ממרום-גולן לקשת

תקציר:

אחרי שהאוניברסיטה המטיילת עוזרת לי לסכם תובנות
אני פוגש איש מיוחד שחי מחוץ לזמן.
משם אני ממשיך למושב קשת לשלל שיחות 
מפמיניזם יהודי דרך גוש קטיף ועד להרביית שלום

מפת המסלול

סיכומים עם האוניברסיטה המטיילת
מביתו של יהודה המשכתי לטיול סוף שבוע בנחל ג'ילבון עם סטודנטים מהאוניברסיטה העברית ונספחים, דוקטורנטים למתימטיקה, ביולוגיה ובלשנות, נוירולוגים, מדמ"חים, גיאולוגים ומאסטרַנְט אחד לאסטרונומיה ומחשבת ישראל, חבורה עליזה ומוכשרת שאפילו שלוש שעות של הליכת-לילה בבוץ סמיך ועמוק לא העיבה על מצב רוחה והעניקה לי שעות רצופות של עניין צָרוּף.
"יש לך כבר איזה שהם מסקנות ביניים מהטיול עד עכשיו?" שאל אותי מיכאל, יוזם הטיול ומובילו. "אממ... כן..." עניתי בהיסוס אבל שמח על ההזדמנות, לא בטוח כיצד לנסח את התובנות שהסתחררו לא לעוסות בראשי.
"תובנה ראשונה", התחלתי, מגלה תוך כדי שיחה שהדיבור מארגן את המחשבות היטב ומעניק להן סדר, מבנה ועקביות שהחשיבה המופשטת לא הצליחה עד כה. "היא אולי שבין כל הדעות בארץ אין מישהו ש'צודק' או טועה, אלא שצריך את כולם. בצפת הציגו לי את העיקרון שנקרא "היכללות". מה זה אומר? שתחת העיקרון המארגן של החברה יש מקום להרבה מאוד גישות שונות שמאזנות אחת את השנייה, גישות שאפילו מנוגדות. זה לא שמישהו טועה, אלא -איך לומר, לא כדאי שכולם יהיו כמוהו וזה לא שמישהו צודק אלא יותר נכון להגיד שטוב שדעתו נשמעת. מה שיוצא מכל זה, זה שכל עוד כולם נותנים רשות זה לזה לדבר ולהישמע הפוליפוניה הכללית יוצאת מגוונת, מאוזנת והרמונית."
"במה זה מתבטא למשל?" שאל מיכאל.
"למשל, היה לי ויכוח עם אישה אחת בצפת על איך להתמודד עם רוע. דעתה הייתה שכולם צריכים להיות כמו אמא תרזה ולהימנע מכל מגע עם רוע, משהו נוצרי שכזה. אני אמרתי לה שהדעה שלה היא שטות גמורה, כי מה למשל אנחנו אמורים לעשות עם איום החמאס, לדמיין שהוא לא שם? מפה לשם הוחלפו עלבונות והיא עזבה בכעס את השיחה, בלי להגיד אפילו שלום. חזרתי לבית המדרש ושאלתי שם את הרב מי צדק. בהתחלה הוא ציטט את רבי נחמן ואמר "המתאבק עם מנוול מתנוול", כלומר שהאשה צדקה, אבל מיד אחר כך הוא אמר ששנינו צודקים. "מה?! איך ייתכן?" שאלתי אותו והוא אמר לי "לכל נשמה יש את התפקיד שלה. אתה לוי, נכון?" עניתי לו שכן, ואז הוא אמר "בדיוק. אנשים כמוך נועדו להילחם בחושך, יש לך את הכלים הרוחניים בשביל זה, אבל אנשים כמוה לא. להם יש כלים רוחניים כדי להרבות אור. אי אפשר עם רק אחד מכם, צריך שיהיו את שני הסוגים כדי להצליח". זו הכוונה ב'היכללות'".
"וואלה, מעניין... יש לך עוד תובנות בינתיים?" הוא שאל.
"הדבר השני שאני חושב שהבנתי בינתיים הוא פחות תובנה, יותר הבנה על עצמי. אני מסתובב בארץ כבר שלושה חודשים בערך ואני חייב לציין שרוב האנשים שאני פוגש הם צפויים בהרבה מובנים. אם תגיד לי באיזה מגזר, עדה, אמונה ומעמד מישהו נולד אני בטוח שגם אתה וגם אני נצליח לנחש מה יהיו הדעות הפוליטיות שלו ומה יהיה אורח חייו."
"אתה מדבר על דטרמיניזם", אמר מיכאל, ואני עניתי "אבל לא לזה אני מתכוון. כי ההבנה מגיעה כשאתה משליך את החשבון ה'דטרמיניסטי' הזה על עצמך. אם לא בחרתי לאיזו משפחה להיוולד, והמשפחה שאליה נולדתי קבעה במידה רבה את דעותיי הפוליטיות אז האם פירושו שדעותיי הפוליטיות אינן שלי? אתה מבין, אני מרגיש היום יותר מתמיד כמה הגדרת הזהות שלי היא אשלייתית ומיותרת. לא רכשתי את מעמדי הכלכלי בזכות עצמי, לא רכשתי את דעותיי הפוליטיות, השגותיי הפילוסופיות וסגנון חיי אלא ירשתי אותן, נולדתי לתוכן, אני נמצא בהן ולא הן בי. כלומר, הדעות שלי אינן חלק ממני אלא יותר, איך לומר, המקום שאני נמצא בו ונתון כמו כל המציאות שלי לגלי שינויים פנימיים וחיצוניים. כשאני מגיע עם דעה מגובשת על איזשהו נושא אז ברור לי שהדעה מציינת את המקום שבו אני נמצא, לאו דווקא חלק מהגדרת הזהות שלי."

