מצפת לקדיתא

תקציר:

אחרי וידוי על עייפות וסבב רענון
אני מגיע לשבת בחמולה יהודית גלילית
ולומד מה זה פוסט ציונות מימין,
למה דמוקרטיה זה עשו
ומה משותף למדענים ולאנשי דת

מפת המסלול

עייפות
המסע הזה קשה משחשבתי. אחרי הימים העמוסים של צפת התגברה בי לאות ועפעפי עיני השלישית התחילו להיעצם מסיבות אותן לא חזיתי לפני צאתי כלל וכלל.
למשל, לא ידעתי שיהיה מתיש כל כך להיות אורח במשך זמן ממושך כל כך אצל כל כך הרבה אנשים: להלך על קליפות ביצים ברגישות, בנועם ובנימוס בכל עת, לספר את הסיפור שלי שוב ושוב ושוב, להגיד יפה שלום ולהרגיש חבל שלא השארתי מזכרת או משהו כתודה סמלית, לשכנע את עצמי שוב ושוב שמתנת האירוח היא הדדית ושכך או כך אין לך יכולת לחלק מתנות כל יומיים. כן לבקש מגבת או לא לבקש מגבת? איך אני מריח? הם באמת מציעים או סתם לא נעים להם והם רוצים שאסרב בנימוס? אני חי בפחד שמא אאבד את הרגישות ואתחיל לקדם לעצמי מוניטין של אורח רע...
למשל, לא ידעתי שיהיה מתיש כל כך לנהל בכל יום שלוש שיחות נפש לפחות: להישאר מרותק כל השיחה כדי לא לפספס אף תובנה, לקח, דעה או אמרה של הדובר, להיות רוב היום במאה אחוז הקשבה ולהרגיש רע אם בזבזתי זמן שיחה וסיפרתי על עצמי, להיות עסוק רגשית ושכלית כל היום וכל הלילה בעיכול המסרים העוצמתיים והסותרים שאני מקבל מכל בן שיח ומה שהם עושים לי ולנפשי ובזמן הנותר לנסות להבין מה אמת ומה שקר בכל העובדות שמתרוצצות, להיות רווי בשאלות גדולות ובו בזמן לנסות בכל הכוח להשאיר אותן פתוחות כדי שלא ייסתמו לפני שאני מקבל זוית חדשה מבן-השיח הבא, להימנע בכוח מלחשוב בתבניות, בקופסאות, בהכללות או בסטריאוטיפים...
למשל, לא ידעתי שהסכנה הכי גדולה שאורבת לפתחי היא הרדידות של החוויה, של ההבנה, של הרגש, שזוחלת אט-אט ככל שהמסע מתארך. רדידות שלוחשת "כבר ראית את זה", "כבר שמעת את הדברים האלה" ומסיטה וילון אפור חד-גוני על כל החוויות החדשות ומספרת אותן במילים של הישנות. רדידות שאוטמת את לבך, מקהה את חושיך ומשכיחה ממך כמה יפה הוא כל רגע...
אז חתכתי.
מצאתי כמה חברים שהיו בקורס טיפוס-גלישה וחזרתי אתם למרכז. משם יצאתי לשלושה ימים בנגב עם חבר ויומיים התאוששות אצל ההורים. חזרתי ליער ביריה ועליתי משם למירון, שם ישנתי ומשם יצאתי למחרת להדריך טיול של קבוצת קצינים במדבר יהודה. בסוף הטיול הכרחתי את עצמי לשוב - לקדיתא.

"עומס אינטלקטואלי" (קבר יונתן בן עוזיאל)

התנחלות גלילית
"עשיתי שבת" אצל משפחה מיוחדת מאוד- משפחת בר-נתן. מיד כשהגעתי קיבלו אותי במעין דרך-אגב אבל בהרבה חום ובלי לשאול שום שאלה, רק אמרו "תעלה למעלה תמצא לעצמך מזרון". הבלאגן היה בעיצומו, אף אחד לא ידע מי אני ולא נראה היה שאכפת לו, כולם המשיכו בהתרוצצות הקדחתנית של שבת במשפחה הכי גדולה שפגשתי בחיי.
שלום, אב הבית, הוא דתי אדוק בגוון קבליסטי-משיחי והוא ואשתו חפציבה גדלו במצוות "פרו ורבו" והביאו לעולם לא פחות מחמישה-עשר (!) ילדים כשהגדולה כבר בת שלושים ושש והקטן רק בן שמונה. ואם מוסיפים את הנכדים, החתנים והכלות למניין המשפחה מקבלים חמולה ענקית ושמחה המתפרסת על פני לא פחות משלושה בתים שונים וזה רק בקדיתא. יצאתי לסקור את הבית המרכזי וסביבתו.
הקיר החיצוני בחזית הבית מחופה אבני גזית, מה שמשווה לבית תחושה של בית אבן, אבל הבית בנוי כבמת עץ שעליה מוצבים שני קרוואנים שביניהם סגור חלל ציבורי גדול שהוא ה"סלון". פיגומי ברזל סביב הקרוואנים תומכים בקומה השנייה הבנויה גם היא עץ שמחולקת למחיצות בעזרת דיקטים, בדים ושמיכות תלויות מחוטים שבין העמודים. מסביב לבית שתי שבשבות חשמל ואוסף נאה של גרוטאות ו"חומרי גלם". אין גינה. העליבות והגבבה הם התמה העיצובית המרכזית כאן, אך את מה שייחסתי בתחילה למצוקה הכלכלית הנובעת בגידול חמישה-עשר ילדים יש לייחס לגורם אחר לחלוטין. מסתבר שאת בית המשפחה הרס מנהל מקרקעי ישראל בצווים שונים כבר שלוש פעמים (גרסת המנהל) והוא עדיין במחלוקת משפטית ולכן המשפחה לא משקיעה במיוחד בשיפוץ הבית "כי מי יודע, כבר שלוש פעמים ירדה ההשקעה שלנו לטמיון - עשרות אלפי שקלים כל פעם. לא נחמד לחיות ככה אבל אין מה לעשות, זה המצב". 
ואם המצב נדמה-היה לי "לא נוח" גיליתי תוך כמה דקות שהמקלחת המיוחלת תאלץ לחכות כי יש זיהום בצינור המים של היישוב ומשרד הבריאות הורה שלא לשתות מהמים. כמאתיים מטר מהבית, במרכז היישוב, הניחו עוקב ואליו שלחו אותי עם דלי מלא בקבוקים למלא מים לבישולים ולשבת. "מהר, מהר, יש עוד עשר דקות עד לכניסת השבת ואסור לטלטל שום דבר בשבת". אז רצתי. הגעתי בול בזמן.

זאטוטים בדרך להסעה ב"מרכז היישוב", לצד העוקב הזמני

מה זה פוסט-ציונות הלכתית
"אהה, גם אתה פה!", אמר לי שלום והכריז "מצוין השבוע יש לנו מניין לשבת" ובמשפט אחד קפצה דעתי על המשפחה למקום אחר והתבלבלתי מאוד: מצד אחד כמה חשוב להם להכניס אורחים אך מצד שני הבנתי איזו קלות הם נוהגים בהם, מצד אחד כמה הוגנים ולא-שופטים הם את האורחים שלהם ומצד שני כמה מעט הם מתעניינים בהם, מצד אחד כמה חשוב להם לקיים מצוות תפילה במניין ומצד שני כמה אין זה משנה מי ישלים את אותו המניין. אני מצידי הוקרתי תודה רבה על המיטה ועל הארוחה והתכוננתי לשלם את ה"מחיר" גם אם הוא כרוך, כמו שהבנתי בדיעבד, בלהעביר את כל יום השבת בתפילות. אדרבא, אחרי צפת רציתי מאוד לחוות שבת כהלכתה אבל לצערי עקב כך לא יצא לי להכיר את היישוב.
סדר קבלת שבת, תפילת ערבית, עונג שבת, טיש מאולתר עם הרב שלום, שינת לוחמים, תפילת שחרית של שבת, עלייה לתורה (אני לוי, בכל זאת), תפילת מוסף, הפסקת רענון, תפילת מנחה, תפילת ערבית, הבדלה וסדר קידוש הלבנה. לו"ז צפוף! עבור יהודי פורק עול מצוות שכמוני קשה להסתגל לשינוי של השבת מיום מנוחה מָרוּחַ ליום עבודה ארוך אבל הייתי בעיצומן של השאלות שלי סביב הרוחניות היהודית והתפילות היו חשובות לי אז השקעתי.
בצהרי השבת לאחר תפילת מוסף שלום דיבר על הרשע של הדמוקרטיה, ומכיוון שפרשת השבוע נגעה ביעקב ועשו גם הכריז: "הדמוקרטיה היא-היא עשו" והפליג בדברי גנאי על השיטה הרקובה שהיא הדמוקרטיה וסיפח אליה את כל העוולות שנעשו למשפחה וליישוב בשם השיטה הזו. "אז מה אתה רוצה שיהיה?" מישהו זרק לעברו והוא ענה כמעט מיד: "מלכות שמיים! ככה צריך! יש לנו תורה ויש לנו את הקב"ה והם צריכים לשלוט! ושלא יגידו 'יהודית-דמוקרטית'- או יהודית או דמוקרטית. להיות יהודי דתי פירושו לשאוף למלכות בית דוד, על זה אי אפשר לוותר."


שלטון האינסוף
יהודה, אחד הבנים, החל להתווכח עם שלום. "מה אבא, אתה לא יכול לעשות ככה. אולי יש בעיות אבל לא כולם מסכימים איתך והדמוקרטיה היא מאוד יהודית גם ככה. חוצמזה, מה ראינו עכשיו באביב בערבי? אנשים צריכים להרגיש שיש להם יכולת השפעה אחרת הם או מורדים או עוזבים. מה הם יעשו במדינת הלכה?". הוויכוח התנהל כמה דקות ושלום היסה אותו לפעמים בעדינות ולפעמים בגסות, אבל ביטל את דבריו. חשבתי לעצמי, הרי בסוף בית שני היו נהוגים הקרבת קורבנות וכיוב' והיום אנחנו במקום אחר לגמרי, אולי הגיע הזמן לשינוי הלכתי בסדר גודל דומה היום? אולי הגיע הזמן לוותר על הגישה הטוטאלית של שלום. אבל להצהרה הבאה לא הייתי מוכן: "שתדע, גם ההרצל הזה, הוא היה אנטישמי גדול! {מישהו ברקע זורק "עוכר ישראל!" ושלום מהנהן} רצה לקחת אותנו לאוגנדה בכלל! ולפני זה הוא בכלל רצה לפתור את בעיית היהודים בזה שכולנו נתנצר. והבנים שלו? או התאבדו או התנצרו, אין אף יהודי אחד ביניהם, בושה שאחר כך הביאו את העצמות שלהם להיקבר כאן, בושה. ברור שתצא לו כזו מדינה".
אחר כך יצאתי עם יהודה לסיבוב בכפר, לנסות להבין מאיפה הכוחות להתנגד לחינוך של בית אביו. הוא אמר לי: "לא. זה אבא שלי ואני מחויב לכבד את דעתו, גם אם אני לא מסכים, ויש הרבה במה שהוא אומר" וכאן הוא העלה טיעון מעניין- הרי כל מטרת התנועה הדתית-יהודית היא להשליט את מרותו של האינסוף ("השם") על חיי האדם כדי לשחרר אותו מעריצות המציאות הזמנית ובמובן זה הדמוקרטיה מחבלת במאמץ הזה. כי גם בדמוקרטיה, בדומה לכל עריצות אחרת, מדובר בשלטון המציאות בעצמה ולא בשלטון האינסוף במציאות, כלומר "השלטון הכי טוב הוא מלכות הקב"ה". אבל יהודה לא משוכנע בכך. נזכרתי בג'לאל הבהאי שאמר לי "הניצוץ האלוהי מתגלה בחיכוך בין שתי דעות שונות" וחשבתי לעצמי- כל הכבוד ליהודה. אולי התקווה לטוב בעולם צומחת לא מאידאולוגיות אלא מהיכולת שלנו לזנוח אותן.


