תקציר:
מחשבות על שאלה ותשובה
קריאת תהלים עם כמרים צרפתיים
שיחות על קתוליוּת והתנזרות
ביקור בכנסייה עם ילדים ציניים
ושיחה עם אברהם אבינו על המשיח
בהר התבור
קריאת תהלים עם כמרים צרפתיים
שיחות על קתוליוּת והתנזרות
ביקור בכנסייה עם ילדים ציניים
ושיחה עם אברהם אבינו על המשיח
בהר התבור
הצג את המסלול במפה גדולה יותר
שאלה ותשובה, יִן ויְאַנְג
אחרי שגלעד ואני דיברנו על סיפורו של אביו שעזב את עולם התורה, כלומר "יצא בשאלה", שלפתי את הפתקים המוזרים של כתב צפוף ומסתורי שכתבתי בכינרת בערב "בירה ללא תחתית". מצאתי שם את הדברים הבאים:
"...להבין שהפכים מייצגים את אותן התופעות. אבל כל תופעה מייצגת כמה תופעות שונות. דבר שלישי, כל תופעה מייצגת יציאה מאיזון של דבר אחד אבל חזרה לאיזון של דבר אחר... בגלל שהכל שואף ליציבות הכל שואף לדיכוטומיה. זו הצורה הבסיסית של האיזון. יציבות = תנועה דיכוטומית. רק כך אפשר לספוג אנרגיה..."
ותהיתי - האם גם יציאה בשאלה וחזרה בתשובה הן תנועות משלימות של עלייה רוחנית ואיזון - כמו יִן ויְאַנְג, יום ולילה? האם המעגל הזה מייצג תנועה רוחנית יציבה? חשבתי על כל אותם אנשים שעוזבים את העולם האמוני ועל כל אותם אנשים שמצטרפים אליו, במעגל רב דורי רחב המקיף מליוני אנשים ותהיתי אם חייו של אביו של גלעד נעו על ציר הסיבוב הזה של השאלה והתשובה בדומה לתהליכים הפנימיים שכולנו עוברים בנפשנו-אנו: בלבול, שאלה, חקירה, תשובה, בלבול וחוזר חלילה, בכל פעם סופגים אל תוך המעגל עוד תובנות, עוד חכמה, עוד כוחות ועולים עוד ועוד בתחכום וביכולת. אבל אם מעגל השאלה-תשובה מייצג תנועה יציבה שסופגת את השינויים שמחוצה לה לתוך הסיבוב הזה, אז מהו ציר הסיבוב? כלומר, מהיכן אנו יוצאים ולאן אנו שבים בתנועתנו זו וכמה רחוק לגיטימי ללכת ב"שאלה"? האם גם את הגלקטיים שבגינת שלום אפשר לתאר בתהליך של "יציאה בשאלה"? או שאולי הם בכיוון ה"תשובה"?
מול הנוף של התבור ובעוד הגוף עסוק בגיזום זיתים מחשבותיי המשיכו הלאה. אם היציאה בשאלה היא דרכו הרוחנית של אדם לספוג את העולם ואת התהיות שהוא מעלה אזי על התרבות שלנו למסד את התהליך באופן שמאפשר לאנשים לחזור ולהתחבר מחדש אל תרבותם וזאת מבלי להרגיש שבגדו או עשו מעשה שלא יסולח. אבל "התשובה", התנועה חזרה, איננה הציר... מהו, אם כן, הציר? האם זוהי המחויבות לעם ולעתידו, ל"משפחה"? אבל כיצד אפשר להצהיר שזהו הציר כשגם בסוגיה זו ישנם אנשים בשאלות קשות מבית הפוסט-מודרנה השוללים את קיומו הנפרד לעם ישראל ומתארים אותו כאשליה של "קהילה מדומיינת"?
