‏הצגת רשומות עם תוויות בודהיזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בודהיזם. הצג את כל הרשומות

מיבניאל לכפר קיש


תקציר:
אני נסחף אל החיים הקשים של בוקר בגליל,
מתבודד בקראוון נטוש כמו בסרט הוליוודי,
מאבד את עצמי בחיפוש אחר חללית בחושך
ואז מתגלגל לימים עם אנשים נפלאים


מרדף בצהרי היום
"מה, מאיפה באת?" שאל אותי יהודה, מפגין יותר מידי קוצר-רוח בשביל בכלל לשמוע תשובה, אז ברברתי משהו על "השומר החדש" והוא הסתפק בזה. "בוא בוא אני אראה לך", הוא אמר. "שים ת'דברים שמה מאחורה וכנס איתנו. מה יש'ך שמה בתיק?"
נסענו במהירות כיפית בשבילי העפר המתפתלים כשנוף עמק הירדן מציץ וכמו מצחקק מתחתינו בין הברושים ואורני הקק"ל הנטועים. פה ושם היינו רואים פרה, יהודה היה עוצר בצד כדי להסתכל עליה ואז היה זורק לבני חברו איזה מספר. "איך היא, הא? תפסה קצת צורה הבחורה, הא?"
- "כן, כן, עבר לה מאז ההמלטה. היא נראית חבל על הזמן".
הגענו אל מצפור קטן באמצע היער הנטוע המשקיף אל העמק ובקצהו מצבת אבן פשוטה שעל צידה המוחלק נחקק "פארק לוי אשכול". הטנדר הכבד בלם וגלש מעט על החצץ בצליל גריסה אליו מיד הצטרף רעש החבטה של נעליים כבדות. המהום הלעיסה של ההליכה על החצץ עם שריקת הרוח וריח האבק קישקשו בדמיוני מערבונים אמריקאיים אליהם דמותו הכבדה ועיניו העייפות של יהודה השתלבו כמו תו טרגי. בני הוציא משקפת והתחיל לחקור את הנוף הרחב והירוק שגלש בגלים רכים מלוא האופק.
- "מה יהודה, מה זה העדר הזה שמה?" הוא אמר והצביע אל מקום שם לא ראיתי דבר.
- "וואלה זה לא העדר שלנו", אמר יהודה ואני לא הבנתי איך הוא יכול היה לדעת את זה. "זה לא העדר של ישראל?"
חיפשתי גם אני את העדר המדובר ורק אחרי כמה דקות הצלחתי לראות אותו, סמוי ונסתר בין העצים כמה קילומטרים מאיתנו. ההתרגשות שלי גברה ככל שהשיחה הלכה ותפסה קצב וחוש של ציד, מרדף שטח פתוח מהסוג האגדי.
- "אני לא בטוח. תראה אותם, הם לא נראים כמו הפרות של ישראל" אמר בני.
- "ובחלק הזה הוא כבר העביר את העדר השנה, וואלה אולי הבדואים שוב חתכו לו את הגדר".
- "באור יום?!"
יהודה ובני התחילו לחשב איגופים ונקודות שולטות לתצפית, מאיפה להביא את הרכב ולאן להניס את הפולשים בשיחה שהתערבבה באבק המתאבך ובאדרנלין המסמר. הייתי מרותק.
- "קלוט קלוט! 'תה רואה ת'סובארו שמה?"
- "כן-כן, זה לא ישראל? 'תקשר אליו זריז, הם בדרך למנחמיה הוא יוכל לעצור אותם מחוץ למושב." חיפשתי גם אני את הסובארו וראיתי אותה רק כשלפתע עלתה עננת קטנה של אבק ואז ראיתי אי שם במרחק מכונית קטנטונת מתרוצצת. חדות החושים של בני ויהודה הייתה מהפנטת. "איך אתם רואים אותם?" שאלתי בהשתאות ויהודה רק חייך אליי עם גיחוך.
- "אין לי 'תמספר 'שלו" אמר בני.
- "חכה חכה שנייה, אני מחייג... בוא'נה הוא לא זמין. מה יהיה? נו תענה כבר... לא עונה."
- "נו זה חייב להיות ישראל בטנדר ההוא, תראה יש לו מאחורה בזנטים וגלגל תיל"
- "אז למה הוא לא עונה?"
- "אבל אני לא מבין, זה לא השטחים שלו פה?"
- "לא", הסביר לו יהודה, "מה ששלו זה עד הגדר ההיא שמה בקצה של הברושים על השלוחה. הנה תראה השער פתוח. אם זה העדר שלו אז מה הוא עושה שמה?"
...
- "הפ הפ תראה את אלה שמה", הוריד בני את המשקפת מעיניו והצביע בידו למטה לגאיון המיוער, "אלה לא נראים משלנו..."
- "לא הם לא, בני. מה הם עושים פה? יא אללה איפה ישראל יש לו חבר'ה חשודים אצלו בשטח."
- "אֶה, אבל תראה יהודה, תראה איך הם הולכים יהודה. הם סתם מטיילים. יש להם שקיות!"
- "חחח ת'כלס, אלה סתם מטיילים. או! הנה ישראל עונה. האלו ישראל! מה נשמע איתך? תגיד, העדר שלך מסתובב עכשיו בוואדי שעולה מהשביל ש... כן, נו מה זה אתה בסובארו? אהה בסדר, סבבה. ראינו אותו פה מסתובב, חשבנו שהוא מתעסק לך עם הפרות. סבבה, יאללה, ביי. טוב נו הכל סבבה, בוא נמשיך."



המערב הפרוע בגליל המזרחי
"הם חכמים, אלה, הם לא טיפשים בכלל", אמר לי יהודה תוך כדי נסיעה, "הם יודעים שאני אחד והם חמישה והם הולכים על זה, הם עושים מולי מלחמת התשה. כל לילה אני פה, כל לילה אני נוסע כדי לשמור על הגדרות. הם חכמים, אתה מבין? הם עושים ביניהם רוטציה, ככה כמעט כל לילה מגיע אחד מהם לשטח שלי וחותך איזה גדר פה, גדר שם, דוחף את העדר שלו אליי לשטח. מה אכפת להם? זה יוצא לכל אחד מהם איזה לילה בשבוע, לילה ובשבוע וחצי. ואני נגמר פה, אני נגמר."
- "אבל אני לא מבין מה זה עושה שהעדר שלהם בשטח שלך."
- "מה זה עושה? זה לא שלהם, זה שלי, אני אחראי מהמִנְהַל על השטח ומה שהפרות שלהם אוכלות שלי לא אוכלות. אחר כך הם באים ואומרים שאני מנסה לגנוב להם את הפרות, החצופים! ואז הם נכנסים אליי לשטח ומתחילות המכות. ואז כשאני מביא משטרה מגיע איזה בן דוד שלא יודע מה קורה וזה במקרה הטוב כי במקרה הרע הוא בכלל משלהם ואז הם שואלים אותי למה אני גונב להם את העדרים. אני! אתה יודע כמה תלונות יש להם עליי במשטרה? שנה שעברה, תנחש, תנחש כמה. מאתיים שבעים ושלושה! מאתיים שבעים ושלושה תלונות, אתה קולט? זה יותר מכל יומיים. וכל פעם אותו הסיפור. אז קראו לי למשטרה שמה בטבריה כדי לדבר איתי על זה, אז הסברתי להם מה קורה. ומפקד המשטרה שמה הוא בסדר אני חושב, יש לו רצון טוב. בן דוד, נדמה לי צ'רקסי או משהו, אבל יש לו רצון טוב. ואתה יודע מה הוא אמר לי? "עם כל הרצון הטוב, אין לי משאבים כדי להתמודד עם הבעיה הזאת וזה לא בראש סדרי העדיפויות שלי. אני מציע לך לסגור איתם עסקה". אתה קולט?! זה מה שהם רוצים שאני אעשה, שאני אכנע ללחץ שלהם."
- "אני לא מבין, זה כמעט נראה מכוון ההתעלמות הזאת"
- "בטח. ואתה יודע מה, גם אני לא מבין. אין לי איך להסביר את זה, אין לי. אני חושב שהם משת"פים של המודיעין של המשטרה או משהו ובגלל זה הם מוגנים אחרת אין לי איך להסביר למה המשטרה לא מוכנה לגעת בהם, פשוט אין לי."
- "אז למה שלא פשוט תיקח להם את הפרות?"
- "נו ואז להפוך להיות כמוהם. צצק-צצק, על זה הם בונים, החלאות האלה. הם יודעים שאני יהודי ושיש לי גבולות. הם בונים על זה שאני לא אקח את החוק לידיים ושאני תמיד אהיה בסדר והם מנצלים את זה. וחוצמזה, כל עדר מסומן וכל פרה יש לה תג כזה על האוזן עם מספר כמו תעודת זהות. פיקס שהבדואים מזייפים גם את התגים אבל אני לא יכול פשוט לקחת פרה מה גם שיש חיסונים וגזעים וכאלה, זה עסק רציני ואי אפשר סתם לערבב עדרים ככה."
- "חשבת פעם ללכת אליהם הביתה ולעשות בלגאן?"
- "בטח שחשבתי. בטח, אתה לא מבין כמה. אבל אני בחיים לא אעשה את זה, בחיים. אני לא אדם כזה. אני אפקיר לידיהם את השטח לפני שאני אהפוך להיות בנאדם כזה. 
חוצמזה שאתה צריך להבין שאלה עבריינים אלה, שחבל לך על הזמן, אלה פושעים משוגעים. יש לי חברים אצלם בכפר, חברים טובים, הם אומרים לי שהמשפחה הזאתי היא משפחה שכולם בכפר שונאים. מפלצות, אף אחד לא אוהב אותם. אתה יודע למה? אתה לא רוצה לדעת. האבא שלהם במאסר עולם על רצח, נדמה לי רצח את אחותם. והם כולם פושעים, חצי מהם היו בכלא על כל מיני והחצי השני במג"ב. אז מה, כל פעם שאני מביא משטרה הם ישר משחקים אותה מצב סוציו-אקונומי קשה ומשרתים בצבא אעלק"
- "ומה, אתה לא מפחד שיפגעו בך?"
- "בטח שאני מפחד, בטח. כבר העברתי כמה ימים בבית חולים מהמכות שהם הכניסו לי, כבר כמה פעמים עשו עליי אמבוש. פעם אחת, זה היה הכי חמור, הם חשבו שזה אני אבל זה היה בני פה. הוא עבר פה, זה היה בלילה והם התנפלו עליו, הכניסו לו מה-זה מכות. איכשהו הוא הצליח להגיע לאוטו ולהכניס להילוך והגיע עד ליבניאל. מסכן, פיצצו לו את הצורה."
- "ואיך אתה עכשיו בני?" שאלתי.
- "אה? וואלה, אני בסדר, החלמתי. אני חושב" הוא הרים את המשקפת לגובה עיניו ולרגע היה נדמה לי שידיו רועדות מעט. 
- "תראה פה את בני, קצת איטי אולי, חטף יותר מידי מכות בראש אבל הוא בסדר."
- "אהה?" פער בני את פיו והביט בעיני העגל העצובות שלו.
- "אבל אלה הם חכמים", המשיך יהודה, "הם מבינים את החוק טוב מאוד. הם לא טיפשים מספיק כדי להסתבך ברצח, בחיים לא. הם יודעים שכל הראיות יוליכו אליהם. לא, הם לא יסתבכו בכאלה צרות."
הרכב התמלא לרגע בשתיקה של הנוף הרגוע שמסביב, הפוגה מהורהרת של המהום המנוע וציוץ הציפורים. יהודה זע באי שקט במושבו. "ואני אוהב ערבים, שתבין", הוא אמר לבסוף ,"אני גדלתי במשפחה שמדברים ערבית והיו לי מלא חברים ערבים אבל אני מוצא את עצמי נהיה משהו שאני לא אוהב, אני נהיה גזען. איך אפשר שלא? זה קשה, זה אוכל אותי לאט לאט, המלחמה הארוכה הזאת. אני מוצא את עצמי יושב עם החברים הבדואים שלי ופתאום אומר "כולכם, כל הערבים..." והם בכלל לא ערבים... זה קשה באמת אני אומר לך. אתה רוצה להיות אדם טוב, אתה רוצה להיות שכן טוב וזה אוכל אותך מבפנים.