צילם: יואב

בית יואב

צילם: יואב

לאחר ימי השמש של הטיול האוניברסיטאי השמיים המתקדרים והרוח הגוברת דחקו בי למצוא מחסה וכך הגעתי אל ביתו של יואב, עליו שמעתי במקרה מבת קיבוץ שלו שפגשתי במָסְעַדֶה וקשרתי איתה שיחה על הקבלה בנוסח הרב לייטמן ("בני ברוך"). הנסיעה הארוכה על הכביש המשובש של ציר הנפט הסורי הנטוש והבית הקטן עם הנוף הגדול שחיכו בסופה השרו קסם מרחבים ומעין בדיה עלילתית על מקלט פורעי-חוק נידח במערבון דרמתי, עם פס קול אילם של רחש-רוחות ודפיקות דלת עץ במשקוף. 
הבית הוא שיכון אנשי קבע סורי נטוש ששופץ על ידי יואב ובו חדר שינה מרווח עם תקרה גבוהה, מטבח קטן עם בוידעם מעליו וחדר נוסף זהה לחדר השינה המשמש כסטודיו. החשמל בבית מגיע מלוח סולארי והמים מגיעים חלקם מאיסוף מי גשמים ואת חלקם מביא יואב פעם בשבוע מהקיבוץ כשהוא יורד אליו בסובארו הישנה כדי לטפל בגינה של בית הקברות. קשה לחשוב על פרנסה יציבה יותר מזו, והיא מספקת את כל צרכיו.
בהתחלה התקשיתי להאמין, אבל נראה שגם במדינה קטנה, צפופה ומוטרפת כמו ישראל עדיין אפשר להתחבא ולהתחבר לקצב אחר לחלוטין. די מהר ספגתי מיואב את השקט הבטוח של הלו"ז הנצחי שלו, הרפיתי בשקט מהכל וצללתי אל שטף הזרימה של חייו בה נושמים וחווים כל עונה עד הסוף בתוך נוף רחב ופראי, מתעוררים כל יום לזמן שנוזל לאט ובעונג ושמאיר בכל שעה את החיים מזווית אחרת: פעם מאיר את הקיר הבהיר שבמטבח באור רך, פעם מצלצל את פעמוני הרוח שבחוץ בפריטה עדינה ופעם משליך אור ירח מהבהב על אדן החלון כמו ליטוף כמהה של בדידות. יואב מקפיד להשתהות על כל רגע. מהתבוננות בבית עצמו ניכר שיואב מעביר בו זמן רב- כל חפץ וכל פינה בבית מוקפדים, במקומם, מחושבים. העודף היחידי הוא בחפצי אמנות אותם יואב מעצב משאריות חלודות שמצא בסביבה, יצירות של קלקול זקן שכמו השלים עם עצמו והבשיל לכדי אמירה עדינה ורגועה.
אבל לאחר כמה שעות מתעוררת השאלה המתבקשת- מפני מה יואב מתחבא? אנחנו משוחחים ואני מנסה לנחש את גילו, מנסה להרכיב השערה של ניסיון חיים, של עלילה שמביאה אדם לחיים שכאלה. מבטו המיוחד- עייף או ביישני, אין לדעת, נדמה כמחביא מחשבות ארוכות ועצב רפה, כאילו הוא מביט בשקיעה תמידית.
מה מביא אדם לכאלה חיים של פרישות? האם דווקא בגלל שהמדינה שלנו כל כך קטנה, צפופה ומוטרפת ישנם אנשים שמרגישים כזה צורך עז להתחבא? אני מתחלחל מלשער את מה שנגזר על אנשים רגישים כמו יואב לעבור בחיים הארצישראליים. יש בחברה שלנו מעט מאוד מקום לאנשים שאינם לוחמים, שאינם ערוכים למאבק היום-יומי. ומה מרגיש יואב ביחס לחיים בארץ? אולי אומנותו מספקת רמז קל:

גופו של שיווה (?) "מהרס העולמות" ההודי וראשו של טרומפלדור "גיבור תל חי"

להתפרנס מבית קברות... לגור לבד בשדות... לחיות בצמצום נזירי... עם סדר שבועי קבוע... בלי שמץ אמביציה או תנועה לשינוי. האם אלה חיים של קיפאון טראומטי או חיים של תודעת הווה נצחית, מנזר זֶן מודרני? האם יואב אדם נכה או אדם קדוש?
כשישבתי במטבח עם נזיד העדשים החם ושמעתי את הרעמים והגשמים שבחוץ הוקרתי תודה ליואב, הערכה לביתו החמים והנפלא וחשבתי לעצמי שהרי אני לא פחות "קיצוני" ממנו, כשאני מנהל את חיי בנוודות קיצונית שכזו. חיי, האם הם חיים של תזזיתיות טראומטית או של תודעת הווה נצחית? לא זה ולא זה. אולי יואב הוא פשוט הגרסה ה"תמה יושבת האוהלים" של בדיוק אותה הגישה כמו שלי, תאומי המשלים.


ברוך שעשני כרצונו
לאחר כמה שעות ארוכות וקפואות בטרמפיאדות היפיפיות של הגולן, הגעתי אל מושב קשת. במושב ניגשתי ישר לפגוש את אפרת, אישה שמספר רב של אנשים כבר הספיק להגיד לי: "כדאי לך לשמוע את דעתה".
שוחחנו ארוכות על פינוי גוש קטיף ואפרת סיפרה סיפורים רבים מההתרחשויות הפוליטיות שסביב הנושא ואני התפלאתי מעצמי כמה רחוק הייתי באותה תקופה, כמה עוד רחוק אני היום, מלהבין את עומק השבר שנפער בחברה הישראלית ובליבותיהם של עשרות אלפים מתושבי המדינה בעקבות הפינוי. כמה מסירות, אהבה ואמונה עזים נוצקו לתוך המקום, לתוך החיים שם ולתוך ההתנגדות לפינוי. איזה ייאוש בוודאי אחז בתושבים ובפעילים כאשר הם ראו את אסונם הולך ומתקרב למרות כל ניסיונותיהם להשפיע. איך ממשיכים לחיות במדינה שעבורך חצתה את קו האל-חזור המוסרי, הערכי, האידיאולוגי? מה אתה אומר לעצמך כדי להמשיך הלאה? נראה שרוב אנשי הסרטים הכתומים לא שברו את הכלים וממשיכים הלאה. ומתוך המקום הזה של תחושת הייאוש והאכזבה מהמדינה, איפה המקום להשוות עם אנשי השמאל, אלו ששברו את הכלים ואלו שלא, מתוך הייאוש של המאבק בכיבוש?
אפרת מספרת שאריאל שרון בכה מול עיניה כשהוא פגש את אנשי הגוש לקראת הפינוי. האמנם דמעות תנין? מסתבר שבקרב הציונות הדתית מסתובבת תיאוריה: "עומק העקירה כעומק החקירה" ורומזים לסחטנות סביב פרשיות השחיתות הרבות שאפפו את שרון.

