בית זרע - חלק א'

תקציר:

אני מגיע לקורס במדיטציית ויפאסאנה
ולשם שינוי מדבר רק עם עצמי...
אבל פוגש את אישה מסתורית מחיים אחרים
ואת גרעין הנשמה - העד הנצחי

מפת המסלול

יום 1 - לקח ראשון בצעד שמאלי

כולם חוששים קצת כשאנחנו נפגשים בתחנה המרכזית של טבריה, בדרך למרכז המדיטציה. כולם כמו מנסים לגמוע את המילים האחרונות של עצמם לפני הצלילה אל מעמקי השתיקה הארוכה. בניגוד אליהם, אני החלטתי להתחיל להתרגל כבר מהנסיעה הארוכה באוטובוס.

נרשמנו בכניסה בקולות מהוסים של לחישה וניגשנו באיטיות אל המיטות שלנו. אני קיבלתי את מיטה מספר 1 בחדר 16.

יצאתי החוצה אל מרחב הביניים שבין חדר האוכל וחדרי השינה והבטתי אל הגבעה ממול והירדן המתפתל בין האקליפטוסים הכבדים למטה. זה הנוף היחידי שאראה באחד-עשר הימים הקרובים... העננים ממעל שטפו את כחול השמיים ואור זהוב ורך חדר וליטף את המדשאות שמעבר לירדן. אולי הנוף לא יהיה כזה משעמם ככלות הכל?

חזרתי לחדרי ומצאתי אדם שוכב על מיטתי רגל-על-רגל לאחר שברוב חוצפתו הסיר את חפציי מהמיטה והסיט את שאר דבריי הצידה. אוף כבר אסור לדבר, מה עושים? בכעס כבוש ולחיים מאדימות אספתי את חפציי, הנחתי אותם על המיטה שנותרה פנויה בשורה ממול ויצאתי בכעס מהחדר. "בחייאת, אתה חייב להירגע" אמרתי לעצמי, "ככה אתה רוצה להתחיל סדנה רוחנית?" הרפיתי בכוח את כתפיי ואגרופיי ולבסוף, לאחר כשעה של התחמקות ממבטיו האשמים של הפולש (או כך דימיתי את מבטיו), נרגעתי. ואמנם, כשחזרתי לחדר והתיישבתי על קצה מיטתי החדשה בבהייה כועסת בזר הפולש שחמס את מיטתי ראיתי על המיטה מולי פתק ועליו מספר "6". 6?! אבל זו המיטה השנייה מהכניסה? רגע, מה המספר על המיטה שלי? התכופפתי ומצאתי את המדבקה ועליה רשום "2". כלומר שהמיטה לידי היא מיטה מס' 1... והפולש בעצם שוכב על מיטה מס' 7... אז הכושי המוזר עם הגלימה הכתומה ששוכב במיטה שלידי הוא שבילגן את הכל מלכתחילה! כלומר ה"פולש" נהג בתום לב ואני הייתי הפושע. אהח, מזל שלא דיברתי...

ישבתי על המיטה "שלי" והתביישתי בקטנותי, בפזיזותי ובכעסי אבל שמחתי שהצלחתי למרות זאת לשלוט בעצמי. הנה מיכאל, למדת את הלקח הראשון שלך במרכז מהדיטציה ברגל שמאל. מזל שאני שמאלי...

