יבניאל - חלק א'





תקציר:
אני מגיע ליבניאל ופוגש שם
שני קיבוצניקים שונים מאוד,
לומד מהם על חולמנות , 
שומע מהם על חתונה בגיל שש-עשרה
ועל ניסים יום-יומיים
ומקנח בכנס קבלה
שמשאיר אותי ברגשות מעורבים


למות את החלום

היית רעב מאוד. יצאתי בבוקר מהשדות של דגניה ב' דרך נחל יבניאל היפה עם רק מעט גרנולה עפולתית בבטן וכאב הראש התחיל להציק. מהיכרותי את עצמי ידעתי שכאב ראש כזה שהולם רק בצד הקדמי הימני של המוח מעיד על מחסור בחלבונים ולא על הגרוע יותר - מחסור במים. אבל הנוף היה משגע, האוויר היה קריר וכמו שטף את עורי בכל משב.
מצאתי עץ אלון תבור בודד ומושלם, התפרסתי תחתיו ועם רגליים שלוחות וראש שמוט התמסרתי לרשרוש העלים ולנצנוץ התכול שביניהם.
"שלום!" צעק מישהו מאחוריי ועד שהסתובבתי הוא התיישב מולי. "מאיפה באת?" שאל האיש המבוגר עם המכנסיים המוזרות, התיק המרופט והרגליים השריריות. "מנחל יבניאל", עניתי, "מאיפה אתה?"
- "מה?!", אמר וקיער אוזנו בידו, "אני לא שומע."
- "מאיפה אתה!" שאלתי שוב.
- "השמיעה שלי קצת לא טובה!" אמר עם אוזנו הכרויה והפעם גם סובב מעט את גופו והשעין את צידו אליי.
- "מ=א=י=פ=ה=א=ת=ה!" צרחתי לעברו וחששתי שייעלב, אבל הוא ענה בטבעיות, "מאפיקים".
המשכנו להחליף שדרים ביחס של שני שדרים שלי לכל אחד שלו ומהם הצלחתי להבין שהוא קיבוצניק מאפיקים, שהוא יצא הבוקר ליום טיול ושהוא לועג לתיק הגדול שלי. איש מעניין הוא נראה, חשבתי, חבל שאי אפשר לדבר איתו.

- "מה יש לך שם?" הוא שאל ואני התייאשתי מראש מלנסות לצעוק לו את כל מה שיש לי בתיק והוא כנראה חשב שזה אומר שהוא צודק שהכל אצלי מיותר. מה יש לו בתיק?

- "רוצה קלמנטינה?" הוא שאל ואני עמדתי לסרב בנימוס, כי אחרת מה הוא יאכל, אין לו כלום שמה בתיק אבל הוא לא שמע את הסירוב שלי ופשוט דחף לי שתי קלמנטינות ליד, קם והמשיך לדרכו, משאיר אחריו שובל של זלזול בי ובתיק "הגדול" שלי ואני נאלצתי להשלים בדמיונות את החור הגדול שיצרה סקרנותי. קיבוצניק בגיל כזה... אפשר לקשור אינספור הישגים פרועים לאנשים מהדור הזה: עלה לארץ מבולגריה ברגל עם הוריו כשהיה בן עשר ובתור בן נוער היה פועל נמל בחיפה כשלא למד בגימנסיה הריאלית אצל בירם, אותה עזב מיד אחרי התיכון כדי להצטרף לקיבוץ. לאחר שלחם בצנחנים עם הרמטכ"ל לעתיד וידידו הקרוב משה לוי ונפצע במתלה חזר לפלחה והמציא את הזן העמיד ביותר של הכרוב תוך כדי ריכוז ענף הלולים בגליל התחתון. כחובב טבע ואיש ידיעת הארץ חשף שני אתרים פרהיסטוריים וחפר בהם שלוש עונות, גילה שני מיני חרקים אנדמיים שקרויים על שם ברל כצנלסון ובתו השלישית שפרה ומכיר כל עץ אגס על הר המירון. היה רכז המשק בקיבוץ פעמיים, כולל פעם אחת בזמן ההפגזות הנוראיות של מלחמת ההתשה, היה עוזר פרלמנטרי של חה"כ מוסה חריף והיה נשוי פעמיים. עד היום מסרב בתוקף לקנות קלנועית.