השמיים החלו להסמיק, נבוכים מפניו של הלילה ומאומצים אחרי יום עבודה ארוך ועם כניסתה של הלילה כמו אם הבאה לכסות את ילדיה בשמיכה נשמתי את הרוח הקרירה והחלטתי לעת-עתה להרפות מהבלבול ולהיות שמח בחלקי בתנועה התמידית הזו, בשינוי העקבי של נהר החיים הזה, גם אם אני לא מבין אותו וגם אם אני אפילו לא יודע לאן הוא מוליך אותי.
 |
| מבט על העמק מהר תבור |
לאחר הימים החטופים אך הארוכים אצל גלעד שהרגישו כמו הנפילה הענוגה והאינסופית שבהתבוננות, גם אם רגעית, אל תוך עיניה של איילת חן שלפתי את עצמי חזרה אל הדרך, דורך בצעדיי את הרגש החמוץ-מתוק שבין הגעגוע וההתרגשות ליין משכר של אסירות תודה.
מתחת לקרעי העננים שליטפו את השמיים והמטירו רסס מצחקק על הנוף טיפסתי על הר התבור כשמסביבי אלפי רקפות שהציצו מאחורי האורנים והאלונים כמו כדי לראות מי הוא זה שעולה בשביל ולא יורד בו כמו כולם. כשהגעתי לראש ההר ראיתי חבורה של תיירים מצרפת, חלקם במדי כמרים קתוליים, ישובים מסביב לשלושה שולחנות קק"ל מוצמדים והחלטתי להצטרף להסברו של המדריך על הר התבור.
 |
| ציור הקיר מעל האפסיס המתאר את מעמד ההשתנות במרכז: ישו. משמאל: משה מימין: אליהו סביבם השליחים |
לאחר ההסבר הכומר שאל אותי מי אני וכשהבין שאני ישראלי וראה שאני קורא את סיפור ההתגלות מתוך עותק בעברית של התנ"ך (+ברית חדשה) נדלק ניצוץ בעיניו והוא ביקש ממני בקשה מעט מוזרה. "אנחנו ממש נשמח לשמוע איך נשמעים מזמורי התהלים בשפה שבה דוד כתב אותם", אמר, "האם תוכל להקריא אותם לפני שנשיר אותם? אנחנו מיד נשיר כמה מזמורים בשביל תפילת הצהרים. גם אתם מתפללים תפילת צהרים, לא?"
ואז הכומר היה מציין את המזמור, אני הייתי מקריא אותו בעברית הצחה ביותר שיכולתי לבטא וכל הנזירות והכמרים היו שרים ביחד את המזמור בצרפתית קפליאנית מהדהדת שכזו וככה ביצענו ביחד כחמישה מזמורים. כמה יפה הם שרו! השתוממתי מכך שהצרפתים בני-צרפתים האלה התרגשו כל כך מטקסט עברי מתורגם שמיוחס לדוד המלך. תמיד חשבתי שישראל היא פרובינציה אמריקאית-אירופית אבל מעולם לא הומחש לי בצורה כל כך מוחצת כמה רוחנית המצב הוא הפוך לחלוטין.
אחרי שהם סיימו לשיר כולם נשענו אחורנית, התרווחו ונאנחו כמו אחרי סעודה כבדה. "כמה נחמד זה לשמוע את הפסוקים בשפת המקור!" עלץ הכומר המדריך וסחט הנהונים מהקבוצה שניכר שהתרגשו עד כדי מבוכה מהסיטואציה ואני הרגשתי כאילו חדרתי לאיזה רגע אינטימי שלהם, כאילו ראיתי אותם בוכים.
התנזרות כסמל לאהבה
לאחר ה"תפילה" הזמין אותי המדריך להצטרף אליהם לארוחת צהרים במעין נימוס משונה שלא הצלחתי להבין מה מאחוריו. תוך כדי הארוחה הדלה שכללה רק בייגלה, שמנת ו"מאנצ'יס" (!) התחלנו לדבר.
- "למה כמרים קתוליים לא מתחתנים?", שאלתי אותו לאחר שהרגשתי שעבר מספיק זמן בשאלות חולין.
- "אוֹ, זה, תמיד שואלים אותי את זה...", הוא אמר, "יש לזה הרבה מאוד-מאוד סיבות. אבל בעיקר, ההתנזרות ממין והאי-נישואין הם סימבול לקהילה, הם אומרים להם משהו. זה כל אדם שרוצה לעבוד בשביל אלוהים ולהנחות את המאמינים רוצה בזה לאהוב כמו שהאלוהים אוהב את האדם, הוא רוצה לסמל את האהבה הזאת בשביל המאמינים. הבחירה בלחיות חיים של התנזרות מסמלים סוג אחר של אהבה, אהבה שלא תלויה בדבר, אהבה גדולה ושווה לכולם.
