מכפר קיש לנצרת עילית


תקציר:
מחשבות על שאלה ותשובה
קריאת תהלים עם כמרים צרפתיים
שיחות על קתוליוּת והתנזרות
ביקור בכנסייה עם ילדים ציניים
ושיחה עם אברהם אבינו על המשיח
בהר התבור


הצג את המסלול במפה גדולה יותר

שאלה ותשובה, יִן ויְאַנְג
אחרי שגלעד ואני דיברנו על סיפורו של אביו שעזב את עולם התורה, כלומר "יצא בשאלה", שלפתי את הפתקים המוזרים של כתב צפוף ומסתורי שכתבתי בכינרת בערב "בירה ללא תחתית". מצאתי שם את הדברים הבאים:
"...להבין שהפכים מייצגים את אותן התופעות. אבל כל תופעה מייצגת כמה תופעות שונות. דבר שלישי, כל תופעה מייצגת יציאה מאיזון של דבר אחד אבל חזרה לאיזון של דבר אחר... בגלל שהכל שואף ליציבות הכל שואף לדיכוטומיה. זו הצורה הבסיסית של האיזון. יציבות = תנועה דיכוטומית. רק כך אפשר לספוג אנרגיה..."
ותהיתי - האם גם יציאה בשאלה וחזרה בתשובה הן תנועות משלימות של עלייה רוחנית ואיזון - כמו יִן ויְאַנְג, יום ולילה? האם המעגל הזה מייצג תנועה רוחנית יציבה? חשבתי על כל אותם אנשים שעוזבים את העולם האמוני ועל כל אותם אנשים שמצטרפים אליו, במעגל רב דורי רחב המקיף מליוני אנשים ותהיתי אם חייו של אביו של גלעד נעו על ציר הסיבוב הזה של השאלה והתשובה בדומה לתהליכים הפנימיים שכולנו עוברים בנפשנו-אנו: בלבול, שאלה, חקירה, תשובה, בלבול וחוזר חלילה, בכל פעם סופגים אל תוך המעגל עוד תובנות, עוד חכמה, עוד כוחות ועולים עוד ועוד בתחכום וביכולת. אבל אם מעגל השאלה-תשובה מייצג תנועה יציבה שסופגת את השינויים שמחוצה לה לתוך הסיבוב הזה, אז מהו ציר הסיבוב? כלומר, מהיכן אנו יוצאים ולאן אנו שבים בתנועתנו זו וכמה רחוק לגיטימי ללכת ב"שאלה"? האם גם את הגלקטיים שבגינת שלום אפשר לתאר בתהליך של "יציאה בשאלה"? או שאולי הם בכיוון ה"תשובה"?
מול הנוף של התבור ובעוד הגוף עסוק בגיזום זיתים מחשבותיי המשיכו הלאה. אם היציאה בשאלה היא דרכו הרוחנית של אדם לספוג את העולם ואת התהיות שהוא מעלה אזי על התרבות שלנו למסד את התהליך באופן שמאפשר לאנשים לחזור ולהתחבר מחדש אל תרבותם וזאת מבלי להרגיש שבגדו או עשו מעשה שלא יסולח. אבל "התשובה", התנועה חזרה, איננה הציר... מהו, אם כן, הציר? האם זוהי המחויבות לעם ולעתידו, ל"משפחה"? אבל כיצד אפשר להצהיר שזהו הציר כשגם בסוגיה זו ישנם אנשים בשאלות קשות מבית הפוסט-מודרנה השוללים את קיומו הנפרד לעם ישראל ומתארים אותו כאשליה של "קהילה מדומיינת"?
השמיים החלו להסמיק, נבוכים מפניו של הלילה ומאומצים אחרי יום עבודה ארוך ועם כניסתה של הלילה כמו אם הבאה לכסות את ילדיה בשמיכה נשמתי את הרוח הקרירה והחלטתי לעת-עתה להרפות מהבלבול ולהיות שמח בחלקי בתנועה התמידית הזו, בשינוי העקבי של נהר החיים הזה, גם אם אני לא מבין אותו וגם אם אני אפילו לא יודע לאן הוא מוליך אותי.
מבט על העמק מהר תבור
מי פרובינציה של מי?
לאחר הימים החטופים אך הארוכים אצל גלעד שהרגישו כמו הנפילה הענוגה והאינסופית שבהתבוננות, גם אם רגעית, אל תוך עיניה של איילת חן שלפתי את עצמי חזרה אל הדרך, דורך בצעדיי את הרגש החמוץ-מתוק שבין הגעגוע וההתרגשות ליין משכר של אסירות תודה.
מתחת לקרעי העננים שליטפו את השמיים והמטירו רסס מצחקק על הנוף טיפסתי על הר התבור כשמסביבי אלפי רקפות שהציצו מאחורי האורנים והאלונים כמו כדי לראות מי הוא זה שעולה בשביל ולא יורד בו כמו כולם. כשהגעתי לראש ההר ראיתי חבורה של תיירים מצרפת, חלקם במדי כמרים קתוליים, ישובים מסביב לשלושה שולחנות קק"ל מוצמדים והחלטתי להצטרף להסברו של המדריך על הר התבור.
ציור הקיר מעל האפסיס המתאר את מעמד ההשתנות במרכז: ישו. משמאל: משה מימין: אליהו סביבם השליחים
"כאן אדוננו ישוע התגלה לפני שניים משליחיו כמשיח", הסביר באנגלית הכומר המדריך והחל מקריא בצרפתית מהברית החדשה. מה קרה פה? מסופר שישוע טיפס על הר עם שניים משליחיו ועל הפסגה החל עור פניו קורן ובגדיו לזרוח, אליהו ומשה (המסמלים את התורה ואת הנבואה) הופיעו משני צדדיו ובת קול מהשמיים יצאה והכריזה "הוא בני אהובי אשר חפצתי בו. אליו שתמעון". ע"פ הנוצרים, מעמד זה מציין את קדושתו של ישוע ואת משיחיותו בפעם הראשונה באופן מובהק ולכן הוא בעל חשיבות גדולה מאוד אבל אף על פי שבברית החדשה רק נאמר "הר גבוה" ולא ברור לאיזה הר מתכוונים בדיוק המסורת הקתולית מזהה את אתר ההתרחשות כהר התבור ולכן הם גם מתייחסים אליו כ"הר ההתגלות" או "הר ההשתנות" (על שום השתנותו של ישוע).
לאחר ההסבר הכומר שאל אותי מי אני וכשהבין שאני ישראלי וראה שאני קורא את סיפור ההתגלות מתוך עותק בעברית של התנ"ך (+ברית חדשה) נדלק ניצוץ בעיניו והוא ביקש ממני בקשה מעט מוזרה. "אנחנו ממש נשמח לשמוע איך נשמעים מזמורי התהלים בשפה שבה דוד כתב אותם", אמר, "האם תוכל להקריא אותם לפני שנשיר אותם? אנחנו מיד נשיר כמה מזמורים בשביל תפילת הצהרים. גם אתם מתפללים תפילת צהרים, לא?"
ואז הכומר היה מציין את המזמור, אני הייתי מקריא אותו בעברית הצחה ביותר שיכולתי לבטא וכל הנזירות והכמרים היו שרים ביחד את המזמור בצרפתית קפליאנית מהדהדת שכזו וככה ביצענו ביחד כחמישה מזמורים. כמה יפה הם שרו! השתוממתי מכך שהצרפתים בני-צרפתים האלה התרגשו כל כך מטקסט עברי מתורגם שמיוחס לדוד המלך. תמיד חשבתי שישראל היא פרובינציה אמריקאית-אירופית אבל מעולם לא הומחש לי בצורה כל כך מוחצת כמה רוחנית המצב הוא הפוך לחלוטין.
אחרי שהם סיימו לשיר כולם נשענו אחורנית, התרווחו ונאנחו כמו אחרי סעודה כבדה. "כמה נחמד זה לשמוע את הפסוקים בשפת המקור!" עלץ הכומר המדריך וסחט הנהונים מהקבוצה שניכר שהתרגשו עד כדי מבוכה מהסיטואציה ואני הרגשתי כאילו חדרתי לאיזה רגע אינטימי שלהם, כאילו ראיתי אותם בוכים.

