תקציר:
אחרי חשיפה ראשונית לנושא מפוני בירעם ואיקרית
אני שומע את גרסת קיבוץ ברעם לאירועים
ומחליט לקפוץ לכפר ההרוס בירעם.
אני קורא חוברת "פוסט ציונית" שמעוררת בי רתיעה
ושיחה עם אחד ממפוני הכפר מעלה שאלות נוקבות
אבל תקווה קלושה
אני שומע את גרסת קיבוץ ברעם לאירועים
ומחליט לקפוץ לכפר ההרוס בירעם.
אני קורא חוברת "פוסט ציונית" שמעוררת בי רתיעה
ושיחה עם אחד ממפוני הכפר מעלה שאלות נוקבות
אבל תקווה קלושה
ככה זה בדמוקרטיה של יהודים
אני מניח ששלב חשוב, כואב אך הכרחי בחייו של כל אדם השואל שאלות הוא שלב ההתפכחות. ולכן עכשיו אני מופתע מעצמי שחשבתי שאצא למסע ארוך של מפגש אנושי בארץ ישראל ולא אתפכח, שלא יתנפצו בפניי אשליות ילדות ושלל מיתוסים, שלא אמצא את עצמי שומע דברים שאני לא רוצה לשמוע או לא רוצה להאמין להם.
כשהייתי בן תשע-עשרה חברה שלי דאז העניקה לי מתנה יוצאת דופן שאני מוקיר עד היום - אוסף מפות בריטיות של עבר הירדן המנדטורי משנת 1944, טופוגרפיות בקנה מידה 1:100K, מפורטות עד לרמת המעיין והבית. וכשמעיינים במפות קשה שלא לראות שהכפרים הערביים, קטנים ככל שיהיו, שלטו בנוף הישראלי ונפרסו באופן אחיד ברוב חלקי הארץ איפה שהיום אנחנו רגילים לראות יערות קק"ל וקיבוצים. אבל לזה תמיד היה לי הסבר נוח למדי - "אמרנו לערבים שהם יכולים להישאר אבל הם בחרו לברוח", כלומר נכון שהערבים גרו בכל הארץ הזו אבל זה שהם לא כאן זו בחירה שלהם ולכן הם לא יכולים להאשים אותנו.
 |
| הכנסייה באיקרית |
המדינה, כך מסתבר, מאפשרת למפוני הכפר לקיים תפילות ומחנות נוער סביב הכנסייה של הכפר וגם מאפשרת לחברי הקהילה לקבור את מתיהם בבית הקברות של הכפר שעדיין עומד על תילו (תרתי משמע) במרחק-מה משם. "חשוב מאוד שהנוער ישמור על הקשר שלו לכפר, שלא ישכחו מאיפה הם באו ומה שייך להם" אמרו המבוגרים.
- "למה המדינה לא משיבה אותכם לכפר?" שאלתי.
- "כבר בשנת 51' בג"ץ קבע שצריך להחזיר אותנו אבל כל הזמן אמרו שבגלל סיבות ביטחוניות אעלק אי אפשר להחזיר אותנו. ובשנת 95' הייתה את ועדת ליבאי שקבעה שצריך להחזיר אותנו ורבין היה אמור לאשר את זה אבל אז הוא נרצח. מאז ממשיכים למשוך אותנו... אין מה לעשות, ככה זה בדמוקרטיה של יהודים."
מאז השיחה ההיא היה לי ברור שאני רוצה לרדת לעומקו של העניין והנה הגעתי אל קיבוץ ברעם. למחרת היום קבעתי ללכת ברגל אל כפרו התאום של איקרית, בירעם, ולאחר מכן לשוחח עם אנשי הקהילה בכפר הסמוך ג'יש.
בין ברעם לבירעם
"כשעלינו על הקרקע, יישבו אותנו בבתים של בירעם וגרנו שם שנתיים. אבל תמיד אמרנו שזה זמני, שאנחנו לא מוכנים לגור בבתים שלהם", אמר לי איציק - לוחם פלמ"ח וממקימי קיבוץ ברעם, "ידענו שעשו לתושבים רע וידענו שהם גרים בינתיים בג'יש. אז לחצנו וקיבלנו מקום אחר וישר כשהיה אפשר לעבור למאחז אז עברנו. שתבין, כשעברנו לפה היו לנו שני אוהלים ומגדל וזה היה בחורף. אתה יודע מה זה לשבת על הגבעה הזאת בחורף עם אוהל? עד כדי כך רצינו לעזוב את הכפר בירעם.