בוא נגיד שאני מתחתן עם מישהי ויש לנו ילדים. אם אתה מישהו מהקהילה שלי אני לא יכול לאהוב אותך כמוהם, נכון? זה כי אנחנו בני אדם. אני צריך לאהוב את אשתי ואת הילדים שלי יותר. אבל אלוהים הוא לא ככה, אדוננו ישוע הוא לא ככה, אלוהים אוהב את כולנו אותו הדבר ולכן גם על הכומר, בתור מי שמייצג את האלוהים, לאהוב את כולם בלי אפלייה, אותו הדבר."
- "אז זה לא בגלל שיש משהו רע במין עצמו?"
- "זה משהו אחר, אבל העניין של ההתנזרות בא קודם כל מתוך האידאל של אהבת האל. אָלוֹרְס, בימים אלה, עם התרבות של הפורנוגרפיה והמין המופקר להתנזרות ולסמל שזה עושה בקהילה יש ערך אקסטרה."
- "אבל זה גם קורה בכנסייה, השערוריות על הפדופיליה. זה לא מזעזע אותך?"
- "הו, כן, בוודאי. את כולנו זה מזעזע. אבל זה לא משנה מבחינתנו שום דבר, ברור שיש חטאים והשטן מעמיד ניסיונות קשים לכולנו, כל הזמן."
- "זה לא גורם לך לאבד אמון בכנסייה?"
- "לא, לא... מה, אם יש לך משפחה וקורה משהו רע במשפחה, אז אתה תעזוב אותה? לא. לא. זה שקורה משהו רע במשפחה זה לא אומר שצריך לצאת מהמשפחה. נכון?"
 |
| פסיפס קיר מהמם בתוך הכנסייה |
הצעתי לכומר פיתה מקמח מלא, כי הוא כמעט ולא אכל דבר. ואמנם הוא לקח מעט ואמר לי תודה בחיוך רחב אבל אחר כך מצאתי כמעט את כל הפיתה בחתיכות שישבו בשקית שהוא הניח בצידו השני. ואמנם לא הצלחתי לחדור מבעד לכללי הנימוסין האירופיים ולהבין כיצד עליי לנהוג בסיטואציה שסביב השולחן אבל מהר מאוד הבנתי שאין הרבה חיבה מסביב לשולחן העץ אלא רק חיוכים מבוישים, כאילו הכמרים והנזירות מפחדים להגיד לי שאינני רצוי. כשהעליתי בתחילת הארוחה את מעט האוכל שהיה איתי - שתי בננות, תפוח ופיתות - סירבו כולם בנעימות מעושה והמשיכו לנקר בבייגלה שלהם. אבל אם בהתחלה חשבתי שאני 'אאוט-סיידר' במהרה התבדיתי כי גם הם לא דיברו אחד עם השני אלא רק מלמלו מתחת לסנטרם מידי פעם וכמו מינו מתוך שתיקה את המדריך שלהם לעשות את כל הדיבורים איתי, משל הייתי ברברי מסוכן שרק הוא מוסמך להתמודד מולו. לא היה לי מה לעשות חוץ מלהתעלם מאי הנעימות המסתורית.
- "איך אתה מתמודד עם אתיאיסטים?", שאלתי את המדריך, "כלומר, באיזה טיעונים אתה משתמש נגדם?"
- "אוֹ, זה קורה הרבה. כל הזמן מזמינים אותי לדיונים ולאוניברסיטאות ושם עושים דיונים מול קהל, זה די מעניין. אני בדרך כלל מסביר שכמו שכל דבר שנוצר יש לו תכלית אז ככה גם יש יוצר, כלומר אלוהים...
