מקשת לנוב


תקציר:
אחרי יומיים של שוטטות לבד ברמת הגולן,
סיפורי אהבה מדומיינים, לילה גשום ומפגש משעשע
אני מגיע לשבת בנוב, סופג הרבה אידאולוגיה דתית-ציונית
ומגיעה לתובנות עקרוניות מאוד על עצמי ועל המסע



הולך נגד הרוח
יצאתי מקשת במזג-אוויר גבולי, כזה שבין רגע יכול להתהפך על צידו ולשפוך את כל הגשם על האדמה אבל בינתיים רק משרה אווירה מלנכולית. הלכתי לבד בהליכה המישורית והארוכה של ציר הנפט בין שלוליות ענק, טנקים נטושים ופרות משועממות, חוזה מידי פעם בשועל עם זנב כחלחל או בז צולל ונעלם. כל הלבד הזה והקר הזה והאפרוריות הזאתי העלו בי כמיהה לחמימות נשית, ערגה לסיפור אהבה, געגוע לפנטזיה של חָבֵרַה לשעבר שהתערבבה מכמה נשים וכמה חוויות.


ליטוף עדין של עור שזוף
טנק סורי נטוש, מונומנט
מסיט שערותיה כמו וילון
כשהוא קרוב היא נעלמת
ומרעידה אותו כמו הרוח


להקות קלילות של מילים
ברקיע שמי-השניים
ומבט כחול אחד רחב
בו מים נושקים למים


הוא ילחש לה מעשה
כוכב ועץ והר וגשם
היא תיגע בו שיר
שיחה של יד ושָד לחי
משפחת סוסים, בדרך ממושב קשת




ויבוא גם יום כמו סתיו
יביא איתו שלכת מילותיו
דמעה וחיוך של גשם ראשון
הברק יביא עמו פורקן




בלהט שקיעה של חורף
מסיטה וילונות-ענן מול סערה
ירעדו בצער סוף לשיר
לחש מיתרי-תקווה ברוח


הוא ישלח לה גלויה
ציפור אהבה שאיננה
לילה במאורת הוביטים: 
לקראת שקיעה בחאן ג'וֹחָדֶר
היא תתגעגע ותשאיר מקום
לשיר כחול בלילה



הלכתי כמעט כל היום בשדות המדהימים של הגולן וזולת שני דרוזים נחמדים שלימדו אותי על עשב-מים טעים למאכל לא פגשתי אף אחד. לא טרחתי לחשוב על חוויותיי או לנסות לעבד אותן, אלא רק הענקתי לעצמי את שעות השקט שטופות הרוח הנפלאות האלה כמתנה מתוך ידיעה שאחר כך תבואנה מחשבות כבדות נוספות.
החשש מהמים שמעל השמיים הניס אותי לישון בתוך חאן ג'וֹחָדֶר המפואר והנידח שם העברתי לילה בודד.
קמתי ביום המחרת אפוף מהרבה חלומות כבדים והמשכתי דרך גלגל רפאים לאום-אל-קנטיר בתוואי הכללי של שביל הגולן. ושוב רוחות עזות וגלים סוערים בעשב ופרות אדישות לקור ומחשבות איטיות וארוכות על עצמי ועל העולם.


