניח שבסופו של דבר זה הטבע האנושי, הקיבוצים חשבו שהם ישנו אותו וזה עבד להם דור וחצי. אחר כך זה פשוט לא סחב."
תמיד יהיו בוגדים
את איני פגשתי עוד בשבוע הראשון של המסע כשהוא דיבר עם חניכי המכינה הקד"צ בעכו, שם הוא גער בהם על בורותם ולימד אותם על שורשי האיסלאם ועל החוייה של החיים בצילו. ביום של שמש אביבית יצאתי ברגל מדגניה ב' אל דגניה א' כדי לפגוש את איני שוב, הפעם לשיחה אישית ומעט יותר מעמיקה. ישבנו שנינו בפתח ביתו שעל שפת הכינרת שהבהיקה בכחול האפרפר שלה בין המדרונות הירוקים שמסביב בחן תמים שלרגע שכנע אותי שאני בעצם באזור האגמים של איטליה. אבל אנחנו בארץ ישראל. "מה אתה חושב שיקרה במזרח התיכון?" שאלתי אותו.
- "האמת, אני מודאג מאוד. אני קורא בכל יום את העיתונים מכל המדינות שסביבנו ואני נשאר מעודכן במה שקורה בהן ואני מודאג מאוד, לא כמו האלה שמדברים על ה"אביב הערבי" שמערביבהערבי. חורף ערבי, זה מה שזה. כל אלה שמדברים על האביב הערבי בכלל לא יודעים לקרוא ערבית והם ממלאים את העיתונים בשטויות שלהם והם לא יודעים על מה הם מדברים בכלל."
- "מה אתה חושב כיום האיום הכי גדול על המדינה?" שאלתי.
- "למה אתה מתכוון?"
- "נגיד, אני אנסח את זה ככה: אם בית ראשון חרב בגל עבודה זרה ובית שני נחרב בגלל שנאת חינם על מה ייפול בית שלישי?" איני שתק מספר רגעים ואז שאל אותי מה אני חושב.
- "אני? אני מרגיש שאולי את הבית השלישי אנחנו נאבד בגלל שנאבד אמון בעצמנו, בגלל שנפסיק להאמין במה שאנחנו באנו לעשות כאן. מה אתה חושב?"
- "לדעתי אם ייחרב בית שלישי זה יהיה בגלל האיראנים". המשכנו לשוחח עוד קצת על ערביי ישראל ועל היחס אל הפלסטינים. איני גדל בדמשק, היה גם מושל עזה לתקופה והיה מי שטרח לספר לי שהוא היה זה שאישר בזמנו לתנועה מוסלמית קטנה בשם חמאס להתחיל להפעיל מועדונית אחה"צ... "תגיד איני", שאלתי, "ממה שאתה מכיר את הערבים, אתה חושב שיש סיכוי לשלום?"
- "מה פתאום. אצלם זה תמיד היה להשמיד אותנו, מההתחלה."
- "ומה עם חיים משותפים, אין סיכוי?"
איני המתין לרגע, שוקל את מילותיו. "תמיד יהיו בוגדים", הוא אמר ואז הישיר מבט והוסיף - "בשני הצדדים".
העברת הלפיד
- "מה אתה חושב על המחאה של הקיץ?"
- "זה נגד כל מה שאני מאמין בו." אמר וחייך.
- "באמת?! עד כדי כך?"
- "עד כדי כך" הוא חזר והתרווח על הספסל. "אלה מפונקים, זה לא יאומן. על מה הם מדברים, על לקנות דירה? על זה שהחיים שלהם קשים? החיים פה תמיד היו קשים ויהיו עוד יותר קשים בעתיד בגללם. לַמָה לֶמָה הם ציפו? תראה את הבית שלי כאן. אתה חושב שאני בגילם יכולתי להרשות לעצמי דירה? מי יכול? רק היום, בגיל שישים, אחרי יותר מארבעים שנה של עבודה יש לי בית ששייך לי. שיפסיקו להתקטנן. אז מה? אז חסר כסף. שאני לא אספר לך איך אנשים חיו פה לפני שלושים שנה, כמה ילדים בחדר וכמה שעות עבודה בשבוע. עבדו, נו מה, ועבדו קשה. ולא התלוננו. יש עוד הרבה עבודה במדינה הזאת והקיום שלה הוא כל כך לא מובן מאליו שהמחאה הזאת פשוט נראית לי כמו חבורה של הזויים, מנותקים. הם חיים בדמיונות."
- "אז מי לדעתך כן פועל בכיוון הנכון, החבר'ה של הציונות הדתית?"
- "כן." הוא אמר ובי נוצר רושם של חוסר נחת סמוי. "אז מה לדעתך כן צריך לעשות?" שאלתי.