התנזרות כסמל לאהבה
לאחר ה"תפילה" הזמין אותי המדריך להצטרף אליהם לארוחת צהרים במעין נימוס משונה שלא הצלחתי להבין מה מאחוריו. תוך כדי הארוחה הדלה שכללה רק בייגלה, שמנת ו"מאנצ'יס" (!) התחלנו לדבר.
- "למה כמרים קתוליים לא מתחתנים?", שאלתי אותו לאחר שהרגשתי שעבר מספיק זמן בשאלות חולין.
- "אוֹ, זה, תמיד שואלים אותי את זה...", הוא אמר, "יש לזה הרבה מאוד-מאוד סיבות. אבל בעיקר, ההתנזרות ממין והאי-נישואין הם סימבול לקהילה, הם אומרים להם משהו. זה כל אדם שרוצה לעבוד בשביל אלוהים ולהנחות את המאמינים רוצה בזה לאהוב כמו שהאלוהים אוהב את האדם, הוא רוצה לסמל את האהבה הזאת בשביל המאמינים. הבחירה בלחיות חיים של התנזרות מסמלים סוג אחר של אהבה, אהבה שלא תלויה בדבר, אהבה גדולה ושווה לכולם.
בוא נגיד שאני מתחתן עם מישהי ויש לנו ילדים. אם אתה מישהו מהקהילה שלי אני לא יכול לאהוב אותך כמוהם, נכון? זה כי אנחנו בני אדם. אני צריך לאהוב את אשתי ואת הילדים שלי יותר. אבל אלוהים הוא לא ככה, אדוננו ישוע הוא לא ככה, אלוהים אוהב את כולנו אותו הדבר ולכן גם על הכומר, בתור מי שמייצג את האלוהים, לאהוב את כולם בלי אפלייה, אותו הדבר."
- "אז זה לא בגלל שיש משהו רע במין עצמו?"
- "זה משהו אחר, אבל העניין של ההתנזרות בא קודם כל מתוך האידאל של אהבת האל. אָלוֹרְס, בימים אלה, עם התרבות של הפורנוגרפיה והמין המופקר להתנזרות ולסמל שזה עושה בקהילה יש ערך אקסטרה."
- "אבל זה גם קורה בכנסייה, השערוריות על הפדופיליה. זה לא מזעזע אותך?"
- "הו, כן, בוודאי. את כולנו זה מזעזע. אבל זה לא משנה מבחינתנו שום דבר, ברור שיש חטאים והשטן מעמיד ניסיונות קשים לכולנו, כל הזמן."
- "זה לא גורם לך לאבד אמון בכנסייה?"
- "לא, לא... מה, אם יש לך משפחה וקורה משהו רע במשפחה, אז אתה תעזוב אותה? לא. לא. זה שקורה משהו רע במשפחה זה לא אומר שצריך לצאת מהמשפחה. נכון?"
פסיפס קיר מהמם בתוך הכנסייה
ילדים ציניים וכומר שמעדיף אתיאיסטים
הצעתי לכומר פיתה מקמח מלא, כי הוא כמעט ולא אכל דבר. ואמנם הוא לקח מעט ואמר לי תודה בחיוך רחב אבל אחר כך מצאתי כמעט את כל הפיתה בחתיכות שישבו בשקית שהוא הניח בצידו השני. ואמנם לא הצלחתי לחדור מבעד לכללי הנימוסין האירופיים ולהבין כיצד עליי לנהוג בסיטואציה שסביב השולחן אבל מהר מאוד הבנתי שאין הרבה חיבה מסביב לשולחן העץ אלא רק חיוכים מבוישים, כאילו הכמרים והנזירות מפחדים להגיד לי שאינני רצוי. כשהעליתי בתחילת הארוחה את מעט האוכל שהיה איתי - שתי בננות, תפוח ופיתות - סירבו כולם בנעימות מעושה והמשיכו לנקר בבייגלה שלהם. אבל אם בהתחלה חשבתי שאני 'אאוט-סיידר' במהרה התבדיתי כי גם הם לא דיברו אחד עם השני אלא רק מלמלו מתחת לסנטרם מידי פעם וכמו מינו מתוך שתיקה את המדריך שלהם לעשות את כל הדיבורים איתי, משל הייתי ברברי מסוכן שרק הוא מוסמך להתמודד מולו. לא היה לי מה לעשות חוץ מלהתעלם מאי הנעימות המסתורית.
- "איך אתה מתמודד עם אתיאיסטים?", שאלתי את המדריך, "כלומר, באיזה טיעונים אתה משתמש נגדם?"
- "אוֹ, זה קורה הרבה. כל הזמן מזמינים אותי לדיונים ולאוניברסיטאות ושם עושים דיונים מול קהל, זה די מעניין. אני בדרך כלל מסביר שכמו שכל דבר שנוצר יש לו תכלית אז ככה גם יש יוצר, כלומר אלוהים...
ואני אוהב לדבר עם אתיאיסטים, באמת. אני אוהב לדבר עם אתיאיסטים, כי שם לפחות יש עניין, יש מחשבה, יש אמונה במשהו כלשהוא. כשאתה מתווכח איתם אז אתה מתווכח עם מישהו שאכפת לו, שרוצה לראות ולחיות בתוך האמת. הגרוע מבחינתי זה האדישים, זה אלה שאתה מדבר איתם ולא אכפת להם, שחיים חיים מטריאליים של כסף ושל הנאות ולא רוצים שום דבר מעבר לזה, אלה שחיים וכל מה שהם חושבים עליו זה כסף, חיים מטריאליים. זה הכי גרוע, זה עצוב."
מיד כשפעמון הכנסייה צלצל לשעה שתיים הכמרים והנזירות קמו בחופזה ומיהרו אל השער כדי להיכנס. "יש לנו סקז'ואל צפוף מאוד, אוּוִוי?" התנצל בשמחה המדריך בזמן שקבוצתו ארזה מהר-מהר את חפציה והוסיף "בכל מקרה, האל יברך אותך במסע שלך".
אני עוד לא הייתי מוכן להיכנס כי משום-מה הרגשתי שעליי להרחיק את עצמי מהקבוצה הקתולית הזו. ברם, הדתיות החריפה שלהם נדבקה גם בי והחלטתי להתפלל גם אני תפילת מנחה שרק העמיקה בי בור של הרהור גדול מאוד שלא הרגשתי מוכן להתמודד איתו עדיין.
לבסוף נכנסתי אל הכנסייה בלוויית אישה מקיסריה וארבעת בניה הפרועים שערכה סיור לידידה אורחת מהולנד. האם הוסמכה לא מכבר כמורת דרך והיא הסבירה בבקיאות למדנית לאורחת שלה על המשמעות הנוצרית של המקום בזמן שהילדים עשו ברדק רועש, כיאה לארבעה בנים קיסריאניים חילוניים. נהניתי מאוד מחברתם ובמיוחד מהצעיר מביניהם שהשתולל מחוץ לכנסייה עם מקל עץ שלא אמו ולא אחיו הצליחו לשכנעו להניח בצד לפני שייכנס בפרצוף של מישהו.
"מקל מגניב", אמרתי לו רגע לפני שנכנסנו לכנסייה והתכופפתי כדי שעינינו ייפגשו באותו הגובה, "אתה רוצה שאני אשמור לך עליו?" שאלתי כדי לתפוס את תשומת ליבו. הילד הקטן עיקם את מבטו והביט בי בחשדנות. "פשוט, אני לא חושב שהאנשים בכנסייה יבינו למה אתה עם המקל ויכול להיות שהם ייעלבו אם תשחק איתו בפנים, לא ככה?" הילד הנהן בהסכמה. "אחלה", סיכמתי, "אז בוא וקשור אותו בצד של התיק ואני אשמור לך עליו עד שנצא מהכנסייה".
שוטטנו ביחד בתוך היכלי הכנסייה המפוארת בהחלט ואני הרגשתי מאוד תייר עם התיק המגודל שלי, הציוד הצבעוני והמצלמה. ניסיתי להרגיש איך הילדים רואים את הכנסייה הזו והשתעממתי מאוד. כנסיות הן דבר מאוד לא ישראלי, חשבתי, כי אין בהם טיפה של ציניות והן לוקחות את עצמן בחשיבות עצמית כזו תהומית. הבטתי בילדים סוקרים את ההיכל הגדול שנועד להרשים אותם בעיניים כבויות של שעמום כמו חושבים לעצמם "פיכס, איזה שמאלץ" בעוד אימם לוחשת ביראת כבוד בליל של פרטים ארכיטקטוניים לידידה ההולנדית קרועת העיניים. כמה משונה שבמקום שהילדים יהיו התמימים והאם צינית במשפחה הזו רואים איך דווקא הילדים הם הציניים והאמא למדה עם הזמן להניח את הציניות בצד.
הכי רחוק מישראליות - כנסייה קתולית
כן משיח, אבל לא שלנו
בדרכי מטה לכפר דבוריה בכביש המסתלסל בתלילות על מדרונו הצפוני של התבור חשבתי על המעמד המרשים המתואר בברית החדשה והופתעתי מכמה יהודי המיתוס הזה - משה רבנו ואליהו הנביא משוחחים עם ישוע. ואז הכה בי שישוע זה נולד, חי ומת כיהודי רבני. הוא היה נימול, שמר שבת, צם ביום כיפור, אכל מצות וישן בסוכה. ומהמם לחשוב שכל העולם הנוצרי, כל העוצמה הרוחנית והכלכלית של יותר ממיליארד בני אדם התחיל כאן בארץ ישראל מיהודי צעיר בשם ישוע וקיבל את צורתו הסופית מידי יהודי נוסף, שאול (פאולוס). אמנם התרגלנו למציאות הזו אבל היא לא מובנת מאליה כלל וכלל, כי הנה אנחנו רגילים למנות עם היהודים המשפיעים קודם כל אנשים כמו איינשטיין, קיסינג'ר או אדם סנדלר לפני שנזכיר את ישוע או את פאולוס. שנאה תהומית, תיעוב עמוק וטינה תמידית מובלעים בתוך המחיקה הזו בדיוק כמו שהם מובלעים בשם "ישו" (ר"ת "יימח שמו וזכרו") שמסתבר שמעליב את אמונתם של הנוצרים היודעים עברית.
אני מביט מטה מההר אל הכפר הבדואי דבוריה ושומע את המואזין קורא מהצריח המתנוסס מעל הבתים, "אללה הוא אכבר" וכל זה מביא אותי להבין באופן די מעניין את ההבטחה שניתנה לאברהם "ונתברכו בך כל משפחות האדמה". כי אם סוכמים את כל המאמינים המונותאיסטים בעולם, אם סוכמים את כל בני האדם שגדלו בתרבות בהשראת הרעיונות היהודיים מגיעים לכמות אדירה של אנשים שאכן "התברכו" מזרעו של אברהם. לא פחות משני שלישים מאוכלוסיית העולם!
כי אולי אנחנו ממהרים לשלול אבל הנצרות כמות-שהיא ואסלאם כמות-שהוא הם הבדל עצום הן רוחנית והן מוסרית ממה שהעמים המאמינים בהם האמינו בו קודם לכן... אני לא חושב שאברהם היה "מתבאס" כלל וכלל אילו הוא היה יוצא לשוטט בעולם של היום ורואה "מה נהיה" ארבעת אלפים שנה אחרי שהוא התחיל לנתץ את הפסלים של אביו. אולי הוא היה אומר "בוא'נה, לא רע, אלוהים עמד במילה שלו. אולי יש עוד מה לשפר פה ושם אבל בגדול הרעיון שלי תפס חזק".
הבטתי בנוף הישראלי הלפעמים כל-כך בנאלי של עמק יזרעאל והצחיק אותי לחשוב כמה הוא קדוש לכל כך הרבה אנשים. הם מאמינים בכל ליבם שהסיפורים של הברית החדשה באמת התקיימו פה... דמיינתי לרגע מה אם ה"התגלות" של ישו באמת התרחשה איפה שהוא בגליל לפני אלפיים שנה ואז דמיינתי אותה מתרחשת בימינו-אנו. דמיינתי את המשיח יושב בקניון בקריית שמונה ומשוחח עם הערסים בפיצוציות, דמיינתי אותו דורש בגמרא בנתיבות ואז נוסע באוטובוס בדרך לעשות ניסים במדרחוב שינקין. אם המשיח היה חי בינינו היום או מכריז על עצמו בטלוויזיה האם היינו מזהים אותו? האם היינו מאמינים לו? כמה פעמים הייתה עוצרת אותו המשטרה ומה היו כותבים עליו בעיתון? מה היו אומרים עליו החרדים וכמה נמוך היו יורדים לחייו ב"מצב האומה"? ואם הוא באמת היה מאתגר את הממסד, מזעזע את אושיות חיינו ואמונותינו, האם היינו הורגים אותו? מה צריך לקרות במציאות של היום כדי שאדם מיוחד באמת, קדוש אפילו, כדי שאדם בעל היכולת להוביל רוחנית את כל העם והעולם יוכר, כדי שיקשיבו לו בכלל?
חזרתי לחשוב על ישו. "מה אתה חושב על ישו?", שאלתי את אברהם, "אתה חושב שהוא באמת המשיח?". אברהם השקיף על מיליארדי האנשים המאמינים בישו. "זה לא משנה", הוא אמר, "זה לא משנה אם הוא 'באמת' המשיח כי בשביל כל ההמונים האלה הוא כבר עשה את שלו. או הוא או פאולוס. ומצידי-אני, כשאני רואה מה הם האמינו לפני ומה הם מאמינים עכשיו, הוא בהחלט עשה את התפקיד של משיח."
- "אז הוא כן סוג של משיח", שאלתי.
- "כן. אבל המשיח שלהם, לא המשיח שלנו".




כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: קיבוצניקים עירוניים, דרמות בית משפט ובני נוער רעבים בנצרת עילית

מיבניאל לכפר קיש


תקציר:
אני נסחף אל החיים הקשים של בוקר בגליל,
מתבודד בקראוון נטוש כמו בסרט הוליוודי,
מאבד את עצמי בחיפוש אחר חללית בחושך
ואז מתגלגל לימים עם אנשים נפלאים


מרדף בצהרי היום
"מה, מאיפה באת?" שאל אותי יהודה, מפגין יותר מידי קוצר-רוח בשביל בכלל לשמוע תשובה, אז ברברתי משהו על "השומר החדש" והוא הסתפק בזה. "בוא בוא אני אראה לך", הוא אמר. "שים ת'דברים שמה מאחורה וכנס איתנו. מה יש'ך שמה בתיק?"
נסענו במהירות כיפית בשבילי העפר המתפתלים כשנוף עמק הירדן מציץ וכמו מצחקק מתחתינו בין הברושים ואורני הקק"ל הנטועים. פה ושם היינו רואים פרה, יהודה היה עוצר בצד כדי להסתכל עליה ואז היה זורק לבני חברו איזה מספר. "איך היא, הא? תפסה קצת צורה הבחורה, הא?"
- "כן, כן, עבר לה מאז ההמלטה. היא נראית חבל על הזמן".
הגענו אל מצפור קטן באמצע היער הנטוע המשקיף אל העמק ובקצהו מצבת אבן פשוטה שעל צידה המוחלק נחקק "פארק לוי אשכול". הטנדר הכבד בלם וגלש מעט על החצץ בצליל גריסה אליו מיד הצטרף רעש החבטה של נעליים כבדות. המהום הלעיסה של ההליכה על החצץ עם שריקת הרוח וריח האבק קישקשו בדמיוני מערבונים אמריקאיים אליהם דמותו הכבדה ועיניו העייפות של יהודה השתלבו כמו תו טרגי. בני הוציא משקפת והתחיל לחקור את הנוף הרחב והירוק שגלש בגלים רכים מלוא האופק.
- "מה יהודה, מה זה העדר הזה שמה?" הוא אמר והצביע אל מקום שם לא ראיתי דבר.
- "וואלה זה לא העדר שלנו", אמר יהודה ואני לא הבנתי איך הוא יכול היה לדעת את זה. "זה לא העדר של ישראל?"
חיפשתי גם אני את העדר המדובר ורק אחרי כמה דקות הצלחתי לראות אותו, סמוי ונסתר בין העצים כמה קילומטרים מאיתנו. ההתרגשות שלי גברה ככל שהשיחה הלכה ותפסה קצב וחוש של ציד, מרדף שטח פתוח מהסוג האגדי.
- "אני לא בטוח. תראה אותם, הם לא נראים כמו הפרות של ישראל" אמר בני.
- "ובחלק הזה הוא כבר העביר את העדר השנה, וואלה אולי הבדואים שוב חתכו לו את הגדר".
- "באור יום?!"
יהודה ובני התחילו לחשב איגופים ונקודות שולטות לתצפית, מאיפה להביא את הרכב ולאן להניס את הפולשים בשיחה שהתערבבה באבק המתאבך ובאדרנלין המסמר. הייתי מרותק.
- "קלוט קלוט! 'תה רואה ת'סובארו שמה?"
- "כן-כן, זה לא ישראל? 'תקשר אליו זריז, הם בדרך למנחמיה הוא יוכל לעצור אותם מחוץ למושב." חיפשתי גם אני את הסובארו וראיתי אותה רק כשלפתע עלתה עננת קטנה של אבק ואז ראיתי אי שם במרחק מכונית קטנטונת מתרוצצת. חדות החושים של בני ויהודה הייתה מהפנטת. "איך אתם רואים אותם?" שאלתי בהשתאות ויהודה רק חייך אליי עם גיחוך.
- "אין לי 'תמספר 'שלו" אמר בני.
- "חכה חכה שנייה, אני מחייג... בוא'נה הוא לא זמין. מה יהיה? נו תענה כבר... לא עונה."
- "נו זה חייב להיות ישראל בטנדר ההוא, תראה יש לו מאחורה בזנטים וגלגל תיל"
- "אז למה הוא לא עונה?"
- "אבל אני לא מבין, זה לא השטחים שלו פה?"
- "לא", הסביר לו יהודה, "מה ששלו זה עד הגדר ההיא שמה בקצה של הברושים על השלוחה. הנה תראה השער פתוח. אם זה העדר שלו אז מה הוא עושה שמה?"
...
- "הפ הפ תראה את אלה שמה", הוריד בני את המשקפת מעיניו והצביע בידו למטה לגאיון המיוער, "אלה לא נראים משלנו..."
- "לא הם לא, בני. מה הם עושים פה? יא אללה איפה ישראל יש לו חבר'ה חשודים אצלו בשטח."
- "אֶה, אבל תראה יהודה, תראה איך הם הולכים יהודה. הם סתם מטיילים. יש להם שקיות!"
- "חחח ת'כלס, אלה סתם מטיילים. או! הנה ישראל עונה. האלו ישראל! מה נשמע איתך? תגיד, העדר שלך מסתובב עכשיו בוואדי שעולה מהשביל ש... כן, נו מה זה אתה בסובארו? אהה בסדר, סבבה. ראינו אותו פה מסתובב, חשבנו שהוא מתעסק לך עם הפרות. סבבה, יאללה, ביי. טוב נו הכל סבבה, בוא נמשיך."