יום 2
04:20. נודניק. מברשת. סנדלים. אור. שיניים. לירוק. קר. רוח. חושך. מה פתאום מדיטציה בשעה כזאת? נרדמתי בהיכל המדיטציה יחד עם 80 המודטים האחרים, אפילו המורה ההודי-אמריקאי שהביאו במיוחד בשביל הקורס ניקר ממרום בימתו הצחורה, ישוב בבגדיו הצנועים-באופן-מיוחד על הכריות הלבנות. ההיכל נעים, האורות עמומים והשעמום גדול.
ארוחת בוקר.
לאט לאט עם תרגולי הנשימה המייגעים שבוחנים את המשמעת ואת הסבלנות צפות ועולות המחשבות. מתוך הניסיון העקר לשתק אותן הן מתגברות ומתחזקות כמו אריות שכלובן הולך וצר, הולך וצר... הנסיעה לטבריה הזכירה לי את היציאה לתגלית שקיבלתי בה על הבוקר תלונה מ"צ על תספורת, מתי נעשה כביסה? להתרכז בנשימה, פנימה, החוצה, להתרכז בתחושה סביב הנחיריים, ואוו כמה יפה היה המבט הכחול בעיניה של מעיין... לנשום! תתרכז! פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, פנימה אוי אני צריך לקפוץ מתישהו לטבריה לקחת את התיק המתוקן. שיט, שוב סטיתי, פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, להתרכז בנחיריים, להתרכז בנחיריים, מי זה השכן היחפן עם הרסטות שיושב לידי? מה הקטע שלו? הוא כל הזמן הולך יחף, לכל מקום, אפילו אני לא כזה אדוק. להתרכז!
החוקן המחשבתי שבריכוז המאומץ סביב הנשימה עושה את שלו ועוגן המחשבות נמשך החוצה מים ההדחקה. עכשיו גם בהפוגות, בזמני המנוחה בין הארוחות הדוממות ובהליכות המדיטטיביות הלוך חזור מול הנוף, המחשבות הכבדות צפות כמו חזיונות גליים מן המעמקים ומשתלטים. ואין טלויזיה, אין ספרים, אין מחברת ועט, אין ספורט, שעשוע או כל אמצעי להסיח את הדעת, אין עם מי לקשור שיחה ולתמלל את המחשבות אין ברירה אלא לצלול דרך הכאב והבושה והפחד של המחשבות שחיכו בסבלנות כל כך הרבה זמן לנקמתם המתוקה בהדחקה.
באחד הבקרים ראיתי את אחד האנשים יושב עם עיניים דומעות ומבט קפוא, סנטר מורם אל מול הנוף, בוכה.

יום 3
ומתוך הדממה השחורה של הריכוז שכמו נופל וקם אבל בתבוסות שהולכות ומתמעטות עם התחזקות הריכוז מתחילים להציק חזיונות אהבה כמו מחיים אחרים "אהובי, מה עם הילדים?" היא שואלת ונשענת על הדלפק במטבח המואר כל כך יפה באור של צהרים אביביים, ידיה היפות נחות ברכות על העץ המלא והבריא. היא מגניבה אליי מבט נעים ואני נשען קדימה, מצמיד את מותניי למותניה והאור במטבח מתחזק. מי את? מאיפה באת, מאילו חיים מגיע החלום הזה? אני שב אל תרגילי הנשימה בישיבה האינסופית בהיכל העמום, מוקף בשמונים גופים דוממים שנושמים בקצב אחיד כמו ים אפל. היא מלטפת את לחיי ואני שומע את הילדים משתוללים בחוץ. תחושת הרכות משתלטת על כל כולי ומכאיבה לי כמו זיכרון של משהו מת ואני ניעור וחוזר לתרגילים... ושוב נסחף ושוב אוסף את עצמי ושוב נסחף ושוב אוסף את עצמי...
"בהא-וואט-טפ, סנגהא-טפ, בהאווגאן", מתחילה ההקלטה של הצ'אנטינג של גואנקה ואני פוקח את עיניי אט-אט ומחלץ איברים.
אבל גם ההפוגות אינן הפוגות, אלא רק זמנן של שאלות החיים לעלות: מה אתה עושה? מה חשוב לך באמת? מי אתה באמת? שאלות כאלה גדולות, חורצות ומוכיחות שאנחנו אף פעם לא מעיזים לשאול, עד שהן נשאלות מעצמן. הסחרור נמשך בנעימות דרך שעות אחה"צ הנעימות מול הנוף שלא מאכזב וממשיך לספק אנפות יפיפיות, ריקודי עננים ופרחים מטוללים עד לישיבת הערב ולהרצאה המוקלטת היומית עם גואנקה הנהדר ומבטאו ההודי המקסים. בלילה אני עולה על יצועי כשמוחי רווי באבק וברעש של הזזה של יותר מידי "ריהוט" מחשבתי באותו הזמן.