הקיבוצניק הזקן הזה ופער הדורות העלו בי מחשבה. אולי היום אנשים עושים הכל כדי ליצור לעצמם אשליה של יציבות, אותה הם מטפחים על חשבון לקיחת חלק בהיסטוריה הפרועה שסביבנו. עושים הכל כדי ללכת על בטוח, חושבים כמעט רק על כלכלה ולא על אידאלים אבל בסוף הדרך יעריצו את אותם האנשים שהרפו מהכל, נסחפו עם החלומות שלהם ועם גלי ההיסטוריה הכבירים הגיעו ראשונים אל המקומות הכי פרועים. שאולי החולמנים הכי פרועים הם לא אלה שיושבים כל החיים בבית וחולמים חלומות אלא אולי החולמנים הכי פרועים הם אלה שלא רואים שום דבר מסביבם חוץ מהחלומות שלהם, חיים אותם וכן, אולי גם מתים אותם בסוף. אולי כמו הישיש החירש הזה.



צועד על קיבתי
נכנסתי ליבניאל דרך השדות ומטעי השקדים שם ניסיתי לשווא לצוד איזה שקד ניצול קטיף שיזין אותי, אבל מצאתי רק מטעים עירומים ומרוססים ובהם שקדים אכולי תולעים. שכוב על תיקי במטע השקדים הפורח נזכרתי משיטוטי באינטרנט שקהילת ברסלב ביבניאל מפעילה בית תמחוי במושבה. אוכל חינם... תפוחי אדמה... רגליי נשאו אותי חיש אל הכיכר הראשית ושם חוש הרעב ניווט אותי באורח פלא שלעולם אינו מאכזב אך גם לעולם אינו מפליא ישירות אל השלט "אוהל אברהם - בית התבשיל קהילת ברסלב". שהיה סגור.
אובד עצות, הבטתי סביב ואז הסתערתי על המכונה האוטומאטית שניצבה בצד ושילשלתי אליה חמישה וחצי שקלים ואכלתי חטיף, בפעם הראשונה מזה עשור, מה שלא עזר בהרבה. אז נכנסתי למניין של מנחה.
בבית הכנסת היה הכל מהכל- אתיופים, אמריקאים, קיבוצניקים, רוסים, ספרדים ואשכנזים כשהמכנה המשותף הוא שכולם חזרו בתשובה וכולם ברסלב. ישבתי ותהיתי, כולם נראים כמו חרדים אבל יש בהם גם משהו פרוע, משהו אקלקטי, משהו משועשע. זה מתפלל בקולי קולות בלי שום קשר לש"ץ, לזה יש כיפה צבעונית ולזה יש מבט בוהה כאילו הוא לא כאן בכלל. ההוא הולך בלי מעיל ולהוא יש משקפי שמש ספורטיביות ונעלי ספורט. הרגשתי די בנוח בתפילה הקצרצרה שאחריה כולם התפזרו ורצו חזרה לעבודה- זה לתוך מכונית שרד מפוארת, זה לתוך אמבולנס וההוא לתוך קנגו עם סולם מורכב מעל וכיתוב של חברת שיפוץ כלשהיא.
בצאתי, עדיין אובד עצות, התנפל עליי חסיד מבוגר והתחלנו לדבר. שמו אבנר והוא מוותיקי הקהילה, קיבוצניק במקור ומ"מ בצנחנים בעברו. מהר מאוד הגענו לנושאים עמוקים מאוד ואני הרגשתי השיחה הזו לא תיגמר בקרוב. יש סיכוי למקום לישון בו? נחיה ונראה. במהלך שטף הדיבור המהיר שלו נזכרתי במשהו שאור ממושב קשת ברמה"ג אמר לי על הדיבור של חרדים. "תראה, אני לא מבין את זה", הוא אמר אז, "אבל אם תשים לב לחרדים יש דיבור שונה, דיבור מהיר כזה ולחוץ. וזה תופס גם לאנשים שחזרו בתשובה. אני לא יודע מה עושה את זה, אולי זה החרדה התמידית, אולי זה הלחץ שכל הזמן מלחיצים אותם אבל זה ככה. מדברים מהר כזה, לחוץ כזה."
אבנר לקח אותי כמעט מיד לראות את בית הכנסת החדש של הקהילה שצמוד לשטיבלעך שבו הייתה המנחה. עלינו במדרגות מסביב ואז אבנר ביקש ממני לעצום עיניים והוליך אותי בידי, במעין אינטימיות שהייתה משונה לי מאוד אבל משום-מה לא הפתיעה אותי. "רגע, רגע", הוא כיוונן אותי וסובב את גופי בדיוק לכיוון הנכון, "זהו, עכשיו תפתח". מהמם! הייתי מופתע מאוד מיופיו של בית הכנסת. "ואוו..." שחררתי, "נכון?" הוא אמר, "נכון שזה משהו?". שילוב מקסים של עץ כהה ואבני גיר ושיש בהירות עם ויטראז'ים מפוארים יצרו חלל שמשרה בו זמנית חום וביתיות אבל גם הדר ופאר. ובשונה מבתי כנסת רגילים הפסוקים החקוקים על ארון הקודש ועל הקירות לא היו מהתנ"ך אלא מאמרי הרביז"ל רבי נחמן כמו מעל ארון הקודש שבו היה רשום "אין שום ייאוש בעולם כלל". רק מול דוכן הש"ץ מצאתי "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". כמה גאה היה אבנר בבית הכנסת! עמד בחיבוק ידיים כשיד אחת מחבקת את גופו והיד השנייה מסלסלת את פאתו, צרור המפתחות מצלצל בחגורתו וחיוך מסופק על פניו. ניסיתי לדמיין אותו כקיבוצניק ולא הצלחתי, כל מה שראיתי היה דמות של יהודי סטריאוטיפי כמו בציורים אצל סבא וסבתא.