מפגש במטע הקלמנטינות
בסוף היום האיטי הקר והנהדר הגעתי אל אום-אל-קנטיר, או "קשת רחבעם" הקרויה ע"ש רחבעם זאבי. במקום נמצאים בית כנסת עתיק שהייתי עתיד להעביר בו ביקור מעמיק, מעיין נאה מוקף עצי דולב קטנים בשלכת וקבוצת חיילים איתם שוחחתי בנעימות. אחרי שהם הלכו התארגנתי לשינה. הבטתי בשמיים זרועי הכוכבים ונשמתי לרווחה- הלילה לא אצטרך למצוא מחסה.
סוס דוגמן בשדות שמחוץ לנטור
אבל שכחתי שהאופק מציג רק את השמיים של ארבע השעות הקרובות... באמצע הלילה התעוררתי בלי להבין למה. שכוב על הגב בהיתי בשמיים האפלים שמעליי ולא הבנתי לאן נעלמו הכוכבים, ואיפה הירח? לפתע נחתה עליי טיפה בודדה במרכז המצח. שיט שיט שיט שיט אוי כמה מטומטם יכולתָ להיות? עדיין שכוב בשק השינה שלפתי את יריעת הניילון 2X2 שלי וניסיתי לפרוס אותה עליי ועל התיק, בהצלחה חלקית, כששמעתי את הרוח מתגברת בעצי הדולב- נפילת הלחץ הברומטרי שמתרחשת דקה לפני בוא הגשם. התכדררתי לתנוחה עוברית, משכתי את שק השינה כמה שיכולתי מתחת לניילון ושמעתי את הרוח נרגעת, עוזבת ומוחלפת על ידי הטיפות המתגברות שדפקו כמו אלפי קלדניות על הניילון ועל מרצפות האבן. קפאתי בחרדה בהמתנה לראות האם אני מוגן, האם הניילון יעשה את תפקידו, ולאט-לאט שקעתי שוב אל עולם החלום.
לבסוף, לאחר ארבע-חמש יקיצות עם גב תפוס ושלושה-ארבעה מקצי שיפורים לכיסוי הניילון כבר האירה איילת השחר והציפורים החלו לצייץ ציוצים תשושים של בוקר אפור. תחת הטפטוף הטורדני ארזתי מחדש את הציוד שנרטב כולו ועליתי למושב נטור בחיפוש אחר אוכל, חום ונחמה אך לשווא, אין צרכניה ביישוב ואין מה לאכול.
יצאתי בין גדרות הבקר ומכלאות הסוסים כדי לחצות את נחל אל-על בדרך לנוב כשראיתי בזוית העין מטע ירוק ורחוק מנוקד בנצנוצים כתומים קטנים. אוכל! טיפסתי מעל שער ברזל גדול, חציתי כמה שבילים בוציים והמשכתי בדילוגים שמחים עד למטע הקלמנטינות. אספתי בזריזות שלוש קלמנטינות מהאדמה ואז בקצה שורת הברושים התוחמת את המטע ראיתי כתם יבש ומזמין. "אם הוא נשאר יבש אחרי הלילה הזה הוא בוודאי יישאר יבש כל היום" חשבתי לעצמי והתיישבתי בגבי לעץ בישיבה מזרחית. בעודי מקלף את הקלמנטינה הראשונה התגבר הגשם בשנית ואני התרווחתי במחסה הקטנטון שלי עם חיוך של מנצחים.
מה זה? בקצה המטע הופיעה צללית של כלב, לא, תן! הוא המשיך לאורך שורת המטע המובילה ישר אליי ברחרוח שאנן וראש מתנדנד, עייף אחרי לילה ארוך וגשום של שוטטות רעבה. הגשם טשטש את כל הריחות והאוויר העומד הצמית אותם למקומם כך שנוכחותי נשארה סמויה. כמה קרוב הוא הולך להגיע אליי? הוא המשיך והתקרב בדילוגו התשוש ואני המשכתי לקלף את הקלמנטינה שלי. הוא ממש מולי עכשיו, לא יאומן! איך הוא לא שם לב? התן הגניב מבט עייף לשמאלו ואז לימינו, בהה בי ואז המשיך הלאה. מה, הוא לא מתייחס? כמעט ונעלבתי כשלפתע התן עצר, נעמד וקפא במקומו ואז במהירות שיא התהפך במקומו ראש על זנב וזינק כמו נשוך נחש בריצת אימה חזרה לאיפה שהגיע ממנו, ממש כמו בסרט מצויר.
הפתעה! לא יכולתי להפסיק לצחוק.


אין מעגל בלי מרכז
הגעתי קרוב לשעת הצהרים למושב נוב, לבית של אפי ועילית. כשנכנסתי מצאתי משפחה גדולה אוכלת פלאפל בבית מרווח ומואר מאוד ואת אפי משחק עם הנכדים על מזרון צבאי ישן שהונח בפינת הסלון. הייתי עדיין תשוש ואפוף מהלילה הקשה ומהליכת הבוקר על בטן ריקה ולכן לא הייתי חד בחקירתו של אפי, המום מהקצב של השאלות ומעומקן.
- "עילית סיפרה לי שאתה עושה טיול אחרי צבא, רק בארץ" הוא שאל.
- "כן, כן, משהו כזה. במקום לצאת ולחפש את עצמי במזרח אני עושה את זה כאן"
- "אז מה, אתה מחפש את עצמך?" הוא שאל.
- "לא, לא בדיוק... אני מחפש להבין משהו, להבין את מה שקורה בארץ..."
- "כי אתה יודע", הוא אמר, לא משוכנע מתשובתי, "כל אלה שיוצאים 'לחפש את עצמם' בכל מיני אשראמים וזה זה בלוף. זה שטות גמורה."
- "מזת'אומרת?"
- "אני אסביר לך. בגיאומטריה, כשאתה מצייר מעגל עם מחוגה אתה חייב לנעוץ את המרכז שלה איפשהו אחרת אתה לא תצליח לצייר את המעגל, נכון? כל האנשים האלה שטסים לחו"ל כדי אעלק למצוא את עצמם, לא מבינים שזה לא עובד ככה, שזה לא טוב. אתה אמור לדעת באופן טבעי מי אתה ולמה! אבל בימינו החינוך לא משהו ואנשים יוצאים מבולבלים מאוד ובגלל זה הם צריכים להתרחק כל כך. הם מתרחקים ומתרחקים מהבית עד שהם מרגישים את המשיכה חזרה למרכז ומרגישים את אותה נקודת האמצע שאף אחד לא טרח לספר להם עליה. אתה סגור על מי אתה?"
- "אה, כן, נראה לי..." גמגמתי ואז התעשתתי ואמרתי: "זה לא שאני לא יודע מי אני. אני יודע טוב מאוד מי אני ואולי רק בזכות זה אני מסוגל לצאת ולפגוש אנשים שהם שונים ממני בלי להיכנס לכעסים של משבר זהות בגלל זה"
- "טוב מאוד", הוא אמר, "כי רק כשיש מרכז מוגדר ויציב אפשר לצייר את הגבולות, את המעגל. אנשים שאין להם מרכז לא יצליחו בחיים לצייר את המעגל."
המשכנו לשוחח עוד זמן ניכר על נושאים רבים ורחבים ואני נהניתי מאוד מהדאגה החינוכית ומהאתגר המחשבתי. מאוחר יותר, כשהתארגנתי לערבית כמו פתאום השתכנעתי בדבריו של אפי. על מי אני עובד? חשבתי לעצמי, אפי צודק לחלוטין. אני משחק אותה כאילו אני מצלמה תודעתית יחפה שמסתובבת אובייקטיבית מבלי לשפוט שום דבר אבל בעצם אני זהות מאוד מוגדרת וסובייקטיבית. אחרת למה החלטתי לטייל דווקא בארץ ישראל? ולמה לקחתי איתי תפידנית? באמת יש בי נקודה פנימית של ידיעה, לא של שאלה, "מרכז מעגל", שקוראת למימוש.