יום 4
הרגע הרגעי שכרגע הולך ונרגע עם כל רגע בקורס. אין מה לתכנן, אין מה לחשוב על אתמול או על מחר, ובמשך עשר שעות בכל יום יושבים כולם ומתרכזים בגוף כמות שהוא כרגע. עכשיו אני הולך עם ידיים מאחורי הגב, עכשיו אני אוכל לאט לאט כדי לשמור את הטעם של נזיד העדשים, עכשיו אני מתעפץ בכרבול עם השמיכה שלי, עכשיו אני נזכר במישהי יפה שראיתי פעם, עכשיו אני מרגיש את גזע העץ הזה, עכשיו אני עכשיו אני אני. עכשיו אני תופס כיסא ומביט בנוף, להקת ציפורים חוצה אותו כרגע מתחת לארמדת העננים שגולשת מההרים אל הירוק השטוף שנושם גלי קור רעננים אל פניי. כל גופי כמו מתרוקן מעצמו מעיניי הלאה אל הנוף, כל האני שאני מתאיין. איזה רגע.

(אפשר גם ב HD בוימיאו: http://vimeo.com/8189067)

למרות התחזקות הריכוז והתעמקות המדיטציה, בכל זאת קורה שאני נסחף מידי פעם אל דמיונות רחוקים ומוצא את עצמי אחרי זמן רב משוטט הלוּם ומשיב את עצמי חזרה אל ההתבוננות בגוף. היא מחזיקה בידי כשהיא מביטה בעיניי. אנחנו שכובים ביחד על הסדינים הלבנים ויש ריח רחוק של אורנים שמגיע ממעבר לחלון-העץ הזוהר שמאחוריה. אני מנשק אותה על המצח ומביט באור המשכר שנדלק בעיניה הנוצצות, אנחנו מתגלגלים מחובקים במיטה ואני נופל ומתעורר יושב אל תוך עיניים עצומות בהיכל האפלולי. לא ייתכן שאני הוא זה שממציא את החזונות האלה... אבל תוך כדי ובין לבין ועם המאמץ המכוון והבלתי פוסק להתרכז ולהתמקד בגוף ובתחושותיו ההישג המוחשי הולך וקורם עור וגידים כמו שגואנקה מסביר והדרך הארוכה שהוא מתאר הולכת ונפקחת לאורך ואני מבין איך בסופה אפשר להגיע להישג הפסיכולוגי הכביר שהוא מבטיח. 
השכן היחפן הראסטאפארי הבלונדיני שלצידי שוב החליף תנוחה, נראה שהוא לא מצליח למצוא תנוחה שתהיה לו נוחה. עכשיו הוא הקים הר של כריות מתחת לברכיו ובכל זאת הוא נאנח ומתנועע כל כמה דקות, מסכן. גם אני עכשיו משנה תנוחה ומביט סביבי - כולם יושבים פחות-או-יותר זקופים אבל לגמרי דוממים, מרוכזים עד מאוד בעצמם וברחשי גופם הסואן. רחוק מימין יושבות הנשים. כמה זמן לא הבטתי לצד הנשי! השתיקה הארוכה, ההפרדה המגדרית המלאה והחסך הארוך מרמיזות מיניות תמידיות שהם מנת חלקו של האדם המודרני כמעט והשכיחו ממני את קיומן המסקרן של הנשים... המורה בוהה בי ואני עוצם עיניים וחוזר לחשיכה של רחשי הגוף.