ואני אוהב לדבר עם אתיאיסטים, באמת. אני אוהב לדבר עם אתיאיסטים, כי שם לפחות יש עניין, יש מחשבה, יש אמונה במשהו כלשהוא. כשאתה מתווכח איתם אז אתה מתווכח עם מישהו שאכפת לו, שרוצה לראות ולחיות בתוך האמת. הגרוע מבחינתי זה האדישים, זה אלה שאתה מדבר איתם ולא אכפת להם, שחיים חיים מטריאליים של כסף ושל הנאות ולא רוצים שום דבר מעבר לזה, אלה שחיים וכל מה שהם חושבים עליו זה כסף, חיים מטריאליים. זה הכי גרוע, זה עצוב."
מיד כשפעמון הכנסייה צלצל לשעה שתיים הכמרים והנזירות קמו בחופזה ומיהרו אל השער כדי להיכנס. "יש לנו סקז'ואל צפוף מאוד, אוּוִוי?" התנצל בשמחה המדריך בזמן שקבוצתו ארזה מהר-מהר את חפציה והוסיף "בכל מקרה, האל יברך אותך במסע שלך".
אני עוד לא הייתי מוכן להיכנס כי משום-מה הרגשתי שעליי להרחיק את עצמי מהקבוצה הקתולית הזו. ברם, הדתיות החריפה שלהם נדבקה גם בי והחלטתי להתפלל גם אני תפילת מנחה שרק העמיקה בי בור של הרהור גדול מאוד שלא הרגשתי מוכן להתמודד איתו עדיין.
לבסוף נכנסתי אל הכנסייה בלוויית אישה מקיסריה וארבעת בניה הפרועים שערכה סיור לידידה אורחת מהולנד. האם הוסמכה לא מכבר כמורת דרך והיא הסבירה בבקיאות למדנית לאורחת שלה על המשמעות הנוצרית של המקום בזמן שהילדים עשו ברדק רועש, כיאה לארבעה בנים קיסריאניים חילוניים. נהניתי מאוד מחברתם ובמיוחד מהצעיר מביניהם שהשתולל מחוץ לכנסייה עם מקל עץ שלא אמו ולא אחיו הצליחו לשכנעו להניח בצד לפני שייכנס בפרצוף של מישהו.
"מקל מגניב", אמרתי לו רגע לפני שנכנסנו לכנסייה והתכופפתי כדי שעינינו ייפגשו באותו הגובה, "אתה רוצה שאני אשמור לך עליו?" שאלתי כדי לתפוס את תשומת ליבו. הילד הקטן עיקם את מבטו והביט בי בחשדנות. "פשוט, אני לא חושב שהאנשים בכנסייה יבינו למה אתה עם המקל ויכול להיות שהם ייעלבו אם תשחק איתו בפנים, לא ככה?" הילד הנהן בהסכמה. "אחלה", סיכמתי, "אז בוא וקשור אותו בצד של התיק ואני אשמור לך עליו עד שנצא מהכנסייה".
שוטטנו ביחד בתוך היכלי הכנסייה המפוארת בהחלט ואני הרגשתי מאוד תייר עם התיק המגודל שלי, הציוד הצבעוני והמצלמה. ניסיתי להרגיש איך הילדים רואים את הכנסייה הזו והשתעממתי מאוד. כנסיות הן דבר מאוד לא ישראלי, חשבתי, כי אין בהם טיפה של ציניות והן לוקחות את עצמן בחשיבות עצמית כזו תהומית. הבטתי בילדים סוקרים את ההיכל הגדול שנועד להרשים אותם בעיניים כבויות של שעמום כמו חושבים לעצמם "פיכס, איזה שמאלץ" בעוד אימם לוחשת ביראת כבוד בליל של פרטים ארכיטקטוניים לידידה ההולנדית קרועת העיניים. כמה משונה שבמקום שהילדים יהיו התמימים והאם צינית במשפחה הזו רואים איך דווקא הילדים הם הציניים והאמא למדה עם הזמן להניח את הציניות בצד.