- "חינוך", הוא אמר, "זה הכי חשוב. בגלל זה נכנסתי לחינוך. כי מערכת החינוך לא מלמדת אף אחד את מה שצריך ללמד כדי להיות מוכנים למה שהולך להיות כאן. אף אחד לא לומד ערבית יותר, מזינים את הנוער בזבל, איום ונורא."
- "ורוב העבודה שלך היא עם המכינות הדתיות, נכון?"
- "כן."
- "למה דווקא איתן?"
- "אני לא עובד רק איתן, אבל אני עובד בעיקר איתן."
- "למה?"
- "כי רק אצל הדתיים לאומיים מבינים בכלל מה אנחנו עושים פה, רק הם לוקחים אחריות ומתגייסים למאמץ, למשימות, מה שצריך לעשות. למה מי בתל אביב עוד מתגייס? הדתיים הלאומיים זה ההנהגה הבאה של המדינה, לא יעזור. רק הם בכלל רוצים להיות מנהיגים כאן ואתה יודע מה, בצדק." השתררה דממה קצרה שבה הפנמתי את העברת הלפיד הרשמית מהקיבוצניק הותיק לצעירי הכיפות הסרוגות. האם אִינִי מרגיש בנוח עם השינוי הזה, האם הוא מאוכזב?
- "אתה שומר מצוות?" שאלתי לבסוף.
- "לא.", הוא פסק וחיכה לתגובתי. וכשהטיתי את ראשי בתהייה הוא המשיך ואמר "זה לא קשור." הוא סקר בזרועו את קהל בתי הקיבוץ הישנים שמאחוריו ואמר "תראה את כל אלה. אלה היו כולם אפיקורוסים גמורים ותראה מה הם השיגו, זה לא קשור."
חזרה לגדה השמאלית
בדגניה התארחתי אצל דן, סטודנט במכללה הקרובה שנראה במבט ראשון כמו "סטלן", עם הרסטות והשנטי-סטייל, אבל דיבר כמו פילוסוף - חריף, רהוט ומפוכח. "מה, אז מי פגשת שהוא מעניין", הוא שאל. "מי? פששש", אמרתי, "מי שתרצה. המסע הזה סובל מעודף של אנשים מעניינים, אני כבר די עייף. לא, סתם, פשוט כל שיחה ממש משנה לי את נקודת המבט וזה די מבלבל."
- "מה למשל?" הוא שאל ואני סיפרתי לו על השיחה עם אפי בנוב בנושא של שיח הזכויות מול שיח החובות והביקורת שלו בהקשר הזה על המחאה החברתית. "מה פתאום, איזה שטויות במיץ!" אמר דן, "זה מה שהוא חושב? אז הוא ממש אבל ממש לא מבין על מה כל המחאה החברתית, כאילו אנחנו איזו חבורה של פרזיטים שרק מבקשת את הזכויות שלה. אנחנו ממלאים את כל החובות שלנו! אני וכל מי שהיה שמה, אנחנו עובדים, אנחנו משלמים מיסים, אנחנו עושים מילואים, אנחנו מפרנסים את החלשים, ואנחנו לא מקבלים כלום! שיח חובות אעלק, אנחנו ממלאים את כולם! יותר מזה, אנחנו דורשים מהממשלה שתמלא את החובות שלה כלפי העם! מה, אסור לנו לדרוש ממנה שהיא תמלא את החובות שלה כלפינו? הרי אנחנו ממלאים את החובות שלנו כלפיה, זה לא הוגן".
- "אתה יודע אבל מה אומרים בצד של אפי ואיני על האנשים של המחאה. שהם מפונקים ושהם לא מוכנים לעבוד קשה"
- "אוי זה בולשיט. זה פשוט לא משתלם לעבוד! אתה יודע כמה מיסים אני משלם? שתבין שאדם שמרוויח ממוצע משלם משהו כמו 45% מס. כמעט חצי! זה טירוף זה מלא כסף. עכשיו מה קורה לאנשים שמרווחים מתחת לממוצע, כמוני? אני עכשיו מרוויח ארבע וחצי נגיד והמדינה לוקחת לי בגלל זה פחות מס. אם אני מתאמץ לעבוד יותר ומרוויח נגיד חמש וחצי או שש הופס אני מדלג מדרגת שכר ואז אתה יודע כמה נטו אני מרוויח יותר? חמש מאות שקל. נראה לך הזוי? תבדוק את זה. אז בטח שלא משתלם לי לעבוד יותר, למה לי לעבוד עוד שלושים אחוז יותר אם אני מקבל על זה רק עוד חמש מאות שקל? אם כבר אני אעדיף לעבוד יותר ולקבל את זה שחור כדי שאני אוכל לשרוד. איך אתה חושב שאנשים חיים בטבריה? תדמיין זוג שעובד בשכר מינימום עם שלושה ילדים ואוטו. אתה יודע כמה יקר זה אוטו? והילדים... חבל על הזמן. עכשיו דמיין את זה עם שמונת'לפים שקל נטו בחודש. הם לא שורדים, אני אומר לך, הם חיים מחוב, הם במינוס כרוני. אז מה עושה המאבטח הרוסי? לוקח עוד עבודה ומקבל את הכסף שחור. באמא'שלי אם הייתי במקומו הייתי עושה את אותו הדבר. אבל אני אין לי ילדים ואני יכול להרשות לעצמי לחיות עם הארבע וחצי שלי אז אני לא עובד יותר. אבל זה המצב של אלפים, עשרות אלפים של אנשים במדינה הזאתי. משאירים אותם בכוח בעוני. ואז אלה החצופים אומרים שאנחנו פרזיטים עצלנים? אני לא מבין את זה".