עזרה מהמיליציה החקלאית
- "איזה עזרה אתה קיבלת פה מהשומר החדש?" (קישור)
- "מהשומר? או כפרה עליהם. אם הם לא היו מגיעים מתי שהם הגיעו הייתי פושט רגל. באמא'שלי הייתי פשוט רגל בגלל הנזקים. תוך חודש וחצי חודשיים מאז שהם באו ירדו החיתוכי גדרות, אני קיבלתי לישון כמה לילות בשבוע בבית ולא בשטח ומאז ועד היום לא גנבו לי עגל אחד."
- "ואיך החבר'ה של השומר?"
- "השומר, מה קרה לך? חבר'ה מצוינים, עשר. אחלה של בחורים, באמת. מגיעים בלי שום חוכמות ושומרים בלילה ונותנים עבודה אלף-אלף בלי פִּיפְּס. באמת שאכפת להם, אבל כמה הם כבר יכולים לעשות? כשאין משטרה, כשאין למי לפנות הם בסך הכל הרתעה, הם בסך הכל יכולים להתקשר אליי, גג לקפוץ להגיד שלום לחברינו הבדואים. וזה עושה את שלו אבל עד גבול מסוים. 
"הנה בוא אני אראה לך, תראה, תראה את זה", אמר יהודה ועצר את האוטו, "זה משלשום בלילה" הוא אמר והצביע על קטע גדר באורך של כחמישה עשר סנטימטר שלא היה חלוד כמו השאר אלא מגולוון ומבריק וחדש. "פה תיקנתי ופה תיקנתי... וזה שמה, זה מאתמול", אמר והצביע מעט קדימה יותר למקום שבו ארבעה קטעים מבריקים שכאלה היו מורכבים על הגדר אחד מעל השני. "זה נראה לך כמו בלאי, כמו גדר ישנה? הא? זה מה שאומרים לי במשטרה כשאני קורא להם. הם אומרים לי "מה אתה רוצה, זה הגדר שלך ישנה, זה הכל, למה אתה נטפל לבדואים?" תסתכל על זה ותגיד לי שזה לא חבלה מכוונת, שזה לא מישהו שבא עם פלייר בלילה וחותך לי בכוונה את הגדר.
וזה מה שאני עושה, במקום להיות בוקר, לדאוג לפרות שלי, לדאוג להמלטות, לטפל בחיות אני שומר. אני נוסע כל היום בטנדר ומתקן גדרות ושומר מהבדואים וחוטף מכות. כל היום נוסע, כל הלילה. אתה יודע איזה בלאי זה על האוטו? שת'בין אני מחליף רכב כל שנה וחצי רק בגלל הבלאי. כל שנה וחצי! דחיל ראבק. אני בכלל לא בבית, אני בכלל לא עם הילדים, אין לי חיים. לא לקחתי חופשה כבר מאז אני'לא יודע ממתי. בישראל, מדינת היהודים אלפיים ושתים עשרה חקלאי ישראלי לא יכול להתפרנס בגלל התנכלויות של ערבים. ואת אף אחד זה לא מעניין."
- "אז הבעיה היום זה בעיקר החיתוך גדרות?"
- "לא רק, אבל היום בעיקר. יש גניבת עגלים, יש גניבה של פרות בכלל ויש את החיתוך גדרות. ברוך השם בזכות "השומר" אני כבר לא מתעסק עם גניבת עגלים. אבל אתה יודע כמה עולה קילומטר תיל? עשרים וחמש אלף שקל."
- "באמת?!"
- "כן ,כן, עשרים וחמש אלף. זה ארבעה-חמישה חוטים במקביל על קילומטר. וכל מטר שהם חותכים לי אני צריך לנסוע ולתקן. לילה אחד לפני שנה בערך הם עשו לי תרגיל, מהסרטים אני אומר לך, מהסרטים. עשו לי רעש ואור ובלגאן באיזה גבעה, תיזזו אותי קצת עם איזה כמה מטרים חתוכים פה כמה חיתוכים שם ובינתיים בצד השני הם עברו וחתכו לי כל מטר, כל מטר והקיפו שבעה קילומטרים של גדר. שבעה קילומטרים! זה יצא לי נזק של מאתיים חמישים אלף שקל. בלילה אחד! שתבין את הנחישות שלהם, זה בטח לקח להם כל הלילה לעשות את זה עם ארבעה-חמישה חבר'ה ביחד. עכשיו כמה פעמים תוכל לממש את הביטוח? כבר אין לי ביטוח, לָמַה לֶמַה שהם יסכימו לבטח אותי? שֶמַה, שכל בוקר אני אבוא אליהם עם נזק של עשרים אלף שקל?
לפעמים הם בכלל לא טורחים לחתוך, הם פשוט מזיזים לי את הגדר פנימה, כאילו שאני לא אשים לב. לפעמים הם בכלל גונבים לי את הגדר כולה. פעם אחת הם גנבו לי קילומטר של גדר. לפעמים הם חותכים את הגדר ליד הפרות שלי ואז הם מבריחים את הפרות שלי החוצה אל השטח שלהם ואומרים שאני פולש להם לשטח. חארות. פיכס. ואז אני חוטף תלונה במשטרה."
יהודה המשיך לספר עוד ועוד מחוויותיו הקשות ולחלוק את מצוקתו הכבדה. איך השופטת שיחררה בלי עונש את מי שירה בו בגלל "מצבו הכלכלי הקשה ומשפחתו המפורקת", איך על האש הקטנה של חיתוכי גדרות מרוששים אותו אט-אט לדרגה של פחות משכר מינימום, איך כשהבדואים תוקפים אותו מול המשטרה הם מאשימים אותו בכך שגזל מהם את אדמת אבותיהם, איך שהוא מפחד שהם יגיעו אליו הביתה ויפגעו בילדיו ועל הסיוטים שיש לו בלילה.
לא יכולתי לשאת את התסכול יותר. לא ייתכן שהמצב הזה באמת קיים, באמת קורה, באמת נמשך כבר יותר משלוש שנים. "אז שיחתכו את הגדר", התפרצתי לפתע, "תעשה משהו אחר במקום גדר. חייבת להיות איזו דרך יצירתית להילחם בהם"
- "עזוב אותי, אני גמור", אמר לי יהודה, "אני פה נלחם לבד כבר כמעט חמש שנים יום-יום לילה-לילה. כבר אין לי ראש לפתרונות, ליצירתיות. אני איתם ראש בקיר, אני ראש בקיר עד שאו הם או אני ניגמר. זה מה שיש לי לתת כאן. אבל אני עקשן, אני לא מוותר, אני דפוק, אני דפוק. הייתי צריך לנטוש ממזמן ולחיות כמו בנאדם אבל אין, חינכו אותי ככה, דפוק כזה, שעל ארץ ישראל לא מוותרים."