"בוא אני אספר לך סיפור. יום אחד ישבנו בארוחת ערב בחדר אוכל בקיבוץ כשכבר הוא היה כאן והגיעה מחלקה של חיילים מהנדסה או משהו. באותה תקופה הקיבוץ היה גם משלט גבול, כמו רוב הקיבוצים של אז, והיה מקובל שחיילים מגיעים לכאן לפני משימות. הם שאלו אם אפשר לישון אצלנו ולאכול איתנו אז אמרנו להם 'בטח, בטח, אולי אין לנו הרבה אוכל אבל לא נורא, נתחלק'. שאלנו אותם באיזו משימה הם והם אמרו לנו 'שלחו אותנו לפוצץ פה כמה בתים של ערבים בכפר כאן ליד. נעשה את זה מחר'. איך ששמענו את זה קפצנו עליהם החבר'ה כאן, אתה יודע, בכל זאת לוחמי פלמ"ח ועובדים בפלח'ה, לא פראיירים, לקחנו להם את כל הנשק וקשרנו אותם ונעלנו להם את הקומנדקר. אתה מדמיין היום מישהו עושה דבר כזה? איזו חוצפה! שלחנו שני חברי קיבוץ עם ג'יפ באמצע הלילה שנסעו ישר למרכז אל חברי הכנסת של התנועה. הם העירו אותם ובשש בבוקר הם כבר היו אצל לבון. אבל הוא לא הסכים לשמוע אותם אפילו. הם חיכו שעות אצלו ובסוף ויתרו. וכמה זמן היינו יכולים להחזיק את החיילים המסכנים קשורים? בסוף ירדה הוראה ושיחררנו אותם. במזל החליטו לא לעשות לנו שום דבר על מה שעשינו. אבל את הכפר הם פוצצו. ואל תקשיב לשטויות שאומרים על זה שפוצצו את הכפר מהאוויר, אנחנו ראינו את הכל מכאן - זאת היתה מחלקת חבלה אחת וזהו.
 |
| הריסות הכפר בירעם. רחוק ברקע: קיבוץ ברעם במיקומו הנוכחי |
א. הקיבוץ מכיר ויודע את העוול שנעשה לתושבי הכפר בירעם
ב. הקיבוץ לא מתנגד לחזרתם לכפרם ולאדמות לא מעובדות על ידי ישובי הסביבה
ג. הקיבוץ מוסר את כל הטיפול הפוליטי למזכירות הקיבוץ הארצי, לחבריו בסיעה בכנסת ולחברי ממשלה
ד. אם מישהו מהחברים מעוניין להשתתף באירועי מחאה הקיבוץ אינו מתנגד לפעולתם של בודדים, אך לא בשם הקיבוץ
ובאמת יש די הרבה חבר'ה כאן מהקיבוץ שהולכים לעצרות של המחאות שלהם ובכנסת, ויש פה אנשים שיש להם חברים טובים מאוד בקהילה בג'יש. יחסים מצוינים, באמת.
אז מה קרה בבירעם? על העובדות הבסיסיות אין כל ויכוח. בעיצומם של הקרבות בצפון הגיעו אנשי צבא לכפר בירעם, שמעולם לא היה עויין לישראל, והודיעו להם שבגלל הקרבות ולמען בטחונם האישי עליהם לעזוב את הכפר למשך שבועיים ואנשי הכפר צייתו. אך כשהם רצו לחזור לכפר הם לא הורשו מסיבות שונות, עד לעצם היום הזה. במשך השנתיים שלאחר המלחמה אוכלס הכפר על ידי גרעיני ההקמה של קיבוץ ברעם שעודדו להתיישב בנקודה עצמה אך סירבו בתוקף ועברו לנקודה אחרת היכן שהקיבוץ ממוקם היום. בתחילת שנות החמישים, הרבה אחרי מלחמת העצמאות, הכפר פוצץ באופן יזום על ידי הצבא מול עיניהם של אנשי הכפר שעברו לכפר הסמוך ג'יש.
