קרית שמונה וחוויות נוספות

תקציר:

אני נוחת במאהל המחאה האחרון, תוהה לאן היא הלכה
ושומע דיונים מעניינים.
אחר כך אני פוגש זוג נשוי לסבי ומתאהב,
יוצא לטיול של לקטים שלא צדים
ומתחכך עם החוק על חודו של סכין

מפת המסלול

בדרך לקרית-שמונה. כאילו גזרו את שדרות והדביקו בעמק בשוויץ 

סוף יום בפסטיבל המחאה
אחרי האפיזודה הקיצונית עם בימאית הטלוויזיה חזרתי לקרית שמונה מותש. למזלי הטוב נחתתי במאהל המחאה דקותיים לפני שהתחיל המבול ומצאתי ספה ושמיכה ליד תנור. כשהתעוררתי למחרת הבטתי סביבי: צמוד לשכונת השיכונים הצפונית של העיר, מול הקניון ובקצה של כרם זיתים יושב מתחם בו נפרסו כשמונה אוהלי טיול ושלושה "אוהלי 11" מאולתרים מגבבות ניילון וחלקי אוהלים שמגודר בכרזות ענק ששרדו מהקיץ. מצד אחד מוטיב הניילון, העליבות הכללית והריקנות במתחם משווים למאהל חזות של קראוון צועני נטוש בפַאבֶלְלָה ברִיוֹ אבל מצד שני ריבוי הכרזות הפוליטיות, אומנות המחאה והמתקנים האקולוגיים משווים למקום חזות של סוף יום בפסטיבל אקטיביזם ניו-אייג'י. 
בין האוהלים אני הולך על משטחי עץ שבורים שהוצבו כדי לתת מענה לבוץ המעמיק והולך, אבל אלה כבר התכסו בבוץ בעצמם ועכשיו הם כמו נמסים לאיטם חזרה לאדמה הסמיכה. מתחיל שוב לרדת גשם ועכשיו הכל מטפטף... אין ספק שאנשים שבוחרים לגור כאן לא עושים את זה מתוך פינוק.
מאהל המחאה שבקרית שמונה הוא מאהל המחאה האידיאולוגי האחרון שנותר מתנועת המחאה הגדולה של הקיץ שכן שאר המאהלים כיום מאכלסים מחוסרי דיור בלבד. דיירים קבועים יש כאן שניים: ירון וגבי, אבל סביבם באים והולכים כמה עשרות אנשים, יש כאלה שישנים לילה או שניים ואז נעלמים ויש כאלה שמגיעים לדיון, שיחה או פגישה ואז חוזרים לביתם.
"כמו שאתה רואה אנחנו לא חיים פה כי אנחנו מפונקים", אמר לי גבי, "אנחנו חיים פה כי זו אמירה, כי בחיים כאלה אנחנו יכולים להיות חופשיים מכל האילוצים וחופשיים להמשיך את המחאה ולעסוק בפעילות חברתית. כשאתה חי ככה אתה יכול להיות מנותק מכל השיטה שאנחנו רוצים לשנות".