המערב הפרוע בגליל המזרחי
"הם חכמים, אלה, הם לא טיפשים בכלל", אמר לי יהודה תוך כדי נסיעה, "הם יודעים שאני אחד והם חמישה והם הולכים על זה, הם עושים מולי מלחמת התשה. כל לילה אני פה, כל לילה אני נוסע כדי לשמור על הגדרות. הם חכמים, אתה מבין? הם עושים ביניהם רוטציה, ככה כמעט כל לילה מגיע אחד מהם לשטח שלי וחותך איזה גדר פה, גדר שם, דוחף את העדר שלו אליי לשטח. מה אכפת להם? זה יוצא לכל אחד מהם איזה לילה בשבוע, לילה ובשבוע וחצי. ואני נגמר פה, אני נגמר."
- "אבל אני לא מבין מה זה עושה שהעדר שלהם בשטח שלך."
- "מה זה עושה? זה לא שלהם, זה שלי, אני אחראי מהמִנְהַל על השטח ומה שהפרות שלהם אוכלות שלי לא אוכלות. אחר כך הם באים ואומרים שאני מנסה לגנוב להם את הפרות, החצופים! ואז הם נכנסים אליי לשטח ומתחילות המכות. ואז כשאני מביא משטרה מגיע איזה בן דוד שלא יודע מה קורה וזה במקרה הטוב כי במקרה הרע הוא בכלל משלהם ואז הם שואלים אותי למה אני גונב להם את העדרים. אני! אתה יודע כמה תלונות יש להם עליי במשטרה? שנה שעברה, תנחש, תנחש כמה. מאתיים שבעים ושלושה! מאתיים שבעים ושלושה תלונות, אתה קולט? זה יותר מכל יומיים. וכל פעם אותו הסיפור. אז קראו לי למשטרה שמה בטבריה כדי לדבר איתי על זה, אז הסברתי להם מה קורה. ומפקד המשטרה שמה הוא בסדר אני חושב, יש לו רצון טוב. בן דוד, נדמה לי צ'רקסי או משהו, אבל יש לו רצון טוב. ואתה יודע מה הוא אמר לי? "עם כל הרצון הטוב, אין לי משאבים כדי להתמודד עם הבעיה הזאת וזה לא בראש סדרי העדיפויות שלי. אני מציע לך לסגור איתם עסקה". אתה קולט?! זה מה שהם רוצים שאני אעשה, שאני אכנע ללחץ שלהם."
- "אני לא מבין, זה כמעט נראה מכוון ההתעלמות הזאת"
- "בטח. ואתה יודע מה, גם אני לא מבין. אין לי איך להסביר את זה, אין לי. אני חושב שהם משת"פים של המודיעין של המשטרה או משהו ובגלל זה הם מוגנים אחרת אין לי איך להסביר למה המשטרה לא מוכנה לגעת בהם, פשוט אין לי."
- "אז למה שלא פשוט תיקח להם את הפרות?"
- "נו ואז להפוך להיות כמוהם. צצק-צצק, על זה הם בונים, החלאות האלה. הם יודעים שאני יהודי ושיש לי גבולות. הם בונים על זה שאני לא אקח את החוק לידיים ושאני תמיד אהיה בסדר והם מנצלים את זה. וחוצמזה, כל עדר מסומן וכל פרה יש לה תג כזה על האוזן עם מספר כמו תעודת זהות. פיקס שהבדואים מזייפים גם את התגים אבל אני לא יכול פשוט לקחת פרה מה גם שיש חיסונים וגזעים וכאלה, זה עסק רציני ואי אפשר סתם לערבב עדרים ככה."
- "חשבת פעם ללכת אליהם הביתה ולעשות בלגאן?"
- "בטח שחשבתי. בטח, אתה לא מבין כמה. אבל אני בחיים לא אעשה את זה, בחיים. אני לא אדם כזה. אני אפקיר לידיהם את השטח לפני שאני אהפוך להיות בנאדם כזה. 
חוצמזה שאתה צריך להבין שאלה עבריינים אלה, שחבל לך על הזמן, אלה פושעים משוגעים. יש לי חברים אצלם בכפר, חברים טובים, הם אומרים לי שהמשפחה הזאתי היא משפחה שכולם בכפר שונאים. מפלצות, אף אחד לא אוהב אותם. אתה יודע למה? אתה לא רוצה לדעת. האבא שלהם במאסר עולם על רצח, נדמה לי רצח את אחותם. והם כולם פושעים, חצי מהם היו בכלא על כל מיני והחצי השני במג"ב. אז מה, כל פעם שאני מביא משטרה הם ישר משחקים אותה מצב סוציו-אקונומי קשה ומשרתים בצבא אעלק"
- "ומה, אתה לא מפחד שיפגעו בך?"
- "בטח שאני מפחד, בטח. כבר העברתי כמה ימים בבית חולים מהמכות שהם הכניסו לי, כבר כמה פעמים עשו עליי אמבוש. פעם אחת, זה היה הכי חמור, הם חשבו שזה אני אבל זה היה בני פה. הוא עבר פה, זה היה בלילה והם התנפלו עליו, הכניסו לו מה-זה מכות. איכשהו הוא הצליח להגיע לאוטו ולהכניס להילוך והגיע עד ליבניאל. מסכן, פיצצו לו את הצורה."
- "ואיך אתה עכשיו בני?" שאלתי.
- "אה? וואלה, אני בסדר, החלמתי. אני חושב" הוא הרים את המשקפת לגובה עיניו ולרגע היה נדמה לי שידיו רועדות מעט. 
- "תראה פה את בני, קצת איטי אולי, חטף יותר מידי מכות בראש אבל הוא בסדר."
- "אהה?" פער בני את פיו והביט בעיני העגל העצובות שלו.
- "אבל אלה הם חכמים", המשיך יהודה, "הם מבינים את החוק טוב מאוד. הם לא טיפשים מספיק כדי להסתבך ברצח, בחיים לא. הם יודעים שכל הראיות יוליכו אליהם. לא, הם לא יסתבכו בכאלה צרות."
הרכב התמלא לרגע בשתיקה של הנוף הרגוע שמסביב, הפוגה מהורהרת של המהום המנוע וציוץ הציפורים. יהודה זע באי שקט במושבו. "ואני אוהב ערבים, שתבין", הוא אמר לבסוף ,"אני גדלתי במשפחה שמדברים ערבית והיו לי מלא חברים ערבים אבל אני מוצא את עצמי נהיה משהו שאני לא אוהב, אני נהיה גזען. איך אפשר שלא? זה קשה, זה אוכל אותי לאט לאט, המלחמה הארוכה הזאת. אני מוצא את עצמי יושב עם החברים הבדואים שלי ופתאום אומר "כולכם, כל הערבים..." והם בכלל לא ערבים... זה קשה באמת אני אומר לך. אתה רוצה להיות אדם טוב, אתה רוצה להיות שכן טוב וזה אוכל אותך מבפנים.

עזרה מהמיליציה החקלאית
- "איזה עזרה אתה קיבלת פה מהשומר החדש?" (קישור)
- "מהשומר? או כפרה עליהם. אם הם לא היו מגיעים מתי שהם הגיעו הייתי פושט רגל. באמא'שלי הייתי פשוט רגל בגלל הנזקים. תוך חודש וחצי חודשיים מאז שהם באו ירדו החיתוכי גדרות, אני קיבלתי לישון כמה לילות בשבוע בבית ולא בשטח ומאז ועד היום לא גנבו לי עגל אחד."
- "ואיך החבר'ה של השומר?"
- "השומר, מה קרה לך? חבר'ה מצוינים, עשר. אחלה של בחורים, באמת. מגיעים בלי שום חוכמות ושומרים בלילה ונותנים עבודה אלף-אלף בלי פִּיפְּס. באמת שאכפת להם, אבל כמה הם כבר יכולים לעשות? כשאין משטרה, כשאין למי לפנות הם בסך הכל הרתעה, הם בסך הכל יכולים להתקשר אליי, גג לקפוץ להגיד שלום לחברינו הבדואים. וזה עושה את שלו אבל עד גבול מסוים. 
"הנה בוא אני אראה לך, תראה, תראה את זה", אמר יהודה ועצר את האוטו, "זה משלשום בלילה" הוא אמר והצביע על קטע גדר באורך של כחמישה עשר סנטימטר שלא היה חלוד כמו השאר אלא מגולוון ומבריק וחדש. "פה תיקנתי ופה תיקנתי... וזה שמה, זה מאתמול", אמר והצביע מעט קדימה יותר למקום שבו ארבעה קטעים מבריקים שכאלה היו מורכבים על הגדר אחד מעל השני. "זה נראה לך כמו בלאי, כמו גדר ישנה? הא? זה מה שאומרים לי במשטרה כשאני קורא להם. הם אומרים לי "מה אתה רוצה, זה הגדר שלך ישנה, זה הכל, למה אתה נטפל לבדואים?" תסתכל על זה ותגיד לי שזה לא חבלה מכוונת, שזה לא מישהו שבא עם פלייר בלילה וחותך לי בכוונה את הגדר.
וזה מה שאני עושה, במקום להיות בוקר, לדאוג לפרות שלי, לדאוג להמלטות, לטפל בחיות אני שומר. אני נוסע כל היום בטנדר ומתקן גדרות ושומר מהבדואים וחוטף מכות. כל היום נוסע, כל הלילה. אתה יודע איזה בלאי זה על האוטו? שת'בין אני מחליף רכב כל שנה וחצי רק בגלל הבלאי. כל שנה וחצי! דחיל ראבק. אני בכלל לא בבית, אני בכלל לא עם הילדים, אין לי חיים. לא לקחתי חופשה כבר מאז אני'לא יודע ממתי. בישראל, מדינת היהודים אלפיים ושתים עשרה חקלאי ישראלי לא יכול להתפרנס בגלל התנכלויות של ערבים. ואת אף אחד זה לא מעניין."
- "אז הבעיה היום זה בעיקר החיתוך גדרות?"
- "לא רק, אבל היום בעיקר. יש גניבת עגלים, יש גניבה של פרות בכלל ויש את החיתוך גדרות. ברוך השם בזכות "השומר" אני כבר לא מתעסק עם גניבת עגלים. אבל אתה יודע כמה עולה קילומטר תיל? עשרים וחמש אלף שקל."
- "באמת?!"
- "כן ,כן, עשרים וחמש אלף. זה ארבעה-חמישה חוטים במקביל על קילומטר. וכל מטר שהם חותכים לי אני צריך לנסוע ולתקן. לילה אחד לפני שנה בערך הם עשו לי תרגיל, מהסרטים אני אומר לך, מהסרטים. עשו לי רעש ואור ובלגאן באיזה גבעה, תיזזו אותי קצת עם איזה כמה מטרים חתוכים פה כמה חיתוכים שם ובינתיים בצד השני הם עברו וחתכו לי כל מטר, כל מטר והקיפו שבעה קילומטרים של גדר. שבעה קילומטרים! זה יצא לי נזק של מאתיים חמישים אלף שקל. בלילה אחד! שתבין את הנחישות שלהם, זה בטח לקח להם כל הלילה לעשות את זה עם ארבעה-חמישה חבר'ה ביחד. עכשיו כמה פעמים תוכל לממש את הביטוח? כבר אין לי ביטוח, לָמַה לֶמַה שהם יסכימו לבטח אותי? שֶמַה, שכל בוקר אני אבוא אליהם עם נזק של עשרים אלף שקל?
לפעמים הם בכלל לא טורחים לחתוך, הם פשוט מזיזים לי את הגדר פנימה, כאילו שאני לא אשים לב. לפעמים הם בכלל גונבים לי את הגדר כולה. פעם אחת הם גנבו לי קילומטר של גדר. לפעמים הם חותכים את הגדר ליד הפרות שלי ואז הם מבריחים את הפרות שלי החוצה אל השטח שלהם ואומרים שאני פולש להם לשטח. חארות. פיכס. ואז אני חוטף תלונה במשטרה."
יהודה המשיך לספר עוד ועוד מחוויותיו הקשות ולחלוק את מצוקתו הכבדה. איך השופטת שיחררה בלי עונש את מי שירה בו בגלל "מצבו הכלכלי הקשה ומשפחתו המפורקת", איך על האש הקטנה של חיתוכי גדרות מרוששים אותו אט-אט לדרגה של פחות משכר מינימום, איך כשהבדואים תוקפים אותו מול המשטרה הם מאשימים אותו בכך שגזל מהם את אדמת אבותיהם, איך שהוא מפחד שהם יגיעו אליו הביתה ויפגעו בילדיו ועל הסיוטים שיש לו בלילה.
לא יכולתי לשאת את התסכול יותר. לא ייתכן שהמצב הזה באמת קיים, באמת קורה, באמת נמשך כבר יותר משלוש שנים. "אז שיחתכו את הגדר", התפרצתי לפתע, "תעשה משהו אחר במקום גדר. חייבת להיות איזו דרך יצירתית להילחם בהם"
- "עזוב אותי, אני גמור", אמר לי יהודה, "אני פה נלחם לבד כבר כמעט חמש שנים יום-יום לילה-לילה. כבר אין לי ראש לפתרונות, ליצירתיות. אני איתם ראש בקיר, אני ראש בקיר עד שאו הם או אני ניגמר. זה מה שיש לי לתת כאן. אבל אני עקשן, אני לא מוותר, אני דפוק, אני דפוק. הייתי צריך לנטוש ממזמן ולחיות כמו בנאדם אבל אין, חינכו אותי ככה, דפוק כזה, שעל ארץ ישראל לא מוותרים."