הדרת נשים
"מה אתם אומרים על העניין הזה של הדרת נשים?" שאלתי על שולחן ארוחת הערב.
"אויש זה שטויות", אמרה עילית ומיד התחיל דיון סוער על הנושא. "זה סתם ספין פוליטי" אמר מישהו, ומישהו אחר אמר "זה כיפוף ידיים בין הרבנים לצבא" ואז יאיר, חתנו של אפי וסמג"ד בנח"ל אמר: "אתם לא תאמינו אבל כשאני הייתי קמב"צ הייתי צריך לארגן איזה טקס לגדוד והביאו לי קטלוג. הביאו לי קטלוג של זמרות! כדי שאני אבחר לפי התמונה מי הכי יפה שתשיר לנו".
- "ומה עשית?"
- "מה פתאום שאני אעשה כזה דבר. תפסתי את אחד הסמלים ושאלתי אותו אם אכפת לו לבחור"
- "נו, ואחר-כך מדברים על זה שהדתיים מדירים נשים, גועל נפש", אמר אפי.
- "מה אתה עשית בטקסים?"
- "אני? שום דבר", אמר יאיר, "השפלתי מבט והתעסקתי בדברים אחרים. אבל זה לא רק השירת נשים, אפי, זה גם איך שהן שרות. אתה ראית איך הן רוקדות?"
- "מענטזות ומגרות ורומזות", אמרה עילית, "נו, בטח. ממש לא תמים, הכל זה סקס"
- "ואבא", אמרה הבת אמונה ואשתו של יאיר, "איפה אתה חושב שהמד"סניקיות היפות משרתות? יש מי שדואג שהיפות יגיעו למקומות מאוד מסויימים."
- "אתה מבין?", פנה אליי אפי, "ואחר-כך מאשימים את החברה הדתית בהדרת נשים. איזו צביעות" ואז הפנה את דבריו חזרה אל השולחן והמשיך. "יש אצלנו אישה במשרד שמתלבשת לא צנוע. מחשופים וחצאיות קצרות ומה לא, לא לעניין, אבל מה - היא עומדת על זכותה להתלבש ככה. ואם אני רק אעיז להגיד לה משהו על זה, כי זה מפריע לי כאדם דתי, היא ישר תצעק "הטרדה מינית". זה פשוט אבסורד! זו חברה שמקדשת את המעמד של האישה כאובייקט מיני ואחר כך מתנגחת בנו שאנחנו "מדירים נשים". הזוי"


תחנת ההסעה בנוב - לא קושרים את האופניים
תודעת כיליון ושמחת נכדים
אני ואפי דיברנו על שטחי יו"ש. "אבל אתה לא חושב שיש בעיה בלשלוט על כל כך הרבה ערבים?" שאלתי את אפי, "הם כל הזמן מתרבים והזמן בסופו של דבר משחק נגדנו."
"הזמן נגדנו? מה פתאום", הוא אמר, "הנה עוד אחד מהדמיונות של השמאל. תגיד לי, מאז 1948, כבר יותר מששים שנה, אי פעם הלכנו אחורנית, הורע מצבנו? ששים שנה שהזמן רק משפר את מצבנו ובכל שנה אנחנו רק נהיים יותר עשירים, יותר מתקדמים, יותר מפותחים ויותר חזקים. למה שזה ישתנה? אני פשוט לא מבין איך אנשים לא רואים את זה.
אתה יודע מה? קראתי לא מזמן מישהו שהציע הסבר מעניין, פסיכולוגי, לעניין. הוא מדבר על תודעת כיליון. אני ועילית, למשל, יש לנו כבר אחת-עשרה נכדים. חברים שבגיל שלי שנשארו חילונים הילדים שלהם עדיין לא התחתנו, אין מה לדבר על נכדים. וכשיש לך נכדים אז אתה דואג הרבה פחות, למה? כי אתה רואה את ההמשך ואתה יודע שיש מי שימשיך אותך ואת הדרך שלך.
אותו הדבר עם המנהיגים שלנו, עם השמאל, הם חרדים לעתיד כל הזמן כי תודעתית אין להם נכדים. אז מה אתה עושה כשאתה מזדקן ואין לך נכדים? כל המדיניות שלהם זה לנסות לבנות פה במדינה "דיור מוגן", לנסות מהר-מהר שיהיה פה שקט ובטוח כי מי-יודע-מה יקרה אחריהם, כי אין על מי לסמוך שימשיך את הדרך. זה עצוב, באמת."