מה באמת קרה בקיץ האחרון?
בינתיים הייתי חייב להתקלח, אבל איך מתקלחים במאהל? אחרי הסבר קצר מגבי ניגשתי למלאכה: חיממתי סיר גדול על הגז וגררתי אותו אל תא המקלחת שניצב בפאתי השדה ומול השכונה, שלושה מקירותיו דיקט סנדוויץ' דק והצד השלישי ניילון מרופט שמשודך בסיכות לדיקט. לצד סיר המים החמים הצבתי דלי מלא במי ברז מצינור ההשקייה שהגיע מהשכנים, ערבבתי את המים החמים והקרים ביחד אל דלי שלישי באמצעות כוס עד שהמים הגיעו לטמפרטורה נוחה ואז, ערום קפוא ורועד, שפכתי את הכוס על הגוף. "הוט באקט" - ממש כמו בהודו. ובמקלחת, כמו במקלחת, המחשבות מתחילות לרוץ...
מה באמת קרה בקיץ האחרון? האם הייתה זו התפרצות רגש של מעמד הביניים או התעוררותו בכעס על מערכת פוליטית שהזניחה אותו משך יותר מעשור? האם מה שחווינו היה הלידה של תנועה חברתית וכוח פוליטי חדש או התבטאות של כוחות ומגמות שפעלו בשקט כבר שנים? האם כל העניין הוא אמוציה ילדותית שיצאה מפרופורציה ודינה להישכח או שמא חזינו בשינוי עומק גדול שהציץ בפתאומיות מעל לפני השטח ומשנה בהחבא את פני המדינה? אני מניח שכנראה עבור תנועה שכללה בשיאה כחצי מיליון ישראלים כל התשובות נכונות ביחד, רק תלוי את מי שואלים ותלוי לאיזה גל בצונאמי הפוליטי הזה מתכוונים. נכון לעכשיו אנשים לא יודעים עדיין איך לעכל ולהבין את מה שראינו, למעט פרשני הספסל הקבועים שמקריאים מתוך הנוסחאות הקבועות שלהם. אבל יש כמה אמיתות שברורות לכולם: שיקר לחיות כאן וזה לא יכול להימשך, שהגיע הזמן שהשיח הציבורי יהיה יותר חברתי-כלכלי ושיש סולידריות בסיסית שיכולה לאחד את כל השבטים יחד. גם פתאום נהייה מאוד "אִין" להיות פוליטי-אקטיביסט.
חזרתי אל אוהל המטה איפה שגבי שקד על המחשב לבדו באור נר הניאון בעדכון דפי מחאה בפייסבוק, בתיאום צוותי עבודה דרך המייל ובשיתוף חדשות אלטרנטיביות דרך הרשת. בחוץ הדממה טיפטפה מתחת לעננים שהתקדרו בשנית.
אז האם המחאה נכשלה או הצליחה? נכון לעכשיו נראה שהיא נכשלה במטרותיה המוצהרות וחייהם של מאות האלפים שיצאו לרחובות לא ישתפרו בהרבה. מאהלי המחאה התפרקו, ראשי המחאה ירדו מהכותרות ומחוסרי הדיור נשארו ברחוב. שאלתי את ירון למה כאן הם מתאמצים להחזיק את המאהל פתוח. "כי כל עוד המאהל קיים זה מסר לכל מי שעובר לידו שהמצוקה עדיין קיימת, שהבעיות עדיין לא נפתרו" אמר ירון, "המאהל הוא גם הרבה יותר מזה - הוא מוקד. הוא מקום שבו אנשים נפגשים, מחליפים רעיונות או מתארגנים לפעילות, הוא מקום שמושך אליו את האנשים שמחפשים איך לעזור, איך לשנות." אז מתי אתה חושב שהמאהל יתפרק? "או כשהעירייה תפנה אותנו, או כשנרגיש שנוצר מוקד אחר". בחוץ התגלגל רעם חזק ואני חשבתי לעצמי "או עד שתיפתח עוד מלחמה".

רב שיח
אחד מהדברים המרגשים שקרו במאהלי המחאה ועדיין קורה במאהל שבקרית-שמונה הוא רבי-השיח העמוקים שמתנהלים על נושאים רבים ורחבים. הזדמן לי לשמוע כמה רבי שיח כאלה, בכולם שמעתי דעות משמעותיות, שונות ומבוססות ומכולם למדתי. אחת השיחות השוצפות התנהלה כשהגיע למאהל תומר, אדם חוץ-ממסדי קולני במיוחד שיצא מגדרו כדי לאתגר את תפיסת העולם של אנשי המאהל.
"...אייל: אנחנו לא התנחלות, אנחנו לא רוצים להיות פה לתמיד. המטרה היא לשנות את המציאות בארץ הזאתי, שאנשים ייצאו מהאדישות שלהם, להיות פעילים. וכשנגיע לזה המאהל יסיים את תפקידו.
תומר: אבל מאהל מחאה זה פסיבי. זה לשבת ולכבד את החוקים של שכר-דירה, של הפגנות חוקיות ושל כל הסִיסְטֶם במקום לקום ולעשות.
יעל: אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי חוץ: מארגנים הפגנות, מארגנים חרמות צרכנים, מארגנים ועדות שכונה וערבי מודעות ותרומות ועזרה למשפחות שנפגעות מהמצב הכלכלי. אנחנו עושים הרבה מחוץ למאהל. ומה יוצא? כשאנחנו לא פה אומרים שהמאהל ריק וכשאנחנו פה אומרים "צאו החוצה ותעבדו קצת בחוץ".
תומר: אבל אתם לא אפקטיביים. מי מנהיג את הכל? מי מארגן? מי ראש החץ?
לבנת: אין ראש חץ אחיד, בהוויה יש אחדות. זה לאו דווקא חייב לעבוד עם ראש חץ. כי הדרך שבא אנחנו עושים את השינוי היא חלק מהשינוי בפני עצמו.
גבי: תראה תומר, עבודה עם מנהיג טובה למסגרת שבה המטרה, הדרך והכל ידוע מראש ואין מקום לטעויות. כשאין את אלה הדרך הטובה לעשות את זה זה בדרך מסתגלת וטועה וזה אפשרי רק אם יש לגיטימציה לכל אחד, שכל אחד מרגיש שהוא שותף שווה כי החכמה של הקבוצה היא יותר מסכום החכמה של כל אחד מהחלקים. בטח של מנהיג. זה קסם. אם נרצה ללכת לצוק מנרה - נבחר מנהיג. אם אנחנו רוצים לבנות חברה חדשה - אני רוצה שכל אחד יוכל להתבטא, שלא תהיה כפייה ושכל אחד ירגיש שהוא יכול לטעות.