תל פָארֶס

רציתי להחליף נושא. "אני מכיר את היהדות מהצד הגברי מאוד שלה, כגבר", אמרתי בחיוך, "ומעניין אותי לדעת איך מרגיש להיות אישה במסגרת הזאת".
"ת-ע-נ-ו-ג, תאמין לי", אמרה אפרת והחלה לפרט את חובותיה של האישה ע"פ היהדות: הפרשת חלה, הדלקת נרות וכיוב'. "בגדול", היא סיכמה, "נשים פטורות מסקציה שלמה של מצוות שנקראות 'מצוות עשה שהזמן גרמן' - מצוות שקשורות בטיימינג מאוד מדוייק, נגיד מצוות סוכה. אישה לא חייבת לשבת בסוכה, היא מוזמנת היא לא חייבת. הרב קוק מסביר בסידור שלו את הברכה שהייתה כר נרחב לשק חבטות פמיניסטיות, כביכול: הברכה שגבר מברך "שלא עשני אשה" ואשה מברכת "שעשני כרצונו". זו במיוחד ברכה שחטפה הרבה עליהום. עכשיו מה שהרב קוק מסביר בסידור, ויש נשים שבשבילם זה אפולוגטיקה בגרוש אבל לי זה מתיישב לגמרי כאשה, הוא אמר שהאשה, בעצם טבעה, אינטואיטיבית, עשויה כרצונו של מקום. היא לא צריכה הרבה "אקטים" כמו, אני יודעת מה, הרצועות השחורות וזה ולקום מוקדם בבוקר להתפלל. היא פטורה כי היא מחוברת אינטואיטיבית, בנשמתה, רצונה הפרטי ורצונו של אלוקים משדרים על תדר משותף. בסדר? יש מצוות שקושרות אותה, שמחברות אותה, שנותנות לה לעסוק ברוח אבל היא לא זקוקה להרבה. אז למשל, כל הפטור ממצוות שהזמן גרמן, למה דווקא מהן? כי היא מותנית, "משועבדת", לזמן ש... נגיד תינוק רוצה לינוק אתה לא יכול להגיד "סליחה חביבי אני רוצָה להניח תפילין", זה לא שייך. הזמן שלה הוא קודש להקמת המשפחה שלה."
- "אז לכל האנשים שאומרים שהיהדות היא דת פטריארכלית, מה יש לך להגיד להם?"
- "תבואו לבקר ותראו לי איפה היא פטריארכלית. הרי היא כמעט מטריארכלית! היא אוהבת נשים ואז היא מתאימה את מה שמתאים למין הגברי ואת מה שמתאים למין הנשי."
- "וכמו שאת מרגישה, בחוויה של העולם האמוני, הוא נוח לך כאשה?" שאלתי, עדיין חושד מתוך הדומיננטיות הגברית של העולם התורני.
"כל הקטע של 'הדרת נשים' מצחיק אותי."


מצב האומה
הלכתי לשוחח עם רב מכינת קשת, הרב יעקב. "יום אחד דפקה בדלת שלי מישהי קיבוצניקית", מספר הרב, "למדה שמונה שנים מיסטיקה במזרח וביקשה שאני אלמד אותה קבלה. ככה, יום אחד הופיעה. מה אני ומה קבלה? שאלתי אותה כמה שאלות וככה התחלנו לדבר. היא אמרה שהעולם כולו מתדרדר כל הזמן, שזו גישה נפוצה מאוד שם במזרח. אמרתי לה שאני לא מתיימר לדעת מה קורה בכל העולם אבל כמו ברפואה - אם אתה רוצה לבדוק אם הגוף בריא אז אתה יכול לבדוק את האף אם הוא בריא, ואז את האוזן, את קצה האצבע וכן הלאה ואז להגיד אם כל הגוף בריא. מצד שני אתה יכול לבדוק את האיברים המרכזיים בגוף ולהגיד אם בסך הכל הבנאדם הוא בסדר. והיהודים? היהודים הם הלב של העולם, ומה המצב שלהם? הנה הם חזרו לארצם והם די מסתדרים שם אז אני יכול להגיד שהעולם בסך הכל בסדר."
- "ומה תאמר לאלו שאומרים שהדת היהודית היא אנכרוניסטית?" שאלתי.
- "הם לא יודעים מה זאת דת", אמר הרב, "והם לא יודעים מה זאת יהדות. מה שהם חושבים על דת בכלל ועל היהדות (שאותה הם לא מכירים) זה מגיע מהנצרות, או מהאנשים שחיו בצל הנצרות. שם {בעולם הנוצרי} הדת מנוגדת לאנושיות - אם אתה רוצה להיות דתי אתה צריך להיות נזיר ולפרוש ולא להקים משפחה וכו'. זה לא טבעי! ברור שזה לא לעניין. אבל היהדות והנצרות רחוקות אחת מהשנייה כמו שני קצוות העולם."




