יבניאל - חלק ב'

תקציר:

תולים כביסה מחוץ למקווה:
סיפורים מהשטעטל היבניאלי
על הגיוס (ולמה לא בעצם),
על השכנים (ואיך מסתדרים איתם)
ועל החילונים.

מפת המסלול

מרחצאות חרדיים

אחרי מעט מידי שעות שינה ועם מעט מידי אור מסביב העיר אותי אבנר כדי לרדת לתפילת שחרית, על כתפו הייתה מגבת והוא שאל אם אני רוצה להצטרף אליו למקווה. סירבתי.

התפילה הייתה ארוכה ומוקפדת ולאחריה שוב עלינו על הפיאט הישנה ואבנר הקפיץ את שני הבנים שלו לבית הספר.

- "מה הם לומדים בבית הספר?" שאלתי.

- "תלמוד תורה".

- "כן, ברור, אבל יש גם לימודי חול?"

- "גם כן השטויות האלה. בהתחלה כשהקמנו את הבית ספר רצינו תלמוד תורה נטו, בלי כל המתימטיקה והטבע והאלה. אבל הרב שלנו, הוא התעקש. בהתחלה לא הבינו וכעסו עליו אבל כשאני שאלתי אותו הוא אמר 'בשביל הכסף של משרד החינוך לא נכניס איזה שעתיים ביום? מה זה שעתיים ביום?' הוא אמר. אז משרד החינוך מקבל את מה שהוא רוצה ואנחנו ממשיכים. תגיד, מה התוכניות שלך?" מלמלתי משהו על כפר קיש ואז הוא אמר שהוא צריך ללכת לעבודה. עבודה?! תהיתי לעצמי במה הוא עובד ואיזו עבודה מאפשרת לו להקדיש לי כל כך הרבה מזמנו. הוא לא נראה היה לחוץ במיוחד. "בוא, אני אראה לך משהו" הוא פסק, שילב להילוך וזינק בעלייה חזרה לשכונות של יבניאל. "אנחנו היינו משלושת המשפחות הראשונות {של קהילת ברסלב} כאן ביבניאל ובהתחלה קניתי פה בית. כולם חשבו שאני מטורף שככה זרקתי את החסכונות שלי. אבל אתה לא תאמין כמה עלה לי הבית הזה. כמה אתה חושב?" נעמדנו ליד בית ישן טיח שפריץ בעל קומה אחת שחציו שעון על עמודים במדרון באחורי הבית, הקישוט היחידי היה דוד השמש שעל הגג. המחיר שהוא נקב היה מגוחך. "נו מה, במחירים של היום מי לא היה קונה, הא? איזה דיל?" את המקווה הראשון של המושבה הקים אבנר בחצר הבית שלו ומאז שהוא עזב המקווה רק ממשיך להתרחב, והוסב ממקווה לגברים למקווה לנשים. נכנסנו פנימה ואבנר ניגש מיד למטלות השונות: איסוף החלוקים לכביסה, ניקוי המים וכיוב' ואני שוטטתי ברחבי ההיכל המפואר. תשע חדרי מקלחת מצאתי שם מתחת לקוטג' העלוב וכולם מאובזרים בשמפואים וסבונים איכותיים, בכולם תלויים חלוקי רחצה נקיים וריחניים מבד פיקה על קירות קרמיקה נאים לצד מגבות פרוותיות וכפכפי קרוקס לבנים. מרחצאות חרדיים. ואני חשבתי לתומי שמרחצאות נשארו רק בתורכיה... בכניסה למרחצאות היה דלפק ומעליו הנחיות שונות למתרחצות ובו היה רשום בסופו לפנות ל"בלנית" אם חסר משהו. חרדים בדוק מחסלים את המילולי בפסיכומטרי, חשבתי, ויצאתי לעזור לאבנר לתלות כביסה. בחוץ המשכנו לשוחח עוד שעה ארוכה.

"בגללךְ הבן שלי לא יתגייס לצבא!"
בין השאר דיברנו על גיוס. "הבן שלי רצה להתגייס", סיפר אבנר, "עשה את כל המבדקים, בא ללשכת הגיוס ואני הלכתי איתו צמוד, כי הוא היה צעיר מאוד ולא מכיר וכל העולם הזה היה בשבילו מוזר. הח'ברה שלנו, אתה צריך להבין, הם שמורים, כן? הם לא כמו החילונים.