שיח זכויות ושיח חובות
בשולחן סעודת השבת שאלה אותי עילית מה אני חושב על המחאה של הקיץ. "אני חושב שהתחיל משהו יפה", אמרתי, "שיש כאן שינוי עומק בחברה הישראלית, שינוי לטובה". דבריי לא שכנעו את עילית ואפי. "אתה לא חושב שזה היה קצת בכייני?" שאל אותי אפי. 
- "לא...", אמרתי, "למה?"
- "באמצע המחאה ירדנו אני ואפי למאהל בקריית-שמונה כדי לדבר עם האנשים", סיפרה עילית, "והתרשמנו שכל מה שיש שם זה להגיד שהמצב לא טוב".
- "גם יואל זילברמן היה שם", המשיך אפי, "והוא אמר בדיוק את מה שהיה לי להגיד. הוא שאל אותם למה במקום להפגין הם לא קמים ועושים בעצמם כדי לשנות המצב".
- "אבל אתה לא מבין אבא", אמרה אמונה, "המחאה הזאתי נראית בדיוק כמו כל הדור שלנו. אין שום לקיחת אחריות. וזה בדיוק מה ששונה ביואל ובדור הקודם. המחאה זה אנשים שחינכו אותם מגיל אפס שבמקום לקחת אחריות ולשנות צריך רק לבקש ולהתלונן ואז אמא ואבא נותנים."
- "לא, אני לא חושב שזה המצב", התגוננתי בשמם, "אני חושב שהם בכוונה לא קמו ועשו כי הם רצו להגיד למדינה שהיא לא עושה את התפקיד שלה. שהם רוצים שהמדינה תיקח את האחריות שמוטלת עליה בלאו הכי. זה אזרחים שעושים את כל מה שמוטל עליהם ולא מקבלים את מה שהמדינה התחייבה לספק".
- "או אבל זאת בדיוק הבעיה פה", אמרה עילית, "כל השיח של המחאה הזאת הוא שיח של זכויות ולא שיח של חובות".
- "מה הכוונה?"
- "ביהדות אין כזה דבר 'זכויות אדם'. אין כזה קונספט בכלל, יש רק 'חובות אדם'. הרעיון הוא שלך יש רק חובות כלפי שאר האנשים ולא מגיע לך כלום. אם כולם יממשו את החובות שלהם אחד כלפי השני אז לכולם יהיה אבל אין פה מקום לאדם לקום ולדרוש משהו שמגיע לו. אתה מקבל רק מזה שאתה נותן."
- "בשיח של זכויות", המשיך אפי, "המלחמה לא נגמרת אף פעם ונפגשים בסוף רק בבית המשפט. כל אחד דורש את הזכויות שלו מהעולם, מהמדינה וכיוב' ואז תמיד נלחמים על איך לחלק את מה שיש ובסוף אף אחד לא מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו. זה יוצר מחסור תמידי כי הזכויות שלך הן אינסופיות. אבל בשיח חובות תמיד יש שפע, תמיד יש עוד מה לתת ולא נלחמים על מה שיש אלא מחלקים אותו. בתנאי שקודם כל אתה עומד בחובות שלך."
- "עשרת הדיברות", אמרה עילית, "לא מנוסחות כמגילת זכויות, נכון? 'זכותך לא להירצח'. הן מנוסחות כמגילת חובות. זה עניין עקרוני. אתה תמיד חלק ממארג שלם ורחב ממך שיש לך חובה לשרת אותו. תודעה של זכויות היא תודעה אגוצנטרית בהכרח ואגואיסטית בהתנהלות. תראה לאן זה לוקח את אמריקה. וזאת בדיוק הבעיה במחאה של הקיץ"