דת ומדע
לאחר ארוחת הערב של השבת הגיע שלום עם אוסף של דפים מודפסים מהאינטרנט על פרשת השבוע והחל לדרוש באוזני קומץ האנשים שישבו בסבלנות ולא התרוצצו עם עשרות הילדים שמסביב. שלום התחיל מפסוק תהלים מבואר מה"זוהר" על חכמה שמקורה מהרקיע ועל השם שנמצא מעל לרקיע ודרכה הסביר מה קרה במעמד המאבק בין יעקב למלאך על מעבר היבוק. וכדרכה של היהדות הרבנית בכל הדורות, ציטוט פואטי הוא רק תירוץ נאה כדי להיכנס לעולם מנותק לחלוטין של פלפולים (לאו דווקא משהו רע) אך פלפוליו של שלום לא היו הלכתיים אלא מטאפיסיים ומהר מאוד המדרש התעלה והתפתל אל אלקטרונים ומכניקת קוונטים ודנ"א וספירות קבליות ומה-לא בבליל מהיר וקצבי שכמו נועד לגרום לאנשים להפסיק לעקוב. אך חפציבה, אחד הבנים ואחד האורחים המשיכו להנהן בהבנה ובאישור ואחת הבנות הגדולות יותר זרקה, בהומור ציני או בהתלהבות יתרה - איני יודע, מילים של עידוד כמו מתפעלת ממופע קרקס. התקשיתי לעקוב. הנאום המשיך בהתלהבות חוצבת-להבות ושלום השליך לעבר המאזינים אטומים ואורות עליונים וקוורקים עד שהוא הגיע לסיכום: "יעקב עולה ומגיע עד לקצה הגבוה ביותר של ההבנה האנושית! הוא עולה ועולה ועולה ובא לבורא עולם ואומר לו 'אדוני, אם נגזר עליי לחיות כבן-אדם בעולמך אני רוצה לדעת!' אני רוצה לדעת! הוא צועק לו וכמעט חוצה את קו הדעת האחרון בינו לבין איחוד מוחלט עם הקב"ה ואם לא היה בא המלאך לעצור אותו הוא גם היה מגיע. המלאך מגיע ונאבק איתו 'אתה לא יכול להגיע לכאן!' הוא צועק לו, ויעקב מתעקש 'לא, אם השם רוצה שאני אחיה בעולמו אני רוצה לדעת!' אז אחרי שהוא מסביר לו שאי אפשר המלאך מפייס אותו ומוסר לו כמעט את כל מה שרצה לדעת ורק אז יעקב יורד... לא יאומן איזה יופי. אתה מבין?" הוא פונה אל אחד הבנים, "תראה איזה יופי, יש אלפי מדענים גויים בכל העולם שעסוקים יום-יום ושעה-שעה בלהוכיח את התורה שלנו, עובדים את השם בלי שהם יודעים בכלל, איזה יופי..." משעשע, חשבתי לעצמי, מכל ההרצאה הזו הגעתי אני בדיוק למסקנה ההפוכה...


בחלק הבא: אקולוגיה קהילתית


קריאה נוספת:

• גלובס על קדיתא - קישור
• עכבר העיר על קדיתא - קישור