בשלב כלשהו בשיחה המשלתי את המשאבים במדינה לשמיכה קצרה מידי שנמשכת לכל הכיוונים. "נו, הנה הבעיה", אמר דן, "מה קורה במדינה הזאת, כל אחד לומד למשוך בתורו את השמיכה לצד שלו בכוח ובהגזמה. אחרת אתה לא מקבל כאן, אחרת לוקחים לך את כל השמיכה בכלל. ואז יוצא שכדי לקבל פיפס אתה צריך למשוך את השמיכה חזק בכוח עד הסוף ואז מתפלאים שיש הקצנה של השיח כל הזמן ונעלם האמון והטונים כל הזמן עולים.
זה לא נראה בעיניך אבסורד? שצריך לגור חצי שנה באוהל ברוטשילד ולהרים מחאה של שני מיליון איש כדי לקבל משהו, כדי שישמעו אותך?"
פילוסופיה בגילופין
בערב הזמין אותי דן ללכת איתו לערב בירה ללא תחתית בבאר/מסעדה מקומי בכינרת. התיישבתי על הבאר והתחלתי לשתות ואחרי כוס או שניים קראתי לברמן ובפי בקשה משונה - דף ועט. כוס רדפה כוס, שיחה התערבבה בשיחה, פרצוף התחלף בפרצוף ובדרך פגש איזו פרצופה, הטקסט הלך והתארך בכתב צפוף ואני התנודדתי אפוף ברחבי הפאב.
בבוקר שלמחרת שלפתי את שני הניירות המקומטים שנותרו אצלי בכיס ומצאתי בהם טקסט ארוך, מפותל, עמוק ואניגמטי על גלי שינויים כמשל לקיום ובתוכו פנינה של בהירות: "בהנחה שהכל קשור להכל, כל תנועה וכל שינוי חייבים להתרחש בגלים". בדמיוני השיכור נראה היה שחזרתי אל השלולית שבאום-ג'וני ואל השלוליות שבבית זרע ושאלתי "מה האמת של השלולית". ובכן, רשמתי, "האמת שלה זה שהיא שלולית ושיורד בה גשם. אבל מאיפה מגיע הגשם?" או במילותיו של הפיכח, מה הגורם שמתניע את השינוי, מהו הגורם המעורר את הרעיון, מהו המקום ממנו נשלחים הרעיונות אל מחשבתנו? התעמקותי השתויה בהחלט לקחה אותי רחוק כי מיד אחרי השאלה מצאתי תשובה מעניינת לא פחות, "מה שברור הוא שאנחנו כבני אדם התווך שדרכו נכנס הגשם הלא ידוע הזה לעולם. וזה הופך את כולנו לנביאים ברגע בו אנו נהיים מודעים לגלים שאנו נושאים..." כלומר שאם הרעיונות הם הטיפות, האידאולוגיות הן הגלים. אבל החידה עומדת בעינה- מאיפה מגיעה הטיפה? אם היא באמת מגיעה ממקום שהוא מחוץ למציאות שלנו, לשלולית, אזי היא בעצם השראה רוחנית, הארה, התגלות. ומה זה מספר על אנשי אום-ג'וני המהפכנים, האם זה עושה אותם לקדושים, לנביאים? ואיך אפשר להיפתח יותר לאותו ה"גשם" הרוחני, להשראה? שאלות רבות ואני בינתיים טובע...
מזג האוויר היה בהיר וקריר, מושלם בשביל להמשיך בדרך. אמנם השמש העריבה כבר אבל לא התחשק לי לבלות עוד לילה ביישוב והתגעגעתי קצת לטבע אז יצאתי את דרכי חזרה אל השדות, מעבר לירדן הבוצי, כדי לשוב אל השקט של הלבד. שכבתי על גבי לצד משאבה חלקאית דוממה בראש אחת הגבעות, הבטתי אל בריכת השמיים העמוקה והשלכתי אל רקיעם אבני-מחשבה, מביט באדוות הששות אוֹרַח, מוצאם מקצה השמיים ותקופתם על קצותם.
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
קריאה נוספת:
- דן הביא לי לקרוא את מאמרו של יונתן גפן "מכתב למתנחל צעיר"
- איני מספר את סיפור משימתו החשאית לתמיכה במרד הכורדי בעיראק - קישור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה