תקציר:
לפני שפנייה מסעירה מבימאית טלויזיה מסיטה אותי מהמסלול
אני מבלה במסיבה בכפר סטודנטים ציוני.
אחרי התחלה ברגל שמאל אני נשאב אל המצלמה
אבל מבייש את עצמי מול חברים ובסוף חוזר למוטב
אני מבלה במסיבה בכפר סטודנטים ציוני.
אחרי התחלה ברגל שמאל אני נשאב אל המצלמה
אבל מבייש את עצמי מול חברים ובסוף חוזר למוטב
ביקור מארץ הטלויזיה
גאווה היא מלכודת נפלאה והפרסום הוא המנגנון המשומן ביותר ללכידת שוטים, מניסיון. כשדיברתי עם הבימאית של הסרטים הדוקומנטריים שרצתה להצטרף אליי כבר יכולתי לחוש את טבעת החנק מתהדקת אבל המצאתי לעצמי תירוצים שונים ומשונים כדי להמשיך פנימה: פלפול המסע, "עוד חוויה", משיכת קוראים לסיפור... כל פקפוק הפך לתירוץ ומה שהתחיל כסוף שבוע בו היא תצטרף אליי בלי מצלמות הפך למסלול נפרד בליווי צלם בשכר.
זה קרה בערך ככה:
- "קודם כל", הכרזתי, "אני לא גיבור של אף סרט. זת'אומרת שאני לא לפני המצלמה, ואם אני אהיה מול המצלמה זה יהיה רק יחד איתך"
- "מה אתה עושה בסוף השבוע?" היא החליפה נושא בזריזות.
- "אני מתכנן להיות בקרית שמונה"
- "מה יש בקרית שמונה?"
- "מאהל מחאה, אני מקווה לפגוש לשיחה זוג לסביות נשואות, עובדים סוציאליים, מנהל בית ספר וכיוב'..."
- "אויש קרית שמונה זה לא מעניין"
- "בסדר אבל זה איפה שאני אהיה. אם את רוצה את יכולה אולי להצטרף אליי לרמת הגולן..."
- "למה שלא תיקח אותי לאיפה שסיפרתַ לי, לעכו עם הערבים והנוצרים וזה?"
- "אבל אני אהיה בקרית שמונה, לא מוצא חן בעיניי לחזור אחורה. אם את רוצה, באזור נצרת יהיה מעניין לך, אני אגיע לשם אולי עוד חודש ככה"
- "אבל אני לא יכולה לחכות עד אז. עוד שבועיים אני צריכה להגיש את הפיילוט ליֶס-דוֹקוֹ אחרת אין תקציב. זה אומר שיש לנו את הסופ"ש וזהו"
- "אוקיי, אז בואי לקרית שמונה"
- "אבל יש לנו רק סופ"ש לצלם את הפיילוט וקרית שמונה זה לא ואוו. מה אתה אומר, רק לסוף שבוע, תבוא לקראתי ואחר כך כשיהיה תקציב נעשה את מה שאתה עושה?"
כל הזמן הזה קיננה במוחי ההבנה שצריך ששנינו נתאם ציפיות, שאני צריך לקבל ממנה התחייבות לעקרונות שייגנו עליי מפני חטיפה של המסע שלי אחרת השותפות שלנו תגיע לפיצוץ אבל בכל פעם שהעליתי את הנושא היא הייתה צריכה לקצר את השיחה באמתלת "אני בדיוק נכנסת לסרט עם חברה אני אתקשר אליך עוד שעתיים" וכיוב' וכך נגרר המשא ומתן עוד מספר ימים ואני נסוגתי עוד קצת ועוד קצת עד שלבסוף הגיע יום המפגש והכל קרה כמו שהיא רצתה. בדיעבד אני מזועזע מכמה קשה היה לי להציב גבולות וכמה קל היה לי לשקר לעצמי.
 |
| כפר ג'יש (גוש חלב) |
בקרית-שמונה התארחתי אצל קומונה של מתנדבי שנת שירות של עמותת "איילים" שעוסקת בחיזוק הפריפריה דרך בניית כפרי סטודנטים. בקריית-שמונה העמותה אימצה את שכונת "עולי הגרדום" המוזנחת ובנו בה את הכפר העירוני היחידי של העמותה. כ-80 סטודנטים מקבלים מלגות מחייה כדי לגור בשכונה ובתמורה הם מתחייבים לכמה מאות שעות של עבודה התנדבותית במסגרת העמותה בשכונות הקשות של העיר. למזלי הגעתי בדיוק בערב בוגרים של העמותה וכך זכיתי לשמוע סקירה היסטורית של חוויות מחשלות מפי כל מחזור ומחזור: איך פעם היה חשמל רק בדירה של הבנות, איך בדירה ההיא בכל פעם שהורידו את המים באסלה בקומה מתחת יצא שפריץ מהתקרה, איך גורמים שליליים בשכונה ניסו להרוס את ההפנינג הראשון וכו' וכו'. בין לבין גם רצו בדיחות על הש"שים, בדיחות על הרכזים, בדיחות על בכירי העמותה, בדיחות על השכנים ה"ילידיים" ובדיחות על הזוגות שנפגשו בכפר. כל האנרגיות החמות, השמחות והמצחיקות להפליא (בעיקר בזכות ליצנות של הש"שים) במפגש הבוגרים נרתמו למסיבת חנוכה מצויינת שהתקיימה מיד אחרי. השתכרתי, רקדתי, דיברתי שטויות ונרדמתי על הספה של הש"שינים שהיו שיכורים עוד הרבה יותר ממני. בבוקר יצאנו כולנו עם התיקים הגדולים וחמרמורת קלה בירידה ארוכה דרך חצרות הבתים אל צומת היציאה דרומה ואני הרגשתי כאילו חזרתי שש שנים אחורנית אל שנת השירות שלי. איזה חבר'ה מצויינים...
מתחילים ברגל שמאל
קבעתי להיפגש עם הבימאית והצלם בקיבוץ רביד של תנועת "דרור ישראל". ובזכות טרמפ ישיר מקרית שמונה לקיבוץ באדיבות סטונדטית לעבודה סוציאלית (ופליטת גרעין "חולצות כחולות") הגעתי כשלוש שעות לפני המועד שקבענו. הרמתי טלפון לאיש הקשר שלי בקיבוץ ונפגשנו.
"אהמ דני, לפני שאנחנו ממשיכים אני חייב להגיד לך משהו" עצרתי את השיחה, "אתמול היא התקשרה אליי ואמרה לי שהיא מביאה צלם." פניו של דני האדימו, "עכשיו אני יודע שלא דיברנו על זה ושזה לא בסדר מצידי ואני לגמרי מבין אם אתה כועס. אני פשוט אגיד לה שאם אתם לא מאשרים הוא פשוט לא יצלם בקיבוץ"
- "תשמע, זה ממש לא בסדר", הוא אמר עם פנים כבושות באדמה. כנראה שמרוב כעס הוא לא שמע את הפתרון שהצעתי... "יש דרך ויש צורה. אתה צריך להבין שכל הקיבוץ הוא כמו בית גדול ויש לנו זכות לפרטיות. אם אתה רוצה לצלם פה אז תפנה בצורה מסודרת למזכירות והם יבדקו ויאשרו, לא ככה"
- "אני מבין לגמרי, אתה צודק אבל היא מבחינתה חייבת לצלם. אם אני אתקשר אליה עכשיו ואגיד לה שלא מצלמים בקיבוץ זה יהיה בסדר?"
