מעלה צביה

תקציר:

אני מגיע למעלה צביה ומגלה קהילה חזקה
ובה פילוסופים שחווים את העולמות הנסתרים 
והדים של מסרים מאוד מוכרים.
אני פוגש מומחה לרוחניות שרק מבלבל אותי יותר,
ומקבל אזהרה רוחנית מפי אחד התושבים

מפת המסלול

ישוב פילוסופי
מסיבות רבות, בצדק או שלא בצדק, יצא ליישוב מעלה צביה שם של מקום מסתורי, מרכז כת, יישוב מיסטי. הכרתי אותו וביקרתי בו מספר פעמים לפני הביקור הנוכחי ולמרות זאת הייתה בי תחושה של ציפייה סקרנית להיחשף למוזרויות היישוב של "בני האימן". עוד בעכו פגשתי ש"ש (מתנדב שנת שירות) שהזהיר אותי מפני "כת" האימן - "הם אולי כועסים כשאומרים להם שהם כת אבל יש להם הרבה מאפיינים של כת" ובין לבין חקרתי הרבה על המושג כת (והגעתי בין השאר לסרטון המצוין הזה שמצליח להקנות מושג ותחושה ברורים מאוד על מהי "כת" ואיך היא מרגישה) אבל למרות כל ההכנה המוקדמת לא הייתי בטוח מה אפגוש כשאגיע.
וכשהגעתי נוכחתי לגלות ש"תחושת הכת" הרבה יותר חמקמקה, אם היא נוכחת בכלל. למעשה, לאחר ארבעה ימים של שיחות מצוינות ועמוקות מאוד עם הרבה אנשים ביישוב התרשמתי שאין שום דרך להגדיר בפשטות את מה שמאפיין את מעלה צביה, לא במושג המבטל "כת" ולא בשום מושג אחר ואדרבא, התחלת ההסבר על היישוב בדיון במושג "כת" גורם להם עוול. אז מה כן אפשר לומר על מעלה צביה והאימן? בני המקום מגדירים את עצמם בהגדרה הולמת למדי כ"אנשים בתהליך לימוד מתמיד אחר משמעות החיים והאנושות" ואכן האנשים שפגשתי ביישוב היו האוסף הכי מזוקק של אנשים תאבי חכמה (לא דעת!) שפגשתי, כולם חיים ונושמים פילוסופיה קיומית ומיישמים אותה, כולם מפגינים שילוב נפלא של כנות, צניעות ועומק בכל שיחה ולהוטים לחלוק את חכמתם, אבל לא בלי מידה ראויה של זהירות. למדתי להבחין בכך שרובם היו מגניבים אליי בעדינות מבט אלכסוני ובוחן בכל פעם שהם השתמשו במונח, במודל, בשיטה או ברעיון "אימני" כדי לראות כיצד אגיב וזאת על אף שהשיחה נשמעה תמימה למדיי ולא ניתן היה להבחין בה במונחים או בגישות מיוחדות. כך על פני מספר ימים, הצלחתי לזהות ולאסוף את שברירי האזוטריקה האימנית שנגלו לפניי: גלגול נשמות, הפרדה בין "רוח" ל"נפש", קסמם האנרגטי של צבעים, מיתוס "אטלנטיס" עמום, טלפתיה, ראייה-מרחוק, מחשבה "יוצרת" וכיוב'. אז מהו האימן? "אל תכניס אותי לקופסא", אמרה לי אנה, "תנסה לחשוב אולי על משהו חדש".