יום 5
שוב נפגשנו במטבח, הפעם אנחנו חותכים ביחד סלט. היא מדברת ברכות רצינית שכזו, נוטפת נשיות כמו שירה מזוקקת. לא הקשבתי לה. "או-וף!", היא טופחת לי על הכתף, "אתה לא מקשיב!". אני מסביר לה ברוֹךְ צוחק כמה היא יפה ואז בדיוק כשהיא מסתובבת אליי והמתח בשיאו מתפרץ ילדון פרוע שיער אל המטבח עם צעצוע מתנפנף בידו וצהלות הנאה. אני מחזיר את עצמי במהירות מיומנת חזרה לסבב הריכוז הבוחן בעקביות את הגוף ובין אוושה, עווית ונמלול שואל את עצמי האם הדמיונות האלה הם ממעמקי הרעב הרומנטי שלי או ממקום רחוק ומופלא הרבה יותר...
היום במשך שלוש פעמים, שעה בכל פעם, אנחנו מתאמצים שלא לשנות את תנוחתנו אפילו במעט כדי לתרגל "אדהיטהנה" שפרושו - "ישיבה בהחלטה נחושה" וכל הקהל רוחש וגועש באנחות, רשרוש בדי מכנסיים ונביחות כאב קצרות. את הישיבה הראשונה שבבוקר שרדתי באופן כלשהו בגלל שתוך כדי שיניתי תנוחה פעם אחת אבל סימנתי לעצמי את הישיבה השנייה, זו של הצהרים, כזו שבה לא אזוז כלל. בתחילה קל להתרכז והסריקה האיטית של תחושות הגוף מגלגלת את הדקות שנוקפות בהנאה מסוימת אבל אז שרירי הרגליים המתוחים מתחילים לגרד, לפעום, לשרוף ולהיקרע ולהתכווץ עד שנדמה שכל הגוף מהדהד צווחה אחת בלתי נסבלת של סירנת כאב מפתלת שממלאת את כל התודעה כשהגוף כולו מאובן. "ריבונו של עולם!" אני שומע את עצמי צועק וצורח במחשבתי בקול כל כך חזק שנדמה שהוא מטביע את צווחת הכאב ואז כמו יציאה מקיר של ערפל התודעה שלי כמו נעמדת בהיכל של דממה דקה וכל רחשי הגוף חוזרים לקצבם המתון. לא יאומן, זה עבד. איך זה קרה? מה בדיוק עשיתי בקריאה הזו? האם באמת ה' היה שם?
בישיבת האדהיטהנה של הערב כבר הייתי יותר מאומן וסידרתי את הכריות בצורה מעט יותר נוחה ובכל זאת, לאחר בערך כחצי שעה הכאב שב להיות בלתי נסבל. ובדיוק כשחשבתי לקרוא שוב לבורא עולם שיעזור לי שמעתי קול ברור ורגוע, נעים וצלול מעל כל הכאב ורחוק מכל המהומה שאמר "אתה לא באמת זקוק לו".
- "מזת'אומרת?" שאלתי את עצמי.
- "יהיה בסדר", אמרתי, "זה לא כל כך כואב ואתה לא צריך להגזים ולקרוא לו"
המשכנו לשוחח עוד דקה או שתיים, אני והקול של עצמי שמיד ידעתי את שמו: "העד", בשיחה משונה שכזו מעצמי אל עצמי בין קולות הגוף החורקים וקולות הנשמה השלווים. ומתוך ההישענות על קולו הבטוח של העד כמו התכווצו כל התחושות, הנשימה חזרה לסדרה וגלשתי בנעימות עד לבואו המיוחל של הצ'אנטינג של סוף האדהיטהאנה- "בהא-וואט-טפ, סנגהא...". משכתי את רגליי והתרוממתי מישיבתי כמו אחרי פגישה עם חבר יקר וותיק, אחרי שנים של פרידה ממושכת.
כמה כיף הלבד הזה! כמה שמחתי על כך שלשם שינוי, אני חופשי מלחלוק את חוויותיי עם חיטוטיהם של עיני אחרים וחופשי מלהסביר קבל עם ועדה מה פשר החיוך השמח שמרוח לי על הפנים. כמה כיף שמתוך הימים הארוכים של הבדידות המזהרת הקול היחידי שנשמע במחשבתי הוא הקול שלי ויש לו את כל הזמן שבעולם להסביר את עצמו לעצמי בניסוחים הכי ארוכים. להסביר לעצמי שהעד הוא הגרעין הקשה של האני ושהוא תמיד שם, אבל נשמע כדמות נפרדת רק במצבים קיצוניים שבהם אנחנו חצויים במאבק עם העולם או עם עצמנו. הוא הגרעין של הרגע, הגרעין הרגוע.
ישבתי במסדרון שבין החדרים והבטתי בגשם היורד על הכל ורוחש בהתרגשות שלווה, שומע את העצים מתכופפים בנחת ומתנועעים בחדווה, צופה איך בשלוליות הקטנות שעל אריחי האספלט אדוות הטיפות הנופלות מפטפטות אחת עם השנייה מעל בבואת העננים החולפים המשתקפים כראי על האדמה.

צילמה: הדר בוהדנה

בחלק הבא: האסימונים נופלים, והנפילה כואבת