THE MAGIC BUS
- "שמע, איך אני יכול לעזור לך הלילה?" שאלתי את יהודה. 
- "לעזור הלילה? חמוד אתה, לא אין כל כך מה לעשות, כפרה עליך. אם אתה רוצה לישון פה בקראוון אתה יכול, בכיף. אם אני אצטרך את העזרה שלך אני אתקשר אליך, אבל לא נראה לי. תישאר פה לישון הלילה, תעשה קצת אור וקצת רעש, שיידעו שאתה פה ואם אתה רואה מישהו או משהו חשוד יש לך את המספר שלי, כן?"
הטנדר הרעים במעלה המדרון ובני ויהודה נעלמו בשובל האבק האפל של הדמדומים והשאירו אותי לצד קראוון נגרר צרפתי ישן שהושלך בקצה יער פארק אשכול עם נוף מרהיב על האורות שנדלקו אחד-אחד בעמק הירדן בואך הכחול של הכינרת ובקעת יבניאל. השמיים הסגולים של הערב הדהדו את מחשבתי המתנדפת ואני הבטתי בריקות של ראשי ונאנחתי אנחת רווחה ארוכה בעוד רוח קרה צמררה אותי ובחשה בשדה הסרפדים הענקיים שהתגודדו מחוץ לקראוון. פילסתי את דרכי בזהירות ביניהם, נעקצץ פה ושם, והפלתי את עצמי לתוך הקרון הערום ולתוך האפילה של חלומות פרועים.
למחרת התעוררתי מאוחר לתוך העזובה שסביבי, פתיתי קלקר מתרוצצים במעגלים על הרצפה ופתיתי אבק רוקדים במעגלים בתוך קרני האור האלכסוניות שפרצו מבעד לחלונות. הייתי תשוש, הרגשתי רווי ועמוס ורציתי יום מנוחה ומכיוון שחברי מכפר קיש ביקש שלא אגיע אליו לסוף השבוע בגלל חגיגה משפחתית היו לי לפתע כמה ימים מיותרים. החלטתי להקדיש יום לקראוון הנהדר שהושלך במרעה של יהודה.
כמעט ולא חשבתי על יהודה באותו היום, אולי לא הייתי מסוגל. אולי התחושות והתובנות שעלו מהמפגש איתו היו כבדות מדי בשבילי לעכל כל כך מהר, אולי הן היו קשות. הפגיעה הכל כך בוטה בכל כך הרבה תשתיות בלתי נראות של עולמי הייתה מעצבנת מידי: שלטון החוק, ריבונות המדינה, אי-אלימות, הרוב היהודי, מינהל תקין. אבל אולי כואבת מכל הייתה הפגיעה באתוס שעליו גדלתי ומפחידה מכל הייתה האפשרות שאולי "אנחנו" לא כאלה חזקים, שאולי אנחנו בעצם מפסידים, שאולי עם ישראל הוא חלש מידי ורופס ושאנן ומובל כצאן לאבדון. מה קורה במדינה שלנו? מה קורה עם הבדואים? האם יש מדינת ישראל מחוץ לגדרה-חדרה? הבטתי בנוף המדהים שמולי ובתחושתי הוא הפך לפתע למסוכן יותר ואפל יותר. הרגשתי ביתר שאת את מה שהבנתי עוד בעכו - שהנוף שסביבי, כולו, הוא נוף של מלחמה.

בעודי יושב לבדי בצד הדרך ומאחוריי הקראוון הנטוי והחלוד של יהודה נזכרתי בדמות מסרט שבילתה מספר חודשים באוטובוס באלסקה לבדה, ניזונה משק אורז בודד ובשר איילים. הרבה אנשים מזכירים בפניי את הסרט הנפלא הזה, "INTO THE WILD", המבוסס על סיפור אמיתי ושבו צעיר אמריקאי יוצא למסע מופלא ברחבי אמריקה בחיפוש אחר החופש המוחלט. הסרט רצוף מפגשים אנושיים יפייפיים ונוגעים ללב, אותם הגיבור למרבה הצער מפספס. אמנם הוא מבין את זה בסוף, אבל זה כבר מאוחר מידי. הסרט עמוס בציטוטים של ת'ורו, בנופים משגעים וברומנטיקת נוודים אמיתית ונראה שהוא העניק השראה עצומה לרבבות אנשים, אם לשפוט לפי כמות האנשים שדיברו איתי על הסרט בהקשר של המסע שלי. האם זו המנסרה דרכה אנשים רואים אותי?
ישבתי מחוץ לקראוון הנטוש הדומה כל כך לאוטובוס שבו מצא את עצמו אלכסנדר סוּפֶּרטְרָאמְפּ באלסקה והבטתי בעצמי ובנוף שאני שלו ושהוא שלי והרגשתי, לא הבנתי, את המרחק הרב שבינינו - בין ארץ ישראל לאלסקה, בין ישראל לאמריקה, בין המסע האנושי שלי למסע האישי שלו, בין ההרפתקה של החוויה להרפתקה של החקירה. אינני בורח מעצמי, קיוויתי, ואינני בורח מחיי. אבל היה משהו בגעגוע שבו אנשים פנו אליי, בכמיהה שבה הזכרתי להם את הסרט הזה שגרמה לי לתהות האם גם אני זונח את האנשים הנפלאים שאני פוגש ומשליך אותם בצד בתמורה להנאת (והנעת) המסע. יצאתי כדי להיות זבוב על הקיר בשבילי הארץ ולספוג את אנשיה, אבל האם אני יוצר כאן גם שובלים משל עצמי?

חללית אבודה בחלל
יום שלם של חלומות ובהייה באור השמש עבר מהר מידי כמו כל ימי העצלתיים, אבל שוב נגמר לי האוכל. החלטתי לחזור לעיירה כדי להזין את עצמי והתחשק לי פיצה אבל כשהגעתי אל ה"פיצרייה" גיליתי שהעסק כנראה משמש להלבנת הון כי לא היה סיכוי שבאמת מכרו בו משהו. אבל הייתי רעב אז הזמנתי פלאפל עלוב שהגיע בפיתה לחה עם ירקות מעוכים וצ'יפס חצי מטוגן. העברתי את הזמן בהמתנה שהמחשב ייטען ובקריאת עיתונים ושמעתי את רכילות השכונה מתנקזת לשיחות החולין המשועממות של העוברים ושבים ב"מלבנה" השכונתית. בינתיים האור בחוץ התרכך ודעך וכבה והשיחות בפנים חשפו עוד ועוד רוגז, ייאוש ושעמום בסגנון שיחה עייף שכזה שלחש את המילים שהעוני אומר לכל מי שפוגש אותו, אם הוא מוכן להקשיב: "אין לי כוח לחיים האלה, אין לי מקום בעולם הזה, אני מוותר". רק אדם שנשם את האוויר שמחוץ למעגל ההרס הזה ויקשיב ללחישה הרפה והסמויה הזו יחוש את העלבון, תיגע בו העצבות ויתעורר בו הכעס- העוני אינו מציאות כלכלית, העוני הוא עלבון מוסרי.
חסר כל אוכל, אבל עם תיק קליל בזכות זאת, יצאתי בחשיכה הסמיכה מתחת לשמיים מכורבלי עננים במעלה רכס יבניאל כדי למצוא מקום בודד לישון בו, הרחק מאנשים, איפה שאוכל להיות לבד.
טיפסתי במשך שעה ארוכה ופניתי דרומה בראש הרכס כמו ששיננתי מהמפה, אבל הבוץ הלך והעמיק, העלטה גברה ועדיין לא הגעתי ליעדי- מבנה ההקרנה הישן של קיבוץ אפיקים הידוע בכינויו "החללית". כשבעיניי אבק דרכים, הערפל מתעבה על עקבות הלילה והשבילים מתרוקנים לחשיכה מצאתי עצמי מזגזג אנה ואנה, אבוד בלילה הגדול בקצה הרכס האפל התלוי כמו חוף על אוקיינוס של חושך ולא מבין איפה טעיתי. לחזור אל הנקודה הברורה האחרונה? לפתוח את המפה והמחשב? או לוותר ולחפש מקום קרוב להתמקם בו? הרוח חרקה, הקור התקרב, החרדה חדרה. המשכתי לבטוש את דרכי באפילה הלא טבעית עוד כשעה ארוכה, אוחז בנפשי וחונק את הפאניקה עד שמעין שביב של אור פנימי זינק כמו גיץ, הרגשתי קרוב! זינקתי במעלה מתלול של שפוכת סלעים, מפתל את הקרסול בחשיכה בין החריצים הבלתי-נראים עד שלפתע היא נגלתה מולי על רקע אדמומית עמומה של העננים - החללית. איך ידעתי לטפס? באותו הרגע הייתי תשוש מכדי לשאול. פרסתי במהירות את המזרון בצד בו משטח הבטון הֶצֶל מהרוח האיומה וזינקתי לשק השינה. בהיתי באפילה הקרה הסובבת את כולי ושחדרה לתוכי והרגשתי את מלוא כאבה של הבדידות.
"זה רק מזג האוויר. פשוט קר כאן" אמרתי לעצמי, ללא נחם. הסברתי לעצמי שאני לא באמת בודד, אני לא באמת אבוד בחלל הזה בודד בחללית שלי, אלא שזה רק עכשיו, שזה זמני, אבל ללא הואיל. "הנה תראה", אמרתי, "תראה רק לפני יומיים איזה כיף היה לך ועם כמה אנשים היית, תחשוב על כל החברים שלך ותחשוב כמה טוב תרגיש כשתראה אותם". אני רוצה לראות אותם עכשיו, חשבתי. "אם תדמיין, תוכל" אמרתי לעצמי וכך לאט-לאט שקעתי אל החלום הרך ונשטפתי אל חופו הזהוב של הבוקר.

היה שווה אחרי הקדר האחרון
יום המחרת היה מעט יותר בהיר ואני המשכתי בחדווה קלילה במורד הדרומי המתון של רכס יבניאל לכיוון נחל תבור בין כרמי ענבים ומטעי שקדים פורחים כשמולי מתנשא הר התבור. כמה אגדי הוא התבור! הילכתי בעליזות בשבילים הבהירים של הגבעות הארוכות והירוקות היורדות אל העמק כשבפי מזמזמת המפוחית וחשבתי לעצמי שהנוף שאני חולף בתוכו נראה מיתי וחלומי כמו לקוח ישירות מאיזו אגדה: עמק ירוק העולה להר בודד ומושלם, מוקף כפרים קטנטנים עם נמשי רעפים אדומות. 
כמה רחוק הרגשתי מהבדידות הצורבת של הלילה שעבר... ממרחק הזמן ושינוי האווירה יכולתי להרהר בחוויית האתמול. הבנתי שהדרך שבה התמודדתי הייתה להשתמש בדמיון ולהרחיק את עצמי מהמקום ומהזמן ההם, לא לחיות את הרגע. אבל הרי זה בדיוק מה שהבודהיזם יוצא כנגדו בויפאסאנה! האם יכולתי להתחבר ליופיו של אותו הרגע? ואם הייתי מתחבר לרגע האם לא הייתי חש את הבדידות? כך או כך התחוורה לי אמת ברורה - שהנה היכולת הזו, ה"עיוות התפיסתי" שכולנו לוקים בו של לא לחיות ברגע שכרגע, מעניקה לנו את התקווה. הדמיון מעניק לנו את התקווה והתקווה מעניקה לנו את השינוי.
"היה שווה אחרי הקדר האחרון" - עין חידה
נכנסתי למכולת בכפר קיש כדי להצטייד וכדי לאכול והמתנתי בסבלנות בתור כשישיש מקומי ובעל החנות החליפו עלבונות תחת מסווה של שיחת חולין. לאחר השיחה המוזרה בעל המכולת פנה אליי אבל היה נעול בתבנית השיחה הקודמת ולכן רק הצליח להכעיס אותי. ילדי מושב משועממים מחו בטקסיות על מחירי החטיפים ועשו רעש מיותר עם האופניים שלהם, אחד אפילו הגדיל והגיע להרעיש עם טרקטורון. ישבתי מחוץ למכולת ונשמתי פנימה את השמיים הגדולים של הצהרים בין הציוצים הפרועים של הציפורים מסביב.
מישהו השאיר ליד תיבות הדואר ארגז גדול ובו הרבה ספרים שביניהם מיד קרא אליי ספר של הדלאי-לאמה על הבודהיזם הטיבטי. עם תחושה חזקה שהספר הזה צריך להגיע לאנשהו לקחתי אותו, הלכתי הצידה והעברתי כמה שעות בקריאה מנומנמת על ספסל קק"ל.
בשעה טובה הגיעו למושב דניאל, יהודיה מניו-יורק סיטי שפגשתי בכליל וחברתה אֳגְנִי ("אש" בסנסקריט), חצי בריטית חצי סינית-מלזית שגדלה בקנדה ושלומדת איתה בקורס צמחי מרפא ייחודי בעמק האלה. למרבה ההפתעה, שתיהן הגיעו בטרמפ חלומי עם זוג משעשע ולא אופייני מראשון לציון שיצא לטיול סוף שבוע בצפון, אסף את הבנות באזור תל אביב, התאהב בהן במהלך הנסיעה והתעקש לקחת אותן עד אליי. הגבר היה חרדי לשעבר, עמוס קעקועים ופירסינג בדיוק כמו זוגתו שעדיין נשאה מבטא רוסי מתוק. דיברנו קצת על קבלה ועל צירופי מקרים, הצעתי להם עוגיות 37% ואז הם המשיכו לדרכם הנעימה ברכב הגדול והמשופשף שלהם.
- "תראו מה מצאתי פה", אמרתי לדניאל ולאגני, "הוא כאילו קרא לי. למישהי מכן יש רעיון למי להביא את הספר הזה?"
- "תביא לראות?!", אמרה אגני, "ואוו אני לא מאמינה. איפה מצאת את זה?"
- "פה, זה היה בארגז..." אגני חטפה את הספר מידי ורצה לחפור בארגז בתקווה למצוא אולי עוד ספרים.
- "אני חושבת שמצאת..." אמרה לי דניאל בצחוק מגחך ושנינו הבטנו באגני נוברת בארגז. מסתבר שאגני למדה בודהיזם טיבטי בארבע השנים האחרונות במנזר בקטמנדו ומגדירה את עצמה כבודהיסטית אדוקה ושוב, כמו בצומת ראש פינה, ניסיתי להתייחס בנוֹנְשָלַנְט למסתוריות שבמה שהרגע קרה.
כמעט מיד אחרי שהזוג נסע הגיע אחד מבני המושב למכולת ושאל באנגלית אם אנחנו צריכים עזרה. דניאל ניסתה בכל כוחה לדבר איתו בעברית, מה שרק הקסים אותו יותר וכך תוך מסכת קצרה למדי של שכנועים (מצידו!) מצאנו את עצמנו מתארגנים ללינה ב"זולא" שלו בחצר. אחרי סיבוב קצר במושב ובשדות הסמוכים אליו חזרנו לחצר, הדלקנו מדורה ובישלנו אורז עם שעועית לשביעות רצונם של כולם.
אני ואגני המשכנו לדבר על דת, על אמונה ועל אלוהים עוד זמן רב עד שהשיחה האטה ודעכה ונרדמנו כולנו. בלילה חלמתי על פעמוני גוֹנְג ופסגות מושלגות.