לחשי ההוויה/הראי"ה קוק זצ"ל


תלחש לי סוד ההוויה כולה
חיים לי יש קח נא קח,

הרב יצחק הכהן קוק - אביה הרוחני של הציונות הדתית

אם יש לך לב ובלב דם
שרעל יאוש לא זיהמהו




ואם לבתך ערלה
תלחש לי ההוויה -
ויפיי לא יקסימך -
סורה מני סורה
הריני לך אסורה.


אם כל צפצוף עדין,
כל יופי חי, לא הדר שירת קדש
אך זרם אש זרה בך יעוררו,
סורה מני סורה הריני לך אסורה.


ודור יקום וחי
ישיר ליופי וחיים,
ועדנה בלי די
יינק מטל שמיים.




ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי ההוויה
תקשיב אזן עם חי,
ומעדן שירה ויפי חיים אור קדש ימלא,
וההוויה כלה לו תדובב:
בחירי הריני לך מותרת.


והרב מפרש
"בית ראשון הוא יוצא כנגד האנשים, כל האנשים, שאין בלבם אמונה. ומה הסימן לכך? הייאוש. מי שיש ייאוש בלבו נחלש באמונה. רוצה הרב להגיד כאן שתנאי לקבלת סוד ההוויה - אמונה.
בית שני על מי הוא מדבר? הוא מדבר על החרדים. אלה האנשים שהיופי של העולם לא מדבר אליהם, הלב שלהם ערל, הם לא רואים את הקסם של ההוויה. ומה היא אומרת להם? 'הריני לך אסורה', כלומר לא להם תוענק הגישה לסודות ההוויה.
בית שלישי על מי הוא מדבר? כאן הוא מדבר על החילונים. אלה אותם האנשים שהיופי, 'כל צפצוף עדין', מנגן עליהם אבל לא מעורר בהם 'הדר שירת קודש' כלומר יראת השם ודעת הבורא אלא מעוררים בהם אש זרה, כלומר עבודה זרה. וכאן גם אומרת ההוויה 'הריני לך אסורה'. אז למי מותרת 'סוד ההוויה'?
בבתים ארבע וחמש הרב מספר. סוד ההוויה מותרת לדור שיידע לראות את היופי של החיים והעולם מבלי לסטות לחמדנות ולעבודה זרה אלא היופי הזה יעורר אותו ל'אור קודש', לעבודת השם. עבור הדור הזה מותרות 'סודות ההוויה'"


מצב האומה 2
- "מה אתה חושב המצב של עם ישראל, לאן הוא הולך?" שאלתי את הרב.
- "טוב אז מה שאמרנו קודם על הלב וזה, תקף גם כאן. ומה הלב של עם ישראל? הלב של עם ישראל זה התורה. ושם, ברוך השם, המצב טוב מאוד.
כשאני הייתי בכיתה ח' ורציתי להמשיך לישיבה תיכונית היו אולי שלוש ישיבות תיכוניות. היום יש יותר ממאה. ואחרי הצבא, כשאני רציתי להמשיך וללמוד בישיבה היו אולי שלוש ישיבות גבוהות בכל הארץ שלא היו חרדיות. והיום יש, אתה יודע כמה? יותר ממאה בוודאי."
- "למה זה קורה?" שאלתי.
- "כי עם ישראל שב לארץ ישראל. פשוט מאוד. והשילוב הזה הוא בריא מאוד גם לעם וגם לארץ. הגלות שהיינו בה הייתה כמו מחלה, ולוקח לנו זמן להחלים ממנה.
אבל הגלות הייתה גם במובן מסוים גם כמו בית הבראה. אחרי כל הרוע והשחיתות של בית שני היינו צריכים ניקוי יסודי, והגלות ניקזה מאיתנו את כל הרעלים - שנאת חינם, בצע כסף, עבודה זרה וכיוב'. אולי הפעם נצליח."

קונצנזוס מעושה? רמת הגולן

אנשים או עקרונות
בלילה ישנתי בביתו של אור, "מלאך שביל" בשביל הגולן. כשבאתי שמתי לב לכך שדלת הכניסה לבית לא הייתה "רב-בריח" כבדה ורבת מנעולים אלא דלת דיקט פשוטה ולא נעולה, מהסוג ששמים בכניסה לחדר. הדלת הייתה פתוחה גם נוכח הקור שבחוץ וכשנכנסתי אל תוך הבית מיד פגשתי את ספריית הש"ס הגדולה המשתרעת על קיר שלם של סלון הבית, בדיוק כמו אצל אפרת וכמו שאני מניח שנמצא בכל בית כאן ביישוב. ומכיוון שהערב הוא ערב ט"ו בשבט כמעט כל המשפחה התכנסה לסעודה חלבית גדולה ואני התמוגגתי מהאווירה המשפחתית. מפה לשם התגלגלה השיחה המצוינת לכך שאני ואור דיברנו על השסעים והמתחים במדינה. "בטח אפרת סיפרה לך שהיא ואני שותפים-לדרך בנושא ההרחבה במושב", אמר לי אור.
- "כן, בטח", אמרתי, "ששניכם בעד לאפשר גם לבנים חוזרים שאינם שומרי מצוות לגור ביישוב. אבל?"
- "אז זו דוגמא מצוינת. כי מה אומרים אלה שמתנגדים לנו? הם אומרים 'לא כדאי, זה פתח לצרות. נפתח חריץ ואז יתחיל שיטפון והם ישנו לנו בבת אחת את הצביון של היישוב'. למה שזה יקרה? ולמה אי אפשר לסמוך על אלה שיבואו שיכבדו את אורח החיים הדתי של הוותיקים ואת הצביון של היישוב? וחוץ מזה, איזה מן צביון אנושי זה כשאתה מסתגר מפני אנשים אחרים כדי שלא 'יקלקלו' לך.
ובגבעת יואב גם מתכננים הרחבה. ושם יש אישה מבוגרת, אלמנה, שגרה לבד ובשנים האחרונות התחזקה. ביקשה שיוסיפו עירוב ליישוב ושיכלילו את ההרחבה, כדי שיוכלו לגור שם גם משפחות דתיות. מה אתה חושב שאמרו לה?"
- "מה?"
- "בדיוק את אותו הדבר! שהם לא רוצים לפתוח פתח כי 'אז יבואו כל האלה וישנו את הצביון של היישוב'. נו מה?"
- "זה בכלל לא עניין של דת...", אמרתי, ואור השלים:
- "זה עניין של ערכים. מה יותר חשוב לך - האנשים או העקרונות?"


ברוך שאכלנו משלו
מכיוון שהערב היה ערב ט"ו בשבט, הקינוח שאחרי הסעודה היה שפע של פירות ופירות יבשים. לאחר הברכות, בדרך אגב, החל אור להסביר על המינים השונים של פירות מתוך מובנם הקבלי-סמלי כנגד השלושה מתוך ארבעת העולמות- עולם המעשה, עולם היצירה ועולם הבריאה- אלו שקליפתם חיצונית ואינה נאכלת, אלו שקליפתם נאכלת אך יש גלעין במרכזם ואלו שנאכלים כמות שהם. תותים וצימוקים, במובן הזה, מסמלים את האיחוד הגבוה עם הבורא שהוא עולם הבריאה. לאחר ההסבר הזה המשיך אור והסביר על "ברכות הנהנין"- על מה יש לברך לפני מה ולמה וכיוב'.
- "אבא, למה אנחנו מברכים?" שאל אלחנן, בנו של אור.
- "חז"ל דרשו שמי שלא בירך על האוכל כאילו גנב משולחנו של מקום. ושלושה שאכלו מאותו שולחן ולא אמרו עליו דברי תורה, נאמר שכאילו אכלו מזבחי מתים. אתה מבין, האוכל הזה הוא לא שלנו, הוא של השם. ואנחנו צריכים לברך אותו על זה שהוא נותן לנו את האוכל הזה."
- "אבל אבא, אני לא מבין למה אם אלוהים רוצה שאני אברך, למה הוא נותן לי את האופציה לא לברך?"
- "כי הוא רוצה שתהיה אתה, שזה יגיע ממך. אחרת למה הוא יצר אותך? כדי שלא תהיה אתה? זה כמו שאני עכשיו אצעק ואגיד לך ולכל המשפחה פה סביב השולחן מה לעשות כל הזמן, ולא אתן לכם לעשות שום דבר שונה מאיך שאני רוצה שהוא יהיה. אתם לא תוכלו לזוז בלי אישור ממני! נכון? אבל אז מה ייצא לי מזה, כל החדר יהיה בעצם מלא בי, בנוכחות שלי, ולא יהיה לאף אחד מכם מקום להיות. אז בשביל מה אתם פה? אתה מבין, אם אני אוהב אתכם ורוצה שתהיו אתם אז אני צריך לפנות מקום ולהקטין את עצמי, כדי שיהיה מקום גם לכם."