ואמנם התקשרתי לבקש שלא נצלם בקיבוץ אבל כשירדתי לשער הקיבוץ כדי לקבל את פניהם ציפתה לי הפתעה. מול הרכב החונה בצידו הפנימי של השער עמד צלם גבוה שעל כתפו מצלמה ענקית המכוונת אליי ומלפניו עמדה אישה מבוגרת, רזה מאוד וגבוהה בנעלי פלטפורמה וסוודר תכלת בוהק, ידיה פרושות לצדדים כמו קוראת לי שאחבק אותה. התחלתי לנופף בידיי מתחת לסנטר בתנועות פראיות ורצתי אליהם. התחלנו ברגל שמאל.
- "מה את עושה?! אמרתי לך לא לצלם בקיבוץ!" צרחתי.
- "אנחנו לא בקיבוץ אנחנו בכניסה אליו ואין פה אף אחד. הם לא יראו"
- "את לא מבינה?", הרגעתי מעט את קולי, "נתתי את המילה שלי שלא נצלם פה. למה את חייבת ישר לצלם?"
- "מה הבעיה? סך הכל אני מצלמת אותך ואותי נפגשים, אף אחד לא יודע איפה זה. מה הבעיה?"
- "אני לא מבין, אי אפשר קודם להיפגש ולדבר כמו שני אנשים רגילים? נתאם ציפיות, נדבר על מה שנעשה בסוף שבוע ואת תגידי לי מה את רוצה לצלם?"
- "טוב בסדר, מה אתה כועס? אז בוא נדבר."
לא ככה חשבתי שזה יהיה...
מול המצלמה
אבל על אף החשדנות הטבעית שלי והרתיעה המוזרה שחשתי בתחילה מסתבר שכיף להיות מול המצלמה. כמו מלכת פיתויים שמסמנת עם האצבע שלה "תתקרב עוד קצת... עוד קצת..." ובו בזמן אשת השיחה הכי נעימה, המצלמה מקשיבה ולא שופטת, מקבלת אותך כמו שאתה או יותר נכון כמו שהכי היית רוצה להיות. לידה כל קשרי הלשון מותרים, כל מנעולי הרגש נפרצים והשיחה גולשת ופורצת סכרים עבים של פרטיות. כמה מרתק הסיפור שלי! והצליל מהדהד שלי... שלי... שלי... לי... לי... לי... אני מרקד, מפזז ומפזר את מילותיי כמו כוכב הבמה תחת אור הזרקורים, משתכר ומתבסם בתשומת הלב. "יש לו נוכחות טובה על המסך", הצלם מחמיא ואני מצטחצח.
שוטטנו ככה כמה שעות, הבימאית מחלקת לצלם הוראות מקצועיות שנשגבו מבינתי ואני כמו שחקן צייתן הולך מפה לשם כדי לביים מחדש את המפגש שלנו או את אחת השיחות. פגשנו בדרך שני קיבוצניקים מקיבוץ מורן שעובדים במרעה הבקר של המשק ונכנסנו להתארח במאהל של משפחה בדואית וכולם הגיבו באופן דומה: התלהבות שמחה ולהיטות לספר את סיפורם ברהיטות ותכליתיות. אני בחיים לא הייתי שומע את הסיפור האישי של האנשים האלה בצורה כזו... "אתה רואה?" אמרה לי הבימאית, "זה ממש לא כמו שאמרת. המצלמה לא מרתיעה אנשים, להפך. אנשים אוהבים את זה. זה יעזור לך בטיול שלך". אולי בכל זאת כדאי לי לכרות ברית איתה?
אבל הבימאית התלבטה בינה לבין עצמה ועדיין ניסתה לגבש את נושא הסרט שלה אחרי שנהיה ברור שהיא לא תעשה מסע רגלי בארץ. "אולי אני אעשה סרט על איך אני מקימה לעצמי בית, ככה, בטבע" היא זרקה בדרך אגב ואני מיד התגייסתי לעזור "אני מכיר מלא אנשים שיוכלו לעזור לך. יש אחד שמתמחה במערכות מי גשם..." למחרת כבר נזרקה התוכנית המפורטת שבניתי ללכת להררית דרך עילבון ונסענו לפגוש את ראובן בצבעון.
חזרה מבישה לצבעון
אבל בדיוק כמו חברי הקיבות ברביד גם ראובן לא אהב את המצלמה. או אולי בעצם מה שהוא לא אהב היה העובדה שבתשע בבוקר, יום שבת, דפקה הבימאית על דלתו עם צלם ומצלמה וביקשה ממנו שיעשה איתה סיבוב. שתי דקות לתוך הסיור בחצר וראובן כבר עצר אותה. "מה קרה?" שאלה הבימאית, "לא מוצא חן בעיניי" אמר ראובן, "מצטער, אבל אני לא רוצה להצטלם. לא מתאים לי." הוא הגניב אליי מבט עייף ואני התמלאתי בושה. "בואו פנימה", הוא אמר, "אפשר אולי להציע לכם כוס קפה?" אבל הבימאית הייתה בלחץ- כל דקה עולה לה כסף ואין את מי לצלם אז היא שאלה את ראובן שוב והוא שוב סירב בנימוס תקיף. חוסר הנימוס שלה התחיל להכעיס אותי וגרם לי לכעוס על עצמי שהבאתי אותה לכאן, דווקא לאחד המקומות שהכי הערכתי. "תשמע ראובן אני כל כך מצטער", אמרתי כשהצוות לא היה סמוך, "אני לא ידעתי מה אני מביא הנה. ממש סליחה על הבלאגן, לא ככה רציתי לחזור הנה..."
"זה לא נורא, אל תדאג. אני צריך להגיד לך תודה שזימנת לי שיעור בלהציב גבולות", הוא ענה ואני שמעתי את הביקורת המרכזית שלי על עצמי, "כבר הרבה זמן שאני מחפש לעבוד על זה ועכשיו נתת לי הזדמנות".
בינתיים הקפה היה מוכן והבימאית התיישבה לידי. "אתה יודע", היא אמרה, "זה לא זול כל זה".
- "מה לא זול?" שאלתי.
- "צלם ליומיים, ציוד צילום, המקלות, דלק. מאיפה אתה חושב שזה מגיע? אתה יודע כמה זה עולה?"
- "אני מניח שהרבה"
- "כן... המון... אני יצאתי פה בהימור גדול אתה יודע. פתחתי חסכונות מהפנסיה, באתי על הזמן שלי מהסוף שבוע."
- "תראי..." התכוונתי להזכיר לה שהכל היה רעיון שלה ושלא אני ביקשתי את זה אבל היא קטעה אותי.
- "תגיד, את מי פגשת שהוא מעניין?"
- "מזת'אומרת מעניין?"
- "מישהו במאבק, מישהו שנלחם, מישהו במשבר..." העליתי חיוך. היא פנתה אל ראובן וביקשה תשובה.
- "פה לא נלחמים", אמר לה ראובן, "זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להשיג כאן. קיום שהוא לא 'נגד' מישהו או משהו" הבימאית עיקמה את אפה בתסכול.
- "תראי, אני פוגש את מי שאני פוגש", הוספתי, "זה כל הכיף. ורוב האנשים בארץ כנראה לא במאבק גדול או שלפחות הם לא חיים סביבו". ובאותו הרגע הבנתי שאני והטלויזיה לא נוכל לטייל ביחד- הטלויזיה רוצה את ה"שואו", את הסיפור, את האייטם והיא תעשה את כל מה שצריך כדי להשיג אותו, הטלויזיה לא מנומסת, לא מכבדת והיא סופרת רק את הכסף. הבימאית לא יכולה הייתה להתנהג אחרת... ראיתי איזה מחיר אישי אני עתיד לשלם על התפשרות בדרכי וכמה סגנון חף מרייטינג חשוב כשמנסים ליצור מפגש אנושי משמעותי.
הניסיון האחרון של הבימאית בצבעון היה לראיין את אחד מחברי הקהילה שגר בשכונת היורטים. ושוב נותרתי המום בפני כוחה של המצלמה להפיק מאנשים סיפורים עמוקים, אישיים ופרטיים באופן רהוט כל כך. טעם מריר של החמצה עלה בפי מהמחשבה על הסיפור המדהים שהייתי מפספס פה ביישוב לולא המצלמה. אחרי הראיון הם יצאו ביחד לסיבוב ארוך בקיבוץ אבל הפעם אני נשארתי ביורט. וכשהיא והצלם חזרו דעתי כבר הייתה מיושבת- המלצתי לה על ערבייה מוסלמית מסח'נין שמקימה תנועת נוער חדשה ושבוודאי תשמח על החשיפה וביקשתי שהיא תוריד אותי בצומת של ג'יש.
- "אז מה, לא הסתדרנו כל כך, אה?" היא אמרה כשנפרדנו בצומת.
- "אנחנו מאוד שונים", אמרתי לה, "וזה בסדר גמור."
- "אז אם תפגוש מישהו עם סיפור מעניין, תודיע לי?". היא ביקשה ואני הנהנתי.
נפרדנו בחיבוק רזה. אז האם המצלמה תורמת או פוגעת במפגש האנושי? עוד שאלה פתוחה.
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
בחלק הבא: צדיקים חברתיים, לסביות, לקטים מטיילים ושוטרים
כל-כך מעניין לקרוא את זה. נפלא. סליחה שאין פוליטיקה הפעם...
השבמחקכאשר קראתי את הבלוג, נזכרתי בטור הביקורת של מדור הטלויזיה של עיתון ה"ארץ" בנושא דוקו ריאלטי.
השבמחקבטור הזה (שלצערי אין לי קישור אליו) דובר על שתי תוכניות הראשונה זה תוכנית "הסיפור" בה הוצג בחור עשיר ומוצלח שחוזר חזרה לעיר הולדתו להתמודד עם הבריונים שהרביצו לו בבית ספר היסודי. בתוכנית הזו הוא הוצג כאיש עשיר, חכם, רהוט או בקיצור "מוצלח". לאחר מכן הוא דיבר על התוכנית "מעושרות" והסביר איך אותו בחור שהופיע לפני שניה "בהבסיפור" מופיע עכשיו בתוכנית כגוץ, שלומיאליי אידיוט שמפלרטט אם כל דבר שזז.
לאחר קריאת הטור הזה הבנתי סופית שטלוויזיה הוא מכשיר שמעביר לנו סיפור מנקודת מבט מאוד מאוד סוביקטיוית, היא לא נותנת לנו את האמת אלא רק זווית הסתכלות מאוד מצומצמת שכבר בררו לנו מה נראה לנו מעניין.
ב"הסיפור" רצו להציג לנו אדם שמתגבר בצורה הירואית על קשיי העבר, ואילו ב"מעושרות" רצו להציג לנו אדם שיהיה אתנחתא קומית. לנו לא באמת ניתן הזכות לראות וגם , בתכל'ס לאותו האדם שהוצג בתוכניות אלה.
אני שמח שלא השתתפת בתוכנית טלוויזיה, כי במקום להיות "אדם שמנווט בהיכלי המראות שנקראים ארץ ישראל" היית הופך להיות אדם שנתקע במראה של איך מישהו רוצה להציג את ארץ ישראל.
אם כל זה נאמר, אני אסיים בשאלה שמציקה לי בנושא טיולים;
האם אנו מטיילים בשביל החוויה של הרגע, או בשביל הסיפור שנוכל לספר אחר כך?
כי אם אנו חיים בשביל הרגע, למה הרצון לתעד את הכל,
ואם אנו חיים בשביל הסיפור אז מה הבעיה לזייף את האותנטיות בשביל עוד טוויסט בעלילה?
לדעתי האישית, האמת בנושא זה, כמו בדברים רבים, מצוי בשאלה האמיתית שאנו שואלים את עצמנו:האם זה "איפה אני נמצא? או "לאן אני הולך"
ניפגש בשבילים
מטבע יקר,
השבמחקדעתי היא ששני סגנונות הטיול, החווייתי והסיפורי כאחד, מוגבלים ומייצגים את אותה התופעה: אנחנו מטיילים את עצמנו ומחפשים לחוות בעיקר את עצמנו בין אם זה מיידית או עתידית, בין אם זה בעונג של חוויית העצמי בעולם (הרגע) או בעונג של חוויית העצמי בעיניי אחרים (הסיפור). ושני הגוונים יכולים להתבטא פתולוגית בין אם כטיולי "אקסטרים" חסרי אחריות או כטיולי "פייסבוק" מבויימים לעייפה. היינו הך.
ולכן לפי דעתי מה שנותר לאדם שרוצה לטייל "באמת" ולחוות משהו שהוא, בהיבט המהותי, מחוץ לעצמו זה המפגש עם האחר (הופ הגענו לעמנואל לוינס). מה הכוונה? זה בדיוק מה שאני חוקר במסע הזה... אספר לך כשאבין (בע"ה).
הפרק הבא נוגע קצת בגוונים מיסטיים יותר של חוויית הטיול, אשמח לשמוע גם שם את דעתך.
בשבילים! מיכאל
גרמת לי להיזכר מציטוט שקראתי במסעותי בניכר,
השבמחקמקווה שזה יסייע לך במסעך
"For many years I traveled for myself alone. I refused to write about my trips, or even to plan them with any useful purpose. Friends would ask what research had taken me to Malaysia or New Guinea or Pakistan, since it was obvious that nobody would go to these places merely for recreation. But I did.
And I felt a real need for rejuvenation, for experiences that would take me away from things I usually did, the life I usually led.
In my everyday life, I often felt a stifling awareness of the purpose behind everything I did. Every book I read, every movie I saw, every lunch and dinner I attended seemed to have a reason behind it. From time to time, I felt the urge to do something for no reason at all.
I conceived these trips as vacations-- as respites from my ongoing life-- but that wasn't how they turned out. Eventually, I realized that many of the most important changes in my life had come about because of my travel experiences. For, however tame when compared with the excursions of real adventurers, these trips were genuine adventures for me: I struggled with my fears and limitations, and I learned whatever I was able to learn.
But as time passed, the fact that I had never written about my travels became oddly burdensome. ... Writing is how you make the experience your own, how you explore what it means to you, how you come to posses it, and ultimately release it.
Often I feel I go to some distant region of the world to be reminded of who I really am. There is no mystery about why this should be so. Stripped of your ordinary surroundings, your friends, your daily routines, your refrigerator full of food, your closed full of your clothes-- with all this taken away, you are forced into direct experience. Such direct experience inevitably makes you aware of who it is that is having the experience. That's not always comfortable, but it is always invigorating.
I eventually realized that direct experience is the most valuable experience I can have. Western man is so surrounded by ideas, so bombarded with opinions, concepts, and information structures of all sorts, that is becomes difficult to experience anything without the intervening filter of these structures. And the natural world-- our traditional source of direct insights-- is rapidly disappearing. Modern city-dwellers cannot even see the stars at night. This humbling reminder of man's place in the greater scheme of things, which human beings formerly saw once every twenty-four hours is denied them. It's no wonder that people lose their bearings, that thye lose track of who they really are, and what their lives are really about.
So travel has helped me to have direct experiences. And to know more about myself."
-- Michael Crichton
ואוו. איזה קטע מצוין!
השבמחקמאיזה ספר הוא?