"גראונד-זירו"
יצאתי ברגל עם חבר בשם גדי מקיבוץ ברעם לכיוון כפר בירעם וכשהגענו מצאנו כיתה של לימודי ארץ ישראל מתיכון בעמק חפר עוברים שיעור שדה על בית הכנסת של בָּרְעַם. אלמנטים של כנסיות, שימושים משניים, אָפְּסִיסִים, כותרות דוֹריוֹת ויוֹנִיוֹת ושלל מושגים התעופפו באוויר, התלמידים גילו נכונות וגם בקיאות רבה ורשמו באדיקות את הסברי המורה.
אני וגדי יצאנו לסיבוב באתר שאין בו שמץ אזכור לכפר הערבי שישב כאן עד שנת 48' או למחלוקת שסוערת סביבו... גם המורה לא טרח לציין בדבריו כל אזכור להריסות הבנייה המודרנית והמפוארת שמסביב. האם ראוי שהוא יתייחס לנושא? אני מוצא את עצמי צופה באספקלריית החינוך שאני עצמי קיבלתי ורואה את האשלייה של הזיכרון ההיסטורי נרקמת לה אט-אט וכמו באורח קסם עוטפת את בית הכנסת התלמודי בקרום בועה שהופכת את הקירות והקשתות הסובבים את הגבעה לוילונות הבל שקופים, רעש רקע של גלי אבנים.
הסטנו את וילונות הענן הצידה וצעדנו פנימה מבעד למראה, כמו אל תוך נוף חלום. ריח חיי הכפר השלווים עוד לא מש מההריסות- עדיין אפשר לשמוע הדים של קרקורי תרנגולים וטיפופי רגליים על רצפות אבן קרירות בין ציוצי הציפורים ולדמיין חיים אחרים, בתקופה אחרת. התהלכנו בסמטאות האבן העדינות והאינטימיות הזורמות כמו נימיו של עלה בין ארמונות פאר תלת-קומתיים שתחתיהם מרתפים אפלוליים תמוכי קשתות איתנות ובין בתי מידות רחבים עם מרפסות נוף ציוריות וחצרות אבן שקטות. קל כל כך להשלים את פרטי החיים מהדימיון... לדמיין את הטראסות מטופחות עם בוסתני פרי קטנים ואת פתחי בורות המים הגדולים מלאים במים כמו מראות המשקפות את העננים.
פה ושם גם שרדו חלק מעצי הבוסתנים: רימון רזה בצילו של קיר גבוה, תאנה קטנה על שפת בור סתום, גפן שסרחה שרועה על טראסה מפורקת ועצי שקד שהיום מניבים רק שקדים מרים.
בקצה הנגדי של הכפר, חבוי בצד בית על שביל צדדי, מצאנו אזכור צנוע אך "פיראטי" לעברו הקרוב של הכפר:
 |
| "בית יוסוף סעיד סוסאן". המשפחה היום בסח'נין |
מי שמחפש תיעוד של החיים הערביים בארץ ישראל לפני 48' מגיע מהר מאוד למאגרים של עמותת "זוכרות" שמחברת יהודים וערבים-ישראלים בתיעוד של הכפרים והקהילות הערביות שנפגעו ב"נכבה" ובקידום רעיונות של פתרונות שיבה על יסוד "מדינת כל אזרחיה". קריאה בחוברות של "זוכרות" מציירת תמונה חריפה של פשעים, תקריות ועוולות שבוצעו בידי לוחמים ישראלים על פני רקע של תיאורים אידיליים של החיים בכפרים שנהרסו/גורשו (חוברת הכפר בירעם).