איך אפשר להרבות שלום בעולם?
"מה למדת על החברה הערבית?" שאל אותי אור על שולחן ארוחת הבוקר. סיפרתי לו על נושא השירות הלאומי ובגידת ההנהגה, הסברתי לו על התסמינים המוניציפאליים הייחודיים ושיתפתי אותו בכמה הפתעות תרבותיות בעוד חברי המשפחה התאספו אט-אט מסביב לשולחן להאזין ואור הינהן בהקשבה שדירבנה אותי הלאה. "ומה אתה חושב שיקרה איתם?" הוא שאל.
"אני לא יודע מה לחשוב", אמרתי, "קשה מאוד לקבל מהאנשים עצמם מידע קונקרטי, אבל מכיוון שיש מעט מאוד יוזמה במגזר זה הופך את המצב שלהם לתגובה לדברים אחרים שקורים בארץ. ולכן בהרבה מובנים מדד השפיות בארץ הוא ערביי ישראל ותפיסת הזהות שלהם: האם הם מרגישים כמו שותפים או כמו מנודים, כמו ישראלים או כמו פלסטינאים. מה שכן, ברור לי שאם יש איזה שהוא סיכוי לשלום עם השכנים זה דרך ערביי ישראל. הם יכולים להיות הגשר האמיתי לשלום כי רק הם מחוברים לשני הצדדים."
- "לעולם לא יהיה שלום!" זרק לפתע לעומתי אלחנן, חש שהנה אני עלול להצית איזו אופטימיות מסוכנת.
- "תראה, שלום זה מונח ספרותי בסך הכל", ציטטתי את יהודה, "כשאני אומר שלום אני לא מתכוון לאיזו אחרית ימים אלא אני מתכוון לזה שאנשים יפסיקו למות בגלל פוליטיקה ושהבסיס לכל דיון או ויכוח יהיה זה שקודם-כל כולנו בני אדם. היום אם אתה נפגש עם ערבי אז קודם כל יש את הרובד של הסכסוך ואת מה שהוא דורש, ורק אחר כך יש את הרובד של היותכם בני אדם. כשאני אומר שלום אני מתכוון כשהמצב יהיה הפוך. ומאבקים תמיד יהיו, אני לא משלה את עצמי, ככה העולם עובד ומאבקים הם חיוביים כי הם הדרך שבו העולם מתקדם."
- "אתה יודע," אמר לי אור, "בתלמוד נאמר 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. למה חשוב שתלמידי החכמים ירבו שלום? זה משום המחלוקת התמידית של הדיון בתורה, היא יכולה בקלות לגלוש למחלוקת שאינה לשם שמיים. אבל המדרש מוסיף ומקשה ושואל 'איך ייתכן להרבות שלום?' הממ? שאלה טובה, לא? ובכן להרבות שלום פירושו לא להרבות שקט ושלווה. זו לא דרכה של תורה. להרבות שלום פירושו להוסיף עוד נקודות מבט, עוד צדדים לדיון, 'שלום' מלשון 'שלם'".
אמן.

צילם: יואב

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: ימים של בדד, מפגש משעשע במטע ושבת עמוקה במושב נוב