תומר: איך אתם רוצים להוביל שינוי רק על ידי אנשים צעירים שאין להם ילדים ואין להם אחריות? לאנשים שיש להם ילדים אין אפשרות לטעויות, וכדי להנהיג צריך הכשרה והסמכה. אתם יוצרים מצב שאם אני רוצה להצטרף למחאה שלך, אני לא יכול כי אני לא יכול להסיר מעליי את האחריות שלי ולהיכנס למסגרת של טעויות. אני צריך דרך..."

"ב"ה נעשה ונצליח". מסורת וחדשנות בקרית שמונה

זוג משמיים
מדהים כמה בישראל הומוסקסואליות היא מעט מאוד "אִישוּ" ולא קרובה בכלל למימדי הנושא בארה"ב, בעיקר בהתחשב בכך שרוב החברה בארץ מסורתית עד פונדמנטליסטית. פגשתי זוג לסבי נשוי שחי ביחד בדירה יפה ונעימה באחד הרחובות העליונים של קרית שמונה, עם נוף לשלגי החרמון ומטעי העמק. הם נפגשו דרך הפייסבוק, התחתנו בחצר של אחת המשפחות (אין את "הצד של החתן ו-"הצד של הכלה" בחתונות כאלה...) בחתונה רבת משתתפים ושמחה מאוד והן מתכננות להביא ילד ביחד. סיפור אהבה פשוט, יפה וכנה שמשאיר אותי די המום כי הרי בכל זאת, כל זה לא טבעי בכלל! ואמנם לא עולה בי שמץ של רתיעה או כעס אבל אני גם לא מצליח ליישב את המבוכה: איך לקבל אנשים שהם כל כך שונים מהקונצנזוס האנושי הכי מהותי - המיניות? נוכל לטעון שזהות מינית היא אשלייה או אמצעי שליטה חברתי אבל אין דרך לטעון כנגד ההיגיון הביולוגי...
מסתבר שלאחת מבנות הזוג יש תאומה זהה. "והיא גם לסבית?" שאלתי ומסתבר שלא. איך ייתכן? האם זה אומר שהומוסקסואליות היא תכונה נרכשת? "לא יודעים" היא התשובה ואני שוב מוצא עצמי נדהם, הפעם מכך שנושא בעל עניין ציבורי כה גדול יסודו בתעלומה גדולה כל כך, תעלומה שעדיין רחוקה מלהיפתר. 
אולי כל זה לא אמיתי? אולי זו סטייה פשוטה שפשוט קיבלה גיבוי תרבותי לא ראוי? אבל כשראיתי במקרה את המיטה הזוגית בחדר השינה קלטתי סופית ולעומק שאני באמת פוגש כאן "זוג" ושהאהבה והקמת המשפחה אינם "בלוף". התמלאתי בבלבול מהול במשיכה מוזרה.
את המילה האחרונה שמעתי אחרי הפרידה, בירידה במדרגות חזרה אל הרחוב, כשנוכחתי לדעת שהתחושה שיורדת איתי חזרה אל מרכז העיר היא חמימות, השראה וקצת קינאה. הבנתי שלמרות הכל, קודם כל ואחרי הכל הסיפור הוא סיפור על אהבה.
ונאנחתי כמו אחרי דרמה רומנטית טובה.

ישיבת ההסדר המפוארת בקרית שמונה. על הקירות ציטוט של ריה"ל: "דרשתי קרבתךָ, בכל ליבי קראתיךָ ובצאתי לקראתךָ, לקראתי מצאתיךָ"

לקטים מטיילים
חבר סיפר את זה יותר טוב! קישור

מעצר טרמפ
בדרך חזרה מטיול הלקטים חבר בשם אבישי ואני הגענו לטרמפיאדה של היציאה הצפונית מבית שאן באחר-צהרים של שבת סגרירית. מעט המכוניות שעברו לא עצרו. מרחוק ראיתי מכונית משטרה וחשבתי לתומי לסמן לה לעצור, מי יודע אולי יסכימו לעזור לנו עד צומת שאן. ואמנם אופק (מנחה הטיול) הזהיר מפני "נפילות קארמה" שיאזנו את האנרגיות שלנו במפגש חזרה עם "העולם החָרְבּוּתִי" אבל לא ציפיתי למנה כה גדושה.
- "שלום" פתח השוטר שיצא ממושב הנהג. אני מתאר לעצמי שהמילים שהוא אמר לשותפו לפני היו 'תראה את שני הליצנים האלה חושבים יעשו ממני צחוק. קלוט-קלוט אני אעשה להם ביתספר'.
- "אהלן. תגיד, אתה יכול אולי להקפיץ אותנו לצומת הבאה?" שאלתי.
- "מה אתם עושים כאן?" התעלם השוטר.
- "בדיוק חזרנו מטיול ואין תחבורה ציבורית עדיין אז אנחנו תופסים טרמפים. מה אתה אומר, תעזור לנו?"
- "או-פּוֹ-פּוֹ, רגע רגע. תעודות זהות 'בקשה"
- "מה? למה?" שאלתי ואבישי העלה חיוך צופן סוד. "אין לי עליי" הוא אמר עם חיוך של מנצח.
- "מז'תאומרת אין עליך?" רטן השוטר.
- "אין לי, מה תעשה?"
- "אין כזה דבר. חייב להיות עלייך כל הזמן" הוא ענה לו בעצבנות גוברת. מיהרתי לשלוף את תעודת הזהות שלי ולהעניק אותה לשוטר כדי לפייס אותו, המצב יוצא משליטה...
- "שוויץ, אה?" התענג השוטר על ארץ לידתי, "רמי קח תריץ את התעודה שלו במערכת" הוא אמר וזרק את התעודה אל עבר השוטר שנשאר ברכב. "עכשיו בואו תראו לי את התיקים שלכם. יש לכם סמים פה?"
- "מה?! תגיד אתה רציני?" שאלתי כמו נפגע.
- "יש בעיה?!" הסתובב אליי השוטר, וסינן: "תפתח את התיק" בעצבנות מופגנת.
- "רגע-רגע, מה אתה חושב שאני מפגר מספיק לעצור אותך טרמפ אם יש לי סמים בתיק?" השוטר עיכל את ההגיון שבטענה וניסה למצוא מוצא. כנראה שעוד מוקדם ונשאר עוד זמן להרוג במשמרת...
- "טוב בסדר" הוא אמר והתחיל להסתובב חזרה אל הרכב כשלפתע פנה חזרה אלינו ואמר "יש לכם סכינים?"
- "כן, בטח", אמר אבישי והגיש לשוטר את סכין המטבח שהיתה אצלו בכיס. אני מצידי פתחתי את התיק והבאתי לו את סכין הטיולים שלי בעלת להב הקומנדו.
- "וואה וואה ווי ווה. בוא, אתה בא איתי לתחנה" הוא אמר לי.
- "מה?! על מה אתה מדבר? למה?"
- "אתה נושא פגיון ואני מעכב אותך לחקירה"
- "השתגעת!? אני הבאתי לך אותה! רגע-רגע מה קורה פה, אני עצרתי אותך כדי לבקש עזרה ואתה עוצר אותי על זה?" פניתי לאבישי במבט המום כמו מנסה לקבל אישור ממנו שמה שקורה כאן אמיתי.
- "אתה הולך לעשות לי בעיות?" שאל השוטר.
- "אני לא מבין מה אתה רוצה, מה הבעיה בסכין הזאתי, ולמה אתה לוקח אותי לחקירה"
- "הסכין הזאתי-ש'ך לא חוקית ואתה עצור ואני לוקח אותך לחקירה"
- "אני לא יודע כמו אנחנו נראים לך, אבל אנחנו לא עבריינים ולא כלום, בדיוק חזרנו מטיול ואני עצרתי אותך כדי לבקש עזרה. מה פתאום אתה לוקח אותי לחקירה?"
- "אתה הולך להתנגד למעצר?! זה מה שקורה פה?"
- "לא אני לא מתנגד למעצר." נבהלתי, "לא מתאים לי עכשיו שתעצור אותי על איזה שטות".
- "זה נראה לך שטויות?!" הוא התעצבן, אבל אז נראה היה שהוא מבין אותי או ששביב הגיון משטרתי חדר לקודקודו והוא פנה לדרך פייסנית יותר. "אל תדאג, זה ייקח רק חמש דקות. נגיע, נכניס אותך לחוקר ונשחרר אותך". הפניתי מבט שואל אל אבישי, שהנהן באי רצון משלים כמו אומר "אין מה לעשות".
- "חמש דקות? אין מצב." אמרתי.
- "יאללה, יאללה בוא", אמר השוטר כמעט בצעקה ומשך בעדינות בזרועי. חילצתי אותה בניעור ופניתי אליו.
- "אתה יודע מה, סבבה. אבל אחר כך אתה מקפיץ אותנו לצומת מחוץ לעיר?"
- "כן, בטח. אין בעיה. בוא"
אבישי הצטרף למרות שלא היה חייב וכך יצאנו ארבעתנו, נוסעים במהירות של תשעים קמ"ש בלי חגורות ברחובות הנטושים של מוצאי שבת גשומים בבית שאן.