קברי צדיקים בטלסקופ
- "אז, מה, מה אתה הולך לעשות?" הוא שאל.
- "אני? הממ אין לי תוכניות או משהו כזה. בערב אני רוצה לקפוץ לכפר הנשיא לאיזה כנס קבלה, אחר כך אני לא יודע מה אני אעשה."
- "איפה אתה ישן?" הוא שאל ולאחר שהסברתי לו שאין לי בעיה לישון בחוץ הוא התעקש שאשן אצלו והסביר שהוא תמיד מכניס אליו אנשים משביל ישראל ויש לו מקום טוב מאוד על הגג שלו. "זה על הגג, זה לא אצל המשפחה, יהיה לך שם פרטיות. שירותים - הכל. ויש לשם מדרגות נפרדות אתה לא תצטרך לדאוג אם אתה מפריע." נראה שהוא הבין אותי בדיוק... הסכמתי להצעה בחפץ לב. "בוא", הוא אמר, "נקפוץ למעלה תשאיר את התיק אצלי לפחות". נכנסנו לפיאט הקטנה, הישנה והמשופשפת שלו ועלינו רחוב או שניים אל ביתו שם אשתו בדיוק התארגנה לצאת. לה, לעומת זאת, היה רכב מנהלים מפואר טויוטה אבנסיס כסופה וחדישה. לא הבנתי. ובזמן שאבנר פיטפט אם אשתו לה הוא קרא "אמא" הבטתי בהשתאות על המגדל המפואר בן ארבע הקומות שניצב מולי. "זה הבית שלך?!" שאלתי בלי לשים לב כמה פוגעת השאלה יכלה להיות. אבל אבנר התעלם ולקח אותי לגג.
ואני שוב נוכחתי בפליאה בעזובה, בבלגאן ובטינופת שבבתים החרדיים. לא היו צמחים ולא היו עציצים, לא היו שום קישוטים והכל נראה היה ישן, משומש וזרוק, אפילו שהיה ברור שהבית חדש. למה זה? האם המעמסה של גידול הרבה ילדים גורמת להזנחה הזו? כי ברור שהבעיה אינה הכנסה נמוכה.
- "אז מה, מה עשית בצבא?" הוא שאל, עדיין לא מנותק לגמרי מחבלי התרבות הקודמת.
- "הייתי ביב"א" עניתי.
- "אה, וואלה. קטע. יש לי טלסקופ למעלה, אני חושב שרואים ממנו את היב"א. תוכל למצוא אותה?"
כשהגענו לגג אבנר הוציא טלסקופ משוכלל אבל שבור והביא לי בקופסא נפרדת את העינית שלו. "זה החלק היקר, אני חושב. אני שומר אותו בצד". הרכבתי את הטלסקופ והתחלתי לחפש את פסגת המירון ואז כשחשבתי שמצאתי והבאתי לאבנר לראות הוא הביט לרגע פנימה ואז להפתעתי הוא אמר "לא, לא. אז איפה קבר הרשב"י?"
- "מה?"
- "קבר הרשב"י ממש צמוד ליב"א. אם זה היב"א אז איפה קבר הרשב"י?" ניסיתי להסביר לאבנר שהקבר לא צמוד ליב"א אלא נמצא בשיפולי ההר והוא מוסתר על ידי שלוחה שנמצאת בינינו לבינו אבל הוא לא האמין לי.
- "אז איפה קבר האריז"ל?" הוא שאל כמו מחליף נושא והתחיל לספר על איך פעם בכמה זמן הוא יוצא לשם כדי לטבול במקווה של האריז"ל ואיך פעם אחת נכנס לשם חבר שלו שהיה לו סרטן והוא החלים אחרי הטבילה. ממש נס! אז המשכנו לחפש את צפת ואת היב"א, אבל רק כדי שאבנר יוכל להביט מרחוק כל יום בקברות הצדיקים...