ימים של אור ואנשים
התעוררנו מאוחר והמשכנו לשיחה ארוכה מאוד עם המארח האדיב שלנו אורן שסיפר לנו את קורות חייו, על חלומותיו ועל אהבתו החדשה שעדיין ישנה בבית. הכנסת האורחים של אורן לא הייתה הכנסת אורחים קלאסית, לא. כמו הטרמפ המופלא של הבנות מאתמול ובניגוד למודל שאנחנו רגילים להלל של הכנסת האורחים הערבית-מזרח-תיכונית אורן לא "דאג" לנו וטיפל בנו אלא הרבה מעבר לכך. הכנסת האורחים שלו לא הייתה פטרונית ורשמית אלא ההיפך הגמור - הוא רצה להכיר אותנו והוא בעיקר ביקש להרעיף עלינו אהבה. זה היה אירוח של שווים, מעין חברות אינסטנט שבה נהנינו כולנו זה מחברתו של זה ובה החשיבות של הדאגה החומרית הייתה משנית. לא אירוח של רחמים וחמלה, אלא אירוח של אהבה ואחווה זה היה ואני עוד השתהיתי להרהר בכך ימים רבים.
אז אחרי כמה ליטרים של תה וכמה עשרות עוגיות יצאנו שלושתנו סוף סוף לדרכנו אל נחל תבור, שבעים בלב ובבטן, ומפזמים כל אחד בתורו במפוחית כשהמוטיבציה ללכת קטנה מאוד כי היופי מסביב היה כל כך שמח שאפילו ההליכה האטית הרגישה כמו דהרה חסרת אבחנה דרך הנוף.
עננים מהלכים על הדרך
מזג האוויר היה נעים כל כך שהוא איפשר התעלמות מוחלטת מהעתיד והנאה כל כך שלמה של העכשיו שהיא השכיחה את העבר כליל. אז אספנו צמחים טעימים והמצאנו להם שמות, דיברנו על בוּבֶר ועל בודהא, חיפשנו בריכות לשכשך בהן ואני התרפקתי על החברה הקלילה והשמחה של שתי הנשים ועל השיחות המעניינות והאנרגטיות שהיו איתן וביניהן.
בבוקר קמנו ויצאנו ברגל אל עין דור ואני ליוויתי את דניאל ואגני לקורס הויפאסאנה שלהן שאותו הן עשו עם כל המחזור של הקורס שלהן בצמחי מרפא. שם, להפתעתי, פגשתי עוד שני נוודים כמוני שאותם הכרתי מהשירות במטבח של מרכז הויפאסאנה בבית זרע: צחי - עו"ד לשעבר שעזב את הכל, עבד כאיש חינוך לתקופה ועכשיו חי על האופנוע שלו ושחר - עובד היי-טק לשעבר שמשוטט בין ישראל לאירופה, שניהם פעילים ממאהלי המחאה של הקיץ האחרון ועכשיו "חיים את הרגע" עם חיוך קבוע על הפנים. עוד פגשתי שם את מיכאל, צעיר דתי-לאומי מגוש עציון שבחר לבלות שנה מחייו בקהילה של חסידות סְלוֹנִים במאה-שערים. "יש אנשים שנוסעים להודו אחרי צבא", הוא אמר, "אני בחרתי לעשות שנה בסלונים."
- "איך ארגנת את זה?"
- "לראש הישיבה שלי היו כמה קשרים אז הוא פנה אליהם. בהתחלה הם היו חשדניים, הקהילה החרדית והחסידויות בכלל, הן מאוד סגורות, שתדע. אבל הם בסוף הסכימו ובסוף זה היה מדהים, ממש"
- "מה היה?"
- "הייתה שנה מדהימה, יוצאת מן הכלל. ללמוד איתם תורה, איך שהם לומדים, אין דברים כאלה. ובסוף השנה התחברתי איתם כל כך שליוויתי את הבן של האדמו"ר לחופה. אתה קולט? ואוו הייתה שנה מדהימה, קיבלתי שם כל כך הרבה, זה היה באמת משהו. קיבלתי שם דברים לכל החיים."
מעין דור אסף אותי בטנדר הקלאסי שלו גלעד, חבר מטיול הלקטים שמתגורר בכפר קיש ובונה בו את החווה המשפחתית: יקב בוטיק וכרמי זיתים. ההורים מידי פעם קופצים לביקור ואבא מנהל את הצד הפיננסי אבל גלעד הוא החקלאי במשק - מתעורר בכל בוקר אל השדות, דואג לכרמים ועובד עם התאילנדים. מידי פעם הוא גם "מחלטר" במקצועו השני כעורך סאונד ומעצב פסי-קול של סרטים, קליפים ומה לא. בחודשים שאחר-כך מצאתי את עצמי מתגעגע מאוד לחיים אצל גלעד ולקצב שלהם ונשען על הזיכרונות הלכאורה פשוטים ברגעים הקשים.
איך קמים מוקדם בבוקר, עולים על הטנדר העקום-באופן-שרמנטי עם שתי הכלבות הנאמנות ויוצאים אל השדה. איך מחנים מול הנוף המרהיב של עמק נחל תבור כשהר התבור מתנשא מעל ופרחי השקד עוטפים את הנוף באריזת חג ומתחילים לעבוד: מזיעים ומתאמצים אבל באופן רגוע, עובדים יעיל וחסכוני אבל לא חפיף, נהנים מהריכוז המונוטוני והרפטטיביות המדיטטיבית.איך שארוחת צהרים אוכלים בשעה עשר ("מה?! רק עשר? ואוו כמה הספקנו") וארוחת ערב בשעה חמש כך שהלילה ארוך ונהדר ויש בו זמן להכל - שומעים מוזיקה, רואים סרט, יושבים על בקבוק בירה ומשוחחים כמה שעות טובות של נשים, על יין ועל הקסם החמקמק של החיים כשבין כל רגע, בין כל משפט וגם סתם ככה מציץ חיוכו של גלעד - רגוע, שמח ומחבק.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:
אגני ממליצה על המקורות הבאים למי שמתעניין במדיטציה בודהיסטית-טיבטית מהאסכולה האנליטית

  • "siddhartha's intent" - Dzongskar Khyentse Rinpoche
  • www.Shedra.org - Chokyi Nyima Rinpoche
  • Analitical Meditation - Ramana Maharsi



יבניאל - חלק ב'



תקציר:
תולים כביסה מחוץ למקווה:
סיפורים מהשטעטל היבניאלי
על הגיוס (ולמה לא בעצם),
על השכנים (ואיך מסתדרים איתם)
ועל החילונים.

מרחצאות חרדיים
אחרי מעט מידי שעות שינה ועם מעט מידי אור מסביב העיר אותי אבנר כדי לרדת לתפילת שחרית, על כתפו הייתה מגבת והוא שאל אם אני רוצה להצטרף אליו למקווה. סירבתי.
התפילה הייתה ארוכה ומוקפדת ולאחריה שוב עלינו על הפיאט הישנה ואבנר הקפיץ את שני הבנים שלו לבית הספר.
- "מה הם לומדים בבית הספר?" שאלתי.
- "תלמוד תורה".
- "כן, ברור, אבל יש גם לימודי חול?"
- "גם כן השטויות האלה. בהתחלה כשהקמנו את הבית ספר רצינו תלמוד תורה נטו, בלי כל המתימטיקה והטבע והאלה. אבל הרב שלנו, הוא התעקש. בהתחלה לא הבינו וכעסו עליו אבל כשאני שאלתי אותו הוא אמר 'בשביל הכסף של משרד החינוך לא נכניס איזה שעתיים ביום? מה זה שעתיים ביום?' הוא אמר. אז משרד החינוך מקבל את מה שהוא רוצה ואנחנו ממשיכים. תגיד, מה התוכניות שלך?" מלמלתי משהו על כפר קיש ואז הוא אמר שהוא צריך ללכת לעבודה. עבודה?! תהיתי לעצמי במה הוא עובד ואיזו עבודה מאפשרת לו להקדיש לי כל כך הרבה מזמנו. הוא לא נראה היה לחוץ במיוחד. "בוא, אני אראה לך משהו" הוא פסק, שילב להילוך וזינק בעלייה חזרה לשכונות של יבניאל. "אנחנו היינו משלושת המשפחות הראשונות {של קהילת ברסלב} כאן ביבניאל ובהתחלה קניתי פה בית. כולם חשבו שאני מטורף שככה זרקתי את החסכונות שלי. אבל אתה לא תאמין כמה עלה לי הבית הזה. כמה אתה חושב?" נעמדנו ליד בית ישן טיח שפריץ בעל קומה אחת שחציו שעון על עמודים במדרון באחורי הבית, הקישוט היחידי היה דוד השמש שעל הגג. המחיר שהוא נקב היה מגוחך. "נו מה, במחירים של היום מי לא היה קונה, הא? איזה דיל?" את המקווה הראשון של המושבה הקים אבנר בחצר הבית שלו ומאז שהוא עזב המקווה רק ממשיך להתרחב, והוסב ממקווה לגברים למקווה לנשים. נכנסנו פנימה ואבנר ניגש מיד למטלות השונות: איסוף החלוקים לכביסה, ניקוי המים וכיוב' ואני שוטטתי ברחבי ההיכל המפואר. תשע חדרי מקלחת מצאתי שם מתחת לקוטג' העלוב וכולם מאובזרים בשמפואים וסבונים איכותיים, בכולם תלויים חלוקי רחצה נקיים וריחניים מבד פיקה על קירות קרמיקה נאים לצד מגבות פרוותיות וכפכפי קרוקס לבנים. מרחצאות חרדיים. ואני חשבתי לתומי שמרחצאות נשארו רק בתורכיה... בכניסה למרחצאות היה דלפק ומעליו הנחיות שונות למתרחצות ובו היה רשום בסופו לפנות ל"בלנית" אם חסר משהו. חרדים בדוק מחסלים את המילולי בפסיכומטרי, חשבתי, ויצאתי לעזור לאבנר לתלות כביסה. בחוץ המשכנו לשוחח עוד שעה ארוכה.

"בגללךְ הבן שלי לא יתגייס לצבא!"
בין השאר דיברנו על גיוס. "הבן שלי רצה להתגייס", סיפר אבנר, "עשה את כל המבדקים, בא ללשכת הגיוס ואני הלכתי איתו צמוד, כי הוא היה צעיר מאוד ולא מכיר וכל העולם הזה היה בשבילו מוזר. הח'ברה שלנו, אתה צריך להבין, הם שמורים, כן? הם לא כמו החילונים.
אז שלחו את הבן שלי לעשות איזה משהו, נדמה לי למלא כוס לבדיקת שתן ואני עומד ומחכה ושומע מעבר לפינה את אחת החובשות אומרת למישהו, היא לא ראתה אותי, "שוקי לך-לך מפה אני לא רוצה שהוא יראה אותך, תראה איך אני עושה פה לדתי הזה איזה קטע". אתה מבין!? אני לא האמנתי למה ששמעתי. אבל הנה חזר הבן שלי וקוראים לו אל החובשת בשביל איזו בדיקה, נראה לי לקחת ממנו דם, והוא מתיישב ומבקש ממנה אם אפשר בבקשה שחובש יעשה לו את הבדיקה. אז מה היא אומרת לו? "אין חובש עכשיו חביבי, זו או אני או שאתה לא עושה את הבדיקה" והבן שלי התעקש, הסביר שהוא לא יכול ושאל אולי בכל זאת והיא אומרת לו "מה נראה לך? זה צבא פה חביבי זה לא מה שבא לך" ואז אני באותו הרגע באתי ואמרתי לה, ככה מול כולם, "שוקי-שוקי לך מפה אני לא רוצה שהוא יראה אותך תראה איך אני עושה לדתי פה איזה קטע" והיא בשוק. ממש בשוק. ואז אני התקרבתי אליה ואמרתי לה "הבן שלי רצה להתגייס לצבא ובגללך הוא לא יתגייס, בגללך!" ואז לקחתי את הבן שלי והלכנו.
- "רגע, מה, פשוט הלכתם? מה עשית אחר כך?" שאלתי.
- "אחר כך הלכנו לקב"ן. ושם ישבתי עם הרופא והוא שאל אותי מה הבעיה עם הבן שלי. אמרתי לו שהבעיה היא לא עם הבן שלי, הבעיה היא עם הצבא. אמרתי לו שאני הייתי בצבא, הייתי קצין ואני יודע בדיוק מה קורה, אני יודע איזו מזננה הולכת שמה ואיזו הפקרות גועלית, ישמור השם. אז אני והד"ר התווכחנו קצת ואז בסוף לקחתי אותו אל החלון. "'סתכל שמה, 'סתכל" הראיתי לו את הבנות שהולכות שמה למטה ונראות, תסלח לי, אבל כמו שרמוטות. בקושי יושב עליהן איזה חתיכה של בגד. "ואתה רוצה שאני אשלח את הבן שלי, היקר שלי, הצדיק שלי לשם?! לתועבה הזאת?! מה אתה חושב שיקרה לו שם?" ואתה יודע מה הקב"ן אמר לי? הוא חזר, התיישב מאחורי השולחן שלו, הוציא איזה טופס ושאל מה אני מעדיף: מחלת נפש, קשיי הסתגלות חמורים או כל מיני אחרים. הוא הבין אותי פיקס. הוא הבין בדיוק מה הקטע. הוא אמר לי "אדוני, אתה צודק".