אמונה ושפה
אבל אני למדתי את הלקח עוד בגינת שלום: שלמעשה אין שום הוכחה לקיומם של כל הדברים האלה. שאלתי את עיטם (שם אימן) איך בעצם כל האנשים המבריקים שפגשתי ביישוב מיישבים את הסוגיה הזו, שלמעשה שום דבר ממה שמהווה את בסיס דרך האימן לא נחקר או הוכח.
- "יש את מה שאפשר להסביר ולהוכיח ויש את מה שאי אפשר" הוא אמר, "ליאו קורא לזה 'עולמות נסתרים' ויש לזה סיבה מסוימת, כי זה הטבע שלהם. הם נסתרים מעינינו ולכן גם כל כך קשה לחוות אותם ולהוכיח אותם. ומה עם המושג אלוהים? גם הוא עדיין לא 'הוכח'"
- "אבל גם בדיבורים על אלוהים מדברים על ה'חץ המטאפיזי'" עניתי, "שאם אדם הולך במדבר ורואה גל של אבנים בצורת חץ אז הוא יודע שמישהו היה שם לפניו. כל המציאות שלנו בעצם מצביעה על משהו שהוא מחוץ למציאות ויש לוגיקה שעושה את זה, שגם אם היא לא מוכיחה לפחות היא מצביעה. נראה לי הוגן לבקש משהו דומה..."
המשכנו לגלגל את הדיון הלאה והלאה בעומקים הולכים ומתרחבים עד שלבסוף הגענו לתחתית, לתשתית:
"כל הדברים האלה שאנחנו מדברים עליהם", אמר לי עיטם, "זה דברים שאני מרגיש ושתמיד הרגשתי". מחשבתי נעצרה בהשתאות. האם גם אני יכול להרגיש את הדברים האלה? "ועכשיו פשוט יש לי שפה לתאר אותם." ופה הסתיים הדיון. הרי עבורו החוויות הרוחניות הן מורגשות אף על פי שהוא לא יכול להוכיח אותן- וזו מיסטיקה טהורה - שאין אפשרות לנסח אותה במילים או בשפה כלשהיא, כולל שפת הלוגיקה והמתימטיקה, ולכן אין לי מה לבקש ממנו. אבל מה פירוש להרגיש את העולמות הנסתרים?

אמת אחת יש?
מכל השיחות המדהימות, קשה עכשיו שלא לחוש בקו דק של דמיון מקביל בין האימן לבהאים לגלקטיים ולסופים, קוי דמיון מרומזים רבים מאוד: על שינוי גדול וקרוב שצפוי לאנושות, על עולמות נסתרים הפועלים במציאות, על גלגולי נשמות, על אנרגיות, על טלפתיה וידיעה על-חושית המגיעה מאחדות רוחנית-טלפתית בין כל היצורים החיים. אצל כולם שמעתי, בניסוחים מקבילים, את מה ששמעתי במעלה צביה בניסוח קולע מאוד: "כולנו בעצם קצות-העצבים של אלוהים המביט בעצמו". מה מקור האחדות הרעיונית הזו? האם הדמיון הזה משרטט את קוי המתאר של האמת הרוחנית העליונה?

קפצתי ליישוב הסמוך לוטם כדי לשוחח עם זאב בן אריה ממנו קיוותי לקבל תשובות להרבה שאלות שצברתי במסע עד כה: האם יש קשר נסתר בין מגמות רוחניות שונות? לאן הולכת הרוחניות בארץ ובעולם? האם ישנה אחדות רוחנית? האם ישראל היא חריגה בעולם בכמות או בצפיפות של הרעיונות והשיטות הרוחניות? 

"קודם כל, רוב הרוחניות שאתה רואה ושומע זה שטויות, משהו כמו 90% מזה זה שטויות במיץ, פנטזיות והמצאות. יש הרבה אנשים שבמקום לצאת ולעבוד הם הופכים להיות מורים של משהו ומנצלים את בורותם ונואשותם של אחרים."

אז איך יודעים מה אמיתי? "תשמע, יש גם אנשים עם יכולות אמיתיות, אני ראיתי כמה כאלה בעצמי. ובכל זאת, 90% זה פנטזיה".

ותגיד, רוחניות אמיתית יכולה להיות שלילית? "הבעייתיות המרכזית בכל הדברים האלה היא ביחס בין המורה לכיתה וזה נכון בכל מסגרת. בהרבה מאוד מסגרות שוכחים שצריכים להיות תלמידים עצמאיים והמורה, גם אם הוא צודק יותר ממך ב-99% מהמקרים, האחוז האחרון שבו אתה יודע יותר טוב ממנו זה האחוז הקובע, אבל בגלל ה-99% שלפני קל מאוד לשכוח את זה." ואיך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה תורות מיסטיות מדברות על אותם הדברים? "בשלב הזה, אני לא חושב שאפשר לדעת אם באמת יש עולמות נסתרים שכולם חווים אותם בצורות שונות או שלכולנו יש פשוט את אותה התבנית שמוטבעת בתודעה שלנו". אם קיוויתי לקבל תשובות פשוטות וקלות מזאב התבדיתי וחזרתי למעלה צביה רק מבולבל יותר.

