ברעם

תקציר:

אחרי פואטיקה ביער והקדמה על נושא הקיבוץ
אני מגיע לברעם, פוגש קבוצה קבוצתית
וקיבוצניק אנרכיסט עם חזון רדיקאלי.
חוברת קטנה גורמת לי לפקפק בחיבור בין דת לרוח

מפת המסלול

בעקבות הרמן הסה ביער ברעם
(מתוך הספר "נדודים")

כל מה שאנו אוהבים, רק משל הוא

החלום על מוות הוא רק עשן עכור

אשר מתחתיו תבער אש החיים

ואותנו, הנוודים, כל דרך תוליך הביתה.

עיני שבעה במה שיש,

כי עיני למדה לראות

והעולם נעשה יפה יותר מאז


ברעם
משעשע שרק אחרי סיור מקיף בכל מגוון הקיבוצים ה"מתחדשים": קיבוץ המחנכים בעכו, קיבוץ פלך, קיבוץ אשבל וקיבוץ צבעון הגעתי אל קיבוץ "רגיל". ברעם הוא קיבוץ של יוצאי פלמ"ח שהוקם מיד עם קום המדינה ועדיין משמר באדיקות את כל המוסדות, הערכים והמניירות של הקיבוצים של פעם: חדר אוכל, חינוך משותף, לוח סידור רכבים וכיוב'. אבל קיבוץ ברעם עשיר. לא טרחתי לשאול כמה עשיר בדיוק אבל השמועות אומרות שכל חבר קיבוץ הוא עשיר למדי גם לפי אמות-המידה של תל אביב, וזה מעורר תהיות טבעיות על הקשר בין הכסף לבין העובדה שהקיבוץ הוא מאחרוני הקיבוצים השיתופיים בארץ. 
פה בברעם אני מתחיל מסע ארוך מאוד שעוד לא הסתיים, גם עכשיו- חודש אחרי, בניסיון להבין מה קרה לקיבוצים שלנו. נכשלו? דעכו באופן טבעי? הצליחו במשימתם? תשובות מפה ועד לאילת והיד עוד נטויה. ובכנות, לא ציפיתי לפתור את הסוגיה ביומיים ואני מציע לכולם לאמץ גישה דומה.


גרעין פארן
בקיבוץ התארחתי אצל חברי גרעין "פארן" של תנועת חוגי הסיירות ע"ש אורי מימון, הגרעין של אחותי. שני ימים ושני לילות העברתי בהתמוגגות מקבוצה שמחה אך עירנית, ביקורתית אך חמה שמחפשת את דרכה. שלושה עשר חברים טובים שרואים את עצמם קודם כל כקבוצה של חברים שרוצה להמשיך לחיות ביחד, מעין משפחה אלטרנטיבית, ורק אחר כך מגדירה לעצמה אידאולוגיה לשרת. ומכאן נראה הרבה יותר טבעי שסדר הדברים יהיה כזה, סדר אנושי יותר. ואולי סדר אנושי יותר זו בדיוק האידאולוגיה הנכונה, האידאולוגיה של המאה העשרים ואחת, אולי זה בדיוק צו השעה התרבותי שקורא להחליף את הדוקטרינות הטוטאליטריות שלפתו את הקבוצות הסולידריות הקודמות.
יצאנו ביחד לפאב של הקיבוץ שבו האלכוהול מסובסד- המחיר הכי נמוך שראיתי בארץ- מחירי עלות מינוס. גם בערב אמצע שבוע הפאב תסס וגעש בעשרות צעירים וצעירות, שיכורים יותר ושיכורים פחות, שכחצי מהם הם מתנדבים מדרום אמריקה. בזוית העין אני קולט בפינת החדר צעיר מהקיבוץ מצחק בלונדינית זרה בלבוש מזמין ובחדר השני, בין האורות הצבעוניים המרצדים כמו כדי לטשטש את המציאות, אני רואה עוד חבורת נערים סביב בחורה אחרת. אני קם להביא עוד בוטנים לשולחן, מביט מסביבי וחושב שכנראה שהקטע של המתנדבים האריך את חיי הקיבוץ בעשרים שנה נוספות לפחות...

"הגרעין לאן?"

ערכים ודרכים למימושם
ה"מֶנְטוֹר" של חברי גרעין פארן בקיבוץ, אם יש כזה, הוא ללא ספק צֶצֶה או בשמו האמיתי אליהו רגב. צצה הוא ממקימי הקיבוץ, היסטוריון של התנועה הקיבוצית וערך מחקרים מקיפים על קומונות בכל העולם וברבות הימים הוא פיתח גישות שונות וחדשניות לרעיון הקבוצה השיתופית. לצצה מיוחס רעיון ה"קיבוץ השיזורי" שכדוגמתו מתנהל קיבוץ פלך. רציתי להתחיל את השיחה על הנושא בחדר האוכל, אבל מהר מאוד קלטתי שצצה לא אוהב לדבר על הנושא ליד חברי הקיבוץ שלו אז קבענו בביתו.

- "אז אם אני רוצה להקים קהילה..." שאלתי.

- "לא אתה רוצה... אלא איך אתה רוצה לחיות, אתה, מיכאל. למה אני מתחמק מהמילה קהילה, כי קהילה זה מסגרת, זה אמצעי, אבל זה אמצעי למטרה. קודם כל רוצים לחיות זה למען זה ואחר כך באים המוסדות. לדוגמה, אני ואשתי קודם כל אוהבים זה את ורוצים לחיות ביחד ורק אחר כך החלטנו שאני זה שיזרוק את האשפה וכו'."

- "אז אין טעם להקים היום קיבוץ?"

- "להקים קיבוץ?!" צצה שאל בתדהמה, "הספר שלי מתחיל במושג דפוסי חשיבה. אנחנו התרגלנו מתקופות קודמות של האנושות לחשוב במושגים של מוסדות, של קהילה. הנה דוגמה- פעם ראיינה אותי אחת ושאלה אותי: "אתה חושב על צורות חדשות של שיתוף? תסביר לי מה המבנה שלהם". היא לא הבינה. אני לא מדבר על "מבנה" אלא אני מדבר על רגשות אדם ועל אנשים ואחר כך המבנה זו תוצאה. למשל קופה משותפת: פה (צצה מצביע על חוברת המספרת על קומונות באמריקה) יש חברות אנשים, בעולם, שחיים בשיתוף זה עם זה גם ללא קופה משותפת. קופה משותפת זה רק אמצעי.

אחת הבעיות שצריך להיזהר מהן היא מלערבב בין ביתי ובין רגש השותפות שלי עם אחרים. בברעם, כל מי שיושב פה יש לו בית פה והוא בהכרח שותף. ואם גם אני ככה ויש לי בית פה אז אני לא ריבוני. למה? כי יש לי קשר עם הבית. כי אם פתאום אני ארצה לשנות משהו בחיי ולא יסתדר לי לגור כאן כי החבר הזה שמה אני לא מסתדר איתו, או כי אני לא יכול לשתף איתו או בגלל איזו סיבה שלא תהיה, בגלל שאתה גר בבית הזה והוא גר בבית ההוא ולכולם יש גדר מסביב אז אתם חייבים להיות ביחד. אדם ברגע מאבד את הריבונות שלו.

אנשים שלא חיים בקיבוץ שהוא ואין להם יישוב, למשל אנשים שחיים בעיר כמו מגדל העמק, מקום היישוב שלהם זה העיר, לא קבוצת הבתים האלה."

- "אבל הנה, הנוע"ל, החליטו שהם מקימים קיבוץ. אז זו תנועה שפניה לעבר?"

- "תראה, אני לא יודע מה קורה אצלם כרגע, אבל הנוע"ל נגוע בערבוב של מושגים. היות והוא התחיל מתנועה שיש לה מוסד ואנשים שיושבים שם מטבעם קשה להם לוותר על המנהיגות שלהם."

- "אז אתה אומר שהעתיד קורא לנו לוותר על דפוס החשיבה ההתיישבותי?"

- "חביבי, אל תערבב בין ערכים ובין דרכים למימושם."

הקיבוץ מת יחי הקיבוץ

- "תגיד", שאלתי את צצה, "מה עשו לא בסדר בתנועה הקיבוצית? מה הטעויות, או מה הלקחים שצריך ללמוד?"

- "אני אגיד לך מה לדעתי לקחת מהרעיונות של הקיבוץ ואיך ראוי ליישם אותם בעתיד. וגם כן, אני לא קובע לכמה זמן.