מולדת וארץ ייעודה
בביתם של אפי ועילית יש ספרייה. מדובר בחדר נפרד הצמוד לסלון, מורם במדרגה אחת מעליו, ובו ארבע קירות של כונניות עמוסות ספרים מכל הסוגים ממוינים לפי נושאים. בפינת החדר מחשב ואינטרנט ובמרכזו שולחן רחב ועליו ספרים רבים ואפילו מעמד מיוחד ומהודר לקריאת ספרים המזכיר לוח-תווים. נשביתי לחלוטין. בכמה בתים בארץ המשפחה מקדישה חדר שלם ללימוד ספרים? התרשמתי.
התחלתי לסרוק את הספרים בתאווה, כותרות קורצות לי מהמדף וכריכות מזמינות אותי שאצלול לתוכן. "אליעזר שביד" ראיתי, המממ, אני בדיוק קורא ספר שלו... שלפתי וצללתי.
"הציבור הציוני החלוצי התנתק מן הדת", קראתי שם, "ובהתרסה נגדה מרד גם בתפיסת הארץ כסמל דתי. בעיניו הייתה תפיסה זו צל רפאים של גלות. משאלתו הייתה להיאחז בממשות הארצית, בכך ראה את חזות הגאולה. ומושג זה של הגאולה, הטעון "ציפיה עודפת" שמקורה בדת, נתפרש בכל זאת על דרך הטבע כ"נורמליזציה" לאומית. עם ישראל יהיה עם מוגדר על ידי ארצו וארצו תהיה לו מולדת, על פי ההוראה הפשוטה, אולי גם הפשטנית של הביטוי הזה: מקום הולדת".
על פי ניתוחו של שביד את השינויים הרוחניים שהתחוללו בעם ישראל בדורות האחרונים דור הקמת המדינה עשה שגיאה קשה כשחשב שחלק מהנורמליזציה של העם היהודי תהיה היפטרות מהמטען הרוחני של המושג "ארץ ישראל" והחלפתו בחינוך פשטני ל"אהבת הארץ". לדבריו, גדל כאן דור של אנשים מנותקים רוחנית, האוהבים את הארץ הזו אבל לא מבינים מה המשמעות שלה, דור שגדל במבוכה עמוקה משום שהוא נדרש להקרבה ומאמץ קיצוני בשם ערכי הארץ אבל לא חונך לדעת מדוע הארץ הזו היא כה חשובה. שאר ספרו של שביד משמש כהקדמה ארוכה למסקנה זו ומתאר את ההתגלגלות של תפיסת הארץ לאורך הדורות של העם היהודי ומגלה שהארץ הזו, עבור רוב הדורות, מעולם לא הייתה מולדת גם כשחיו בה אלא ארץ ייעודה, משימה של העם. ובאופן זה מתברר לי שמגילת העצמאות מתחילה בשקר: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". העם היהודי קם במדבר סיני! ודמותו הרוחנית עוצבה לא מעט בגולה: בסורא ופומדיתא בעיראק, במצרים, בספרד, בגליציה, באמריקה. מהו, אם כן, ערכה של ארץ ישראל? ערכה של הארץ אינו כמולדת, אף על פי שמשך חלק נכבד מההיסטוריה של העם היא הייתה כזו אלא ערכה של הארץ הוא שהחיים בה מהווים ותמיד היוו את הייעוד, את המשימה, של העם היהודי: לקיים בה את תורתו. "ארץ אוכלת יושביה" לא בכדי, זו טבעה של כל משימה - מי שאינו עומד במשימתו מודח מתפקידו. הרי איזו מולדת זבת חלב ודבש אוכלת את יושביה? זו סתירה!
ואז התבררה לי הקושיה הגדולה שהציקה לי מאז סמינרי הסגל בבית הספר לקצינים: למה דווקא ארץ ישראל? למה לא אוגנדה או אוסטרליה? נהיה לי ברור שאין לי טעם לחיות פה אם אני לא מתכוון להיות יהודי. כי אם הארץ הזו אינה מולדת אלא משימה, המשימה הזו היא משימה יהודית במהותה, כלומר משימה דתית. אני רוצה לחיות פה לא בגלל סיבות שטחיות כמו זה שאני אוהב את הנוף או זה שאני אוהב חומוס אלא בגלל שאני מזדהה עמוקות עם המשימה הזו שנקראת "העם היהודי בארץ ישראל". וללא המשימה הזו אני באמת לא רואה סיבה להישאר כאן.


סוויץ' רוחני
בבוקר יום ראשון יצאנו עילית, בנה אליאב ואני לבית הכנסת העתיק שבאום-אל-קנטיר שנבנה מחדש באמצעות טכנולוגיה פורצת דרך: כל אבן נמדדת באמצעות לייזר ומקודדת בשבב שמוחדר אליה במקדחה ואז המחשב בונה את הפאזל ומחלק הוראות למנוף העילי שמורכב מעל האתר איזה חלק יש לקחת מאיזו ערמה ולשבץ באיזה מקום במבנה. פלא.
בית הכנסת העתיק מהמם: פיתוחי אבן עדינים באבני הבזלת, חלון עגול המכניס את אור השקיעה ישירות על ארון הקודש בשקיעה של יום הכיפורים ונוף לכינרת. המקום נהרס לפני כמעט אלפיים שנה ועדיין כל כך חי! "היית מאמין?", אמרה לי עילית, "המקום נהרס וננטש לפני אלפיים שנה והנה חזרנו לכאן ואנחנו בונים אותו מחדש כאילו כלום לא קרה..." רגש לאומי משונה הציף אותי והזדהות עמוקה עלתה בי. הנה אני, בן לשבט הלוי עליו נמנים בין השאר גם משה רבינו ומשפחת חשמונאי, משוטט בבית כנסת בן אלפיים שנה שנראה בדיוק כמו בתי הכנסת של היום ומרגיש לפתע כמו חוליה קטנה ומיוחדת בשרשרת דורות אדירה, מפוארת ומחבקת של עם עתיק וחכם, שותף במשימה ובתקווה לחיים מלאים בארץ המשוגעת הזאת. וגם המסע שלי עכשיו קיבל מסגרת ברורה להפליא של מרכז בוהק בעוצמתו- את המסע הזה אני עושה כיהודי.
חזרנו לנוב ואני נפרדתי לשלום מהמשפחה, אסיר תודה על אירוח חם ומחבק ושבת מדהימה ועמוקה. קניתי קצת אוכל במכולת והמשכתי לדרכי.
מבט ממאגר חיתל על נוב. ברקע: שורת התילים והר חרמון


כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:
  • "מולדת וארץ ייעודה", אליעזר שביד
  • "הקריטריון לאמת, הקריטריון למוסר - פלורליזם, פנטיזם וכלליות", הרב יוסף קלנר
  • "יוצר אור - ברור שורשי האמונה", הרב שלמה אבינר





12 תגובות:

  1. שים לב לא לאכול את הלוקש בנוגע לשיח הזכויות.
    אמנם בקיץ האחרון זה לאו דווקא התבטא בשלל המחאות, אך בבסיס הדרישה לזכויות ברחבי העולם לא מדובר ב"מגיע לי כך ומגיע לי כך" אלא במה מגיע לזולתי.

    כשסטודנט ירושלמי מפגין למען שיח' ג'ראח, אין לו אינטרס אישי בטובתם, וכך גם כשעו"ד מהאגודה לזכויות האזרח עותר לבג"ץ למען בני משפחה פלסטינית שנבנתה שכונה על אדמתם.
    כשאני מוחה על הריסת בתים, אני מוחה נגד אי-צדק, וזהו העיקרון שעומד בבסיסו של שיח הזכויות.

    אם כל אחד ישמור על זכות זולתו יהיה טוב יותר, ומן הסתם זה כרוך בחובתנו להיות בני אדם טובים יותר, אך לא להיפך.

    בתור חילוני, אני מרגיש בשנים האחרונות יותר ויותר צדקנות מצד הציונים הדתיים שאני פוגש, ולא מעט דמוניזציה שלי כחילוני וכשמאלן.
    אני מניח שגם הם מרגישים בדיוק כך ושאנחנו במעגל של ראקציות. מעניין איך יורדים מהקרוסלה.


    אני מאוד אוהב את הכתיבה וההתבוננות שלך.
    באמת תודה!

    השבמחק
    תשובות
    1. לדעתי מעגל הריאקציות נסדק רק בעקבות מפגש כנה, פתוח וישיר.
      לצערי הרב, התקשורת המגמתית והסקטוריאלית של ימינו יוצרת רק אשליה של מפגש ושל שיח והזירה הציבורית הקודחת שלנו מייצרת מצב בו קולך לא נשמע אם אתה לא מתבטא בקיצוניות, משתמש בביטויים חריגים או יוצר סנסציה וזה בתורו מעלה את כל רף האלימות שבשיח הציבורי.
      אז לדעתי מה שאפשר לעשות הוא פשוט לצאת ולהיפגש (זי מובן מאליו) ועבור אלה שלא יכולים, או לא יודעים איך אני כותב את הבלוג הזה...
      אני שמח מאוד שהוא עוזר!

      מחק
    2. מיכאל, אתה לעולם לא יודע באיזה נקודה נגעת בבן אדם ומה זה שינה בו. כל מפגש אמיתי עם בן אדם הוא מחולל. יכולת הדיבור שניתנה לבני אדם היא סגולה מיוחדת של חיבור בין עולמות. הדיבור יוצא מבין השפתיים ומחבר בין שפה, קצה אחד לשפה שנייה, קצה שני. לדיבור אמיתי בין אנשים יש ערך מקשר ומתווך. הבעיה של שיח זכויות שהוא כולו דיבור חד כיווני המתווך על ידי תקשורת מסננת ובוררת הוא בשטחיות ובמראית העין של שיח.
      בנוסף, הדיבור על דאגה לזכויות הזולת הוא נכון וזה עולם מתוקן, שלי- שלך ושלך שלך אבל כשמדברים על אחריות של הכלל על מגזרים חלשים אסור לשכוח שהפגנות ומחאות זה רק דרך אחת להשפיע. הכלל, המדינה, הממשלה, הציבור הוא הוא אנחנו. יותר ויותר האווירה במדינה נוטה להיות של "לקיחת" זכויות. תחושת שותפות גורל, נטילת אחריות, הדדיות אמיתית נחלשים. הבעיה בזה שלאורך זמן פעולה רק בכיוון הזה ללא איזון תפגע ב"כלל" הנראה חסין לנצח. ומהו הכלל אם לא (לא רק אבל גם) אוסף חלקיו?