קהילה חזקה - לטוב ולרע?

לא נראה לי שיש דרך לארגן כת חשוכה סביב כל כך הרבה חושבים עצמאיים ועמוקים. אך מה לגבי כפייה חברתית?

מסגרת החיים של הקהילה מנוהלת על ידי צוותים, ראשי צוותים ותורנויות - כמעט כולם על בסיס התנדבותי, באופן שמזכיר מאוד אורח חיים בקיבוץ. למשל, פעמיים בכל יום מקיש תורן על הפעמון הממוקם במרכז היישוב ומטהר את האוויר אנרגטית (בדומה לשימושו של פעמון כנסייה או קערה טיבטית), יש תורנות קבועה על סידור המכבסה, יש צוות מתנדבים לגינון ולאקולוגיה של היישוב ובכל יום שבת מגיעים מתנדבים ל"יום עבודה" משותף על מנת לקדם פרויקט קהילתי. אני הצטרפתי ליום עבודה בניקוי "בית המוסיקה" ולשתילת פקעות רקפת עם "התא הצהוב" האחראי על האקולוגיה באחד היישובים הכי יפים בגליל.

"בית המוסיקה" הוא מבנה שהוקם כולו על ידי תרומות אנשי היישוב ונבנה במו ידיהם במסגרת של "ימי עבודה" ומכיוון שביישוב יש ריכוז לא-סביר של מוסיקאים מחוננים (כולל להקה מצוינת של מוזיקה אירית בשם "אוור-גרין") המבנה הפך למרכז הקהילה הלא-רשמי, מעין מתנ"ס, ויש בו אפילו אולפן הקלטות. כשאני שואל אילו עוד מבנים, מוסדות ופרויקטים קהילתיים היישוב מקדם אני נדהם: פאב, בית קפה, בית ספר 9 שנתי (!), תוכנית אימון לצעירים ("פריזמה 21"), חנות עבודות יד, יקב, תנועת נוער ("תבנית השלום") ואוהל מספרי סיפורים ("מעגל הטורקיז"). וכל זאת בנוסף לשלל הפעילויות העסקיות שמוקדן ביישוב - הבולט ביניהם הוא מכון לעזרה בגמילה מהתמכרויות.

בית המוסיקה במעלה צביה - קהילתיות חזקה

על פי תפיסת העולם של האימן כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיחות שלי עם אנשי הקהילה כל אדם הוא מיוחד ועצמאי, בעל משימה ייחודית בעולם ולכן הוא גם בלתי ניתן לשיפוט. לכן גם לא ניתן להכריח אף אדם לעשות דבר מה ויש לכבד את רצונו תמיד, משום שרצונו הכנה הוא גילוי אלוהים. 

אבל כשאני הולך בשבילים הנאים של היישוב אני מבחין בפרט משונה- בכל הבתים מצוירים שני פסים צבעוניים לאורך ההיקף של שולי הגגות - פס צהוב ופס ירוק. מה פשר הדבר? שאלתי את אחת מתושבות היישוב והיא אמרה לי שכל הבתים נבנו באותו גל בנייה ועל ידי אותו הקבלן ושזו הייתה גחמה יצירתית שלו. האמנם? כששאלתי את זאב הוא אמר לי "מה פתאום. כשהם בנו את היישוב אז ליאו {מייסד האימן} 'המליץ' שכולם ביישוב יעשו את זה. ומה אתה חושב? מישהו יעשה משהו שונה ממה שליאו המליץ?"

אכן, יש ביישוב "קהילה חזקה" שמפיצה הרבה מאוד אור, אבל כמו תמיד במסגרת קהילתית כנראה שיש לנוכחות של "רוח הקהילה" כוח סמוי "לשכנע" את הקצוות כיצד להתנהג. אז איפה הגבול בין קהילה לכת? כנראה שאין גבולות ברורים.