בתחילת המאה ה-20, בהשוואה להיום, אנשים רצו סמכות. הם הרגישו שהידע שלהם מוגבל. היה להם תחושה שיש מישהו שכן יודע מה נכון והם רצו להרגיע את נפשם אז הם חיפשו להסתופף תחת מה שהם דימו לסמכות והתנועה הקיבוצית אינה יוצאת מן הכלל. ואנשים באופן כללי, הם חשבו שהם חושבים בעצמם אבל למעשה הם חשבו על פי הדגם. ועכשיו, ברגע שהחברה השתנתה והתקשורת נהייתה הרבה יותר נגישה אנשים התחילו לחשוב "אולי זה לא נכון" הם התחילו לזלזל, בצדק, במנהיגים שלהם או בסמכות או בתורות ואז היות והערכים הבסיסיים, כלומר 'ואהבת לרעך כמוך' ו-'להקדיש את כל מאמצי לא למען עצמי אלא למען זולתי', כל אלה לא היו טבועים בהם זה התחיל להתפרק.

כי מה שהיה טבוע בהם היה "אני הצטרפתי לקיבוץ אז אני צריך להתנהל על פי הקיבוץ" וברגע שהם התחילו לחשוב הם אמרו "זה שטויות ואהבת לרעך כמוך". כי זה לא היה טבוע בהם לעומק, זה לא היה הערך הבסיסי  הראשוני שלהם."

- "זה לא כישלון חינוכי?"

- "לא, זה לא כישלון חינוכי כי המחנכים שלהם היו גם כאלה. המחנכים שלהם היו נתונים לסמכויות. הילד למד שצריך להיות גלגל בחברה והוא אמר "לא, מה פתאום" וזרק את הכל. ובזה בעצם אמרתי בכמה משפטים את כל מה שכתוב פה."

- "אז המודל של הקיבוץ הקלאסי פג תוקפו כשמקורות הסמכות נגמרו ואנשים נהיו יותר ריבוניים?"

-"לדעתי המסגרת של קיבוץ ברעם עצמה, בשביל העתיד, היא לא רלוונטית."

תקועים ביחד? ברעם

עָלְמַא דִי
אחד מחברי גרעין פארן הביא לי חוברת מסקרנת מאוד בשם "עלמא די" שהיא קובץ מאמרים של ארי אלון- אחיו של הרב מוטי אלון, אשר יצא בשאלה והקים ברבות הימים את בית המדרש החילוני "בינה" בתל אביב. בחוברת ארי שוצף ביקורת רהוטה ופואטית על אלוהים, על הממסד הדתי-רבני וטובע מטבעות לשון מצוינות כדוגמת ההפרדה ביו יהודים "רבניים" ליהודים "ריבוניים". קראתי ברעבתנות.
בסוף הקריאה הרגשתי שהחוברת משכנעת מאוד אבל שהיא גם משעשעת מאוד כי ככל שהעמקתי בקריאה ובניסיון להבין את דעתו של ארי על היהדות, על הדת ועל חיי הרוח התגברה בי התחושה שארי הוא בכל זאת, גם כחילוני מושבע, דתי מאוד. איך ייתכן? הלהט של השאלה הגדולה והספק הקורע, הלהט של השאיפה לאמת, של השאיפה לחיים גבוהים יותר, הלהט של התסכול של ארי מכך שחילונים מאבדים את מורשתם התרבותית ומפקירים אותה לידי דתיות "רבנית" שממנה הוא סולד, כל אלה מצטרפים ונצרפים לכדי אש כמעט דתית של דבקות ועניין במורשת התרבותית היהודית.

כי אולי העיסוק המתמיד בשאלות הגדולות, העיסוק העקבי במסתורין של החיים, הקריאה המתמדת לא להסתפק בתשובות פלקט רוחניות היא-היא המהות של חיי הדת והרוח ומהבחינה הזו גם חילוני "מושבע" כארי קורן באור רוחני חזק מאוד. וכך מצאתי שחוברת שאמורה הייתה להביך אדם מאמין מביאה אותי דווקא להתחזק בתחושה שרוח אינה "דתית" או "חילונית" ושאין יותר טעם שאגדיר את עצמי במי מן המונחים הללו. למה אדם רוחני ומשכיל כמו ארי אלון צריך לייסר את עצמו על כך שאינו מדקדק בכל תרי"ג מצוות? ואת מי משרתות ההגדרות האלה פרט לפוליטיקאים של המפלגות המגזריות? אם כך, מעתה אני לא חילוני ולא דתי אלא אולי, איך לומר? יהודי-ריבוני.


בחלק הבא: על התפכחות, נרטיבים ושאלות קשות בבירעם


קישורים:

• גרעין פארן בסרטון תדמית של "קרן שחף"- קישור ל'אתה-צינור'