      מחק
  2. מסכימה שאדם צריך זהות עצמית. תודעה לאומית ו/או דתית היא רק דרך אחת להשיג אותה. קלה יחסית, אפילו, לאנשים מסויימים ובעייתית מבחינות רבות, כיוון שהיא חסומה וחוסמת. האנשים הללו אפילו לא רואים את הבעייתיות המוסרית בעמדות שלהם, אלא להיפך, מלאים בתחושת עליונות מוסרית. אם זה לא היה עצוב כל כך, זה אפילו היה קצת מצחיק.

    השבמחק
    תשובות
    1. מעניין... הייתי אומרת דווקא שיהודי דתי לוקה בסוג של אובבסיה בקשר למוסריות שלו. מה מוסרי?< מתי מוסרי? ספרי מוסר. סוגיות מוסריות. מחלוקות מוסריות... מתיש.

      מחק
    2. שלום אנונימית,
      אני מתנצל אבל קשה היה שלא לשים לב לאירוניות שבדבריך על תחושת העליונות המוסרית.
      למשל, מה מבטאת האמירה שלך על כך שהעמדות המוסריות שלהם "עצובות" אם לא את זה שאת חושבת שעמדותיך טובות משלהם?
      במקרה הזה, על אף שאני משוכנע שאת מבססת את עמדותייך על קרקע מוסרית יציבה (בדיוק כמוהם אגב), הפוסל במומו פוסל.

      מחק
  3. מעניינים החלקים שהדגשת, במיוחד לאור דבריו הנבונים של אפי על המעגל ומרכז המעגל. יש לי בעיה עם זה שנראה לי שאפי לא רואה צורך במעגל בכלל מרוב שהוא יודע מה המרכז ולא רוצה לזוז ממנו. בכל תשובה שנתנו לך אני מוצא התנגדות לתזוזה. אצלם ספציפית כדתיים או בדרכו של העם בכלל. הדרת נשים זו קונספירציה של התקשורת וצה"ל שדוחף להם מד"סניקיות יפות בכוונה. המחאה זה של בכיינים (מסכים עם כל מילה של אורי), מה שקורה עם הערבים בכלל לא מצריך תשובה ולטענה שהזמן פועל נגדנו התשובה היא "עד עכשיו מצבנו השתפר ולכן ברור שגם בהמשך הוא ימשיך להשתפר". גם עניין שמחת הנכדים כסיבה למה לא לדאוג מתחבר לי לזה. אצל רוב האנשים שאני מכיר דווקא לידה של ילדים או נכדים גורמת ליציאה (זמנית או קבועה) מהבועה הנוחה והתחלת מחשבה על מה יהיה אחרינו לאור הדוגמא המוחשית ל"מי יהיה אחרינו". האם בחדר הספריה היו גם ספרים שלא נוגעים ליהדות וציונות? אם כן זה יהפוך את דמותם למעט יותר מורכבת בעיני.

    הקריאה של המסעות שלך ובמיוחד המפגשים מרתקת ומעוררת מחשבה בכל פעם מחדש. תודה.

    השבמחק
    תשובות
    1. מעניין מאוד... לא חשבתי על כך שלידת נכדים דווקא תעשה את ההיפך. אני צריך להיזהר יותר מהפשטות פסיכולוגיות...
      בכל מקרה, לגבי ה"התנגדות לתזוזה", על אף שאני מבין את טענתך אני חייב לציין שהרושם שלי (שלצערי ייתכן שלא בא לידי ביטוי בטקסט) היה שונה במקצת. אני בעיקר שואל שאלות ולכן הדבר הטבעי שקורה הוא שאני מקבל תשובות ותשובות הן די "סטטיות" במהותן. נדיר מאוד שאני שואל שאלה ובן שיחי משנה בעקבותיה את דעתו מול עיניי.
      מה שכן ראיתי במפגש הזה הוא חוויה שונה לחלוטין של המציאות הישראלית, מתוך מושגים אחרים וערכים אחרים ממה שאני גדלתי סביבם. ומכיוון שזו מערכת ערכים שונה מאוד כמעט כל ביקורת תהיה שיפוטית אבל גם לא רלוונטית. פשרה אפשר לבקש בדיון על פתרונות ובעיות אבל איזו פשרה אפשר לבקש בויכוח בין ערכים? נרנג'ונה, הפילוסוף הבודהיסטי ההודי, קבע שיטה שבויכוח ערכי מפרקים את טענות היריב מתוך עולמו הערכי שלו ולא מתוך עולמך הערכי שלך.

      ברם אני, כמטייל, שואף בסך הכל להכיר עולמות ערכיים נוספים.

      מחק
  4. כן. מולדת! ואני לא אומר את זה מתוך איזה פרץ לאומיות פתאומי. אמנם ההורים של הוריי היו מהגרים, אבל זה לא הכלל בשבילי.
    ישראל אמנם קיימת 64 שנים בלבד, אבל זה מספיק בהחלט ליצור יותר מדור אחד של אנשים שזו מולדתם. זאת ולא אחרת. ובלי ההקשר הדתי, ובלי החומוס והנופים.
    זה השפה וזה המורשת התרבותית היהודית (שיש בה קשר מחייב לדת) וזה האמנות הישראלית - זמרים, שחקנים, סופרים, משוררים, ציירים וכו' וזה הדתיים והחילוניים, האשכנזים והספרדים, וזה ירושלים וזה הנגב, וזה גם תל אביב ו... אתה יודע מה? זה יותר מדי למנות ואין לי השראה!
    אבל זה מה שזה, בשבילי זה לא משימה, זה פשוט בית - גם אם הוא טוב וגם אם הוא מחורבן, זה פשוט זה כי נולדתי וגדלתי פה.
    אני מעדיף לראות את היהדות כחלק בלתי נפרד ממני, אבל אני מסרב לראות את עצמי כחלק בלתי נפרד מהיהדות.