סיפורה של אדל
קפצתי לאכול צהרים במסעדת היישוב "חברותא" כשהתיישב לידי הבעלים-שף לבוש בסינור מוכתם, משעין את משקלו העייף על זרוע שקצהּ האחד נעוץ בשולחן והשני מוכתר בסיגריה, יושב כשצידו אליי. שמו שפריר (שם אימן) ושוחחנו כמעט כל הארוחה. סיפרתי לו על המסע שלי.
"אז מה אתה חושב שהמכשול שלך?" שפריר שאל ואני לא הבנתי. הוא שאל שוב.
-"מה, אם הוא יקרה או יתממש, יוכל לגדוע לך את המסע, להרוס אותו?" כמעט באופן אוטומאטי תרגמתי את השאלה לשפה צבאית-מבצעית.
- "אתה מתכוון, מה נקודת הכשל?" שאלתי.
- "נו, כן, בסדר" הוא חילץ, הפנה את מבטו ושאף בכבדות עוד עשן, סולד מהשפה הנגועה.
- "בגלל שאני לא כל כך יודע מה אני מחפש אז אני מניח שהמסע די חסין מכשלון באיזשהו מובן" עניתי בהתחכמות שלגמרי לא הרשימה את שפריר וקמטי פיו התעגלו כלפי מטה בבוז עייף. לא ידעתי איך לענות- הוא שאל שאלה טובה שלא יכולתי להתחמק ממנה בשנינה, מה גם שבאמת לא חשבתי שיש דבר-מה שיכול להכשיל את המסע שלי.
- "תראה, כל עוד אני נאמן לעצמי זה יהיה המסע שלי" אמרתי לו לבסוף, "וכל מה שיקרה בו יהיה טוב". האמנם אין אף דבר שיכול לקרות, זולת אסון או מלחמה, שיכול לקלקל את המסע שלי? שפריר התרווח בכיסאו, שאף עוד עננת מהסיגריה ונעץ את מרפקו בשולחן בשנית.
- "לפני הרבה מאוד שנים ראיתי בירושלים סרט צרפתי אחד, נדמה לי של טריפו, שנקרא "סיפורה של אדל" (דף הסרט בIMDB). הסיפור שמה זה שאדל הזאתי מתאהבת בקצין בריטי שיוצא להילחם איפשהו ולא חוזר ואז היא יוצאת לחפש אותו.
והיא הופכת פה ושם ורודפת אחרי כל פיסת מידע, היא מגיעה לאיפה שהגדוד שלו עבר וחוקרת ולא מוצאת אותו. היא מתרוצצת במשך שנים אחרי הקצין הזה, מחפשת אותו בטירוף. אני לא זוכר את כל הסרט אבל אני ממש זוכר את הקטע האחרון, זה עשה לי צמרמורת.
היא הולכת ברחוב הראשי, באמצע, ברגליים יחפות ושמלה מלוכלכת וישנה. היא כבר זקנה ומשוגעת.
היא הולכת וממלמלת כי היא עדיין מחפשת את האהוב שלה והיא כבר איבדה את זה לגמרי. והנה הוא הולך ברחוב לקראתה והוא הולך ומתקרב והוא עובר על פניה אבל היא אפילו לא שמה לב, העיניים שלה זגוגיות. כי היא עדיין מחפשת אותו, אבל היא כבר לא מחפשת אותו, אתה מבין? זה סיפור על איך מרוב החיפוש והחיפושים אנחנו בעצם הולכים לאיבוד בעצמנו" 
שפריר בהחלט קלע לתחושה שלי, אני חושש שאני באמת הולך לאיבוד...

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: יוגים, עננים וברסלבים

קריאה נוספת:

• זאב ממליץ על הספר "7 העמקים" המפרט את עיקרי משנתו של בהאוללה, נביא הבהאים
• רפאל ממעלה צביה ממליץ על ספרו של ליאו "קורי עכביש ודמעות", שהוא מבוא להגותו