THE MAGIC BUS
- "שמע, איך אני יכול לעזור לך הלילה?" שאלתי את יהודה. 
- "לעזור הלילה? חמוד אתה, לא אין כל כך מה לעשות, כפרה עליך. אם אתה רוצה לישון פה בקראוון אתה יכול, בכיף. אם אני אצטרך את העזרה שלך אני אתקשר אליך, אבל לא נראה לי. תישאר פה לישון הלילה, תעשה קצת אור וקצת רעש, שיידעו שאתה פה ואם אתה רואה מישהו או משהו חשוד יש לך את המספר שלי, כן?"
הטנדר הרעים במעלה המדרון ובני ויהודה נעלמו בשובל האבק האפל של הדמדומים והשאירו אותי לצד קראוון נגרר צרפתי ישן שהושלך בקצה יער פארק אשכול עם נוף מרהיב על האורות שנדלקו אחד-אחד בעמק הירדן בואך הכחול של הכינרת ובקעת יבניאל. השמיים הסגולים של הערב הדהדו את מחשבתי המתנדפת ואני הבטתי בריקות של ראשי ונאנחתי אנחת רווחה ארוכה בעוד רוח קרה צמררה אותי ובחשה בשדה הסרפדים הענקיים שהתגודדו מחוץ לקראוון. פילסתי את דרכי בזהירות ביניהם, נעקצץ פה ושם, והפלתי את עצמי לתוך הקרון הערום ולתוך האפילה של חלומות פרועים.
למחרת התעוררתי מאוחר לתוך העזובה שסביבי, פתיתי קלקר מתרוצצים במעגלים על הרצפה ופתיתי אבק רוקדים במעגלים בתוך קרני האור האלכסוניות שפרצו מבעד לחלונות. הייתי תשוש, הרגשתי רווי ועמוס ורציתי יום מנוחה ומכיוון שחברי מכפר קיש ביקש שלא אגיע אליו לסוף השבוע בגלל חגיגה משפחתית היו לי לפתע כמה ימים מיותרים. החלטתי להקדיש יום לקראוון הנהדר שהושלך במרעה של יהודה.
כמעט ולא חשבתי על יהודה באותו היום, אולי לא הייתי מסוגל. אולי התחושות והתובנות שעלו מהמפגש איתו היו כבדות מדי בשבילי לעכל כל כך מהר, אולי הן היו קשות. הפגיעה הכל כך בוטה בכל כך הרבה תשתיות בלתי נראות של עולמי הייתה מעצבנת מידי: שלטון החוק, ריבונות המדינה, אי-אלימות, הרוב היהודי, מינהל תקין. אבל אולי כואבת מכל הייתה הפגיעה באתוס שעליו גדלתי ומפחידה מכל הייתה האפשרות שאולי "אנחנו" לא כאלה חזקים, שאולי אנחנו בעצם מפסידים, שאולי עם ישראל הוא חלש מידי ורופס ושאנן ומובל כצאן לאבדון. מה קורה במדינה שלנו? מה קורה עם הבדואים? האם יש מדינת ישראל מחוץ לגדרה-חדרה? הבטתי בנוף המדהים שמולי ובתחושתי הוא הפך לפתע למסוכן יותר ואפל יותר. הרגשתי ביתר שאת את מה שהבנתי עוד בעכו - שהנוף שסביבי, כולו, הוא נוף של מלחמה.

בעודי יושב לבדי בצד הדרך ומאחוריי הקראוון הנטוי והחלוד של יהודה נזכרתי בדמות מסרט שבילתה מספר חודשים באוטובוס באלסקה לבדה, ניזונה משק אורז בודד ובשר איילים. הרבה אנשים מזכירים בפניי את הסרט הנפלא הזה, "INTO THE WILD", המבוסס על סיפור אמיתי ושבו צעיר אמריקאי יוצא למסע מופלא ברחבי אמריקה בחיפוש אחר החופש המוחלט. הסרט רצוף מפגשים אנושיים יפייפיים ונוגעים ללב, אותם הגיבור למרבה הצער מפספס. אמנם הוא מבין את זה בסוף, אבל זה כבר מאוחר מידי. הסרט עמוס בציטוטים של ת'ורו, בנופים משגעים וברומנטיקת נוודים אמיתית ונראה שהוא העניק השראה עצומה לרבבות אנשים, אם לשפוט לפי כמות האנשים שדיברו איתי על הסרט בהקשר של המסע שלי. האם זו המנסרה דרכה אנשים רואים אותי?
ישבתי מחוץ לקראוון הנטוש הדומה כל כך לאוטובוס שבו מצא את עצמו אלכסנדר סוּפֶּרטְרָאמְפּ באלסקה והבטתי בעצמי ובנוף שאני שלו ושהוא שלי והרגשתי, לא הבנתי, את המרחק הרב שבינינו - בין ארץ ישראל לאלסקה, בין ישראל לאמריקה, בין המסע האנושי שלי למסע האישי שלו, בין ההרפתקה של החוויה להרפתקה של החקירה. אינני בורח מעצמי, קיוויתי, ואינני בורח מחיי. אבל היה משהו בגעגוע שבו אנשים פנו אליי, בכמיהה שבה הזכרתי להם את הסרט הזה שגרמה לי לתהות האם גם אני זונח את האנשים הנפלאים שאני פוגש ומשליך אותם בצד בתמורה להנאת (והנעת) המסע. יצאתי כדי להיות זבוב על הקיר בשבילי הארץ ולספוג את אנשיה, אבל האם אני יוצר כאן גם שובלים משל עצמי?

חללית אבודה בחלל
יום שלם של חלומות ובהייה באור השמש עבר מהר מידי כמו כל ימי העצלתיים, אבל שוב נגמר לי האוכל. החלטתי לחזור לעיירה כדי להזין את עצמי והתחשק לי פיצה אבל כשהגעתי אל ה"פיצרייה" גיליתי שהעסק כנראה משמש להלבנת הון כי לא היה סיכוי שבאמת מכרו בו משהו. אבל הייתי רעב אז הזמנתי פלאפל עלוב שהגיע בפיתה לחה עם ירקות מעוכים וצ'יפס חצי מטוגן. העברתי את הזמן בהמתנה שהמחשב ייטען ובקריאת עיתונים ושמעתי את רכילות השכונה מתנקזת לשיחות החולין המשועממות של העוברים ושבים ב"מלבנה" השכונתית. בינתיים האור בחוץ התרכך ודעך וכבה והשיחות בפנים חשפו עוד ועוד רוגז, ייאוש ושעמום בסגנון שיחה עייף שכזה שלחש את המילים שהעוני אומר לכל מי שפוגש אותו, אם הוא מוכן להקשיב: "אין לי כוח לחיים האלה, אין לי מקום בעולם הזה, אני מוותר". רק אדם שנשם את האוויר שמחוץ למעגל ההרס הזה ויקשיב ללחישה הרפה והסמויה הזו יחוש את העלבון, תיגע בו העצבות ויתעורר בו הכעס- העוני אינו מציאות כלכלית, העוני הוא עלבון מוסרי.
חסר כל אוכל, אבל עם תיק קליל בזכות זאת, יצאתי בחשיכה הסמיכה מתחת לשמיים מכורבלי עננים במעלה רכס יבניאל כדי למצוא מקום בודד לישון בו, הרחק מאנשים, איפה שאוכל להיות לבד.
טיפסתי במשך שעה ארוכה ופניתי דרומה בראש הרכס כמו ששיננתי מהמפה, אבל הבוץ הלך והעמיק, העלטה גברה ועדיין לא הגעתי ליעדי- מבנה ההקרנה הישן של קיבוץ אפיקים הידוע בכינויו "החללית". כשבעיניי אבק דרכים, הערפל מתעבה על עקבות הלילה והשבילים מתרוקנים לחשיכה מצאתי עצמי מזגזג אנה ואנה, אבוד בלילה הגדול בקצה הרכס האפל התלוי כמו חוף על אוקיינוס של חושך ולא מבין איפה טעיתי. לחזור אל הנקודה הברורה האחרונה? לפתוח את המפה והמחשב? או לוותר ולחפש מקום קרוב להתמקם בו? הרוח חרקה, הקור התקרב, החרדה חדרה. המשכתי לבטוש את דרכי באפילה הלא טבעית עוד כשעה ארוכה, אוחז בנפשי וחונק את הפאניקה עד שמעין שביב של אור פנימי זינק כמו גיץ, הרגשתי קרוב! זינקתי במעלה מתלול של שפוכת סלעים, מפתל את הקרסול בחשיכה בין החריצים הבלתי-נראים עד שלפתע היא נגלתה מולי על רקע אדמומית עמומה של העננים - החללית. איך ידעתי לטפס? באותו הרגע הייתי תשוש מכדי לשאול. פרסתי במהירות את המזרון בצד בו משטח הבטון הֶצֶל מהרוח האיומה וזינקתי לשק השינה. בהיתי באפילה הקרה הסובבת את כולי ושחדרה לתוכי והרגשתי את מלוא כאבה של הבדידות.
"זה רק מזג האוויר. פשוט קר כאן" אמרתי לעצמי, ללא נחם. הסברתי לעצמי שאני לא באמת בודד, אני לא באמת אבוד בחלל הזה בודד בחללית שלי, אלא שזה רק עכשיו, שזה זמני, אבל ללא הואיל. "הנה תראה", אמרתי, "תראה רק לפני יומיים איזה כיף היה לך ועם כמה אנשים היית, תחשוב על כל החברים שלך ותחשוב כמה טוב תרגיש כשתראה אותם". אני רוצה לראות אותם עכשיו, חשבתי. "אם תדמיין, תוכל" אמרתי לעצמי וכך לאט-לאט שקעתי אל החלום הרך ונשטפתי אל חופו הזהוב של הבוקר.