 |
| הכי רחוק מישראליות - כנסייה קתולית |
בדרכי מטה לכפר דבוריה בכביש המסתלסל בתלילות על מדרונו הצפוני של התבור חשבתי על המעמד המרשים המתואר בברית החדשה והופתעתי מכמה יהודי המיתוס הזה - משה רבנו ואליהו הנביא משוחחים עם ישוע. ואז הכה בי שישוע זה נולד, חי ומת כיהודי רבני. הוא היה נימול, שמר שבת, צם ביום כיפור, אכל מצות וישן בסוכה. ומהמם לחשוב שכל העולם הנוצרי, כל העוצמה הרוחנית והכלכלית של יותר ממיליארד בני אדם התחיל כאן בארץ ישראל מיהודי צעיר בשם ישוע וקיבל את צורתו הסופית מידי יהודי נוסף, שאול (פאולוס). אמנם התרגלנו למציאות הזו אבל היא לא מובנת מאליה כלל וכלל, כי הנה אנחנו רגילים למנות עם היהודים המשפיעים קודם כל אנשים כמו איינשטיין, קיסינג'ר או אדם סנדלר לפני שנזכיר את ישוע או את פאולוס. שנאה תהומית, תיעוב עמוק וטינה תמידית מובלעים בתוך המחיקה הזו בדיוק כמו שהם מובלעים בשם "ישו" (ר"ת "יימח שמו וזכרו") שמסתבר שמעליב את אמונתם של הנוצרים היודעים עברית.
אני מביט מטה מההר אל הכפר הבדואי דבוריה ושומע את המואזין קורא מהצריח המתנוסס מעל הבתים, "אללה הוא אכבר" וכל זה מביא אותי להבין באופן די מעניין את ההבטחה שניתנה לאברהם "ונתברכו בך כל משפחות האדמה". כי אם סוכמים את כל המאמינים המונותאיסטים בעולם, אם סוכמים את כל בני האדם שגדלו בתרבות בהשראת הרעיונות היהודיים מגיעים לכמות אדירה של אנשים שאכן "התברכו" מזרעו של אברהם. לא פחות משני שלישים מאוכלוסיית העולם!
כי אולי אנחנו ממהרים לשלול אבל הנצרות כמות-שהיא ואסלאם כמות-שהוא הם הבדל עצום הן רוחנית והן מוסרית ממה שהעמים המאמינים בהם האמינו בו קודם לכן... אני לא חושב שאברהם היה "מתבאס" כלל וכלל אילו הוא היה יוצא לשוטט בעולם של היום ורואה "מה נהיה" ארבעת אלפים שנה אחרי שהוא התחיל לנתץ את הפסלים של אביו. אולי הוא היה אומר "בוא'נה, לא רע, אלוהים עמד במילה שלו. אולי יש עוד מה לשפר פה ושם אבל בגדול הרעיון שלי תפס חזק".
הבטתי בנוף הישראלי הלפעמים כל-כך בנאלי של עמק יזרעאל והצחיק אותי לחשוב כמה הוא קדוש לכל כך הרבה אנשים. הם מאמינים בכל ליבם שהסיפורים של הברית החדשה באמת התקיימו פה... דמיינתי לרגע מה אם ה"התגלות" של ישו באמת התרחשה איפה שהוא בגליל לפני אלפיים שנה ואז דמיינתי אותה מתרחשת בימינו-אנו. דמיינתי את המשיח יושב בקניון בקריית שמונה ומשוחח עם הערסים בפיצוציות, דמיינתי אותו דורש בגמרא בנתיבות ואז נוסע באוטובוס בדרך לעשות ניסים במדרחוב שינקין. אם המשיח היה חי בינינו היום או מכריז על עצמו בטלוויזיה האם היינו מזהים אותו? האם היינו מאמינים לו? כמה פעמים הייתה עוצרת אותו המשטרה ומה היו כותבים עליו בעיתון? מה היו אומרים עליו החרדים וכמה נמוך היו יורדים לחייו ב"מצב האומה"? ואם הוא באמת היה מאתגר את הממסד, מזעזע את אושיות חיינו ואמונותינו, האם היינו הורגים אותו? מה צריך לקרות במציאות של היום כדי שאדם מיוחד באמת, קדוש אפילו, כדי שאדם בעל היכולת להוביל רוחנית את כל העם והעולם יוכר, כדי שיקשיבו לו בכלל?
חזרתי לחשוב על ישו. "מה אתה חושב על ישו?", שאלתי את אברהם, "אתה חושב שהוא באמת המשיח?". אברהם השקיף על מיליארדי האנשים המאמינים בישו. "זה לא משנה", הוא אמר, "זה לא משנה אם הוא 'באמת' המשיח כי בשביל כל ההמונים האלה הוא כבר עשה את שלו. או הוא או פאולוס. ומצידי-אני, כשאני רואה מה הם האמינו לפני ומה הם מאמינים עכשיו, הוא בהחלט עשה את התפקיד של משיח."
- "אז הוא כן סוג של משיח", שאלתי.
- "כן. אבל המשיח שלהם, לא המשיח שלנו".
אני מביט מטה מההר אל הכפר הבדואי דבוריה ושומע את המואזין קורא מהצריח המתנוסס מעל הבתים, "אללה הוא אכבר" וכל זה מביא אותי להבין באופן די מעניין את ההבטחה שניתנה לאברהם "ונתברכו בך כל משפחות האדמה". כי אם סוכמים את כל המאמינים המונותאיסטים בעולם, אם סוכמים את כל בני האדם שגדלו בתרבות בהשראת הרעיונות היהודיים מגיעים לכמות אדירה של אנשים שאכן "התברכו" מזרעו של אברהם. לא פחות משני שלישים מאוכלוסיית העולם!
כי אולי אנחנו ממהרים לשלול אבל הנצרות כמות-שהיא ואסלאם כמות-שהוא הם הבדל עצום הן רוחנית והן מוסרית ממה שהעמים המאמינים בהם האמינו בו קודם לכן... אני לא חושב שאברהם היה "מתבאס" כלל וכלל אילו הוא היה יוצא לשוטט בעולם של היום ורואה "מה נהיה" ארבעת אלפים שנה אחרי שהוא התחיל לנתץ את הפסלים של אביו. אולי הוא היה אומר "בוא'נה, לא רע, אלוהים עמד במילה שלו. אולי יש עוד מה לשפר פה ושם אבל בגדול הרעיון שלי תפס חזק".
הבטתי בנוף הישראלי הלפעמים כל-כך בנאלי של עמק יזרעאל והצחיק אותי לחשוב כמה הוא קדוש לכל כך הרבה אנשים. הם מאמינים בכל ליבם שהסיפורים של הברית החדשה באמת התקיימו פה... דמיינתי לרגע מה אם ה"התגלות" של ישו באמת התרחשה איפה שהוא בגליל לפני אלפיים שנה ואז דמיינתי אותה מתרחשת בימינו-אנו. דמיינתי את המשיח יושב בקניון בקריית שמונה ומשוחח עם הערסים בפיצוציות, דמיינתי אותו דורש בגמרא בנתיבות ואז נוסע באוטובוס בדרך לעשות ניסים במדרחוב שינקין. אם המשיח היה חי בינינו היום או מכריז על עצמו בטלוויזיה האם היינו מזהים אותו? האם היינו מאמינים לו? כמה פעמים הייתה עוצרת אותו המשטרה ומה היו כותבים עליו בעיתון? מה היו אומרים עליו החרדים וכמה נמוך היו יורדים לחייו ב"מצב האומה"? ואם הוא באמת היה מאתגר את הממסד, מזעזע את אושיות חיינו ואמונותינו, האם היינו הורגים אותו? מה צריך לקרות במציאות של היום כדי שאדם מיוחד באמת, קדוש אפילו, כדי שאדם בעל היכולת להוביל רוחנית את כל העם והעולם יוכר, כדי שיקשיבו לו בכלל?
חזרתי לחשוב על ישו. "מה אתה חושב על ישו?", שאלתי את אברהם, "אתה חושב שהוא באמת המשיח?". אברהם השקיף על מיליארדי האנשים המאמינים בישו. "זה לא משנה", הוא אמר, "זה לא משנה אם הוא 'באמת' המשיח כי בשביל כל ההמונים האלה הוא כבר עשה את שלו. או הוא או פאולוס. ומצידי-אני, כשאני רואה מה הם האמינו לפני ומה הם מאמינים עכשיו, הוא בהחלט עשה את התפקיד של משיח."
- "אז הוא כן סוג של משיח", שאלתי.
- "כן. אבל המשיח שלהם, לא המשיח שלנו".
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
בחלק הבא: קיבוצניקים עירוניים, דרמות בית משפט ובני נוער רעבים בנצרת עילית