אז שלחו את הבן שלי לעשות איזה משהו, נדמה לי למלא כוס לבדיקת שתן ואני עומד ומחכה ושומע מעבר לפינה את אחת החובשות אומרת למישהו, היא לא ראתה אותי, "שוקי לך-לך מפה אני לא רוצה שהוא יראה אותך, תראה איך אני עושה פה לדתי הזה איזה קטע". אתה מבין!? אני לא האמנתי למה ששמעתי. אבל הנה חזר הבן שלי וקוראים לו אל החובשת בשביל איזו בדיקה, נראה לי לקחת ממנו דם, והוא מתיישב ומבקש ממנה אם אפשר בבקשה שחובש יעשה לו את הבדיקה. אז מה היא אומרת לו? "אין חובש עכשיו חביבי, זו או אני או שאתה לא עושה את הבדיקה" והבן שלי התעקש, הסביר שהוא לא יכול ושאל אולי בכל זאת והיא אומרת לו "מה נראה לך? זה צבא פה חביבי זה לא מה שבא לך" ואז אני באותו הרגע באתי ואמרתי לה, ככה מול כולם, "שוקי-שוקי לך מפה אני לא רוצה שהוא יראה אותך תראה איך אני עושה לדתי פה איזה קטע" והיא בשוק. ממש בשוק. ואז אני התקרבתי אליה ואמרתי לה "הבן שלי רצה להתגייס לצבא ובגללך הוא לא יתגייס, בגללך!" ואז לקחתי את הבן שלי והלכנו.

- "רגע, מה, פשוט הלכתם? מה עשית אחר כך?" שאלתי.

- "אחר כך הלכנו לקב"ן. ושם ישבתי עם הרופא והוא שאל אותי מה הבעיה עם הבן שלי. אמרתי לו שהבעיה היא לא עם הבן שלי, הבעיה היא עם הצבא. אמרתי לו שאני הייתי בצבא, הייתי קצין ואני יודע בדיוק מה קורה, אני יודע איזו מזננה הולכת שמה ואיזו הפקרות גועלית, ישמור השם. אז אני והד"ר התווכחנו קצת ואז בסוף לקחתי אותו אל החלון. "'סתכל שמה, 'סתכל" הראיתי לו את הבנות שהולכות שמה למטה ונראות, תסלח לי, אבל כמו שרמוטות. בקושי יושב עליהן איזה חתיכה של בגד. "ואתה רוצה שאני אשלח את הבן שלי, היקר שלי, הצדיק שלי לשם?! לתועבה הזאת?! מה אתה חושב שיקרה לו שם?" ואתה יודע מה הקב"ן אמר לי? הוא חזר, התיישב מאחורי השולחן שלו, הוציא איזה טופס ושאל מה אני מעדיף: מחלת נפש, קשיי הסתגלות חמורים או כל מיני אחרים. הוא הבין אותי פיקס. הוא הבין בדיוק מה הקטע. הוא אמר לי "אדוני, אתה צודק".

המכשול השני
אבל אבנר גם לא חסך ביקורת על עולמו המאומץ.
"שתדע", הוא אמר לי בעודו תולה את הכביסה בחצר מחוץ למקווה, "לבנאדם שחוזר בתשובה לעולם החרדי יש שני מכשולים מרכזיים, שאם הוא עובר אותם אז הוא יכול להמשיך עד הסוף."
- "מה?" שאלתי בקוצר רוח, מוחי כבר מנחש סדרות ארוכות של מכשולים הלכתיים ומנהגים מוזרים.
- "הראשון הוא קשה, אבל השני הוא עוד יותר קשה" הוסיף אבנר בחידתיות. "המכשול הראשון הוא הדת. אתה אומר לעצמך- מה זאת היהדות? זה קשה, זה מבאס, זה מגעיל, זה לא כיף. זה מכשול לא פשוט בכלל, כי הדת היהודית היא לא דת שיווקית כזאתי והיא הולכת נגד הרבה דברים שנוחים לנו. זה מכשול לא קל..." אני מצידי התחלתי לגלגל עיניים דמיוניות עם עצמי במחשבה שהנה הוא פוצח בעוד נאום החזרה בתשובה, שיווקי בדיוק מהסוג שהוא טוען שהדת הזאת היא לא. אי אפשר לקבל תשובה כנה? אולי אבנר חש את התסכול שלי ולכן לא המשיך. "אבל המכשול השני הוא הרבה יותר קשה", הוא אמר, "המכשול השני הוא הדתיים." נאלמתי.
- "מזת'אומרת?" שאלתי.
- "המכשול הגדול השני שלך בחזרה בתשובה זה אחרי שאתה מכיר קצת את האנשים, את הרבנים ואז אתה רואה איך הם מתנהגים ואתה אומר לעצמך 'אלה?! מה שווה הדת הזאת אם ככה אלה מתנהגים? אלה לא יותר טובים מהחילונים בכלום, מושחתים בדיוק כמוהם, גנבים ורמאים ופחדנים בדיוק כמוהם'. זה המכשול הכי מסוכן כי הוא זה שיפיל אותך. אם אתה עובר אותו אז אתה תישאר יהודי חרדי, כמו שצריך." אמר ולא הוסיף, והשאיר אותי רק עם יותר שאלות.