היה שווה אחרי הקדר האחרון
יום המחרת היה מעט יותר בהיר ואני המשכתי בחדווה קלילה במורד הדרומי המתון של רכס יבניאל לכיוון נחל תבור בין כרמי ענבים ומטעי שקדים פורחים כשמולי מתנשא הר התבור. כמה אגדי הוא התבור! הילכתי בעליזות בשבילים הבהירים של הגבעות הארוכות והירוקות היורדות אל העמק כשבפי מזמזמת המפוחית וחשבתי לעצמי שהנוף שאני חולף בתוכו נראה מיתי וחלומי כמו לקוח ישירות מאיזו אגדה: עמק ירוק העולה להר בודד ומושלם, מוקף כפרים קטנטנים עם נמשי רעפים אדומות. 
כמה רחוק הרגשתי מהבדידות הצורבת של הלילה שעבר... ממרחק הזמן ושינוי האווירה יכולתי להרהר בחוויית האתמול. הבנתי שהדרך שבה התמודדתי הייתה להשתמש בדמיון ולהרחיק את עצמי מהמקום ומהזמן ההם, לא לחיות את הרגע. אבל הרי זה בדיוק מה שהבודהיזם יוצא כנגדו בויפאסאנה! האם יכולתי להתחבר ליופיו של אותו הרגע? ואם הייתי מתחבר לרגע האם לא הייתי חש את הבדידות? כך או כך התחוורה לי אמת ברורה - שהנה היכולת הזו, ה"עיוות התפיסתי" שכולנו לוקים בו של לא לחיות ברגע שכרגע, מעניקה לנו את התקווה. הדמיון מעניק לנו את התקווה והתקווה מעניקה לנו את השינוי.
"היה שווה אחרי הקדר האחרון" - עין חידה
נכנסתי למכולת בכפר קיש כדי להצטייד וכדי לאכול והמתנתי בסבלנות בתור כשישיש מקומי ובעל החנות החליפו עלבונות תחת מסווה של שיחת חולין. לאחר השיחה המוזרה בעל המכולת פנה אליי אבל היה נעול בתבנית השיחה הקודמת ולכן רק הצליח להכעיס אותי. ילדי מושב משועממים מחו בטקסיות על מחירי החטיפים ועשו רעש מיותר עם האופניים שלהם, אחד אפילו הגדיל והגיע להרעיש עם טרקטורון. ישבתי מחוץ למכולת ונשמתי פנימה את השמיים הגדולים של הצהרים בין הציוצים הפרועים של הציפורים מסביב.
מישהו השאיר ליד תיבות הדואר ארגז גדול ובו הרבה ספרים שביניהם מיד קרא אליי ספר של הדלאי-לאמה על הבודהיזם הטיבטי. עם תחושה חזקה שהספר הזה צריך להגיע לאנשהו לקחתי אותו, הלכתי הצידה והעברתי כמה שעות בקריאה מנומנמת על ספסל קק"ל.
בשעה טובה הגיעו למושב דניאל, יהודיה מניו-יורק סיטי שפגשתי בכליל וחברתה אֳגְנִי ("אש" בסנסקריט), חצי בריטית חצי סינית-מלזית שגדלה בקנדה ושלומדת איתה בקורס צמחי מרפא ייחודי בעמק האלה. למרבה ההפתעה, שתיהן הגיעו בטרמפ חלומי עם זוג משעשע ולא אופייני מראשון לציון שיצא לטיול סוף שבוע בצפון, אסף את הבנות באזור תל אביב, התאהב בהן במהלך הנסיעה והתעקש לקחת אותן עד אליי. הגבר היה חרדי לשעבר, עמוס קעקועים ופירסינג בדיוק כמו זוגתו שעדיין נשאה מבטא רוסי מתוק. דיברנו קצת על קבלה ועל צירופי מקרים, הצעתי להם עוגיות 37% ואז הם המשיכו לדרכם הנעימה ברכב הגדול והמשופשף שלהם.
- "תראו מה מצאתי פה", אמרתי לדניאל ולאגני, "הוא כאילו קרא לי. למישהי מכן יש רעיון למי להביא את הספר הזה?"
- "תביא לראות?!", אמרה אגני, "ואוו אני לא מאמינה. איפה מצאת את זה?"
- "פה, זה היה בארגז..." אגני חטפה את הספר מידי ורצה לחפור בארגז בתקווה למצוא אולי עוד ספרים.
- "אני חושבת שמצאת..." אמרה לי דניאל בצחוק מגחך ושנינו הבטנו באגני נוברת בארגז. מסתבר שאגני למדה בודהיזם טיבטי בארבע השנים האחרונות במנזר בקטמנדו ומגדירה את עצמה כבודהיסטית אדוקה ושוב, כמו בצומת ראש פינה, ניסיתי להתייחס בנוֹנְשָלַנְט למסתוריות שבמה שהרגע קרה.
כמעט מיד אחרי שהזוג נסע הגיע אחד מבני המושב למכולת ושאל באנגלית אם אנחנו צריכים עזרה. דניאל ניסתה בכל כוחה לדבר איתו בעברית, מה שרק הקסים אותו יותר וכך תוך מסכת קצרה למדי של שכנועים (מצידו!) מצאנו את עצמנו מתארגנים ללינה ב"זולא" שלו בחצר. אחרי סיבוב קצר במושב ובשדות הסמוכים אליו חזרנו לחצר, הדלקנו מדורה ובישלנו אורז עם שעועית לשביעות רצונם של כולם.
אני ואגני המשכנו לדבר על דת, על אמונה ועל אלוהים עוד זמן רב עד שהשיחה האטה ודעכה ונרדמנו כולנו. בלילה חלמתי על פעמוני גוֹנְג ופסגות מושלגות.

ימים של אור ואנשים
התעוררנו מאוחר והמשכנו לשיחה ארוכה מאוד עם המארח האדיב שלנו אורן שסיפר לנו את קורות חייו, על חלומותיו ועל אהבתו החדשה שעדיין ישנה בבית. הכנסת האורחים של אורן לא הייתה הכנסת אורחים קלאסית, לא. כמו הטרמפ המופלא של הבנות מאתמול ובניגוד למודל שאנחנו רגילים להלל של הכנסת האורחים הערבית-מזרח-תיכונית אורן לא "דאג" לנו וטיפל בנו אלא הרבה מעבר לכך. הכנסת האורחים שלו לא הייתה פטרונית ורשמית אלא ההיפך הגמור - הוא רצה להכיר אותנו והוא בעיקר ביקש להרעיף עלינו אהבה. זה היה אירוח של שווים, מעין חברות אינסטנט שבה נהנינו כולנו זה מחברתו של זה ובה החשיבות של הדאגה החומרית הייתה משנית. לא אירוח של רחמים וחמלה, אלא אירוח של אהבה ואחווה זה היה ואני עוד השתהיתי להרהר בכך ימים רבים.
אז אחרי כמה ליטרים של תה וכמה עשרות עוגיות יצאנו שלושתנו סוף סוף לדרכנו אל נחל תבור, שבעים בלב ובבטן, ומפזמים כל אחד בתורו במפוחית כשהמוטיבציה ללכת קטנה מאוד כי היופי מסביב היה כל כך שמח שאפילו ההליכה האטית הרגישה כמו דהרה חסרת אבחנה דרך הנוף.
עננים מהלכים על הדרך
מזג האוויר היה נעים כל כך שהוא איפשר התעלמות מוחלטת מהעתיד והנאה כל כך שלמה של העכשיו שהיא השכיחה את העבר כליל. אז אספנו צמחים טעימים והמצאנו להם שמות, דיברנו על בוּבֶר ועל בודהא, חיפשנו בריכות לשכשך בהן ואני התרפקתי על החברה הקלילה והשמחה של שתי הנשים ועל השיחות המעניינות והאנרגטיות שהיו איתן וביניהן.
בבוקר קמנו ויצאנו ברגל אל עין דור ואני ליוויתי את דניאל ואגני לקורס הויפאסאנה שלהן שאותו הן עשו עם כל המחזור של הקורס שלהן בצמחי מרפא. שם, להפתעתי, פגשתי עוד שני נוודים כמוני שאותם הכרתי מהשירות במטבח של מרכז הויפאסאנה בבית זרע: צחי - עו"ד לשעבר שעזב את הכל, עבד כאיש חינוך לתקופה ועכשיו חי על האופנוע שלו ושחר - עובד היי-טק לשעבר שמשוטט בין ישראל לאירופה, שניהם פעילים ממאהלי המחאה של הקיץ האחרון ועכשיו "חיים את הרגע" עם חיוך קבוע על הפנים. עוד פגשתי שם את מיכאל, צעיר דתי-לאומי מגוש עציון שבחר לבלות שנה מחייו בקהילה של חסידות סְלוֹנִים במאה-שערים. "יש אנשים שנוסעים להודו אחרי צבא", הוא אמר, "אני בחרתי לעשות שנה בסלונים."
- "איך ארגנת את זה?"
- "לראש הישיבה שלי היו כמה קשרים אז הוא פנה אליהם. בהתחלה הם היו חשדניים, הקהילה החרדית והחסידויות בכלל, הן מאוד סגורות, שתדע. אבל הם בסוף הסכימו ובסוף זה היה מדהים, ממש"
- "מה היה?"
- "הייתה שנה מדהימה, יוצאת מן הכלל. ללמוד איתם תורה, איך שהם לומדים, אין דברים כאלה. ובסוף השנה התחברתי איתם כל כך שליוויתי את הבן של האדמו"ר לחופה. אתה קולט? ואוו הייתה שנה מדהימה, קיבלתי שם כל כך הרבה, זה היה באמת משהו. קיבלתי שם דברים לכל החיים."
מעין דור אסף אותי בטנדר הקלאסי שלו גלעד, חבר מטיול הלקטים שמתגורר בכפר קיש ובונה בו את החווה המשפחתית: יקב בוטיק וכרמי זיתים. ההורים מידי פעם קופצים לביקור ואבא מנהל את הצד הפיננסי אבל גלעד הוא החקלאי במשק - מתעורר בכל בוקר אל השדות, דואג לכרמים ועובד עם התאילנדים. מידי פעם הוא גם "מחלטר" במקצועו השני כעורך סאונד ומעצב פסי-קול של סרטים, קליפים ומה לא. בחודשים שאחר-כך מצאתי את עצמי מתגעגע מאוד לחיים אצל גלעד ולקצב שלהם ונשען על הזיכרונות הלכאורה פשוטים ברגעים הקשים.
איך קמים מוקדם בבוקר, עולים על הטנדר העקום-באופן-שרמנטי עם שתי הכלבות הנאמנות ויוצאים אל השדה. איך מחנים מול הנוף המרהיב של עמק נחל תבור כשהר התבור מתנשא מעל ופרחי השקד עוטפים את הנוף באריזת חג ומתחילים לעבוד: מזיעים ומתאמצים אבל באופן רגוע, עובדים יעיל וחסכוני אבל לא חפיף, נהנים מהריכוז המונוטוני והרפטטיביות המדיטטיבית.איך שארוחת צהרים אוכלים בשעה עשר ("מה?! רק עשר? ואוו כמה הספקנו") וארוחת ערב בשעה חמש כך שהלילה ארוך ונהדר ויש בו זמן להכל - שומעים מוזיקה, רואים סרט, יושבים על בקבוק בירה ומשוחחים כמה שעות טובות של נשים, על יין ועל הקסם החמקמק של החיים כשבין כל רגע, בין כל משפט וגם סתם ככה מציץ חיוכו של גלעד - רגוע, שמח ומחבק.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:
אגני ממליצה על המקורות הבאים למי שמתעניין במדיטציה בודהיסטית-טיבטית מהאסכולה האנליטית

  • "siddhartha's intent" - Dzongskar Khyentse Rinpoche
  • www.Shedra.org - Chokyi Nyima Rinpoche
  • Analitical Meditation - Ramana Maharsi