אני קורא והלב מתכווץ בקרבי: הוצאות להורג, אונס, השחתת רכוש. אלו לא הסיפורים שגדלתי עליהם על "טוהר הנשק" ועל "צבא מוסרי" ש-"יורה ובוכה". אבל יחד עם טעמם החמוץ של תיאורי הפשע גוברה בי גם התקוממות כלפי הכתוב, רתיעה.
 |
| עם גדי בהריסות בירעם |
כי אמנם בחוברות של העמותה מוגש תיעוד עשיר ומהימן המציג עדויות ממקור ראשון, דו"חות מנדטוריים, תמונות ומפות מפורטות אך הם רק כמו ניקוד המרחף על אותיות קידוש לבנה שאומרות: "מישהו צריך לשלם על זה". וברור לי מאוד שהמישהו הזה צריך להיות אני וזו תחושה מקוממת. וגם אם נאמר שמילא, הכעס מוצדק, נעשו פשעים וזו נטייה טבעית של כל אדם בעל חוש צדק ברור לי שהמקום ממנו מגיעה הרתיעה שלי הוא עמוק יותר...
למעשה, מפריע לי שהחוברות נכתבות בידי ישראלים-יהודים.
אני לא מרגיש שאני, שהמדינה או שהעם רעים בכללותם בגלל מה שקרה ב-48' ושהם איבדו את זכותם להמשיך ולהתקיים כמו שאני לא מרגיש שנשיאה באחריות לאירועי מלחמת העצמאות פירושה מימוש של זכות שיבה לכל הפליטים שתוביל לסתימת הגולל גם על החזון של מדינה יהודית וגם על החזון של מדינת היהודים. הרתיעה שלי מהחוברות של "זוכרות" עולה מהתחושה שיש כאן מגמה מתרחבת של ישראלים שמגיבים באופן הרסני למודעות לאירועי מלחמת העצמאות.
בויכוח בין איתן ברונשטיין לאורי הייטנר {שם} מצטט הייטנר את אלתרמן שמזהיר בשירו בפני אבדן האמונה בצדקת הדרך:
"אז אמר השטן: הנצור הזהאיך אוכל לו?אתו האומץ וכשרון המעשהוכלי מלחמה ותושייה עצה לוואמר: לא אטול כוחוולא רסן אשים ומתגולא מורך אביא בתוכוולא ידיו ארפה כמקדם,רק זאת אעשה: אכהה מוחוובכל זאת, איך כן ראוי להגיב להכרה החדשה באירועי 48'? לאן לפנות את שברי המיתוס המנופץ? וכיצד תיתכן "צדקת דרך" שנסללת על פשעים?
ושכח שאתו הצדק"
כך או כך, נראה שהלקח הוא שההתעלמות מהדברים שנעשו ב-48' הוכיחה את עצמה כהרסנית יותר לאתוס הלאומי מהפשעים עצמם. יצרנו מצב שבו כמו יצאנו מהבית בבוקר ורק בצהרים טרחנו להיזכר שהשארנו את הגז פתוח- מה הפלא שאנחנו לא מוצאים מנוח.
סבל זדון וסבל שגגה
בג'יש דיברתי עם אחד מותיקי הכפר. שמו צ'רלי והוא ראה במו עיניו את הכפר מתפוצץ בשנת 53'.
- "האנשים בבָּרְעַם היו בעלי ברית של היהודים מתמיד..." אמר צ'רלי.
- "אומרים בָּרְעַם או בִּירְעַם?" שאלתי וקטעתי את דבריו. משום מה הרבה מהאנשים שדיברתי איתם מהכפר ביטאו את שם הכפר "בָּרְעַם" ולא "בִּירְעִים" כמו בחוברת של זוכרות או "בִּירְעַם" כמו בשאר המקורות.
- "בָּרְעַם" חזר והדגיש צ'רלי ואני נשארתי לתמוה אם יש כאן ניסיון פוליטי ליצור זהות בין הקיבוץ לכפר.
 |
| הכנסייה הגדולה בג'יש. מפנים את הלחי השנייה? |
- "אז למה פינו אותכם?"
- "וואללה תאמין לי אני לא יודע. באו ואמרו שזה רק לשבועיים, אולי לא ידעו שהכפר הזה בסדר."
- "אני לא מבין אתכם. אם הייתי במקומכם הייתי עושה רעש תקשורתי ע-נ-ק, הייתי מעביר את כל הקהילה לגור במאהל מחאה מול הכנסת, למה אתם לא מעלים את הווליום?"