חמישה ילדים עד גיל עשרים
"אתה יודע", הוא סיפר לי, "פעם גם רצו שאני אדבר אצל יאיר לפיד. באמת! הייתה איזו תוכנית של תחקיר אעלק, של ההוא עוכר ישראל, חיים הכט. רצו שאני אתראיין אצל יאיר לפיד על כל העניין של החתונות אצלנו. אז אמרתי שאין בעיה, אבל בכמה תנאים, א' כל שזה לא יהיה בשבת וב' כל שאני אדבר עם יאיר לפני זה. ואו-הו איך שזה חירפן אותם! אמרי לי כל מיני מה פתאום, אין סיכוי, יאיר איש עסוק אבל אני התעקשתי ובסוף הוא התקשר ודיברנו.
אז הוא שאל למה אני מחתן את הבן שלי בגיל כל כך צעיר, שזו כפייה. אמרתי לו "כפייה?!" מה פתאום אדרבא איך שחיים אצל החילונים זה מעוות. אמרתי לו שזה כמו שני עצים שצריך שיגדלו ביחד, צריך לקשור אותם כמה שיותר מוקדם ביחד. אבל מה קורה אצל החילונים - מחכים עד שכל עץ גדל בצורה אחרת ומעוותת אחרת ומנסים בגיל מאוחר לקשור את העצים כדי שימשיכו לגדול ביחד וברור שזה לא הולך. נו ברור. אתה צריך להתחיל מוקדם, לפני שהם תופסים כיוון, ואז הם גדלים ביחד ויש לך זוג משמיים. ככה צריך!"
- "אבל אתה לא חושב שזה חוסר אחריות? אני, הדבר שאני הכי חושש ממנו, הדבר שאני יודע שהוא יהיה הכי חשוב שאני אעשה בחיים זה להיות אבא. אתה לא חושב שכדאי שהבנאדם יכין את עצמו קצת לפני, יתפוס קצת בגרות?"
- "בטח שכן! אבל אי אפשר לחכות לנצח וחוצמזה, הילד בסופו של דבר הסתדר והוא עלה לאתגר, זה חיזק אותו. מה, עד איזה גיל אתה תחכה? תראה אותך, כולך בוגר וצעיר ובריא ומוכשר ואתה עדיין מחכה. אני אגלה לך סוד - גם בגיל שלי אתה לא תרגיש מוכן וגם בגיל 90! נו אז מה, תמשיך לחכות? זה שטויות. בסוף אני מסתכל על הבן שלי והוא אבא הרבה יותר טוב ממני ואני התחתנתי בגיל מבוגר ממנו בהרבה.
"אז יאיר לפיד שואל אם בכל זאת אי אפשר לחכות לגיל שמונה עשרה, קצת שיהיה לילד זמן להכיר את העולם, ללמוד משהו על עצמו. אמרתי לו, תראה חביבי, אצלנו זה לא כמו אצלכם החילונים שהחבר'ה מתפרפרים ועושים כל מיני דברים שהשם ישמור, מתמסרים לפיתויים. מה פתאום. החבר'ה אצלנו שמורים, הם חזקים, והם לא יגעו באישה עד שהם לא נשואים אז למה להכאיב להם, הא? למה להקשות? זה אכזרי, לא? אצלכם החילונים לא משאירים לאף ילד אופציה אלא לזנות ולחטוא כי אתם מכריחים אותו לחכות ולחכות עד שהוא יכול להיות עם אישה כמו שצריך. למה לחכות אני אומר, מתי מתחיל ילד לרצות אישה, הא? למה לגרום לו לסבול? כבר בגיל שש עשרה אני אומר, תן לו אישה. עד איזה גיל תרצו שיחכה, הא? עשרים ושש, עשרים ושבע? חבל, שלא ירגיש רע עם עצמו עד אז.
אז יאיר לפיד אומר לי תשמע, זה מעניין מה שאתה אומר, אבל אני בכל זאת לא מסכים. בטח שלא יסכים! בן כמו האבא שלו, בדיוק. אלה מסוכנים מאוד, מהחילונים המסוכנים באמת."
- "אז כמה ילדים יש כבר לבן שלך?" שאלתי ואבנר הפיק חיוך מסופק כמו לפני סיפור של בדיחה מצוינת.
- "אתה יודע, בחתונה של הבן שלי, לא האמיתית אלא הקטנה שאחרי כי הרבי לא יכול היה לבוא לחתונה האמיתית כדי שלא יוכלו לקשור אותו לחתונה שלא ייכנס חלילה וחס לכלא כי זה הרי לא חוקי אז בחתונה הקטנה הרבי בא ואמר מול כולם שהוא מאחל לבן שלי שעד גיל עשרים יהיו לו חמישה ילדים. נו ומה אתה חושב? כמה ילדים יש לבן שלי?"
- "חמישה?!" כבר יכולתי לנחש את הנס מראש, למרות שלא ידעתי איך ייתכן להביא חמישה ילדים בארבע שנים.
- "בדיוק! איזה רבי, אה? איזה צדיק אמיתי! יש לנו זכות של זכות שיש לנו כזה רבי צדיק."
- "אבל איך?"
- "איך? גם אנחנו לא האמנו לרבי, כי בכל זאת, קצת לא הגיוני. אבל כבר בלידה הראשונה ידענו שהרבי שלנו צדיק גדול. 
כלתי הביאה תאומים!"

משכנתא מהבנק האלוהי
"רוצה לראות את הבית של הבן שלי?" הוא שאל. "בטח", עניתי.
- "תנחש איזה". חככתי בדעתי. בנו הבכור בטח בן עשרים וקצת עכשיו ולכן לא יוכל להרשות לעצמו בית גדול אז הצבעתי לכיוון של קוטג' קומה אחת במורד הרחוב.
- "לא", הוא אמר, "סתכל שמה" והצביע על בית מפואר וחדש בן שלוש קומות בקצה הרחוב הניצב. בוודאי יש לו משם נוף כביר מעין כמוהו... "אתה בטח שואל את עצמך איך הוא יכול להרשות לעצמו כזה בית" אמר אבנר.
- ובכן..." לא ידעתי איך להימנע מעלבון סמוי.
- "הרבי שלנו אמר לו לקנות את הבית. הוא שמע שהבית הזה נמכר במחיר טוב ואז הוא אמר לבן שלי שיש לו שבוע לארגן את הכסף ולהוציא משכנתא ולקנות את הבית. והוא קנה."
- "זה בטח משכנתא עצומה! כמה הוא צריך להחזיר כל חודש?"
- "הוא מסתדר. שבוע אחרי שהוא קנה את הבית הוא קיבל קידום בעבודה. איך, הא? זה מהשם הכל, אין-אין על הרבי שלנו. זה צדיק אמיתי אני אומר לך. וזה לא רק הבן שלי. הרבי אמר לכולם 'תקנו תקנו'. הוא אומר לנו לא להתחשבן, לקנות בתים כמה שיותר מפוארים, כמה שיותר גדולים ומרווחים ולא לדאוג לכסף. השם ידאג לכסף."
- "אתה לא חושב שזה קצת חוסר אחריות?"
- "בחייך, עזוב! מה אנחנו מבינים בחיים האלה, הא? אבל יש לנו צדיק, יש לנו צדיק אמיתי. ועם אמונה הכל עובר, אין מה לדאוג".

קבלהבלה לעם?
חופשי מהתיק תפסתי טרמפים לכפר הנשיא. עם מעט מידי זמן עד לתחילת הכנס של "קבלה לעם" וכשכבר חושך בחוץ התחשק לי פלאפל אז נכנסתי בצומת ראש פינה למזננה שכזו והזמנתי. "עם צ'יפס?" שאל הצעיר ואני הנהנתי. "אוח מנחם זה גומר את הצ'יפס" הוא אמר לזקן וההוא נהם לעברו משהו בחזרה. "כן, מה בשבילך גבירתי?" הוא שאל את האישה שהרגע נכנסה. "אתה יכול להביא לי שקית של צ'יפס?" היא אמרה ופגשה את פרצופו המכורכם. "כפרה, אין בעיה אבל זה ייקח כמה דקות, פסדר?" הוא ענה והיא התווכחה קצת עם טיעונים חסרי טעם ואני תהיתי בכמה חיים נגעתי עכשיו כשהתעקשתי לאכול את הפלאפל שלי עם צ'יפס. המשכתי ללעוס את המנה שלי בתאווה, בהיותה הארוחה הראשונה של היום וחישבתי את הסיכויים שלי לתפוס טרמפים לכפר הנשיא בחושך.
הבטתי בגברת המתוסכלת ולפני שהבנתי מה אני עושה שאלתי אותה אם היא מגיע לכפר הנשיא. "כן" היא אמרה כמו שואלת את עצמה, לא בטוחה אם היא צריכה להיות מופתעת או לא. ואני, רגוע מבחוץ אבל מבולבל מאוד מבפנים שאלתי מיד אם אפשר לקפוץ איתה לקיבוץ. "בטח, בטח..." היא אמרה עם קמיצת גבה חשדנית. "עשר, תודה רבה" אמרתי ושאבתי עוד קצת טחינה לפני הביס ההרסני שבדרך, מנסה להיראות נונשלנט עד כמה שניתן ולהפיג את האוירה המסתורית שזה עתה יצרתי מבלי משים. כמה דקות מאוחר יותר היא הורידה אותי עם חיוך של מנצח ממש ליד אולם הכנסים (חדר האוכל לשעבר) שבקיבוץ כפר הנשיא.
כולם היו נרגשים ושמחים כי הרבי יגיע היום להרצאה שתשודר במקביל בטלויזיה ובאינטרנט. אני לעומתם, הייתי מרוכז בלאכול כמה שיותר עוגיות מבלי לבזות את עצמי. הגיע הרגע, השנייה המדויקת של תחילת השידור והרב נכנס ונשימת הקהל נעתקה. כולנו האזנו מרותקים בזמן ההרצאה של לייטמן על האיזון בין היחיד והחברה:



איזה צמא! התבוננתי לאחר ההרצאה בקהל הגדול שהתאסף לכאן מכל קצווי הגליל ולא ידעתי מה לחשוב. איזו מן התעוררות רוחנית זו? האם זו כת, האם זה פלג חדש של יהדות, האם זה בכלל יהדות? "הרב" לייטמן מדבר על קבלה בלי שמץ זיקה למקורות היהודיים, לא מדבר על שום דבר בפולחן או בחיים היהודיים ואע"פ שהוא עצמו מתלבש כמו חרדי ומקיים מצוות (?) הקהל שלו נראה חילוני כולו וחלק גדול ממנו (כך שמעתי) אינו יהודי כלל וכלל. נראה שהקבלה מצאה את מרכבת הניו-אייג' , או שאולי הניו-אייג' מצא את מרכבת הקבלה והם דוהרים ביחד אל עבר השקיעה.
טרמפ חזרה לטבריה קיבלתי משלושה אנשים שדיברו במהלך הנסיעה על התסכול שהם חשים מחווית ה"ירידה" הרוחנית שאחרי המפגשים חזרה אל העולם היומיומי של החברה הסובבת אותם. כשהם דיברו על חווית הקרבה והחיבור שהם חשים כלפי האנשים בכנסים ועל הרצון החזק שלהם להיטיב ולהשפיע חשבתי שאולי הנה יש סיכוי לג'סטה ושהם יקפיצו אותי לצומת האכסנייה אבל לא, הם הורידו אותי במרכז העיר ואני המשכתי לדשדש כנווד של חצות ברחובות הריקים של טבריה. פנסי הרחוב נצנצו בשלוליות הביוב בין הפיקוסים העייפים של השדרה וכבר התחלתי למנות אופציות ללינה בטבריה וחישובי סיכונים כשסדרה של טרמפים לא סבירים הביאה אותי חזרה ליבניאל, גולת הכותרת נסיעה עם צ'רקסי בדרך חזרה מביה"ח פוריה איפה שאשתו בדיוק ילדה בת שלישית.
עליתי חרישית לגג של אבנר והלכתי לישון.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:
  • דעתו של תומר פרסיקו על קבלה לעם - קישור - כדאי ביותר לקרוא דווקא את התגובות

2 comments:

  1. אתה כותב יפה מאוד מצחיק וקולח ונשמע שהמסע שלך מרתק ומשיג את יעדו..כיף לקרוא!

    השבמחק