בית זרע - חלק ב'



תקציר:
אני לומד להתמודד בלי העד,
משתעמם, מתחרט ומתנקה מכאב פסיכו-סומטי
שלאחריו אני טובע בצונאמי של דיבורים
ונשטף אל חוף של ביקורת קשה

יום 6
שוב הברזתי מחצי ממדיטצית הבוקר, אחרי לילה שהתארך בחלומות ארוכים ומפותלים, רבי משמעות ופשר שהתפוגגו מיד כשפקחתי את עיניי. בארוחת הבוקר מצאתי עצמי בוהה בדממה בענני הסערה שמבעד לחלון העץ המתקלף במחשבות ארוכות וערפיליות כמו עננים גבוהים ברוח מהירה, אוחזות במילים בודדות כמו ציפורים טועות ואז מאבדות אותן אל אפלה מחשבתית שטופת רוח. השפה הולכת ודועכת ותשומת הלב נתונה לכל דבר בעתו ומכיוון שעכשיו ארוחת בוקר, האוכל מרגיש כמעט קדוש. כל כף מחובקת בין לשון וחך, כל עלה נלפת ונחצה ונבלע בהתבוננות דוממת.
באדהיטהאנה של הצהרים גופי הכואב קרא לעֶד בשמו. "אתה לא צריך אותי", אמרתי, "אתה סתם משועמם".
- "תישאר, בבקשה", התחננתי, "רק קצת. דבר איתי על משהו".
- "אתה יכול לבד", אמרתי והקול התפוגג אל תוך הַשְלָמַה רגועה, צובע את הישות המתבוננת שלי בשלווה חוששת אבל חזקה. ומכיוון שמעכשיו ידעתי שיש בי חלק שאינו נפגע ואינו כואב, מצאתי עצמי כמו אסטרונאוט המביט על הכדור הכחול והמסתובב של גופי, יכול להושיט יד לגעת, לחוש ולדעת, אבל תמיד מביט מהמסלול המקיף. הכאב כבר לו אותו הכאב והתחושות, גם אם קרובות, היו רחוקות כפי רצוני.
צהרי היום היו אביביים להפליא ושטופי שמש ואני ישבתי את רוב הפסקת הצהרים מול הנוף בספירת רגעים חמדנית, מונה את היופי ופורט אותו ואז מלווה כל פרט אל הזרימה הבלתי נפסקת של הקיום, מביט בו משתנה לתוך משהו אחר יפה לא פחות.
הדים של צעקות ילדים. בשדות שמתחת לגבעה שלנו יצאה משפחה קטנה לטיול ואני ראיתי כתם ראש קטנטן מדלג בין השיבולים ומבין העצים מגיח אב עם תינוק על כתפיו. "אל תרוץ יותר מידי קדימה!" הוא צעק בחזרה, "יואבי'לה! חכה לאמא" אני שומע והנה מגיחה האם הצעירה עם ילדה קטנה צמודה לרגליה. המשפחה חצתה את השדה בשיירה ססגונית וששונית ואני הבטתי בקנאה מתמוגגת- איזה יום שבת שמח.
החלטתי לשנות את סידור הכריות שלי. הסידור החדש אמור היה לאפשר לי לשבת באותה התנוחה מבלי לכאוב משך השעה הנדרשת וניסיתי אותו בהצלחה בישיבה של הערב.


עמק הירדן. צילמה: הדר בוהדנה
יום 7
כמו כולם נראה שגם אני התרגלתי אט-אט לתנוחת הישיבה המסוימת שמצאתי והחזקתי את עצמי ישוב בלי ניע למשך השעה של האדהיטהאנה מרוכז היטב בתחושות הגוף העולות איבר-איבר. אלא ששוב היא כאן, ושוב הכל כמו מהתחלה רק שהפעם אני מבוגר בהרבה, מבוגר בערך כמוה. היא מחבקת אותי מהצד ואני שוב חש את החיים האלה של הזוג שמעולם לא חוויתי חוזרים ומדברים אליי כמו הקצף בגל אהבה עמוק. והחוף הוא הגוף שלה... היא אומרת עכשיו משהו חכם אבל מצחיק, ביקורתי עם קריצה אוהבת כזאת של היכרות ארוכה שממיס אותי. אני מביט מסביבי כדי להבין איפה אני נמצא ומוצא הרבה כלי בית שמרגישים כולם מוכרים בתוך בית בהיר ומרווח שמרגיש שייך אליי. אנחנו מדברים על חיינו המשותפים שמרמזים על כמה ילדים מתבגרים אי שם מעבר לאופק החלום שנשמט חזרה אל אפלת הגוף המזמזם בגלי הנשימה המרוכזת. איפה היינו? בברך ימין. שבתי אל הגוף והתעלמתי במכוון מהשאלות שרק מסיטות אותי שוב אל עולם התעתועים המוזר של החזיונות.
בהפסקת הצהרים שכבתי על צידי במיטה, בקור הבדידות המופנמת וטרחתי סוף-סוף לשאול בכנות מה קורה לי במדיטציה. כבר ביום השלישי נגמרו מחשבות היום-יום השוליות אבל הדמיונות הזוגיים רק הולכים ומתעמקים, נוכחותם הולכת ומשתרשת כצליל מחשבתי שהוא מעבר לרעש-רקע סתמי אלא אולי משהו גדול מזה. ואיך להסביר את החוויות העשירות שמעולם לא היו שלי? האם הכל השראה מקומדיות רומנטיות דביקות?
אחרי ישיבת הערב שהייתה קלה ומשעממת התלבטתי אם לגשת למורה להגיד לו שמשעמם. הרי הובטח ע"י גואנקה שהמדיטציה תגרום להצפה של ה"סנקהארות" הישנות בדמות כאבים ותחושות ברורות בגוף, והנה אני יושב שעות על גבי שעות ושום תחושה ברורה, כואבת או סתם מציקה, לא עולה בגוף. רק אוושת הדם בעורקים, מגע העור מהבגדים, קצת חום איפה שמכורבל, קצת קור איפה שחשוף וקצת מגרד לפעמים.
בחוץ שוב סופה, יורד גשם זלעפות ואני שמחתי שאני לא מבלה את הימים האלה משוטט בגליל בחיפוש אחר מחסה ללילה אלא מתכרבל במעיל, נשען על עמוד המרפסת, מביט במהומה שיוצרות הטיפות בשלוליות שעל מרצפות האספלט וחושב לעצמי כמה השכל מזכיר את השלולית הזו- נסערת מפטפוטי טיפות, צלולה רק בשתיקתן.


צילמה: הדר בוהדנה
יום 8
משעמם?! איזו שטות! בהחלט מזל שלא פניתי למורה. מה שהתחיל אתמול כתחושה משונה בלסת הלך ותפח לכאב משמעותי שכמו ריחף על פני תחושות הגוף. באורך משונה הוא לא עלה מהגוף אלא כמו הולבש עליו והלך והתגבר ככל שתשומת הלב שלי בו התמקדה יותר. ומכיוון שגואנקה אומר שצריך לפתח שיויון-נפש כלפי כל תחושה, טובה או רעה, השתדלתי מאוד שלא לכעוס על הכאב הזה ולא לרצות שהוא ייעלם אבל לשווא.
בהפסקה הלכתי הלוך ושוב את שביל שבעים המטרים שצמוד לגדר בתחתית המתחם יחד עם עוד שלושה מודטים, במזג אוויר מצוין עם פרחים יפים מסביב וקדחת חרקים שניצלו את ההפוגה למנהלות וסידורים ובין אלפי המחשבות שרצו באין מפריע בשקט האילם של ההליכה היפה התבררה לי סיבת העייפות שהעיקה עליי במסע. עד כה רצתי ב"מרחקים קצרים" של כמה ימים בכל פעם במקום לאמץ לעצמי קצב שבו אוכל להתמיד משך זמן ארוך בהרבה כלומר שמעכשיו, אם ברצוני להמשיך במסע, עליי להפוך את המסע לדרך חיים וההכרה הזו כמו פתחה חלון ואווררה בבת אחת את המחנק שחשתי.
הכאב בלסת המשיך לגרום לחריקת שיניים משך כל הישיבה עד לשיעור המוקלט של גואנקה בסופו של היום בו הוא התעקש לשכנע בהצלחה יתירה שבודהיזם איננו דת אלא טכניקה פסיכולוגית שימושית ויעילה. ללא מיסטיקה, ללא קבלה ללא-עוררין של אמיתות מטאפיזיות למיניהן, עם דגש של אחריות מלאה על היחיד ובלי שום קיצורי דרך פנטסטיים הדרך שהוא מציע נשמעת כמו, אולי, הדבר האמיתי. "איש אחד הלך לרופא בגלל מחלה", סיפרה דמותו המוקלטת, "והוא קיבל כדורים ודף שבו רשום כיצד לקחת אותם. מה עשה האיש? במקום לקחת את הכדורים הוא יושב כל היום ומשנן "2 כדורים בבוקר, כדור בצהרים כדור בערב... 2 כדורים בבוקר,כדור בצהרים..." זה טירוף! אחר כך הוא הלך לפגוש אנשים אחרים והוא הראה להם את המרשם של הרופא "תראו כמה חכם הרופא ש-ל-י" הוא אמר להם, והם התחילו להתווכח למי יש את הרופא הכי חכם, במקום לקחת את התרופות. זה טירוף!" הקלילות הוירטואוזית שבה גואנקה פסל וקטל את רוב מה שבני אדם קוראים לו "דת" או "רוחניות" עשתה עליי רושם ניכר. הנה מנהיג רוחני שמעז להציב רף גבוה של כנות, יושרה האינטלקטואלית וחדות מחשבתית ולא נופל בפחים לוגיים או מזלזל בקהל המאזינים. אז למה אני מרגיש שזה לא בשבילי?