- "ניסינו הרבה שנים, כל מה שאמרת", אומר צ'רלי ומסכם במשפט אחד מאבק כושל המתפרס על חצי מאה, "כל פעם נתנו לנו תירוץ אחר."
- "למה אתה חושב שלא נותנים לכם לחזור?"
- "כי פחדו שזה יהיה תקדים, שיהיו ערבים שחוזרים לכפר שלהם. הם מפחדים שזה תקדים לזכות השיבה"
- "אבל אתם לא ערבים ואתם גם לא מוסלמים" אמרתי וחשבתי לעצמי שהרי הם גם אזרחי המדינה, איזה תקדים הם ייצרו בדיוק?
- "תגיד את זה להם" הוא ענה.
- "זה לא נראה לי הגיוני. הנה הייתה את הועדה של ליבאי, היו שני בג"צים וגם ברק אמר שיחזיר. ובברעם סיפרו לי שהקהילה עצמה דחתה את ההצעה של הועדה ליישוב קהילתי. למה דחיתם אותה?"
- "תגיד לי אתה. רצו לתת דונם וחצי לכל משפחה ורק חלק מהאדמות שהיו שלנו לפני הגירוש. מה זה דונם וחצי? כל משפחה מאז זה היום שלוש-ארבע משפחות, איפה יהיה מקום לכולם על דונם וחצי? הם הציעו משהו שלא היה עוזר לנו, זה יותר גרוע ממה שיש לנו היום כאן בג'יש."
צ'רלי לא נראה היה להוט במיוחד. טון דבריו ורכות כתפיו רמזו שרעיון השיבה אל אדמות משפחתו הופך לאיטו לתקוות רפאים אוטופית, למנטרה מתרופפת. אולי עד יום מותו הוא יחזיק בדרישתו לשוב לכפרו וכנראה שכך גם נכדיו, אך השכחה והשגרה נוגסים מכל פה והזיכרון מתמוסס אט-אט למיתוס. שתיקה עייפה נפרשה בינינו.
- "אני לא מבין את זה", אמרתי לבסוף, "אני פשוט לא מבין למה עשו לכם את מה שעשו לכם. זה נראה בעיניי כטעות שמישהו עשה בכל הבלגאן של המלחמה ומאז היא מתגלגלת כי אין לאף אחד ביצים לגמור את זה. אני לא מוצא הסבר אחר, אין לי דרך אחרת להבין את זה". צ'רלי נאנח והרכין מרפקיו על ברכיו, סופג בשקט את הכאב של הנבירה בפצעו.
- "אתה מכיר את מה שקרה בצובה?" שאלתי.
- "לא..."
- "שם גירשו את הערבים שגרו בכפר, מוסלמים, אל הואדי למטה. וגם שם שיכנו פלמ"חניקים שבנו קיבוץ ליד. הערבים גרים עד היום בואדי למטה בכפר עין ראפא, רק ששם הקיבוצניקים לא התלוננו ונשארו על הגבעה של הכפר. אולי גם פה רצו לעשות את אותו הדבר אבל לא ידעו שאתם ארמים-נוצרים?"
צ'רלי לא השיב, אלא רק הרים מבטו מערבה לכיוון הכפר ושתק. אולי קל לשאת סבל שנגרם בזדון מסבל שנגרם בשגגה.
שאלות נוקבות - תקווה קלושה
ישבתי במסעדה הלבנונית בג'יש על צלחת חומוס וניסיתי לעכל את השאלות, להתיר את סבך הקושיות שנושא מפוני בירעם מעלה. בהנחה שאנשי הצבא שהורו על התושבים לברוח ללבנון לא עשו זאת על דעת עצמם אבל גם לא הבינו את מי הם מגרשים עולות שאלות רבות, כמעט יותר מידי.
אם הייתה מדיניות הגירוש-כיבוש מוגדרת ומנוהלת מלכתחילה, ממלכתית ומתוכננת, למה היא הייתה סודית? ואם היא לא הייתה סודית אז למה חינכו את הוריי, אותי ואת חבריי להאמין בסיפורים אחרים, בשקרים?