    ועוד בעניין המרכז...
    האמירה של אפי בעניין מרכז המעגל מרשימה. אני בכל מקרה מעדיף לבטוח בעובדה ששום דבר לא בטוח. בן אדם שלא יוצא מהמעגל שלו מדי פעם ומביא אתו שינוי בחזרה - תקוע. יציבות - לפי דעתי - באה לידי ביטוי, ברמה מסוימת, ביכולת להבין שאיננה קבועה. אני דינמי והמציאות שלי דינמית. אני לוקח בחשבון שמה שנכון בשבילי עכשיו עלול להשתנות מחר. אני חושב שאנשים קיצוניים - לשמאל ולימין, לדת ולאפיקורסות - באשר הם, פשוט מסרבים לצאת מהמעגל שלהם, וחבל שכך.

    השבמחק
    תשובות
    1. "אין לי טעם לחיות פה אם אני לא מתכוון להיות יהודי."

      אני חושב ישראל היא המדינה היחידה שאני מכיר שבה הלאום הוא הדת. אבל למה ציפינו כשהגדרנו את המדינה כמדינת העם היהודי? אולי בהתחלה זה סיפק תירוץ ל"כיבוש" אבל הרקע הזה הולך ומטשטש. לא פלא שיש כאן משבר זהות כה עמוק: הזהות הלאומית מתנגשת עם הזהות היהודית. אדם מאמין שמוכן לתת חייו להגנת המדינה הוא עובד עבודה זרה, וחילוני שמגבה את עמדתו בנימוקים דתים הוא לא דמוקרט.

      למה אנחנו מוכרחים לקבל הכל (מדינה יהודית בלי סיכון של רוב ערבי) או כלום (לחיות בגולה)? קללה דיכוטומית.

      מחק
    2. הי לאון!
      בניגוד אליך, אני לא התרשמתי שהניגוד הוא בין הזהות הלאומית לזהות היהודית, אלא להיפך - הן זהות, ומה שמוכיח את זה הוא הניסיון העקר לייצר זהות לאומית "ישראלית". הנהירה הרוחנית/לאומית/פוליטית לערכי היהדות תחת השם "יהדות" רק הולכת וגוברת וההגדרה "ישראלי" שנועדה מלכתחילה לנסות ולהכליל את ערביי ישראל הולכת ונזנחת עם כל יום שבו מתברר שערביי ישראל נוהרים אל הגדרתם כ"פלסטינאים".
      אז איפה הניגוד? בנוסחאת הקסם "יהודית-דמוקרטית". וכאן השאלה העקרונית שנשאלת (רק ע"י אנשי ימין אמנם) היא "האם תהיה מוכן לקבל ולחיות בדמוקרטיה ישראלית שהרוב בה אינו יהודי?" עבור רובנו, התשובה הלא-נעימה לאוזן היא - לא. חשוב לי שיהיה כאן רוב יהודי כי בשביל זה באו לכאן הוריי וסבותיי ועשו את כל המאמצים האלה. וזה בא ע"ח הדמוקרטיה. אאוצ' חדרי ליבנו הליברליים וההומניסטיים מתכווצים. אבל למה ציפינו כשהגדרנו את המדינה כמדינת העם היהודי? מצד שני, האם היה לנו צידוק מוסרי לעשות את מה שעשינו (נכבה וזה) מבלי להגדיר את המדינה כמדינת העם היהודי?
      וכך ויתור על חזונה היהודי של המדינה למעשה הופך את הפרויקט הציוני לקולוניאליסטי דה-פקטו, בדיוק כמו דרום אפריקה.
      וככה חזרתי לנקודת ההתחלה - "אין לי טעם לחיות פה אם אני לא מתכוון להיות יהודי".

      מחק
    3. מאין מגיעה בושת ה"כיבוש"? יש הרבה דוגמאות לעמים שנעו ממקום למקום עד שהתיישבו, תוך לחימה אלימה. לרוע מזלנו אנחנו עשינו את זה בתקופה "נאורה".

      קולוניאליזם (מבחינת התיישבות) יוצא מתוך שפע מקומי ולא מתוך מחסור.
      ואת הדין והחשבון הזה, כשוא מנוסח כפי שניסחת אותו, אנחנו עושים בפני המעצמות שמעבר לים, ולא בפני עצמנו. אני באופן אישי שלם עם תוצאת המצוקה של יהודי הגולה, שהייתה כרוכה, מה לעשות, באלימות.

      לא-להיות-כאן זה לא פתרון, זו השתהות...

      מחק