יום 9
אחרי יום מאומץ של ניסיון להיפרד מהכאב המשגע בלסת ניסיתי לפרק את משמעותו. אם הכאב אינו כאב שיניים אלא כאב פסיכו-סומטי, "סנקהארה", ממה הוא נגרם? חיפשתי בעבר מתי היה לי כאב דומה ולבסוף בין ישיבת הבוקר לישיבת הצהרים עלתה ההשערה: האם זה קשור לנעילת הלסת שהייתה לי בצבא? חשתי שיש כאן אמת. אם כן, משקעי הלחץ והחרדה של השירות צפים ועולים עכשיו בדממת הגוף של המדיטציה ואם נסמוך על טכניקת הויפאסאנה טיפוח יחס שאנן אל הכאב יגרום לו להיעלם לצמיתות. צריך לא לסלוד מהכאב, שיננתי לעצמי... לא לסלוד מהכאב, אמרתי בכל סבב התבוננות בגוף... אבל לשווא, הכאב סירב להתפוגג ואפילו להיפך - הוא רק הלך וגבר. למה זה? לא הבנתי מה אני עושה לא בסדר וסבלנותי החלה להיפרם. ואז באמצע ההתובננות במיחושים העדינים של הגב התחתון היכה הברק. אני ח-ו-ש-ק בכאב הזה! ואוו, לא שיערתי לעצמי כמה השקעתי לתוך הגוף את ההתמודדות הנפשית שלי, זה הרבה יותר חמור מכסיסת ציפורניים. כנראה שבאורח פסיכו-סומטי נעילת הלסת והכאב שהיא גורמת עזרו לי לספק תחושת שליטה כפיצוי על תחושת החרדה, הלחץ ואובדן-השליטה. אני חושק בכאב של חריקת השיניים, אני אוהב להרגיש את שריר הלסת מכווץ ולכן כדי להיפרד מהתחושה עליי להפסיק את התשוקה אליו. ופתאום המאמץ התהפך כמו מעבר מעלייה לירידה כי מרגע שהתקליט התהפך מ"לא לסלוד" ל-"לא לחשוק" והחוקן הפסיכו-סומטי של הויפאסאנה החל את פעולתו חומת הכאב החלה להתפורר, לדעוך ולבסוף להתפוגג לחלוטין. מאז הקורס לא נעלתי את הלסת בלילה אפילו פעם אחת.
מכאן ואילך הישיבות היו בסימן התחושה הנהדרת של זרימת המודעות החופשית בגוף, מה שגואנקה קרא לו "free flow". מבט חווייתי באלפי סנסציות עדינות של רטט בו זמני בכל הגוף שכמו מתגלה תחת פנס המודעות איבר-איבר בסדר הסריקה האיטית של הגוף במדיטציה, רטט עדין ונעים שחודר גם אל כאבי הרגליים המשותקות תחת משקל הגוף וזורם דרך הקרקפת, דרך הגב ודרך המרפק. שעה תמימה תעבור בישיבה רגועה ללא ניע כשהמודעות מביטה בריכוז לא מופרע בתמונת הגוף הדינאמית בזרימתה כמו ישיבה על ספסל מול הים, כמו בהייה במדורה או כמו תצפית על עמק מלא חיים ורחב ידיים. כמה נוף יש בתוך הגוף! נשאלת השאלה, איפה נמצאת התודעה? האם היא מאחורי העיניים כמו שרובנו חשים רוב הזמן, או שהיא כולה רוחשת בכל הגוף? בהליכה לחדר האוכל התחלתי לחוש את מחשבותיי ורגשותיי בגוף עצמו - מתח במפרקת, עצבות בעורף, הרהור בסנטר, קוצר רוח בקצות האצבעות או כעס בבטן. אבל השמחה, לעומתם, הייתה בכל הגוף.







יום 10
לאחר הישיבה של הבוקר התירו לנו לדבר זה עם זה והפקק שלכד את התסכול העצור הותז לשמים, משחרר שצף-קצף של מלל פרוע ומיותר. לצערי, אף על פי שגמרתי אומר למשוך את שתיקתי כמה שיותר זמן למרות ההיתר מיד ביציאה מהיכל המדיטציה זינק עליי אדם ששטף המילים שהוא שפך עליי נדמה היה כנהר אינסופי. לא היה אכפת לו אם אני מקשיב, אם אני מבין או אם אכפת לי בכלל. הוא רק רצה לדבר על העסקאות שדפקו אותו בהן, האישה הכוסית אך אומללה שבגדה בו והסיבות בגללן הוא ממש לא אהב את הקורס. בראשי הצלול כל מילה שיצאה מפיו נדמתה לטיפה שקופה של מי-ייאוש קפואים ואני שתקתי בעודי מבחין בעצבות איך השכל שלי מתמלא באדוות צונאמי של מחשבות זרות. וכשהסיפורים שלו נקטעו בשובלם של סיפורים של אנשים אחרים שהתפרצו לשיחתנו ברעבתנות הוא אפילו לא טרח לסיים אותם, משאיר אותי מוצף בהררי רגשות שאינם שלי.
מגפת הפטפטת השתלטה מהר מאוד על כולנו ולא יכולנו לבלוס שיחות ודיבורים בקצב מהיר מספיק כדי להשביע את רעבוננו, למעט בחור אחד שנשאר לבדו בחדרו וסירב לשוב ולדבר. מצאתי אותו בפינת החדר מסדר את חפציו בזמן שכולם עמדו בחוץ ובירברו. כששאלתי אותו לשמו הוא הסתובב בגב שפוף והושיט את ידו, בעיניו דמעות עצורות של כאב, סינן את שמו מבעד לשיניו בכאב נוטף כמו מבעד לסדקים בסכר וכשהוא ראה את ההסכמה שבעיניי לא להוסיף מילים אלא הנהן והסתובב חזרה אל מיטתו. הוא לא שוחח עם איש עד יום המחרת.
בכל השיחות התגלה פסיפס נהדר של אנשים עמוקים, רגישים ומיוחדים, ציניים וביקורתיים מצד אחד אבל פתוחים ומקבלים מאוד מצד שני, כל אחד עם ביוגרפיה רומנטית דיה כדי להיכלל בסרט צרפתי: איש עסקים בודד המחפש את דרכו בעולם הציני של העסקים, שף רגשן שהתגעגע למשפחתו ולילדותו האבודה, טייס שהפך נגר שגילה את הפשטות, נער-פילוסוף חריף המתמודד עם השדים של רגשותיו. ומיהו אותו שכן יחפן ומסתורי? נער יהודי-אמריקאי מקסים בשם אהרון, פיזיותרפיסט מוסמך ומעסה בחסד, שהגיע לארץ בעקבות קריאה רוחנית ומשוטט נע-ונד ברחבי הארץ במרדף אחר הרגע. "משהו באנרגיות פה בישראל שונה, נכון?" הוא זרק לאמריקאי אחר, "משהו פה מחשמל, אִינְטֶנְס. ממש לא כמו בפיניקס, אין מה להשוות". רצה הגורל והשכן שהזדמן לי היה שכן ביותר ממובן אחד...
כולם דיברו ודיברו והצמא הפרוע לשיחה בער עד הרבה אחרי חצות כשהעייפות כיבתה סוף סוף את ההתלהבות ואני נשארתי לשכב בדממה במיטה שבה התרגלתי לבדידות הנעימה ולתהות האם תחושת שיכרון-הקִרבה והידידות מרשיעים את השתיקה הארוכה או לא.


יום 11
ישבתי עייף, רגוע ועצוב ברכבת בנסיעה הארוכה חזרה, שואל את עצמי מה קרה כאן ומוצא עצמי עונה שלא הרבה. אבל למה? האם לא היו אלה שבועיים עמוסי חוויות, רגשות ומחשבות? ואם-כן, מדוע אני כה מאוכזב ומשוכנע שלא אמשיך לעסוק בויפאסאנה בעתיד?