בלוויה
"פעם אחת הלכתי ללוויה של קרוב משפחה שעזב את הקיבוץ. זה היה אחרי שחזרתי בתשובה ובאתי במיוחד מהצפון. לוויית המת וניחום אבלים זאת מצווה גדולה, אתה יודע, אז אני באתי אף על פי שידעתי שלא אוהבים אותי כל כך בבית שמה. והם יודעים שהילדים שלי לא בצבא, וזה נו אתה מבין. אבל הלכתי בכל זאת. ואתה יודע איך זה בניחום אבלים, אתה מגיע, אומר כמה מילים, אחר כך עומד בשקט בצד, מנסה להיות שקט ולא להפריע.
אז אני מגיע לבית ואני נכנס ואני ניגש אל הבן הצעיר ביותר, הוא יושב שמה על הרצפה על מזרון ואני מתכופף אליו ואומר לו כמה מילים, לא משהו מיוחד, ואז הסבא, איש מבוגר מאוד, היה ממקימי הקיבוץ, אפיקורוס גדול אבל כזה של פעם, מאלו שידעו מה הם עזבו, הוא ניגש אליי ומתחיל לצעוק עליי! הוא אומר לי 'אתם! זה הכל בגללכם! בגללכם המדינה הזאת נראית ככה, בגללכם הנוער שלנו נראה ככה, בגללכם המדינה הזאתי מידרדרת! בגלל הדתיים, בגלל החרדים!' ואני, אני לא יודע מה לעשות, כן? אני מנסה לא להיות מעליב, מה אני אמור לעשות, לענות בחזרה? ואז אתה יודע מה הוא אמר לי? הוא התקרב עוד יותר ובקול חלש כזה ועצוב אומר לי 'בגללכם, בגלל הדתיים ובגלל איך שאתם הילדים שלנו הולכים להודו ולכל מיני כאלה. אם לא הייתם כמו שאתם אולי הילדים שלנו היו נשארים יהודים. בגללכם הילדים שלנו שונאים את עצמם.' נו מה, צודק או מה?"

תינוק שנשבה

"איך חזרת בתשובה?" שאלתי אותו, בציפייה כנה לקבל תשובה פשוטה אבל התבדיתי מהר. "אני מעולם לא הייתי חילוני ואף אחד לא יכול להגיד לי שהייתי חילוני" אמר לי אבנר באחת ההזדמנויות שהנושא עלה בהן על הפרק והסביר כדרכו, בסיפור:

"כשרק התחזקתי לא הייתי ברסלבי, בכלל לא, הייתי אפשר לומר ליטאי. למדתי אז בישיבה באופקים שהייתה ברוח ליטאית כזאתי. שנאנו את ברסלב אז. אבל יום אחד הזמינו אותי לחתונה של המשפחה שלי מהקיבוץ ולא ידעתי מה לעשות. הלכתי לשאול את הרב ומה הוא אמר? הוא אמר לי לא ללכת, שאין לי חלק בעולם הזה יותר ולא כדאי לי ללכת שמא אפול. לא אהבתי את התשובה. אתה היית אוהב את התשובה? גם אני לא. ובאותה התקופה לא הייתי כל כך בטוח לאן אני הולך וחיפשתי רב, חיפשתי את הרבי שלי. איך אמרו חז"ל? עשה לך רב. אז הלכתי לרב אחר, בלי שהרב שלי באופקים יידע, ושאלתי אותו מה לעשות. אתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר לי ללכת, שייראו אותי שם, אבל לא להישאר. רק לבוא ולהגיד שלום ואז ללכת. שאלתי אותו מה אני לא אמור לשמוח איתם? אז הוא אמר לי כמו הרב מאופקים שלא, הם חילונים וזה לא טוב. אמרתי טוב נו מילא אבל עדיין הציקה לי השאלה. לא אהבתי את מה שהיה להם להגיד. 

ואז יום אחד חבר אמר לי לדבר עם הרב שיק, אני לא זוכר איך הגעתי אליו אבל זה לא היה מקובל ואני זוכר שלא אהבתי את הרעיון, כי הוא ברסלבי והכל, אבל שאלתי אותו מה לעשות. ואתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר לי שהשם הוא ריבון כל הנשמות ושאם הוא בחר לשלוח את הנשמה שלי לבית של חילוניים גויים אז יש לזה סיבה וסיבה טובה. הוא אמר לי שהשם רוצה שאני אהיה אני ושאני אהיה אני עם המשפחה שהוא שלח אותי אליה. מה אתה אומר, תשובה יפה או לא? מאז אני ברסלבי".

ובהזדמנות אחרת, כשהתלוננתי על הכינוי "תינוקות שנשבו" אבנר הוסיף ופירש "דווקא לחילונים מלמדים זכות גדולה כי הם לא אשמים, הם נולדו לתוך עולם ולתוך מסגרת כזו. תינוקות שנשבו זה לימוד זכות."

שכנות טובה
שאלתי את אבנר די הרבה שאלות על יחסי השכנות עם התושבים החילוניים של יבניאל ולו מצידו היה חשוב מאוד לשווק את הדוגמא של הקהילה שלו. אחת התשובות הראשונות שקיבלתי ממנו הייתה ציטוט של הרבי שלו שאמר בהזדמנות לאנשי הקהילה ש"כשאתה בונה בית ליד רפת אל תתלונן על הריח. אם בנית בית ואז בנו לידך רפת יש לך את כל הזכות להתלונן". וכנראה שהוא התכוון בכך להגיד שאין לו ולקהילתו סיבה להתלונן ושהוא מבין ומקבל את התלונות של החילוניים מהמושבה וזו הפגנה יפה של סובלנות מצידו, אבל החילונים במשל עדיין הושוו לרפת...
"פה, ביבניאל, יש כאלה שממש שונאים אותנו. אני לא יודע למה או מה אבל הם ממש שונאים אותנו. אבל בוא אני אספר לך סיפור על זה.
היה פה איזה אחד כאן ביישוב, מהוויתיקים או-ווה מהדינוזאורים. מאלה שהיו פה כשלא היה כאן כלום. חקלאי אמיתי, כזה שהיה עובד ומשקה את האדמה בזיעה שלו, לא כמו החקלאים יעני של היום שנוסעים בטנדר שלהם ומסתכלים על תאילנדים כל היום. חקלאי אמיתי אבל חילוני גמור. קיצור, יום אחד שמענו שהוא חולה. הוא כבר היה בפנסיה וקרה לו איזה משהו. שמענו את זה במהלך השבת באחת התפילות. אז אני ועוד אחד, אתה יודע, ביקור חולים זאת מצווה שחבל על הזמן, אני ועוד אחד איך שיצאה שבת עוד בבגדי שבת הלבנים שלנו! דמיין אותנו, מגיעים לפוריה בחלוקים לבנים ארוכים כאלה, חח! באנו לקבלה וכבר שעה מאוחרת אז אמרו לנו שאין יותר ביקורים. התווכחנו, מה לא, אבל לא עזר. אז מה אתה אומר, ויתרנו? מה פתאום! שנינו היינו לוחמים, שנינו כמו פנתרים התגנבנו מאחורה וטיפסנו ונכנסנו אליו דרך החלון. היית צריך לראות את הפרצוף שלו! איזה שמחה, פששש, אין דברים כאלה. היינו אצלו כמעט שעה, דיברנו דברי תורה, עשינו לו שמח ואז חזרנו הביתה.
כמה שבועות אחרי זה הגיעו אליו משלחת של חילונים מהיישוב עם עצומה, רצו להחתים אותו. על מה העצומה, הא? על עצומה להעיף אותנו מהיישוב. שמעת על דבר כזה? ומה אתה חושב שהוא אמר להם? הוא סיפר לי אחר כך שהוא הסתכל עליהם, הוא כבר חזר לבית אז אחרי שהוא החלים, הוא הסתכל עליהם ושאל אותם 'איפה הייתם כשהייתי חולה? איפה? לא ראיתי אפילו פרצוף אחד משלכם בבית החולים ועכשיו אתם באים ומבקשים ממני לחתום נגד היחידים שהיה להם אכפת, שהתפלחו אליי בבגדי שבת במוצאי שבת ישר כששמעו שאני חולה?' נו בטח, הוא העיף אותם כיבינימט. בקושי מאה חתימות הם השיגו לעצומה שלהם."
- "אבל אתה יודע, אני מבין אותם. ואתה בטח גם מבין אותם. אתה בונה יישוב בשבילך ובשביל אנשים כמוך ובשביל הילדים שלך ואז פתאום מגיעים אנשים ומשנים את היישוב. זה לא נעים."
- "כן, אבל, אני הייתי חבר מועצה פה כמה פעמים, כמה שנים טובות למען האמת. וראש המועצה, הוא היה דתי בזמני והוא יום אחד בא אליי וספר איתי ביחד חברי מועצה ואמר לי 'אבנר, אתה מבין שעכשיו אנחנו רוב דתי במועצה? בוא מהר-מהר נעשה עם זה משהו'. כמו מה, שאלתי אותו, 'כמו לסגור את הבריכה' הוא אמר. ואתה יודע מה זה בריכה... זה התועבה של התועבה, נשים מעורטלות והפקרות. אבל אתה יודע מה אמרתי לו? אמרתי לו חלילה לנו לעשות את זה, חלילה לנו. הבריכה זה שלהם, זה אף פעם לא היה של הדתיים. למה סתם להתנכל להם? מה מפריע לך שהם עושים את שלהם? אתה מבין, מיכאל? אני לא יודע מה החילוניים פה ביבניאל לחוצים. כבר עשרים שנה אנחנו פה ושום דבר לא השתנה, מה אתם דואגים?"

תזרוק את השכל!
המשכנו לדבר ולדבר, אבנר סיפר סיפור על רבי נחמן ועוד סיפור על הבעל-שם-טוב ועוד סיפור מהצבא ועוד סיפור ועוד אחד וכך הזמן התגלגל לו בנעימים בבריזה הנפלאה מתחת לשמש האביבית, ובין הבהוב ענן להבהוב ענן הלכתי יותר ויותר לאיבוד בקסם של ורטיגו תרבותי בו מלמעלה חסידות, מלמטה קיבוץ ומלחמת יום הכיפורים, מימין השטעטל ומשמאל יבניאל ופתאום מגיעה השכינה ואומרת לי "דאחיל ראבאק תעשה לשֶם איזו ג'סטה". ובתוך המערבולת אני מרגיש איך אני בעצם אחר, איך אני בעצם על הסף של ארץ מופלאה ורחבת ידיים ובידיי המפתחות לשעריה והנה אבנר, מי שפעם עמד על הסף כמוני והיום כבר בן בית בארץ המשונה הזו, ההפוכה הזו שנמצאת מעבר למראה, הנה הוא מזמין אותי פנימה. אנחנו מדברים על המסע שלי ועל החופש שלי ועל הגישה האמונית שלי והוא אומר "הנה, וואלה אתה נשמה גבוהה אתה, אתה לא חילוני בכלל אתה." אבל מה אני צריך לעשות כדי להיות עם השם? אני שואל, איך אני אדע שאני איתו? "תזרוק את השכל!", הוא אומר לי על הסף, נוגע-לא-נוגע בפני המראה המפרידה בינינו, "תזרוק את השכל אני אומר לך. בלי כל החשבונות האלה שאנחנו עושים לעצמנו כל היום כאילו אנחנו יודעים משהו על העולם הזה. אתה כבר עם השם! אתה כל הזמן איתו. תזרוק את השכל, תן לקדוש-ברוך-הוא להדריך אותך! מה אתה צריך יותר מזה?"