המכשול השני
אבל אבנר גם לא חסך ביקורת על עולמו המאומץ.
"שתדע", הוא אמר לי בעודו תולה את הכביסה בחצר מחוץ למקווה, "לבנאדם שחוזר בתשובה לעולם החרדי יש שני מכשולים מרכזיים, שאם הוא עובר אותם אז הוא יכול להמשיך עד הסוף."
- "מה?" שאלתי בקוצר רוח, מוחי כבר מנחש סדרות ארוכות של מכשולים הלכתיים ומנהגים מוזרים.
- "הראשון הוא קשה, אבל השני הוא עוד יותר קשה" הוסיף אבנר בחידתיות. "המכשול הראשון הוא הדת. אתה אומר לעצמך- מה זאת היהדות? זה קשה, זה מבאס, זה מגעיל, זה לא כיף. זה מכשול לא פשוט בכלל, כי הדת היהודית היא לא דת שיווקית כזאתי והיא הולכת נגד הרבה דברים שנוחים לנו. זה מכשול לא קל..." אני מצידי התחלתי לגלגל עיניים דמיוניות עם עצמי במחשבה שהנה הוא פוצח בעוד נאום החזרה בתשובה, שיווקי בדיוק מהסוג שהוא טוען שהדת הזאת היא לא. אי אפשר לקבל תשובה כנה? אולי אבנר חש את התסכול שלי ולכן לא המשיך. "אבל המכשול השני הוא הרבה יותר קשה", הוא אמר, "המכשול השני הוא הדתיים." נאלמתי.
- "מזת'אומרת?" שאלתי.
- "המכשול הגדול השני שלך בחזרה בתשובה זה אחרי שאתה מכיר קצת את האנשים, את הרבנים ואז אתה רואה איך הם מתנהגים ואתה אומר לעצמך 'אלה?! מה שווה הדת הזאת אם ככה אלה מתנהגים? אלה לא יותר טובים מהחילונים בכלום, מושחתים בדיוק כמוהם, גנבים ורמאים ופחדנים בדיוק כמוהם'. זה המכשול הכי מסוכן כי הוא זה שיפיל אותך. אם אתה עובר אותו אז אתה תישאר יהודי חרדי, כמו שצריך." אמר ולא הוסיף, והשאיר אותי רק עם יותר שאלות.

בלוויה
"פעם אחת הלכתי ללוויה של קרוב משפחה שעזב את הקיבוץ. זה היה אחרי שחזרתי בתשובה ובאתי במיוחד מהצפון. לוויית המת וניחום אבלים זאת מצווה גדולה, אתה יודע, אז אני באתי אף על פי שידעתי שלא אוהבים אותי כל כך בבית שמה. והם יודעים שהילדים שלי לא בצבא, וזה נו אתה מבין. אבל הלכתי בכל זאת. ואתה יודע איך זה בניחום אבלים, אתה מגיע, אומר כמה מילים, אחר כך עומד בשקט בצד, מנסה להיות שקט ולא להפריע.
אז אני מגיע לבית ואני נכנס ואני ניגש אל הבן הצעיר ביותר, הוא יושב שמה על הרצפה על מזרון ואני מתכופף אליו ואומר לו כמה מילים, לא משהו מיוחד, ואז הסבא, איש מבוגר מאוד, היה ממקימי הקיבוץ, אפיקורוס גדול אבל כזה של פעם, מאלו שידעו מה הם עזבו, הוא ניגש אליי ומתחיל לצעוק עליי! הוא אומר לי 'אתם! זה הכל בגללכם! בגללכם המדינה הזאת נראית ככה, בגללכם הנוער שלנו נראה ככה, בגללכם המדינה הזאתי מידרדרת! בגלל הדתיים, בגלל החרדים!' ואני, אני לא יודע מה לעשות, כן? אני מנסה לא להיות מעליב, מה אני אמור לעשות, לענות בחזרה? ואז אתה יודע מה הוא אמר לי? הוא התקרב עוד יותר ובקול חלש כזה ועצוב אומר לי 'בגללכם, בגלל הדתיים ובגלל איך שאתם הילדים שלנו הולכים להודו ולכל מיני כאלה. אם לא הייתם כמו שאתם אולי הילדים שלנו היו נשארים יהודים. בגללכם הילדים שלנו שונאים את עצמם.' נו מה, צודק או מה?"

תינוק שנשבה
"איך חזרת בתשובה?" שאלתי אותו, בציפייה כנה לקבל תשובה פשוטה אבל התבדיתי מהר. "אני מעולם לא הייתי חילוני ואף אחד לא יכול להגיד לי שהייתי חילוני" אמר לי אבנר באחת ההזדמנויות שהנושא עלה בהן על הפרק והסביר כדרכו, בסיפור:
"כשרק התחזקתי לא הייתי ברסלבי, בכלל לא, הייתי אפשר לומר ליטאי. למדתי אז בישיבה באופקים שהייתה ברוח ליטאית כזאתי. שנאנו את ברסלב אז. אבל יום אחד הזמינו אותי לחתונה של המשפחה שלי מהקיבוץ ולא ידעתי מה לעשות. הלכתי לשאול את הרב ומה הוא אמר? הוא אמר לי לא ללכת, שאין לי חלק בעולם הזה יותר ולא כדאי לי ללכת שמא אפול. לא אהבתי את התשובה. אתה היית אוהב את התשובה? גם אני לא. ובאותה התקופה לא הייתי כל כך בטוח לאן אני הולך וחיפשתי רב, חיפשתי את הרבי שלי. איך אמרו חז"ל? עשה לך רב. אז הלכתי לרב אחר, בלי שהרב שלי באופקים יידע, ושאלתי אותו מה לעשות. אתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר לי ללכת, שייראו אותי שם, אבל לא להישאר. רק לבוא ולהגיד שלום ואז ללכת. שאלתי אותו מה אני לא אמור לשמוח איתם? אז הוא אמר לי כמו הרב מאופקים שלא, הם חילונים וזה לא טוב. אמרתי טוב נו מילא אבל עדיין הציקה לי השאלה. לא אהבתי את מה שהיה להם להגיד. 
ואז יום אחד חבר אמר לי לדבר עם הרב שיק, אני לא זוכר איך הגעתי אליו אבל זה לא היה מקובל ואני זוכר שלא אהבתי את הרעיון, כי הוא ברסלבי והכל, אבל שאלתי אותו מה לעשות. ואתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר לי שהשם הוא ריבון כל הנשמות ושאם הוא בחר לשלוח את הנשמה שלי לבית של חילוניים גויים אז יש לזה סיבה וסיבה טובה. הוא אמר לי שהשם רוצה שאני אהיה אני ושאני אהיה אני עם המשפחה שהוא שלח אותי אליה. מה אתה אומר, תשובה יפה או לא? מאז אני ברסלבי".
ובהזדמנות אחרת, כשהתלוננתי על הכינוי "תינוקות שנשבו" אבנר הוסיף ופירש "דווקא לחילונים מלמדים זכות גדולה כי הם לא אשמים, הם נולדו לתוך עולם ולתוך מסגרת כזו. תינוקות שנשבו זה לימוד זכות."

שכנות טובה
שאלתי את אבנר די הרבה שאלות על יחסי השכנות עם התושבים החילוניים של יבניאל ולו מצידו היה חשוב מאוד לשווק את הדוגמא של הקהילה שלו. אחת התשובות הראשונות שקיבלתי ממנו הייתה ציטוט של הרבי שלו שאמר בהזדמנות לאנשי הקהילה ש"כשאתה בונה בית ליד רפת אל תתלונן על הריח. אם בנית בית ואז בנו לידך רפת יש לך את כל הזכות להתלונן". וכנראה שהוא התכוון בכך להגיד שאין לו ולקהילתו סיבה להתלונן ושהוא מבין ומקבל את התלונות של החילוניים מהמושבה וזו הפגנה יפה של סובלנות מצידו, אבל החילונים במשל עדיין הושוו לרפת...
"פה, ביבניאל, יש כאלה שממש שונאים אותנו. אני לא יודע למה או מה אבל הם ממש שונאים אותנו. אבל בוא אני אספר לך סיפור על זה.
היה פה איזה אחד כאן ביישוב, מהוויתיקים או-ווה מהדינוזאורים. מאלה שהיו פה כשלא היה כאן כלום. חקלאי אמיתי, כזה שהיה עובד ומשקה את האדמה בזיעה שלו, לא כמו החקלאים יעני של היום שנוסעים בטנדר שלהם ומסתכלים על תאילנדים כל היום. חקלאי אמיתי אבל חילוני גמור. קיצור, יום אחד שמענו שהוא חולה. הוא כבר היה בפנסיה וקרה לו איזה משהו. שמענו את זה במהלך השבת באחת התפילות. אז אני ועוד אחד, אתה יודע, ביקור חולים זאת מצווה שחבל על הזמן, אני ועוד אחד איך שיצאה שבת עוד בבגדי שבת הלבנים שלנו! דמיין אותנו, מגיעים לפוריה בחלוקים לבנים ארוכים כאלה, חח! באנו לקבלה וכבר שעה מאוחרת אז אמרו לנו שאין יותר ביקורים. התווכחנו, מה לא, אבל לא עזר. אז מה אתה אומר, ויתרנו? מה פתאום! שנינו היינו לוחמים, שנינו כמו פנתרים התגנבנו מאחורה וטיפסנו ונכנסנו אליו דרך החלון. היית צריך לראות את הפרצוף שלו! איזה שמחה, פששש, אין דברים כאלה. היינו אצלו כמעט שעה, דיברנו דברי תורה, עשינו לו שמח ואז חזרנו הביתה.
כמה שבועות אחרי זה הגיעו אליו משלחת של חילונים מהיישוב עם עצומה, רצו להחתים אותו. על מה העצומה, הא? על עצומה להעיף אותנו מהיישוב. שמעת על דבר כזה? ומה אתה חושב שהוא אמר להם? הוא סיפר לי אחר כך שהוא הסתכל עליהם, הוא כבר חזר לבית אז אחרי שהוא החלים, הוא הסתכל עליהם ושאל אותם 'איפה הייתם כשהייתי חולה? איפה? לא ראיתי אפילו פרצוף אחד משלכם בבית החולים ועכשיו אתם באים ומבקשים ממני לחתום נגד היחידים שהיה להם אכפת, שהתפלחו אליי בבגדי שבת במוצאי שבת ישר כששמעו שאני חולה?' נו בטח, הוא העיף אותם כיבינימט. בקושי מאה חתימות הם השיגו לעצומה שלהם."
- "אבל אתה יודע, אני מבין אותם. ואתה בטח גם מבין אותם. אתה בונה יישוב בשבילך ובשביל אנשים כמוך ובשביל הילדים שלך ואז פתאום מגיעים אנשים ומשנים את היישוב. זה לא נעים."
- "כן, אבל, אני הייתי חבר מועצה פה כמה פעמים, כמה שנים טובות למען האמת. וראש המועצה, הוא היה דתי בזמני והוא יום אחד בא אליי וספר איתי ביחד חברי מועצה ואמר לי 'אבנר, אתה מבין שעכשיו אנחנו רוב דתי במועצה? בוא מהר-מהר נעשה עם זה משהו'. כמו מה, שאלתי אותו, 'כמו לסגור את הבריכה' הוא אמר. ואתה יודע מה זה בריכה... זה התועבה של התועבה, נשים מעורטלות והפקרות. אבל אתה יודע מה אמרתי לו? אמרתי לו חלילה לנו לעשות את זה, חלילה לנו. הבריכה זה שלהם, זה אף פעם לא היה של הדתיים. למה סתם להתנכל להם? מה מפריע לך שהם עושים את שלהם? אתה מבין, מיכאל? אני לא יודע מה החילוניים פה ביבניאל לחוצים. כבר עשרים שנה אנחנו פה ושום דבר לא השתנה, מה אתם דואגים?"


תזרוק את השכל!
המשכנו לדבר ולדבר, אבנר סיפר סיפור על רבי נחמן ועוד סיפור על הבעל-שם-טוב ועוד סיפור מהצבא ועוד סיפור ועוד אחד וכך הזמן התגלגל לו בנעימים בבריזה הנפלאה מתחת לשמש האביבית, ובין הבהוב ענן להבהוב ענן הלכתי יותר ויותר לאיבוד בקסם של ורטיגו תרבותי בו מלמעלה חסידות, מלמטה קיבוץ ומלחמת יום הכיפורים, מימין השטעטל ומשמאל יבניאל ופתאום מגיעה השכינה ואומרת לי "דאחיל ראבאק תעשה לשֶם איזו ג'סטה". ובתוך המערבולת אני מרגיש איך אני בעצם אחר, איך אני בעצם על הסף של ארץ מופלאה ורחבת ידיים ובידיי המפתחות לשעריה והנה אבנר, מי שפעם עמד על הסף כמוני והיום כבר בן בית בארץ המשונה הזו, ההפוכה הזו שנמצאת מעבר למראה, הנה הוא מזמין אותי פנימה. אנחנו מדברים על המסע שלי ועל החופש שלי ועל הגישה האמונית שלי והוא אומר "הנה, וואלה אתה נשמה גבוהה אתה, אתה לא חילוני בכלל אתה." אבל מה אני צריך לעשות כדי להיות עם השם? אני שואל, איך אני אדע שאני איתו? "תזרוק את השכל!", הוא אומר לי על הסף, נוגע-לא-נוגע בפני המראה המפרידה בינינו, "תזרוק את השכל אני אומר לך. בלי כל החשבונות האלה שאנחנו עושים לעצמנו כל היום כאילו אנחנו יודעים משהו על העולם הזה. אתה כבר עם השם! אתה כל הזמן איתו. תזרוק את השכל, תן לקדוש-ברוך-הוא להדריך אותך! מה אתה צריך יותר מזה?"
נפרד לשלום מיבניאל בדרך למרעה של יהודה
"אל תאמין בעצמך עד יום מותך"
בסופו של דבר אבנר באמת היה צריך ללכת לעבודה וכך בשעת אחר צהרים יצאתי מביתו, אספתי הזמנה חמה וכנה "לעשות שבת" במושבה וחזרתי אל השדות שמדרום ליבניאל ואל עץ האלון הקסום שלי. השלכתי את התיק תחתיו, נשכבתי פרקדן ושאפתי מלוא הריאות את ריח השדות בעודי מגלגל במחשבתי אחורנית את עשרים וארבע השעות האחרונות ומנסה לעצב את החוויות להבנות. תחושה של משהו גדול הציפה אותי, כמו הדגדוג החרדתי ברגליים כשצפים בים ולא רוצים לשער מה שוחה בעומק הכחול האינסופי שמתחת.
הבטתי מעבר לגבעה אל הבתים העצומים של השכונה הברסלבית של יבניאל והרגשתי שאולי עכשיו אני מבין את החרדים קצת יותר. שהם באמת חרדים, כפשוטו. כלומר שהעניין המהותי הוא שמאחורי הבדלנות והקנאות, האליטיסטיות והשמרנות, עמוק בפנים בלב הרגשות האישיים של כל חברי הקהילה יש פחד אמיתי מעבירות הלכתיות, יראת שמיים במובן הכי פשוט והכי רגשי של המונח.
נזכרתי במבט המפוחד באמת שהיה על פניו של אבנר כשהוא דיבר על האפשרות שיראה נשים לא צנועות. שאלתי אותו למה הוא לא סומך על עצמו והוא ציטט לי מפרקי אבות - "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עבור אבנר באמת אין אפשרות לסמוך על עצמו והוא יארגן את חייו בכל אופן שימנע ממנו להגיע למצב של מבחן ולא ייקח בדרך אף סיכון אפילו קל שבקלים.
ואיפה אני בתוך כל זה? מול גישתו של אבנר מצאתי את עצמי סומך על עצמי מאוד, אולי אפילו יותר מידי. אולי בעצם כל החילונים סומכים על עצמם יותר מידי, אולי בעצם זה מה שהופך אותם לחילונים. וכמה רחוק אני מתודעה של עבירה! כמה פעמים ביום עליי לחשוש מביצוע עבירה? ומצד שני, כמה פעמים ביום אני בוגד בעצמי וסולח/שוכח? אם הייתי בונה לעצמי רשימה של מצוות על פי הערכים שאני מאמין בהם, על פי סדרי העדיפות האישיים שלי, האם הייתי עומד בהם? כנראה שהייתי מבין שאפילו בעיני עצמי וערכיי אני מופקר.
הבטתי מעבר לגבעה וחשתי תסכול כי הרגשתי משום-מה שאבנר הוא יותר יהודי ממני. אבל למה המדד ליהודיות חייב להיות הדקדוק במצוות? הרי אין לזה סוף והדבר נועל את החברה החרדית ובעתיד גם את שאר החברה היהודית בספירלה משתוללת של מאמצים הולכים וגוברים שמרחיקה אותנו מהחיים והופכת כל אדם עצמאי או מקורי לכופר. ובכל-זאת, אני עומד מול חייו של אבנר ומרגיש כמו חוקר בריטי שהגיע לביקור בגליציה.
ואז הבטתי מעבר לגבעה וחשבתי כמה המראה יכול לתעתע. הרי על פניו יבניאל נראית כמו מושבה ככל המושבות והיא למעשה שלושים אחוז חרדית ואבנר על פניו נראה כחרדי לכל דבר, מי היה מאמין שהוא היה קיבוצניק וקצין בצנחנים. דמיינתי את אבנר בגילי, מבולבל וכועס אחרי מלחמת יום הכיפורים, משוטט ומחפש את עצמו וחשבתי לעצמי שיהודי או לא, קודם כל עליי להיות אני.
הרמתי את התיק והתקשרתי ליהודה.


כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!




יבניאל - חלק א'





תקציר:
אני מגיע ליבניאל ופוגש שם
שני קיבוצניקים שונים מאוד,
לומד מהם על חולמנות , 
שומע מהם על חתונה בגיל שש-עשרה
ועל ניסים יום-יומיים
ומקנח בכנס קבלה
שמשאיר אותי ברגשות מעורבים


למות את החלום

היית רעב מאוד. יצאתי בבוקר מהשדות של דגניה ב' דרך נחל יבניאל היפה עם רק מעט גרנולה עפולתית בבטן וכאב הראש התחיל להציק. מהיכרותי את עצמי ידעתי שכאב ראש כזה שהולם רק בצד הקדמי הימני של המוח מעיד על מחסור בחלבונים ולא על הגרוע יותר - מחסור במים. אבל הנוף היה משגע, האוויר היה קריר וכמו שטף את עורי בכל משב.
מצאתי עץ אלון תבור בודד ומושלם, התפרסתי תחתיו ועם רגליים שלוחות וראש שמוט התמסרתי לרשרוש העלים ולנצנוץ התכול שביניהם.
"שלום!" צעק מישהו מאחוריי ועד שהסתובבתי הוא התיישב מולי. "מאיפה באת?" שאל האיש המבוגר עם המכנסיים המוזרות, התיק המרופט והרגליים השריריות. "מנחל יבניאל", עניתי, "מאיפה אתה?"
- "מה?!", אמר וקיער אוזנו בידו, "אני לא שומע."
- "מאיפה אתה!" שאלתי שוב.
- "השמיעה שלי קצת לא טובה!" אמר עם אוזנו הכרויה והפעם גם סובב מעט את גופו והשעין את צידו אליי.
- "מ=א=י=פ=ה=א=ת=ה!" צרחתי לעברו וחששתי שייעלב, אבל הוא ענה בטבעיות, "מאפיקים".
המשכנו להחליף שדרים ביחס של שני שדרים שלי לכל אחד שלו ומהם הצלחתי להבין שהוא קיבוצניק מאפיקים, שהוא יצא הבוקר ליום טיול ושהוא לועג לתיק הגדול שלי. איש מעניין הוא נראה, חשבתי, חבל שאי אפשר לדבר איתו.

- "מה יש לך שם?" הוא שאל ואני התייאשתי מראש מלנסות לצעוק לו את כל מה שיש לי בתיק והוא כנראה חשב שזה אומר שהוא צודק שהכל אצלי מיותר. מה יש לו בתיק?

- "רוצה קלמנטינה?" הוא שאל ואני עמדתי לסרב בנימוס, כי אחרת מה הוא יאכל, אין לו כלום שמה בתיק אבל הוא לא שמע את הסירוב שלי ופשוט דחף לי שתי קלמנטינות ליד, קם והמשיך לדרכו, משאיר אחריו שובל של זלזול בי ובתיק "הגדול" שלי ואני נאלצתי להשלים בדמיונות את החור הגדול שיצרה סקרנותי. קיבוצניק בגיל כזה... אפשר לקשור אינספור הישגים פרועים לאנשים מהדור הזה: עלה לארץ מבולגריה ברגל עם הוריו כשהיה בן עשר ובתור בן נוער היה פועל נמל בחיפה כשלא למד בגימנסיה הריאלית אצל בירם, אותה עזב מיד אחרי התיכון כדי להצטרף לקיבוץ. לאחר שלחם בצנחנים עם הרמטכ"ל לעתיד וידידו הקרוב משה לוי ונפצע במתלה חזר לפלחה והמציא את הזן העמיד ביותר של הכרוב תוך כדי ריכוז ענף הלולים בגליל התחתון. כחובב טבע ואיש ידיעת הארץ חשף שני אתרים פרהיסטוריים וחפר בהם שלוש עונות, גילה שני מיני חרקים אנדמיים שקרויים על שם ברל כצנלסון ובתו השלישית שפרה ומכיר כל עץ אגס על הר המירון. היה רכז המשק בקיבוץ פעמיים, כולל פעם אחת בזמן ההפגזות הנוראיות של מלחמת ההתשה, היה עוזר פרלמנטרי של חה"כ מוסה חריף והיה נשוי פעמיים. עד היום מסרב בתוקף לקנות קלנועית.

הקיבוצניק הזקן הזה ופער הדורות העלו בי מחשבה. אולי היום אנשים עושים הכל כדי ליצור לעצמם אשליה של יציבות, אותה הם מטפחים על חשבון לקיחת חלק בהיסטוריה הפרועה שסביבנו. עושים הכל כדי ללכת על בטוח, חושבים כמעט רק על כלכלה ולא על אידאלים אבל בסוף הדרך יעריצו את אותם האנשים שהרפו מהכל, נסחפו עם החלומות שלהם ועם גלי ההיסטוריה הכבירים הגיעו ראשונים אל המקומות הכי פרועים. שאולי החולמנים הכי פרועים הם לא אלה שיושבים כל החיים בבית וחולמים חלומות אלא אולי החולמנים הכי פרועים הם אלה שלא רואים שום דבר מסביבם חוץ מהחלומות שלהם, חיים אותם וכן, אולי גם מתים אותם בסוף. אולי כמו הישיש החירש הזה.



צועד על קיבתי
נכנסתי ליבניאל דרך השדות ומטעי השקדים שם ניסיתי לשווא לצוד איזה שקד ניצול קטיף שיזין אותי, אבל מצאתי רק מטעים עירומים ומרוססים ובהם שקדים אכולי תולעים. שכוב על תיקי במטע השקדים הפורח נזכרתי משיטוטי באינטרנט שקהילת ברסלב ביבניאל מפעילה בית תמחוי במושבה. אוכל חינם... תפוחי אדמה... רגליי נשאו אותי חיש אל הכיכר הראשית ושם חוש הרעב ניווט אותי באורח פלא שלעולם אינו מאכזב אך גם לעולם אינו מפליא ישירות אל השלט "אוהל אברהם - בית התבשיל קהילת ברסלב". שהיה סגור.
אובד עצות, הבטתי סביב ואז הסתערתי על המכונה האוטומאטית שניצבה בצד ושילשלתי אליה חמישה וחצי שקלים ואכלתי חטיף, בפעם הראשונה מזה עשור, מה שלא עזר בהרבה. אז נכנסתי למניין של מנחה.
בבית הכנסת היה הכל מהכל- אתיופים, אמריקאים, קיבוצניקים, רוסים, ספרדים ואשכנזים כשהמכנה המשותף הוא שכולם חזרו בתשובה וכולם ברסלב. ישבתי ותהיתי, כולם נראים כמו חרדים אבל יש בהם גם משהו פרוע, משהו אקלקטי, משהו משועשע. זה מתפלל בקולי קולות בלי שום קשר לש"ץ, לזה יש כיפה צבעונית ולזה יש מבט בוהה כאילו הוא לא כאן בכלל. ההוא הולך בלי מעיל ולהוא יש משקפי שמש ספורטיביות ונעלי ספורט. הרגשתי די בנוח בתפילה הקצרצרה שאחריה כולם התפזרו ורצו חזרה לעבודה- זה לתוך מכונית שרד מפוארת, זה לתוך אמבולנס וההוא לתוך קנגו עם סולם מורכב מעל וכיתוב של חברת שיפוץ כלשהיא.
בצאתי, עדיין אובד עצות, התנפל עליי חסיד מבוגר והתחלנו לדבר. שמו אבנר והוא מוותיקי הקהילה, קיבוצניק במקור ומ"מ בצנחנים בעברו. מהר מאוד הגענו לנושאים עמוקים מאוד ואני הרגשתי השיחה הזו לא תיגמר בקרוב. יש סיכוי למקום לישון בו? נחיה ונראה. במהלך שטף הדיבור המהיר שלו נזכרתי במשהו שאור ממושב קשת ברמה"ג אמר לי על הדיבור של חרדים. "תראה, אני לא מבין את זה", הוא אמר אז, "אבל אם תשים לב לחרדים יש דיבור שונה, דיבור מהיר כזה ולחוץ. וזה תופס גם לאנשים שחזרו בתשובה. אני לא יודע מה עושה את זה, אולי זה החרדה התמידית, אולי זה הלחץ שכל הזמן מלחיצים אותם אבל זה ככה. מדברים מהר כזה, לחוץ כזה."
אבנר לקח אותי כמעט מיד לראות את בית הכנסת החדש של הקהילה שצמוד לשטיבלעך שבו הייתה המנחה. עלינו במדרגות מסביב ואז אבנר ביקש ממני לעצום עיניים והוליך אותי בידי, במעין אינטימיות שהייתה משונה לי מאוד אבל משום-מה לא הפתיעה אותי. "רגע, רגע", הוא כיוונן אותי וסובב את גופי בדיוק לכיוון הנכון, "זהו, עכשיו תפתח". מהמם! הייתי מופתע מאוד מיופיו של בית הכנסת. "ואוו..." שחררתי, "נכון?" הוא אמר, "נכון שזה משהו?". שילוב מקסים של עץ כהה ואבני גיר ושיש בהירות עם ויטראז'ים מפוארים יצרו חלל שמשרה בו זמנית חום וביתיות אבל גם הדר ופאר. ובשונה מבתי כנסת רגילים הפסוקים החקוקים על ארון הקודש ועל הקירות לא היו מהתנ"ך אלא מאמרי הרביז"ל רבי נחמן כמו מעל ארון הקודש שבו היה רשום "אין שום ייאוש בעולם כלל". רק מול דוכן הש"ץ מצאתי "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". כמה גאה היה אבנר בבית הכנסת! עמד בחיבוק ידיים כשיד אחת מחבקת את גופו והיד השנייה מסלסלת את פאתו, צרור המפתחות מצלצל בחגורתו וחיוך מסופק על פניו. ניסיתי לדמיין אותו כקיבוצניק ולא הצלחתי, כל מה שראיתי היה דמות של יהודי סטריאוטיפי כמו בציורים אצל סבא וסבתא.