בשיחה הארוכה בלילה שלפני העזיבה את הקורס הנושא המרכזי היה האם "הויפאסאנה הזה שווה משהו" והמסקנה של חברי החדר היתה משוחדת למדי. בין פחד סתום משטיפת מוח, פקפוק מזלזל בהדרכתו של גואנקה, פלפול פילוסופי עקר על זוטות במינוחים המיסטיים וסתם הנחת המבוקש מצאתי את עצמי כמו תמיד בהיכל מראות שנתן שירות מצוין לבירור כל השטויות שהתרוצצו במחשבתי. אז האם אני נגוע באחד מאותם נטאים? נתתי מבט ממושך בראי והגעתי למסקנה שכנראה שלא. התחלתי לרשום.
מצד אחד, יש לתת קרדיט הולם לשיטה פסיכולוגית עצמתית שקורעת צוהר רחב ובהיר אל הנפש באופן כנה, ישר ותכליתי ולמערכת רוחנית שהיא ברורה, קוהרנטית ומיטיבה עם החברה אבל מצד שני חובה להודות שיש כאן מוקש נסתר של אמת חלקית. נזכרתי בחוזר בתשובה צעיר בשם נדב שפגשתי בצפת ובדבריו:
"הייתי בהודו, הייתי באשראמים בודהיסטים ומדיטציות וכאלה. עד שנפל לי האסימון- אני במדיטציה ואני מנסה להגיע לביטול עצמי ולריקון ואני לא מצליח, פשוט לא מצליח ופתאום אני מבין- אבל מי זה שרוצה להגיע לביטול? בשביל מי אני רוצה להגיע לביטול? בשביל עצמי! נו מה... ביטול אמיתי אפשר לעשות רק כשאתה מול בורא עולם, אתה צריך שהעבודה שאתה עושה תהיה בכלל בשבילו ואז אתה מגיע לריקון האמיתי."
גואנקה הסביר שאחרי שנים של תרגול המודט יהפוך לאדם מלא באהבה וחמלה כלפי שאר היצורים האחרים ותהיתי כיצד ייתכן מעבר כל כך חד מעבודה רוחנית לשם עצמך לתודעה מלאה באלטרואיזם? נדמה שיש כאן מעבר פתאומי ומוזר מ-0 ל-100, או יותר נכון, מעבר פתאומי מתפיסת מציאות אחת לשנייה כהרף עין. האם שינוי תפיסה זה הוא ההארה? אם-כן, מדוע לא להתחיל להתאמן על התפיסה ה"נכונה" כבר מעכשיו ולתרגל חמלה ואהבה במקום מדיטציה ולהתחיל לתקן את העולם כבר עכשיו? האם רעיון החיים-למען-הכלל הוא כה שערורייתי שצריך להבליע אותו כמטרה נסתרת בתוך תורה שלמה של עבודה-רוחנית-אנוכית? או שמא הפער הוא מהותי יותר...
הבטתי בנוף הארץ השסועה והמתוסכלת החולף ביעף מבעד לחלון הרכבת וחשבתי על מליוני האנשים הנלחמים בכל יום בגזרה של החיים עלי-אדמות והבנתי שהויפאסאנה, בבסיסה, לא מאמינה בתיקון העולם המדמם הזה אלא רק בהקלת הסבל והתסכול הקיומיים באופן פסיכולוגי בלבד ואף על פי שהיא מגיעה למסקנה המהותית שמדובר בתהליך שכל אדם צריך לעשות בעצמו היא מזלזלת בכל מה שקיים זולתו. המסר המובלע כאן הוא שהאדם ותפיסת עולמו הרגילה הם שגיאה אחת גדולה שניתן לפתור רק באמצעות התאיינות מאומצת, איש-איש ויום-יום ושחיי האדם ממצים את ערכם רק כשהם מבוטלים והאדם נהיה למים בנהר, לאבן בהר, למחשבה מתנדפת.
הרכבת המשיכה בדהרתה לתל אביב והתעורר בי כעס מתרוצץ, ביקורת חדה שהלכה וניפצה בקצב גובר את פסילי השגיאה שהכנסתי להיכל מחשבתי. אילו עלבונות יש בדרך הויפאסאנה! האם דרכי הרוחנית צריכה להיות כזו שתמחק במאמץ כל דמיון, חדוות יצירה, תקווה לעתיד או ביקורת על ההווה מתוך שאיפה עקרה להתאחדות עם ה"הוויה"? ואם-כן, אילו יצירות אומנות נשגבות ומפעלים אנושיים כבירים ייצורו עם של נזירים המבטל את קיומו ורצונו בפני הטבע הארעי? האם התסכול המולד שמגיע עם מתנת התודעה בה התברכנו מצדיק הידבקות בדרך רוחנית ששופכת את התינוק עם מי האמבט? ואיזו מן בשורה מוסרית שטחית צומחת מתפיסת עולם בה היחיד הוא אשלייה אבל בו בזמן כל העבודה הרוחנית נעשית למענו?
"תירגע", התעקשתי בפני עצמי, "יש גם דברים טובים במה שעשית". כמו מה? כמו החוקן הפסיכו-סומטי, כמו ההפוגה השותקת, כמו תרגול המבט בחיבור גוף-נפש וכמו הדרישה לחיים מוסריים יותר, גם אם המניע שלה אינו טהור. עבור רוב המתרגלים וכנראה שגם עבורך השגיאה המונחת בבסיס הגישה לא מתבטאת ולא פוגמת בתוצאות הנהדרות של השיטה. "מתוך שלא לשמה בא לשמה", לא? אבל אם זה טוב מספיק, למה זה לא טוב מספיק בשבילי?
הבטתי בגשם היורד באלכסון על תמונת החוף הסלעי והקר של הים התיכון שדהרה מצד לצד ונזכרתי במה שאמר לי אפי במושב נוב. "אי אפשר לעשות ברור עצמי אמיתי בלי נקודה ברורה של אמצע" הוא אמר אז, וחשבתי לעצמי שאני בוודאי משוחד לא פחות משאר המשתתפים בקורס שהיו איתי בחדר, רק אולי במובן מעט יותר מהותי. אז מהי דמות האמצע שניבטת מבעד למבט המשוחד שמסרב לקבל את הדרך הרוחנית הזו?
מבעד לחלון הרכבת ענתה אליי בהד שקט של אם מרחמת הארץ הקטנה, המשוגעת והסוערת כשלולית בגשם ההיסטוריה - "ובכן מיכאל, זאת דמותו של יהודי".



כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: על גלים, מרגלים ומהפכנים בקיבוץ הראשון בהיסטוריה








בית זרע - חלק א'


תקציר:
אני מגיע לקורס במדיטציית ויפאסאנה
ולשם שינוי מדבר רק עם עצמי...
אבל פוגש את אישה מסתורית מחיים אחרים
ואת גרעין הנשמה - העד הנצחי

מפת המסלול


יום 1 - לקח ראשון בצעד שמאלי
כולם חוששים קצת כשאנחנו נפגשים בתחנה המרכזית של טבריה, בדרך למרכז המדיטציה. כולם כמו מנסים לגמוע את המילים האחרונות של עצמם לפני הצלילה אל מעמקי השתיקה הארוכה. בניגוד אליהם, אני החלטתי להתחיל להתרגל כבר מהנסיעה הארוכה באוטובוס.
נרשמנו בכניסה בקולות מהוסים של לחישה וניגשנו באיטיות אל המיטות שלנו. אני קיבלתי את מיטה מספר 1 בחדר 16.
יצאתי החוצה אל מרחב הביניים שבין חדר האוכל וחדרי השינה והבטתי אל הגבעה ממול והירדן המתפתל בין האקליפטוסים הכבדים למטה. זה הנוף היחידי שאראה באחד-עשר הימים הקרובים... העננים ממעל שטפו את כחול השמיים ואור זהוב ורך חדר וליטף את המדשאות שמעבר לירדן. אולי הנוף לא יהיה כזה משעמם ככלות הכל?
חזרתי לחדרי ומצאתי אדם שוכב על מיטתי רגל-על-רגל לאחר שברוב חוצפתו הסיר את חפציי מהמיטה והסיט את שאר דבריי הצידה. אוף כבר אסור לדבר, מה עושים? בכעס כבוש ולחיים מאדימות אספתי את חפציי, הנחתי אותם על המיטה שנותרה פנויה בשורה ממול ויצאתי בכעס מהחדר. "בחייאת, אתה חייב להירגע" אמרתי לעצמי, "ככה אתה רוצה להתחיל סדנה רוחנית?" הרפיתי בכוח את כתפיי ואגרופיי ולבסוף, לאחר כשעה של התחמקות ממבטיו האשמים של הפולש (או כך דימיתי את מבטיו), נרגעתי. ואמנם, כשחזרתי לחדר והתיישבתי על קצה מיטתי החדשה בבהייה כועסת בזר הפולש שחמס את מיטתי ראיתי על המיטה מולי פתק ועליו מספר "6". 6?! אבל זו המיטה השנייה מהכניסה? רגע, מה המספר על המיטה שלי? התכופפתי ומצאתי את המדבקה ועליה רשום "2". כלומר שהמיטה לידי היא מיטה מס' 1... והפולש בעצם שוכב על מיטה מס' 7... אז הכושי המוזר עם הגלימה הכתומה ששוכב במיטה שלידי הוא שבילגן את הכל מלכתחילה! כלומר ה"פולש" נהג בתום לב ואני הייתי הפושע. אהח, מזל שלא דיברתי...
ישבתי על המיטה "שלי" והתביישתי בקטנותי, בפזיזותי ובכעסי אבל שמחתי שהצלחתי למרות זאת לשלוט בעצמי. הנה מיכאל, למדת את הלקח הראשון שלך במרכז מהדיטציה ברגל שמאל. מזל שאני שמאלי...


יום 2
04:20. נודניק. מברשת. סנדלים. אור. שיניים. לירוק. קר. רוח. חושך. מה פתאום מדיטציה בשעה כזאת? נרדמתי בהיכל המדיטציה יחד עם 80 המודטים האחרים, אפילו המורה ההודי-אמריקאי שהביאו במיוחד בשביל הקורס ניקר ממרום בימתו הצחורה, ישוב בבגדיו הצנועים-באופן-מיוחד על הכריות הלבנות. ההיכל נעים, האורות עמומים והשעמום גדול.
ארוחת בוקר.
לאט לאט עם תרגולי הנשימה המייגעים שבוחנים את המשמעת ואת הסבלנות צפות ועולות המחשבות. מתוך הניסיון העקר לשתק אותן הן מתגברות ומתחזקות כמו אריות שכלובן הולך וצר, הולך וצר... הנסיעה לטבריה הזכירה לי את היציאה לתגלית שקיבלתי בה על הבוקר תלונה מ"צ על תספורת, מתי נעשה כביסה? להתרכז בנשימה, פנימה, החוצה, להתרכז בתחושה סביב הנחיריים, ואוו כמה יפה היה המבט הכחול בעיניה של מעיין... לנשום! תתרכז! פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, פנימה אוי אני צריך לקפוץ מתישהו לטבריה לקחת את התיק המתוקן. שיט, שוב סטיתי, פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, להתרכז בנחיריים, להתרכז בנחיריים, מי זה השכן היחפן עם הרסטות שיושב לידי? מה הקטע שלו? הוא כל הזמן הולך יחף, לכל מקום, אפילו אני לא כזה אדוק. להתרכז!
החוקן המחשבתי שבריכוז המאומץ סביב הנשימה עושה את שלו ועוגן המחשבות נמשך החוצה מים ההדחקה. עכשיו גם בהפוגות, בזמני המנוחה בין הארוחות הדוממות ובהליכות המדיטטיביות הלוך חזור מול הנוף, המחשבות הכבדות צפות כמו חזיונות גליים מן המעמקים ומשתלטים. ואין טלויזיה, אין ספרים, אין מחברת ועט, אין ספורט, שעשוע או כל אמצעי להסיח את הדעת, אין עם מי לקשור שיחה ולתמלל את המחשבות אין ברירה אלא לצלול דרך הכאב והבושה והפחד של המחשבות שחיכו בסבלנות כל כך הרבה זמן לנקמתם המתוקה בהדחקה.
באחד הבקרים ראיתי את אחד האנשים יושב עם עיניים דומעות ומבט קפוא, סנטר מורם אל מול הנוף, בוכה.