במעצר
לא חמש דקות ולא נעליים. מול עיני היומנאית ההמומות השוטר ארז את הסכין בתוך שקית ראיות אטומה, עזב את התחנה והשאיר אותנו להירקב בחדר ההמתנה לשעה וחצי הבאות. כשהרעב ותאוות הגלוטן והגבינה הכריעו אותנו ניגשנו ליומנאית, ביקשנו אוכל והוענקה לנו גישה מלאה למטבחון של התחנה: גבינות מותכות, קוטג' ולחם לבן בשפע. "שלא תגידו שבמשטרת בית שאן לא מפנקים", התלוצצה אחת השוטרות, "מביאים לכם קוטג'! ואתה יודע כמה זה עולה בימינו?" התענגתי על כל ביס. 
כמה שמח אני שאני חי במדינה דמוקרטית! חוויה דומה בהרבה מקומות אחרים בעולם הייתה גורמת לפחד מוות פשוטו כמשמעו. הרגיע אותי מאוד לדעת שהאלימות הממסדית בארץ מוגבלת ושגם בתור פושע, עבריין, נאשם, אני עדיין זכאי ליחס בסיסי של כבוד שימנע השפלה, אלימות ופחד. כמה לא מובנות מאליהן הזכויות להליך הוגן, לכבוד ולשוויון.
מבעד לזגוגית העבה ראינו את אחד השוטרים יוצא מרושל ואפוף-שינה משינת-כוננות אל היומן, מרים את שקית הראיות עם הסכין ושואל את היומנאית "מה זה?". היומנאית מילמלה משהו לא מובן והשוטר ענה בפליאה "מה?! על זה הם פה?! תגידו לי השתגעתם? איפה מוטי, מה אין יותר פושעים לעצור הוא מביא כאלה? תראי אותם!" והצביע אלינו עם הסכין הארוזה. הוא הנהן בראשו בתסכול ודידה חזרה אל החדר.
בשעה טובה קראו לי אל החוקר והתיישבתי במשרדו. האווירה הייתה לבבית: אחרי שהוא לקח ממני טביעות אצבעות 
הוא עזר לי למצוא נסיבות מקלות.
- "כמה זמן היה הטיול?" הוא שאל.
- "ארבעה ימים", עניתי.
- "ואוו זה הרבה זמן... אז אפשר להגיד בעצם שהתיק הזה הוא כמו הבית שלך, נכון?" הבנתי ישר את הכיוון.
- "אהה, כן, כן! בטח, בטח. ממש ככה." החוקר הנהן והמהם בסיפוק אבל לצערנו לא הצליח להשיג בטלפון את הממונה עליו בתחנה כדי לקבל אישור לבטל את התלונה.
- "אז מה", שאלתי, "הולך להיות לי, כאילו, תיק פלילי וכאלה?"
- "כן."
- "וואיי-וואי..." זו הפעם הראשונה שבה התחלתי לחשוב שאולי הסתבכתי באמת. למזלי הרב לקראת סוף השיחה החוקר השיג לבסוף את הממונה עליו בטלפון והתחיל לשכנע אותו לוותר לי.
- "תראה מני, יש כאן בחור צעיר..."
- "עכשיו השתחררתי מהצבא", הוספתי, "תגיד לו".
- "שעכשיו השתחרר מהצבא..." הוא סימן לי בידו לתת לו עוד.
- "השתחררתי מקבע" לחשתי.
- "הוא היה בקבע... בחור טוב..." וסימן לי "עוד, עוד".
- "קצין!" לחששתי.
- "קצין הוא היה מני, מה אתה אומר? לוותר לו? כן. מה? כן כן בטח, לא אני לא חושב. בסדר, בסדר. לא, אני אגיד לו..." וכך זה נגמר. החוקר קרע את שקית הראיות ואת מסמכי החקירה והגיש לי חזרה את הסכין עם חיוך והלצה. רצתי מהר החוצה, אספתי את אבישי ודרשנו את השוטר שהבטיח לנו טרמפ לצומת מחוץ לעיר. "הוא לא פה", אמרה היומנאית באופן סתום. "אבל הוא הבטיח!" עשיתי פרצוף עצוב ככל שיכולתי והיומנאית קראה ברדיו לרכב שעמד לצאת לסיור.
שעתיים אחרי המעצר שבנו לכביש, חופשיים ושמחים שהכל נגמר בשלום, עוצרים טרמפים כאילו כלום לא קרה.

בחלק הבא: ימים של אור ומים בצפון עמק החולה