נפרד לשלום מיבניאל בדרך למרעה של יהודה

"אל תאמין בעצמך עד יום מותך"

בסופו של דבר אבנר באמת היה צריך ללכת לעבודה וכך בשעת אחר צהרים יצאתי מביתו, אספתי הזמנה חמה וכנה "לעשות שבת" במושבה וחזרתי אל השדות שמדרום ליבניאל ואל עץ האלון הקסום שלי. השלכתי את התיק תחתיו, נשכבתי פרקדן ושאפתי מלוא הריאות את ריח השדות בעודי מגלגל במחשבתי אחורנית את עשרים וארבע השעות האחרונות ומנסה לעצב את החוויות להבנות. תחושה של משהו גדול הציפה אותי, כמו הדגדוג החרדתי ברגליים כשצפים בים ולא רוצים לשער מה שוחה בעומק הכחול האינסופי שמתחת.

הבטתי מעבר לגבעה אל הבתים העצומים של השכונה הברסלבית של יבניאל והרגשתי שאולי עכשיו אני מבין את החרדים קצת יותר. שהם באמת חרדים, כפשוטו. כלומר שהעניין המהותי הוא שמאחורי הבדלנות והקנאות, האליטיסטיות והשמרנות, עמוק בפנים בלב הרגשות האישיים של כל חברי הקהילה יש פחד אמיתי מעבירות הלכתיות, יראת שמיים במובן הכי פשוט והכי רגשי של המונח.
נזכרתי במבט המפוחד באמת שהיה על פניו של אבנר כשהוא דיבר על האפשרות שיראה נשים לא צנועות. שאלתי אותו למה הוא לא סומך על עצמו והוא ציטט לי מפרקי אבות - "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עבור אבנר באמת אין אפשרות לסמוך על עצמו והוא יארגן את חייו בכל אופן שימנע ממנו להגיע למצב של מבחן ולא ייקח בדרך אף סיכון אפילו קל שבקלים.
ואיפה אני בתוך כל זה? מול גישתו של אבנר מצאתי את עצמי סומך על עצמי מאוד, אולי אפילו יותר מידי. אולי בעצם כל החילונים סומכים על עצמם יותר מידי, אולי בעצם זה מה שהופך אותם לחילונים. וכמה רחוק אני מתודעה של עבירה! כמה פעמים ביום עליי לחשוש מביצוע עבירה? ומצד שני, כמה פעמים ביום אני בוגד בעצמי וסולח/שוכח? אם הייתי בונה לעצמי רשימה של מצוות על פי הערכים שאני מאמין בהם, על פי סדרי העדיפות האישיים שלי, האם הייתי עומד בהם? כנראה שהייתי מבין שאפילו בעיני עצמי וערכיי אני מופקר.
הבטתי מעבר לגבעה וחשתי תסכול כי הרגשתי משום-מה שאבנר הוא יותר יהודי ממני. אבל למה המדד ליהודיות חייב להיות הדקדוק במצוות? הרי אין לזה סוף והדבר נועל את החברה החרדית ובעתיד גם את שאר החברה היהודית בספירלה משתוללת של מאמצים הולכים וגוברים שמרחיקה אותנו מהחיים והופכת כל אדם עצמאי או מקורי לכופר. ובכל-זאת, אני עומד מול חייו של אבנר ומרגיש כמו חוקר בריטי שהגיע לביקור בגליציה.
ואז הבטתי מעבר לגבעה וחשבתי כמה המראה יכול לתעתע. הרי על פניו יבניאל נראית כמו מושבה ככל המושבות והיא למעשה שלושים אחוז חרדית ואבנר על פניו נראה כחרדי לכל דבר, מי היה מאמין שהוא היה קיבוצניק וקצין בצנחנים. דמיינתי את אבנר בגילי, מבולבל וכועס אחרי מלחמת יום הכיפורים, משוטט ומחפש את עצמו וחשבתי לעצמי שיהודי או לא, קודם כל עליי להיות אני.
הרמתי את התיק והתקשרתי ליהודה.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: עם הבוקר הציוני במערב הפרוע של הגליל המזרחי