יום 3
ומתוך הדממה השחורה של הריכוז שכמו נופל וקם אבל בתבוסות שהולכות ומתמעטות עם התחזקות הריכוז מתחילים להציק חזיונות אהבה כמו מחיים אחרים "אהובי, מה עם הילדים?" היא שואלת ונשענת על הדלפק במטבח המואר כל כך יפה באור של צהרים אביביים, ידיה היפות נחות ברכות על העץ המלא והבריא. היא מגניבה אליי מבט נעים ואני נשען קדימה, מצמיד את מותניי למותניה והאור במטבח מתחזק. מי את? מאיפה באת, מאילו חיים מגיע החלום הזה? אני שב אל תרגילי הנשימה בישיבה האינסופית בהיכל העמום, מוקף בשמונים גופים דוממים שנושמים בקצב אחיד כמו ים אפל. היא מלטפת את לחיי ואני שומע את הילדים משתוללים בחוץ. תחושת הרכות משתלטת על כל כולי ומכאיבה לי כמו זיכרון של משהו מת ואני ניעור וחוזר לתרגילים... ושוב נסחף ושוב אוסף את עצמי ושוב נסחף ושוב אוסף את עצמי...
"בהא-וואט-טפ, סנגהא-טפ, בהאווגאן", מתחילה ההקלטה של הצ'אנטינג של גואנקה ואני פוקח את עיניי אט-אט ומחלץ איברים.
אבל גם ההפוגות אינן הפוגות, אלא רק זמנן של שאלות החיים לעלות: מה אתה עושה? מה חשוב לך באמת? מי אתה באמת? שאלות כאלה גדולות, חורצות ומוכיחות שאנחנו אף פעם לא מעיזים לשאול, עד שהן נשאלות מעצמן. הסחרור נמשך בנעימות דרך שעות אחה"צ הנעימות מול הנוף שלא מאכזב וממשיך לספק אנפות יפיפיות, ריקודי עננים ופרחים מטוללים עד לישיבת הערב ולהרצאה המוקלטת היומית עם גואנקה הנהדר ומבטאו ההודי המקסים. בלילה אני עולה על יצועי כשמוחי רווי באבק וברעש של הזזה של יותר מידי "ריהוט" מחשבתי באותו הזמן.




יום 4
הרגע הרגעי שכרגע הולך ונרגע עם כל רגע בקורס. אין מה לתכנן, אין מה לחשוב על אתמול או על מחר, ובמשך עשר שעות בכל יום יושבים כולם ומתרכזים בגוף כמות שהוא כרגע. עכשיו אני הולך עם ידיים מאחורי הגב, עכשיו אני אוכל לאט לאט כדי לשמור את הטעם של נזיד העדשים, עכשיו אני מתעפץ בכרבול עם השמיכה שלי, עכשיו אני נזכר במישהי יפה שראיתי פעם, עכשיו אני מרגיש את גזע העץ הזה, עכשיו אני עכשיו אני אני. עכשיו אני תופס כיסא ומביט בנוף, להקת ציפורים חוצה אותו כרגע מתחת לארמדת העננים שגולשת מההרים אל הירוק השטוף שנושם גלי קור רעננים אל פניי. כל גופי כמו מתרוקן מעצמו מעיניי הלאה אל הנוף, כל האני שאני מתאיין. איזה רגע.
(אפשר גם ב HD בוימיאו: http://vimeo.com/8189067)

למרות התחזקות הריכוז והתעמקות המדיטציה, בכל זאת קורה שאני נסחף מידי פעם אל דמיונות רחוקים ומוצא את עצמי אחרי זמן רב משוטט הלוּם ומשיב את עצמי חזרה אל ההתבוננות בגוף. היא מחזיקה בידי כשהיא מביטה בעיניי. אנחנו שכובים ביחד על הסדינים הלבנים ויש ריח רחוק של אורנים שמגיע ממעבר לחלון-העץ הזוהר שמאחוריה. אני מנשק אותה על המצח ומביט באור המשכר שנדלק בעיניה הנוצצות, אנחנו מתגלגלים מחובקים במיטה ואני נופל ומתעורר יושב אל תוך עיניים עצומות בהיכל האפלולי. לא ייתכן שאני הוא זה שממציא את החזונות האלה... אבל תוך כדי ובין לבין ועם המאמץ המכוון והבלתי פוסק להתרכז ולהתמקד בגוף ובתחושותיו ההישג המוחשי הולך וקורם עור וגידים כמו שגואנקה מסביר והדרך הארוכה שהוא מתאר הולכת ונפקחת לאורך ואני מבין איך בסופה אפשר להגיע להישג הפסיכולוגי הכביר שהוא מבטיח. 
השכן היחפן הראסטאפארי הבלונדיני שלצידי שוב החליף תנוחה, נראה שהוא לא מצליח למצוא תנוחה שתהיה לו נוחה. עכשיו הוא הקים הר של כריות מתחת לברכיו ובכל זאת הוא נאנח ומתנועע כל כמה דקות, מסכן. גם אני עכשיו משנה תנוחה ומביט סביבי - כולם יושבים פחות-או-יותר זקופים אבל לגמרי דוממים, מרוכזים עד מאוד בעצמם וברחשי גופם הסואן. רחוק מימין יושבות הנשים. כמה זמן לא הבטתי לצד הנשי! השתיקה הארוכה, ההפרדה המגדרית המלאה והחסך הארוך מרמיזות מיניות תמידיות שהם מנת חלקו של האדם המודרני כמעט והשכיחו ממני את קיומן המסקרן של הנשים... המורה בוהה בי ואני עוצם עיניים וחוזר לחשיכה של רחשי הגוף.


יום 5
שוב נפגשנו במטבח, הפעם אנחנו חותכים ביחד סלט. היא מדברת ברכות רצינית שכזו, נוטפת נשיות כמו שירה מזוקקת. לא הקשבתי לה. "או-וף!", היא טופחת לי על הכתף, "אתה לא מקשיב!". אני מסביר לה ברוֹךְ צוחק כמה היא יפה ואז בדיוק כשהיא מסתובבת אליי והמתח בשיאו מתפרץ ילדון פרוע שיער אל המטבח עם צעצוע מתנפנף בידו וצהלות הנאה. אני מחזיר את עצמי במהירות מיומנת חזרה לסבב הריכוז הבוחן בעקביות את הגוף ובין אוושה, עווית ונמלול שואל את עצמי האם הדמיונות האלה הם ממעמקי הרעב הרומנטי שלי או ממקום רחוק ומופלא הרבה יותר...
היום במשך שלוש פעמים, שעה בכל פעם, אנחנו מתאמצים שלא לשנות את תנוחתנו אפילו במעט כדי לתרגל "אדהיטהנה" שפרושו - "ישיבה בהחלטה נחושה" וכל הקהל רוחש וגועש באנחות, רשרוש בדי מכנסיים ונביחות כאב קצרות. את הישיבה הראשונה שבבוקר שרדתי באופן כלשהו בגלל שתוך כדי שיניתי תנוחה פעם אחת אבל סימנתי לעצמי את הישיבה השנייה, זו של הצהרים, כזו שבה לא אזוז כלל. בתחילה קל להתרכז והסריקה האיטית של תחושות הגוף מגלגלת את הדקות שנוקפות בהנאה מסוימת אבל אז שרירי הרגליים המתוחים מתחילים לגרד, לפעום, לשרוף ולהיקרע ולהתכווץ עד שנדמה שכל הגוף מהדהד צווחה אחת בלתי נסבלת של סירנת כאב מפתלת שממלאת את כל התודעה כשהגוף כולו מאובן. "ריבונו של עולם!" אני שומע את עצמי צועק וצורח במחשבתי בקול כל כך חזק שנדמה שהוא מטביע את צווחת הכאב ואז כמו יציאה מקיר של ערפל התודעה שלי כמו נעמדת בהיכל של דממה דקה וכל רחשי הגוף חוזרים לקצבם המתון. לא יאומן, זה עבד. איך זה קרה? מה בדיוק עשיתי בקריאה הזו? האם באמת ה' היה שם?
בישיבת האדהיטהנה של הערב כבר הייתי יותר מאומן וסידרתי את הכריות בצורה מעט יותר נוחה ובכל זאת, לאחר בערך כחצי שעה הכאב שב להיות בלתי נסבל. ובדיוק כשחשבתי לקרוא שוב לבורא עולם שיעזור לי שמעתי קול ברור ורגוע, נעים וצלול מעל כל הכאב ורחוק מכל המהומה שאמר "אתה לא באמת זקוק לו".
- "מזת'אומרת?" שאלתי את עצמי.
- "יהיה בסדר", אמרתי, "זה לא כל כך כואב ואתה לא צריך להגזים ולקרוא לו"
המשכנו לשוחח עוד דקה או שתיים, אני והקול של עצמי שמיד ידעתי את שמו: "העד", בשיחה משונה שכזו מעצמי אל עצמי בין קולות הגוף החורקים וקולות הנשמה השלווים. ומתוך ההישענות על קולו הבטוח של העד כמו התכווצו כל התחושות, הנשימה חזרה לסדרה וגלשתי בנעימות עד לבואו המיוחל של הצ'אנטינג של סוף האדהיטהאנה- "בהא-וואט-טפ, סנגהא...". משכתי את רגליי והתרוממתי מישיבתי כמו אחרי פגישה עם חבר יקר וותיק, אחרי שנים של פרידה ממושכת.
כמה כיף הלבד הזה! כמה שמחתי על כך שלשם שינוי, אני חופשי מלחלוק את חוויותיי עם חיטוטיהם של עיני אחרים וחופשי מלהסביר קבל עם ועדה מה פשר החיוך השמח שמרוח לי על הפנים. כמה כיף שמתוך הימים הארוכים של הבדידות המזהרת הקול היחידי שנשמע במחשבתי הוא הקול שלי ויש לו את כל הזמן שבעולם להסביר את עצמו לעצמי בניסוחים הכי ארוכים. להסביר לעצמי שהעד הוא הגרעין הקשה של האני ושהוא תמיד שם, אבל נשמע כדמות נפרדת רק במצבים קיצוניים שבהם אנחנו חצויים במאבק עם העולם או עם עצמנו. הוא הגרעין של הרגע, הגרעין הרגוע.
ישבתי במסדרון שבין החדרים והבטתי בגשם היורד על הכל ורוחש בהתרגשות שלווה, שומע את העצים מתכופפים בנחת ומתנועעים בחדווה, צופה איך בשלוליות הקטנות שעל אריחי האספלט אדוות הטיפות הנופלות מפטפטות אחת עם השנייה מעל בבואת העננים החולפים המשתקפים כראי על האדמה.


צילמה: הדר בוהדנה
בחלק הבא: האסימונים נופלים, והנפילה כואבת