קברי צדיקים בטלסקופ
- "אז, מה, מה אתה הולך לעשות?" הוא שאל.
- "אני? הממ אין לי תוכניות או משהו כזה. בערב אני רוצה לקפוץ לכפר הנשיא לאיזה כנס קבלה, אחר כך אני לא יודע מה אני אעשה."
- "איפה אתה ישן?" הוא שאל ולאחר שהסברתי לו שאין לי בעיה לישון בחוץ הוא התעקש שאשן אצלו והסביר שהוא תמיד מכניס אליו אנשים משביל ישראל ויש לו מקום טוב מאוד על הגג שלו. "זה על הגג, זה לא אצל המשפחה, יהיה לך שם פרטיות. שירותים - הכל. ויש לשם מדרגות נפרדות אתה לא תצטרך לדאוג אם אתה מפריע." נראה שהוא הבין אותי בדיוק... הסכמתי להצעה בחפץ לב. "בוא", הוא אמר, "נקפוץ למעלה תשאיר את התיק אצלי לפחות". נכנסנו לפיאט הקטנה, הישנה והמשופשפת שלו ועלינו רחוב או שניים אל ביתו שם אשתו בדיוק התארגנה לצאת. לה, לעומת זאת, היה רכב מנהלים מפואר טויוטה אבנסיס כסופה וחדישה. לא הבנתי. ובזמן שאבנר פיטפט אם אשתו לה הוא קרא "אמא" הבטתי בהשתאות על המגדל המפואר בן ארבע הקומות שניצב מולי. "זה הבית שלך?!" שאלתי בלי לשים לב כמה פוגעת השאלה יכלה להיות. אבל אבנר התעלם ולקח אותי לגג.
ואני שוב נוכחתי בפליאה בעזובה, בבלגאן ובטינופת שבבתים החרדיים. לא היו צמחים ולא היו עציצים, לא היו שום קישוטים והכל נראה היה ישן, משומש וזרוק, אפילו שהיה ברור שהבית חדש. למה זה? האם המעמסה של גידול הרבה ילדים גורמת להזנחה הזו? כי ברור שהבעיה אינה הכנסה נמוכה.
- "אז מה, מה עשית בצבא?" הוא שאל, עדיין לא מנותק לגמרי מחבלי התרבות הקודמת.
- "הייתי ביב"א" עניתי.
- "אה, וואלה. קטע. יש לי טלסקופ למעלה, אני חושב שרואים ממנו את היב"א. תוכל למצוא אותה?"
כשהגענו לגג אבנר הוציא טלסקופ משוכלל אבל שבור והביא לי בקופסא נפרדת את העינית שלו. "זה החלק היקר, אני חושב. אני שומר אותו בצד". הרכבתי את הטלסקופ והתחלתי לחפש את פסגת המירון ואז כשחשבתי שמצאתי והבאתי לאבנר לראות הוא הביט לרגע פנימה ואז להפתעתי הוא אמר "לא, לא. אז איפה קבר הרשב"י?"
- "מה?"
- "קבר הרשב"י ממש צמוד ליב"א. אם זה היב"א אז איפה קבר הרשב"י?" ניסיתי להסביר לאבנר שהקבר לא צמוד ליב"א אלא נמצא בשיפולי ההר והוא מוסתר על ידי שלוחה שנמצאת בינינו לבינו אבל הוא לא האמין לי.
- "אז איפה קבר האריז"ל?" הוא שאל כמו מחליף נושא והתחיל לספר על איך פעם בכמה זמן הוא יוצא לשם כדי לטבול במקווה של האריז"ל ואיך פעם אחת נכנס לשם חבר שלו שהיה לו סרטן והוא החלים אחרי הטבילה. ממש נס! אז המשכנו לחפש את צפת ואת היב"א, אבל רק כדי שאבנר יוכל להביט מרחוק כל יום בקברות הצדיקים...

חמישה ילדים עד גיל עשרים
"אתה יודע", הוא סיפר לי, "פעם גם רצו שאני אדבר אצל יאיר לפיד. באמת! הייתה איזו תוכנית של תחקיר אעלק, של ההוא עוכר ישראל, חיים הכט. רצו שאני אתראיין אצל יאיר לפיד על כל העניין של החתונות אצלנו. אז אמרתי שאין בעיה, אבל בכמה תנאים, א' כל שזה לא יהיה בשבת וב' כל שאני אדבר עם יאיר לפני זה. ואו-הו איך שזה חירפן אותם! אמרי לי כל מיני מה פתאום, אין סיכוי, יאיר איש עסוק אבל אני התעקשתי ובסוף הוא התקשר ודיברנו.
אז הוא שאל למה אני מחתן את הבן שלי בגיל כל כך צעיר, שזו כפייה. אמרתי לו "כפייה?!" מה פתאום אדרבא איך שחיים אצל החילונים זה מעוות. אמרתי לו שזה כמו שני עצים שצריך שיגדלו ביחד, צריך לקשור אותם כמה שיותר מוקדם ביחד. אבל מה קורה אצל החילונים - מחכים עד שכל עץ גדל בצורה אחרת ומעוותת אחרת ומנסים בגיל מאוחר לקשור את העצים כדי שימשיכו לגדול ביחד וברור שזה לא הולך. נו ברור. אתה צריך להתחיל מוקדם, לפני שהם תופסים כיוון, ואז הם גדלים ביחד ויש לך זוג משמיים. ככה צריך!"
- "אבל אתה לא חושב שזה חוסר אחריות? אני, הדבר שאני הכי חושש ממנו, הדבר שאני יודע שהוא יהיה הכי חשוב שאני אעשה בחיים זה להיות אבא. אתה לא חושב שכדאי שהבנאדם יכין את עצמו קצת לפני, יתפוס קצת בגרות?"
- "בטח שכן! אבל אי אפשר לחכות לנצח וחוצמזה, הילד בסופו של דבר הסתדר והוא עלה לאתגר, זה חיזק אותו. מה, עד איזה גיל אתה תחכה? תראה אותך, כולך בוגר וצעיר ובריא ומוכשר ואתה עדיין מחכה. אני אגלה לך סוד - גם בגיל שלי אתה לא תרגיש מוכן וגם בגיל 90! נו אז מה, תמשיך לחכות? זה שטויות. בסוף אני מסתכל על הבן שלי והוא אבא הרבה יותר טוב ממני ואני התחתנתי בגיל מבוגר ממנו בהרבה.
"אז יאיר לפיד שואל אם בכל זאת אי אפשר לחכות לגיל שמונה עשרה, קצת שיהיה לילד זמן להכיר את העולם, ללמוד משהו על עצמו. אמרתי לו, תראה חביבי, אצלנו זה לא כמו אצלכם החילונים שהחבר'ה מתפרפרים ועושים כל מיני דברים שהשם ישמור, מתמסרים לפיתויים. מה פתאום. החבר'ה אצלנו שמורים, הם חזקים, והם לא יגעו באישה עד שהם לא נשואים אז למה להכאיב להם, הא? למה להקשות? זה אכזרי, לא? אצלכם החילונים לא משאירים לאף ילד אופציה אלא לזנות ולחטוא כי אתם מכריחים אותו לחכות ולחכות עד שהוא יכול להיות עם אישה כמו שצריך. למה לחכות אני אומר, מתי מתחיל ילד לרצות אישה, הא? למה לגרום לו לסבול? כבר בגיל שש עשרה אני אומר, תן לו אישה. עד איזה גיל תרצו שיחכה, הא? עשרים ושש, עשרים ושבע? חבל, שלא ירגיש רע עם עצמו עד אז.
אז יאיר לפיד אומר לי תשמע, זה מעניין מה שאתה אומר, אבל אני בכל זאת לא מסכים. בטח שלא יסכים! בן כמו האבא שלו, בדיוק. אלה מסוכנים מאוד, מהחילונים המסוכנים באמת."
- "אז כמה ילדים יש כבר לבן שלך?" שאלתי ואבנר הפיק חיוך מסופק כמו לפני סיפור של בדיחה מצוינת.
- "אתה יודע, בחתונה של הבן שלי, לא האמיתית אלא הקטנה שאחרי כי הרבי לא יכול היה לבוא לחתונה האמיתית כדי שלא יוכלו לקשור אותו לחתונה שלא ייכנס חלילה וחס לכלא כי זה הרי לא חוקי אז בחתונה הקטנה הרבי בא ואמר מול כולם שהוא מאחל לבן שלי שעד גיל עשרים יהיו לו חמישה ילדים. נו ומה אתה חושב? כמה ילדים יש לבן שלי?"
- "חמישה?!" כבר יכולתי לנחש את הנס מראש, למרות שלא ידעתי איך ייתכן להביא חמישה ילדים בארבע שנים.
- "בדיוק! איזה רבי, אה? איזה צדיק אמיתי! יש לנו זכות של זכות שיש לנו כזה רבי צדיק."
- "אבל איך?"
- "איך? גם אנחנו לא האמנו לרבי, כי בכל זאת, קצת לא הגיוני. אבל כבר בלידה הראשונה ידענו שהרבי שלנו צדיק גדול. 
כלתי הביאה תאומים!"

משכנתא מהבנק האלוהי
"רוצה לראות את הבית של הבן שלי?" הוא שאל. "בטח", עניתי.
- "תנחש איזה". חככתי בדעתי. בנו הבכור בטח בן עשרים וקצת עכשיו ולכן לא יוכל להרשות לעצמו בית גדול אז הצבעתי לכיוון של קוטג' קומה אחת במורד הרחוב.
- "לא", הוא אמר, "סתכל שמה" והצביע על בית מפואר וחדש בן שלוש קומות בקצה הרחוב הניצב. בוודאי יש לו משם נוף כביר מעין כמוהו... "אתה בטח שואל את עצמך איך הוא יכול להרשות לעצמו כזה בית" אמר אבנר.
- ובכן..." לא ידעתי איך להימנע מעלבון סמוי.
- "הרבי שלנו אמר לו לקנות את הבית. הוא שמע שהבית הזה נמכר במחיר טוב ואז הוא אמר לבן שלי שיש לו שבוע לארגן את הכסף ולהוציא משכנתא ולקנות את הבית. והוא קנה."
- "זה בטח משכנתא עצומה! כמה הוא צריך להחזיר כל חודש?"
- "הוא מסתדר. שבוע אחרי שהוא קנה את הבית הוא קיבל קידום בעבודה. איך, הא? זה מהשם הכל, אין-אין על הרבי שלנו. זה צדיק אמיתי אני אומר לך. וזה לא רק הבן שלי. הרבי אמר לכולם 'תקנו תקנו'. הוא אומר לנו לא להתחשבן, לקנות בתים כמה שיותר מפוארים, כמה שיותר גדולים ומרווחים ולא לדאוג לכסף. השם ידאג לכסף."
- "אתה לא חושב שזה קצת חוסר אחריות?"
- "בחייך, עזוב! מה אנחנו מבינים בחיים האלה, הא? אבל יש לנו צדיק, יש לנו צדיק אמיתי. ועם אמונה הכל עובר, אין מה לדאוג".

קבלהבלה לעם?
חופשי מהתיק תפסתי טרמפים לכפר הנשיא. עם מעט מידי זמן עד לתחילת הכנס של "קבלה לעם" וכשכבר חושך בחוץ התחשק לי פלאפל אז נכנסתי בצומת ראש פינה למזננה שכזו והזמנתי. "עם צ'יפס?" שאל הצעיר ואני הנהנתי. "אוח מנחם זה גומר את הצ'יפס" הוא אמר לזקן וההוא נהם לעברו משהו בחזרה. "כן, מה בשבילך גבירתי?" הוא שאל את האישה שהרגע נכנסה. "אתה יכול להביא לי שקית של צ'יפס?" היא אמרה ופגשה את פרצופו המכורכם. "כפרה, אין בעיה אבל זה ייקח כמה דקות, פסדר?" הוא ענה והיא התווכחה קצת עם טיעונים חסרי טעם ואני תהיתי בכמה חיים נגעתי עכשיו כשהתעקשתי לאכול את הפלאפל שלי עם צ'יפס. המשכתי ללעוס את המנה שלי בתאווה, בהיותה הארוחה הראשונה של היום וחישבתי את הסיכויים שלי לתפוס טרמפים לכפר הנשיא בחושך.
הבטתי בגברת המתוסכלת ולפני שהבנתי מה אני עושה שאלתי אותה אם היא מגיע לכפר הנשיא. "כן" היא אמרה כמו שואלת את עצמה, לא בטוחה אם היא צריכה להיות מופתעת או לא. ואני, רגוע מבחוץ אבל מבולבל מאוד מבפנים שאלתי מיד אם אפשר לקפוץ איתה לקיבוץ. "בטח, בטח..." היא אמרה עם קמיצת גבה חשדנית. "עשר, תודה רבה" אמרתי ושאבתי עוד קצת טחינה לפני הביס ההרסני שבדרך, מנסה להיראות נונשלנט עד כמה שניתן ולהפיג את האוירה המסתורית שזה עתה יצרתי מבלי משים. כמה דקות מאוחר יותר היא הורידה אותי עם חיוך של מנצח ממש ליד אולם הכנסים (חדר האוכל לשעבר) שבקיבוץ כפר הנשיא.
כולם היו נרגשים ושמחים כי הרבי יגיע היום להרצאה שתשודר במקביל בטלויזיה ובאינטרנט. אני לעומתם, הייתי מרוכז בלאכול כמה שיותר עוגיות מבלי לבזות את עצמי. הגיע הרגע, השנייה המדויקת של תחילת השידור והרב נכנס ונשימת הקהל נעתקה. כולנו האזנו מרותקים בזמן ההרצאה של לייטמן על האיזון בין היחיד והחברה:



איזה צמא! התבוננתי לאחר ההרצאה בקהל הגדול שהתאסף לכאן מכל קצווי הגליל ולא ידעתי מה לחשוב. איזו מן התעוררות רוחנית זו? האם זו כת, האם זה פלג חדש של יהדות, האם זה בכלל יהדות? "הרב" לייטמן מדבר על קבלה בלי שמץ זיקה למקורות היהודיים, לא מדבר על שום דבר בפולחן או בחיים היהודיים ואע"פ שהוא עצמו מתלבש כמו חרדי ומקיים מצוות (?) הקהל שלו נראה חילוני כולו וחלק גדול ממנו (כך שמעתי) אינו יהודי כלל וכלל. נראה שהקבלה מצאה את מרכבת הניו-אייג' , או שאולי הניו-אייג' מצא את מרכבת הקבלה והם דוהרים ביחד אל עבר השקיעה.
טרמפ חזרה לטבריה קיבלתי משלושה אנשים שדיברו במהלך הנסיעה על התסכול שהם חשים מחווית ה"ירידה" הרוחנית שאחרי המפגשים חזרה אל העולם היומיומי של החברה הסובבת אותם. כשהם דיברו על חווית הקרבה והחיבור שהם חשים כלפי האנשים בכנסים ועל הרצון החזק שלהם להיטיב ולהשפיע חשבתי שאולי הנה יש סיכוי לג'סטה ושהם יקפיצו אותי לצומת האכסנייה אבל לא, הם הורידו אותי במרכז העיר ואני המשכתי לדשדש כנווד של חצות ברחובות הריקים של טבריה. פנסי הרחוב נצנצו בשלוליות הביוב בין הפיקוסים העייפים של השדרה וכבר התחלתי למנות אופציות ללינה בטבריה וחישובי סיכונים כשסדרה של טרמפים לא סבירים הביאה אותי חזרה ליבניאל, גולת הכותרת נסיעה עם צ'רקסי בדרך חזרה מביה"ח פוריה איפה שאשתו בדיוק ילדה בת שלישית.
עליתי חרישית לגג של אבנר והלכתי לישון.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:
  • דעתו של תומר פרסיקו על קבלה לעם - קישור - כדאי ביותר לקרוא דווקא את התגובות