ואם נניח שמדיניות הגירוש/פינוי הוגדרה באופן צבאי יבש רק עבור הישובים הערביים ברצועה של 2 ק"מ מהגבול ולכן פונו בירעם ואיקרית ולא פונה ג'יש, מדוע לא פונה הכפר הבדואי עָרְבּ אל-עָרַמְשֶה היושב רק חצי ק"מ מהגבול? ומדוע לא נותנים להם לשוב? וכיצד זה מתיישב עם כל העדויות הנוספות על גירוש כפרים באמצע הגליל, במישור החוף ובשפלה?
אז נניח שהייתה מדיניות כללית ושקברניטי המדינה והצבא דאז חשבו ש"טיהור אתני" באמצעות גירוש המוני
הוא מה שנכון, האם היום מה שהם עשו הוא פחות נכון? ושוב, למה לא רצו להצהיר על כך בריש גלי? אין דרך להבין פשיעה עקבית אלא כאידאולוגיה, הרי אין כאן "ניצול הזדמנויות" גרידא. אבל איך להבין אידאולוגיה שכולם נמנעים מלהצהיר עליה?
כך או כך, כיצד יש לראות את אנשי השמאל הנוכחיים נוסח "זוכרות"? באופן הפוליטי-מעשי הם בוגדים במהלכי המדינה מאז קומה ויוצאים נגד מדיניות וערכים שהם מוצהרים דה-פקטו, אבל באופן ערכי-רטורי הם מממשים מלל שהיה שגור בתנועה הציונית, אדרבא- ביהדות, מראשיתה: אחווה ורעות עם תושבי האזור הערביים, שלום, צדק וחסד וכו'. יש כאן דיסוננס רע ואין מי שיפתור אותו.
הייתי רוצה למצוא תמליל פרוטוקול של ישיבת ממשלה, ציטוט ישיר מפי בן גוריון שאומר: "צריך לפנות כמה שיותר ערבים" ואז נוכל להצהיר קבל עם ועולם שהשמאל המפא"יניקי יפה-הנפש גירש ערבים, פוצץ כפרים ובנה התנחלויות, אבל האם אין במעשים שנעשו ציטוט רועם לא פחות?
אני מבין שהמשאלה ליצירת קונצנזוס סביב הצהרות אידאולוגיות חד משמעיות היא אשלייה מסוכנת. אולי לא בכדי המדינה הזו מתנהלת באופן אמביוולנטי מראשיתה ובכל דרכיה - בונים בשתיקה, לא מגדירים עקרונות, לא מגדירים ערכים. בגלל זה לא חוקקנו חוקה, בגלל זה אנחנו לא מצהירים על מדיניות הגרעין שלנו, בגלל זה לא הפרדנו את הדת מהמדינה ובגלל זה אנחנו מגדירים את עצמנו כמדינה "יהודית-דמוקרטית" מבלי להסביר מה זה אומר.
אם ננסה להצהיר על עקרונות וערכים באופן חד משמעי הויכוחים ייגמרו או בדם או לעולם. ההפך הוא הנכון, אם יש דרך להביא ליצירת קונצנזוס של חיים משותפים מבלי לפרק את הנס שנקרא "מדינת ישראל" היא בהתנזרות מוחלטת מהגדרות נוקבות, בבריחה מאידאולוגיות מוצהרות כמו מאש, בהיצרפות איטית שקטה וקרירה של שיתוף פעולה עדין בין אלפי זרמים, גישות וכיוונים על פני עשורים ארוכים של דמוקרטיה הססנית בריקוד על פני התהום. תקווה קלושה. מצד שני, לעם היהודי יש ניסיון טוב עם תקוות קלושות...
אותו הערב חבר טוב הצטרף אליי והלכנו לישון מחוץ לבית הכנסת הישן של גוש חלב. מול מדורה לוחשת ותחת כוכבים צוהלים הזכרתי לעצמי שוב: יצאת כדי למצוא שאלות, לא כדי להיכלא בתשובות.
בחלק הבא: בקריית שמונה ובארץ הטלויזיה
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
קריאה נוספת:
- יואל שרון ומסע המדינה שבדרך בבירעם - קישור
- מסמך רקע של מרכז המידע של הכנסת בנושא מפוני בירעם ואיקרית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה