מקדיתא לצבעון

תקציר:

בדרך מקדיתא לצבעון אני מהרהר על אידאלים,
ופוגש ידידים ותיקים.
בצבעון אני מוצא קהילה קטנה וחמה 
שחיה בניסוי אקולוגי מתמיד

.

מפת המסלול

מהו אידאל אידאלי?

החופזה והבהילות בהן יצאתי מקדיתא ביום ראשון בבוקר גילו לי את הרגשתי הפנימית ביחס למקום. ובכן, מה לא היה בסדר? כמו תמיד, לא ידעתי איך לנסח את התחושה: "אנרגיות", "חיבור לא טוב", "כימיה"... כל אלה רק אמרו יותר עליי מאשר על היישוב. אבל במהלך ההליכה צפונה לכיוון צבעון התבהרה לה שאלה אחת מסוימת שהטרידה אותי - מה נקרא לשרת אידאל נעלה? משפחת בר נתן מקיימת את חייה לא מתוך יצרים, התבהמות או תאוות אלא מתוך שאיפה כנה לשרת מטרה נעלה מהם. ובכל זאת, התוצאה לא ערבה לחיכי. אז אם אני רוצה לשרת מטרה נעלה ממני, מה עליי לעשות? האם מימוש מלא של מורשתי התרבותית, קרי חיים לאור התורה, יביא אותי בהכרח לקיום שאינו מוצא חן בעיני, לקיום דומה לזה של משפחת בר-נתן? או שמא הוא אינו מוצא חן בעיני כי אני שבוי בתפיסה שגויה של המציאות?
העניין הוא שאם אני רוצה לחיות את חיי בשירות של אידאל נעלה, מתבקש לבחור באידאל הנעלה מכולם. אז נניח שאני בוחר לעבוד את אלוהים. האם אין דבקות חזקה מידי באידאל נעלה מידי מוציאה את האדם מן העולם?
רכבת המחשבות נעצרה בחריקה. מולי חצתה את הואדי להקת תנים.

מכרים ותיקים, עוד מימים ימימה

סיפור מורכב

נכנסתי ליישוב צבעון דרך החורש הצפוף המקיף אותו כמו קהל מעריצים צוהל. טיפסתי מעל הגדר המקיפה את היישוב והמשכתי בסבך חורש שכמו לא שם לב לגדר לכיוון הבתים שניבטו בביישנות בין עלי עצי האלון הצפופים, חלון פה, רעף שם, מצניעים את נוכחותם כמו לא ראויים לכל תשומת לב.

קיבוץ צבעון הוא סיפור מורכב, תרתי משמע. נעשה סיור ביישוב כדי להבין:
במזרח היישוב יש מספר בתי סוכנות ישנים, שרידים של תקופת היותו קיבוץ שגרתי, שרוב מי שמתגורר בהם כיום הם המשפחות שלא עזבו את הקיבוץ הישן ושואפות להרחיב אותו במסגרת של יישוב קהילתי. הבתים כאן אמנם התחילו כקוביות לגו זהות אך כיום כל אחת מעוטרת ומקושטת בצורה צבעונית אחרת לחלוטין משכנתה והתוצאה חמודה להפליא. אבל את המשפחות הגרות בשכונה זאת לא יצא לי לפגוש, לצערי. 

בונים מטבח ליורט ב"בית המלאכה"

אם מקיפים את היישוב בסיבוב דרך הצד הצפוני, מנווטים דרך שבילי החורש הצרים ובין האלונים מגלים מספר יורטים יפיפיים משובצים בדייקנות כמו אבני חן, מוקפים בפרחים וחפצי אומנות התלויים כמו תכשיטים על הענפים שסביב. השירותים פה הם שירותי קומפוסט, המקלחת חצי בחוץ ומשקה את הגינה, הכיור מזין מערכת "מים אפורים" והחשמל מגיע מהשמש. פה גרות המשפחות שהגיעו במסגרת המגמה הנגדית של היישוב - ההרחבה כקיבוץ אקולוגי. "מגמה נגדית" משום ששתי הקהילות מסוכסכות מאוד זו עם זו בכיפופי ידיים סביב עתיד היישוב.
יוצאים משכונת היורטים באחד משבילי החורש המתפתלים בין הסלעים עטורי הרקפות, עוברים לצד אוהלי המטיילים של מתנדבים ומתלמדים כאלה ואחרים הישנים ביער, עולים על הכביש המקיף הפנימי וממשיכים את הסיבוב דרומה. בדרך יש פנייה שמאלה לכיוון "בית המלאכה". כאן, בתוך האנגר ישן שנותר מימי הקיבוץ הישן יש שני שכנים: מחסן היבואן של ביגוד מהמזרח ו"בית המלאכה". בבית המלאכה שותפות שש ממשפחות גרעין הקיבוץ האקולוגי והן מקיימות בו פעילות יצירה רבה שעיקרה בניית יורטים לפי הזמנה וסטודיו לקרמיקה.

מכינים עוגות עם ילדי ביה"ס ב"מיזם"

חוזרים אל הכביש הפנימי וממשיכים את הסיבוב עד צד מזרח וכששומעים עיזים ותרנגולות פונים שמאלה לכיוון "המפעל" שכבר איננו מפעל. הגרעין הקיבוצי החדש לקח על המבנה בעלות ומקיים בו בית ספר יסודי ברוח החינוך הדיאלוגי ואת "המיזם" - מסגרת בה שותפות כעשר ממשפחות הקיבוץ האקולוגי ומהותו ניסיון משותף לקיום אוטרקי. פה אופים את הלחם המקומי המחולק חינם לכל משפחה, פה מייצרים את הגבינה מהעיזים המקומיות, פה בכל יום ראשון אוכלים ביחד צהרים והחידוש - הכל נעשה בשותפות עם ילדי בית הספר שמתחנכים בכל המלאכות. 
מאיפה הירקות? יש כמובן גם גינת ירק אקולוגית ואם רוצים להגיע אליה צריך לעלות למרכז היישוב.
יוצאים מרחבת החנייה של ה"מפעל" ועולים בשביל חורש נוסף בין השיחים עד שמגיעים לשכונת הפְּרִיקָסְטִים- שריד מימי היישוב כהיחאזות כשהמקום היה בסיס צבאי לכל דבר. במרכז מתחם הצריפים, על כרבע דונם מוקף גדר נגד עיזים וארנבות, משתרעת גינת ירק אורגנית שופעת בכל הירקות הרלוונטיים לסלט, מרק או תבשיל המושקית ממי גשמים ומדושנת על ידי זבל הקומפוסט של הבתים. מסביב לגינה מתגוררות עוד כמה משפחות מגרעין הקיבוץ האקולוגי בצריפים אותם הם שיפצו ברוח המקום. מכל הבתים, המרשים מכולם הוא ביתו של ראובן - ממש בראש הגבעה.


מיץ עננים

ראובן עלה לארץ מהולנד והוא גר כאן כבר כמה שנים יחד עם חברתו סורה, שוודית במקור ורקדנית בלהקת יסמין גודר, ושותף בחברה הנדסית המספקת פתרונות יצירתיים לבעיות מים. מאז שהוא הגיע הוא הצליח להפוך את התבנית הארכיטקטונית הכי גסה, הפְּרִיקָסְט, למלאכת מחשבת אקולוגית של חיסכון באנרגיה ובמים:

• את הקירות הפנימיים הוא ציפה בבוץ כדי לחזק את הבידוד ולהעלות את ה"מסה הטרמית" של הבית כך שבלילה הוא חם כי התחמם במהלך היום, וביום הוא קר כי הוא התקרר במהלך הלילה
• את המרפסת שבצידו הדרומי של הבית ראובן סגר עם זגוגיות כפולות שהוא קיבל בחינם ממפעל הזכוכית הממוגנת של קיבוץ צובה - פסולות בגלל פגמים שוליים. וכך, בעוד בקיץ זווית השמש גבוהה ולכן אינה מחממת את החלונות עצמם אלא רק את הגג, בחורף קרני השמש נמוכות יותר והן מאירות על הזגוגיות והחלל הסגור הופך למעשה לחממה המחממת את כל הבית. הפטנט הזה חוסך המון מהאנרגיה שהייתה נדרשת למיזוג
• השירותים מנותקים מהמים ובמקומם הציב ראובן אסלה חלופית שהיא למעשה דלי עם מושב מעוצב. במקום "להוריד את המים" בניאגרה מוסיפים עלים או נסורת וכל כמה ימים מרוקנים את הדלי (שאינו מסריח בכלל, אגב) למיכל קומפוסט שהופך את הכל לדשן. כך חוסכים לא פחות מ-40% מצריכת המים הביתית!
• בתחתית הקיר המערבי של הבית הוא פרץ פתח קטן שמנצל את הרוחות המערביות שנושבות כדי לייצר "מזגן טבעי" בקיץ
• מרזבי הגג אוספים את כל מי הגשם שנוחתים עליו לתוך שני מיכלים גדולים מאחורי הבית שמודבק עליהם הסטיקר "מיץ עננים". הכמות האצורה בשני המיכלים מספיקה לכל תצרוכת המים של הבית למשך לא פחות מעשרה וחצי חודשים בשנה, וכל המים מהמקלחת ומהכיור מנותבים להשקיית הגינה

אקולוגיה של אנשים

מכל הפרויקטים הקהילתיים השונים בהם ביקרתי עד עתה הניסיון המוצלח ביותר הוא כנראה גרעין הקיבוץ האקולוגי בצבעון. עולה בי חמימות נעימה כשאני נזכר באנשים, בנוף ובעיקר באווירה החברתית - אמנם אין "שיתוף כלכלי" נוסח הקיבוץ הקלאסי אבל מכינים את האוכל ביחד, אוכלים ביחד, עובדים ביחד ומגדלים את הילדים ביחד. רוב האנשים מתפרנסים ביישוב או קרוב אליו ואורח החיים קרוב מאוד לבית ולקהילה, סדר היום מוכתב על ידי סדרי העדיפויות המשפחתיים והאישיים ולא הכלכליים מה שמשווה לכל הקהילה ארגון הרבה יותר ספונטאני וטבעי.

ראובן נתן על הנושא תובנה חשובה. הוא אמר לי בהזדמנות "הבנתי שאקולוגיה זה בהכרח גם קהילה. אי אפשר להפריד ביניהם. כי אקולוגיה, בהבנה המהותית שלה, זה אדם שחי במודעות לכל יחסי הגומלין שלו עם מה שסביבו ובשביל זה חייבים גם קהילה. אם אתה טוב לטבע שסביבך אבל רע לאנשים שסביבך אז פספסת את כל העניין. באוסטרליה למשל, חייתי שם ולמדתי במקום מדהים. אנשים חיו שם בגן עדן של שפע, לא יאומן, בתוך יער גשם. אבל מבחינת יחסי האנוש זה היה גיהנום - תככים, מריבות, השמצות. היה בלתי אפשרי לחיות שם, סבל, ולא בגלל הטבע - בגלל האנשים..."

קיבוץ צבעון נטמע בחורש. ברקע: כפר גוש חלב

בחלק הבא: הקיבוץ מת יחי הקיבוץ

קריאה נוספת:

• מאמר של חבר קומונה לשעבר על קהילות וקיימות - קישור
• ראיון עם ראובן בכנס קהילות אקולוגיות ב08' - קישור 
• סורה ממליצה על שיר מתוך "האלבום של החורף מבחינתי": Explotions in the sky - Last known surroundings
• ראובן ממליץ על הספר "sex, spirituality, ecology: a breif history of everything" של הפילוסוף האמריקאי Ken Wilber

גינת שלום "אדמה" - חלק ב'

תקציר:

אני משתלב באורחות החיים של הגלקטיים, מתפעל מסגנונם הרוחני,

מחכים מתורתם וסופג את תפיסת עולמם,

עד שאני מתפכח בנסיעה חטופה חזרה למרכז אבל עוזב שמח.


מפת המסלול

לוחמי הקשת בענן

די מהר איבדתי את "תחושת הזמן" המלאכותית ונכנסתי לתדר 13:20 הקהילתי והתחושה הייתה ממש טובה. למעשה, התחלתי ליהנות מאוד משגרת הזמן החדשה שלי של פעילות מרובה אבל בקצב טבעי.

היום מתחיל ביקיצה טבעית כשעה לאחר הזריחה לתפילת בוקר, שעבורי הייתה קריאת שמע אבל עבור הגלקטיים מתחילה בתפילת "7 הכיוונים" ונוסחה הוא כדלקמן, כשלאחר כל כיוון אחד האנשים יתקע תרועה על ידי שימוש בקונכייה גדולה. את המשפט האחרון "A yum Hunab ku evam maya E ma Ho" שפירושו "הללו כולם את ההרמוניה של שכל וטבע" אומרים שלוש פעמים בסיום התפילה. לפעמים בסיום התפילה ולפעמים לפניה יתכנסו כמה חברים בטיפי המיועד למדיטציה ויעשו יחד מדיטציה מיוחדת המתחילה בישיבה בשתיקה של כעשרים דקות שלאחריה עוברים למסע דמיון מודרך בהנחיית אחד החברים הנקרא "מדיטציית הקשת בענן". במסגרת מדיטציה זו צוללים במנהרת כסף אל מרכז כדור הארץ ובדרך פוגשים דמויות רב-מימדיות העוזרות במסע ודרכן מוסר מנחה המדיטציה את המנטרות היומיות. במרכז כדור הארץ מתחברים אל ליבת קריסטל הברזל של הפלנטה ומדמיינים ששתי קשתות יוצאות מקטבי הקריסטל אל הקטבים יחד עם שתי טבעות דומות המקיפות אותנו בתנוחת הלוטוס המרחפת שלנו - שתי טבעות היוצאות יחד מקודקוד הראש ומפי-הטבעת ומקיפות אותנו בצורה דמויית תפוח. לאחר החיבור והסנכרון עם ליבת הקריסטל של כדור הארץ יוצאים אל החלל החיצון או אל הירח כדי להביט על הפלנטה מרחוק ולראות את שתי הקשתות המקיפות את הכדור. בשלב האחרון צוללים חזרה בהדרגה- קודם להיכל הדרקון האדום שהיא "היבשת האנרגטית" שבה נמצאת ישראל, אחר כך אל ארץ ישראל, אל הגליל בין ג'ת לירכא, לתוך האוהל, בחזרה לתוך הגוף ואז פוקחים את העיניים ויוצאים לעבודת היום. מדיטציה זו היא אחת הסיבות שבגללן מכנים את הגלקטיים לפעמים גם כ-"לוחמי הקשת בענן".

ליבת הקריסטל וכנפי הקשת של הפלנטה שלנו

ליבת הקריסטל וכנפי הקשת של הפלנטה שלנו

מזון רוחני

אוקיי! יאללה, מה עושים? מה הלו"ז? איפה סידור העבודה? תדריך לפעילות בבית האם? על הרקע הכל כך שונה של מארג החיים בקהילה הזו היה לי מאוד מעניין להבחין בעומק השתרשותם של הרגלי העבודה והמחשבה הצבאיים על מחשבתי ומעניין לא פחות לראות התנהלות שונה מאוד אבל יעילה לא פחות- כל המטלות מתבצעות בהנאה, בלי חלוקת הוראות, בלי חישובי זמנים ובאיזון מרשים בין עבודה קהילתית לעבודה משפחתית. מה עושים למשל? בונים ערוגות ירק לצריכה עצמית, מקוששים עצים מהחורש למדורות, מבשלים ארוחות, "שמים עין" על הילדים, מכבסים את הבגדים המעטים, בונים עוד יורט או אוהל או במה לטיפי, משייפים או צובעים בלַק סנאדות ועוד ועוד. ה"משפחה" של היום בינתיים תכין את ארוחת הצהרים וכשהיא תהיה מוכנה הם יתקעו בקרן פלסטיק להודיע לכולם להגיע לבית האם.

כולם יחלצו נעליהם בכניסה, ישטפו את ידיהם, יפסעו בטפיפה על המחצלת ויתיישבו בתנוחת הלוטוס במעגל סביב השולחן הנמוך איפה שהילדים והנשים המיניקות כבר אוכלים את מנותיהם. בזמן ההמתנה לכל אנשי הקהילה, הנוכחים בינתיים שרים ביחד בליווי גיטרה שירים רפיטטיביים ורכים עם שורות כגון "הטבע אני, הטבע מרפא אותי"' משהו קצת כמו זה או כמו זה .

כשכולם סוף-סוף נמצאים הם יושיטו זה לזה ידיים- יד ימין למעלה ויד שמאל למטה- מרכז כף יד למרכז כף יד, יעצמו עיניים וימתינו שאחד מהמסובים, מי שלרוב יוצא אחד התינוקות, ירגיש שהוא "טעון" מספיק ויתחיל להמהם "אוֹוֹוֹוֹם" ארוך. כולם אז יצטרפו במקהלה מהדהדת, רכה והרמונית להפליא של צלילים עמוקים ומרגיעים, באפקט המרוקן את המחשבה ומנקה את המוח, במשך כמה דקות עד שאחרון המסובים מרגיש שהוא "נקי". אז כולם יצמידו לרגע את כפות הידיים ביניהם כשהאצבעות כלפי מעלה, ישלבו אותן מול פניהם כמו ברכת שלום הודית ויתכופפו בהשתחוות ובמלמולי תודה לכיוון מרכז המעגל, כשהביטוי "אין טאקו יאסין" שמשמעו "כולנו/הכל אחד" חוזר הרבה. בתחילת ההגשה חלק מהמסובים גם יוסיפו את ברכות המזון היהודיות במידה מרשימה של בקיאות וכוונה, חלק יחלקו שבחים ותודות מלאות חיבה ל"משפחה" על הבישול, חלק יודו למשהו ש"יצר" את מרכיבי הארוחה כמו הערוגה או העץ וחלק פשוט יודו לה' על השפע הקיים בעולם.

מעולם לא הרגשתי שארוחה פועלת עליי עונג רגוע כמו שהרגשתי בארוחות של גינת שלום. הארוחות לא רק שהיו משפיעות עליי שובע שלם ורחב הרבה יותר מסיפוק הרעב אלא היו גם ממלאות אותי בתודה, חום של משפחה והתעלות רוחנית שהיו גורמים גם למזון איכשהו להשביע יותר. הטקס היומי של הכרת התודה מייצר בשקט ובעקביות רוגע חם וענווה בטוחה- שאפשר להרפות ממלחמת ההישרדות, שלא צריך להילחץ, שיש אוכל ושפע של כל טוב להיזון ממנו אבל גם שצריך לזכור שאנחנו חלק ממארג שאותו חייבים לכבד ולהוקיר לו תודה. למעשה, כל ארוחה הייתה התרגשות רוחנית ממדרגה ראשונה, טקס דתי קטן.

טיפי המדיטציה והמדורה סביבה מתפללים את תפילת "7 הכיוונים"

ברקע: "בית האם" - מרכז הקהילה

מהפכה תודעתית

ככל שלמדתי יותר והעמקתי בניסיונות להבין ולהתחבר כך הגיעו אליי יותר הדים ממקומות מוכרים: "הגל הגלקטי" הדהד בעוצמה את ספירות הקבלה, "הסנכרון" כמנגנון השליטה האלוהי הזכיר מאוד את "השכינה" היהודית והקשת בענן כסימן גאולת המין האנושי מצאה חיזוק בסיפור נח. התחלתי לתהות- האם כל הבשורות המיסטיות נוגעות בעצם באותם עולמות נסתרים רק מכיוונים שונים? האם יש פה רמז לאחדות טבעית ואלוהית או האם יש כאן רק דפוס קוגניטיבי המוטבע בנו, מעין "מיסטיקה א-פריורית"?

גם ככל שהשתדלתי יותר לכוון את עצמי לפי יומן המאיה ולפרש את הכוחות הנסתרים הפועלים באותו היום כך מצאתי את עצמי חושב באופן מעמיק והולך על התפתחותי האישית, שואל את עצמי שאלות מהותיות ומיישם חכמה במשימות היום-יום: יום "ריתמי" עזר לי לשאול כיצד אני מארגן את מחשבותיי ואיפה חסר בי איזון, יום "ספקטרלי" כיוון אותי להיפרדות ממה שאינו משרת אותי יותר וכיוב'. כפועל יוצא, גם אם לא חדרתי לעומק ה"סנכרון" כדי לנבא מה יועיל לי באותו היום, הלוח סיפק לי לקחים מעניינים מאוד על בסיס יומי ואיתגר את החשיבה שלי.

כך או כך התחלתי לראות בחברי הקהילה לא כ"רוּחְנִים" מבולבלים ומושפעים אלא כאנשי מהות הנוגעים בעוצמה ובאומץ בנושאים אוניברסליים דרך תורה קוהרנטית ומלאה המספקת להם קשר ישיר ועוצמתי יותר מרוב התורות השגרתיות בעולם היהודי או בחברה החילונית של היום.  ובנוסף, נחשפתי בהדרגה לסיפור חייהם של חברי הקהילה, לדעותיהם, לקשייהם ולפרנסתם ונוכחתי ש"ההיפים האלה" מחוברים להפליא לאקטואליה, להווה ולחיי המעשה ומתקשרים היטב עם העולם החיצון. שאלתי את שימי, מדריך של נוער בסיכון במקצועו, למה הוא ואשתו הצטרפו לקהילה: "תראה, חיפשנו להצטרף לקהילה אמיתית, לחיות במסגרת של קבוצה. לא רצינו את החיים המנותקים של עיר. תראה מה יש לך פה- חיים קרוב לטבע, בשפע ובזול, בלי כל הסטרסים..." במסגרת החיים שהוא בנה לעצמו שימי יכול להרשות לעצמו לעבוד רק יום או יומיים בשבוע ושאר הזמן לבלות בקהילה עם אשתו ובנו התינוק.

וכך, תוך כשבוע, ככל שהתרגלתי לאורח החיים, לאנשים ולחוקי המסגרת המוזרות והאזוטריקה נסוגה אל הרקע ויכולתי להבחין במהות החיים בקהילה ולהבין שיש כאן בעצם בחירה בחיים שערכיהם המרכזיים הם משפחה וילדים, קהילה, עבודה רוחנית וקיימוּת על חשבון ההישגיות, ההתעשרות והעימות שמצפים להם בחוץ. למה בעצם לעזוב את האי? מצאתי את עצמי חושב על החיים מחוץ ל"אי המאיה" בביקורת הולכת ומעמיקה ועל החיים על "האי" באהדה הולכת וגוברת- ולפני ששמתי לב למעשה כבר נכנסתי לנקודת המבט הגלקטית.

איך ישראל נראית מהאי

לעת שקיעה עליתי להשקיף על עמק זבולון מראש הגבעה הסמוכה שם נפרשה לפניי פנורמת חיזיון עיוועים, עצוב ומעורר רחמים, של המציאות הנידונה לכליה ואבדון בהתרסקות הבלתי נמנעת של ההיסטוריה האנושית. מניפת המחזה מתחילה בקצה השמאלי, שם משקיפה קרן מוחרקה על העמק בו תתחולל המלחמה האחרונה והאיומה מכולם ושם ניצב המנזר המאוכלס בנזירי הדת שרצחה את בני המאיה ושאחד ממנהיגיה המציא את לוח השנה המעוּוָת והמעָוֵות מכולם. משם מבטי עולה עם ההשכלה הנבובה, הנאורות הריקה וההתרחקות מחיי הטבע אל ראש הרכס שם מזדקר כמלך-בזכות-עצמו צריח האוניברסיטה, מגדל השן האקדמי שראשו בשמיים אך המקבע במקובעותו את האדם בחיים של חומרנות ידענית ועקרה, מנסה לשווא להתנתק ולהמריא לשמיים על ידי בוז לאדמה עליה הוא ניצב. עיניי מתנתקות משם בגועל וגולשות מטה-מטה אל זהרורי הגחליליות של העיר הנדלקים בשעת הדמדומים, אל אלפי נרות הנשמה הנדלקים לזכרם של ההמונים הטועים והנבערים שייכחדו בפקיעתה הבלתי-נמנעת של בועת הזמן המלאכותי, אל רבבות האורות המלאכותיים המנסים לשווא להאיר את חשכת הבורות האטומה של הלילה היורד על האנושות, אל מאות מגדליה של צורת החיים המסמלת את פסגת המלאכותיות אליה הגיע האדם. למראשותיה מאורות היוקרה של המנסים לשווא לברוח מהשיטפון המתקרב ולמרגלותיה שורצים המפעלים. פרצופי מתכרכם ואפי מתכווץ בשאת נפש למראה החולי והרוע בהתגלמותו- שליטת האוליגרכים, הזיהום, השעבוד, הכימיקלים והפשעים שהם סם חייה של מפלצת הטכנוספירה הפושה כריקבון בכל פינה של הכדור הקדוש שלנו.

ומתוך המטרופולין המנצנץ נמשכים לכל הכיוונים חוטי זהב מרצדים כמו רשת קורי העכביש, מלאים בקופסאות קטנות ואטומות של אנשים שנלכדו לעד בלחץ, בעצבנות, בניכור ובעבודה האינסופית, כמו נמלים מתפתלות ומתרוצצות המסבכות עצמן יותר ויותר בקורים הולכים ומתעבים, מכינות את עצמן כארוחה דשנה לעכביש הגדול המלקט אותן אליו בנחת כפרי בשל. ובין הקורים זוהרות מלכודות הדבש של מרכזי הקניות המפוארים, שם ממסטלים את הפרפרים שלא לחוש, שלא לראות, שלא לחשוד במזימה הנרקמת נגדם, מסביבם, מעליהם ומתחתם להציף אותם בצוף דביק, משכר וממכר עד שהם שמנים מכדי לעוף, שמנים מכדי לחשוב ושמנים מכדי לברוח.

אני מסיט עיניי בחלחלה ומנקה אותן על מברשת קו החוף של הים הגדול הדופק על דלתנו אך לא נענה לעולם, מצייר את קו המפגש הדקיק ימינה עד לעכו המתבצרת מפני הים ומפני האחר, המסרבת לפתוח את התודעה לשפע האלוהי שבחוץ ומסרבת לפתוח את הלב לחיים משותפים של אחדות השוני של המין האנושי. אין טאקו יאסין! ובמישור המשובץ הממשיך צפונה אני רואה את ריבועי המטעים והשדות האונסים את הטבע לספק לנו אחידות מלאכותית ומרוססת של עצמו, בוזזים את האדמה ולא משאירים דבר לשאר החיים שמסביבנו הניצודים והנחנקים והנדחקים אל המובלעות האפלות ואפופות יללות הקינה שבין הכפרים וכרמי הזיתים.

ורחוק בקצה צפון- גבול הלבנון המהדהד ברעש תופי מלחמה, מתוזמן ומבוים לגזול את כל תשומת הלב לאחיזת העיניים הגדולה, שלצליל תופיו כל הנוף הרחב הנפרש דרומה צועד בסָךְ בקצב אחיד כלב אחד ומדקלם המנונים של לאום ושל עימות.

אני מביט קדימה אל קו האינסוף של הרקיע, בין מים למים, אל מעשה בראשית החובק במעגל הצדק את הכל ורואה חשרות עבים מתגלגלות של סופה. גשם כבד עומד ליפול.

כשהגל הגיע אל החוף

עזבתי את האי ליממה. יצאתי דרומה לחתונה של חבר יקר ובדרך אסף אותי אמיר- צייר, מוזיקאי, איש העולם וקריקטוריסט לעת-מצוא. אמיר שמע על הגלקטיים ועל שכמותם. "ומה אתה חושב?" חקרתי, "הם מאוד צעירים, בכל הגישה שלהם. הם מתיימרים להבין את כל מה שקורה אבל הם לא פתוחים" אמיר לא האמין שבקלות כזו אנשים יכולים ללמוד סודות שבמשך דורות כה רבים היו נחלת גאונים ספורים ולדעתו היה משהו מאוד לא זהיר בגישה שלהם. "אתה חושב שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו שהוא יודע?" שאלתי. "אני חושב שבקבלה מדברים על הדברים האלה הרבה" הוא אמר, "וגם שם- הם הרבה יותר נזהרים, זה נשמע יותר שקול", והוסיף: "אני גם לא אוהב שרק דרך איזה אסון גדול יגיע שינוי. הציוויליזציה נועדה כדי לעזור לנו, צריך רק להשתמש בה כמו שצריך, לא להרוס את הכל כי יש בעיות אלא לשנות את מה שקיים, לתקן".

בינתיים הלכנו והתקרבנו לגוש דן ואני בחנתי מקרוב ובעניין הולך וגובר את העולם ממנו באתי אבל שנדמה פתאום רחוק כל כך. וכשנקלענו לפקק באיילון, ראיתי במלוא הבהירות את הטירוף אליו התרגלנו- שיגעון של מערכת מתוחכמת ומורכבת להפליא הנחנקת מעצמה, של הגולם הקם על יוצרו, של החיים מהם ברחו הגלקטיים ולהם הם בזים. "תראה את כל אלה", זרק לי אמיר, "כמו פרות שחוזרות למכלאה". ושנינו, כמו שני זאבים מחופשים לסובארו 93' זוחלים ביניהם ומתבוננים- בקופסאות הזכוכית הריקות, בעיניים הכבויות, במבט המיואש. לא ככה אני רוצה לחיות. "החיים האלה לא כיפיים", אמר לי אמיר, "לאנשים שאוהבים לחיות קשה מאוד היום. זה חרא של תקופה".

כשהגעתי אל אבא שלי כבר הייתי מלא בשכנוע שיש אמת בדבריהם של הגלקטיים. סיפרתי לו בשצף על המטאפיזיקה של הזמן, על האבולוציה של הביוספירה, על הניסים של הסנכרון ומה לא. ואז אבי, איש המדע, הרים עיניו מהמחשב, הסיט את משקפיו בעדינות מטה אל קצה אפו ובחן אותי עם מבט שכמו שואל: "הילד רציני?!" ואז הוא שלף שאלה קטנה ופשוטה- "ויש להם הוכחות לכל זה?". נאלמתי. פתחתי את פי אבל לא יצא ממנו שום הגה. בשום ספר מהספרים שקראתי לא הוצגה לי ראיה, מחקר, או טיעון שיטתי. אדרבא, מצאתי בפרקים הנוגעים למדע רק השמצות של הממסד האקדמי, שהוא אמנם מוסד עם פגמים אבל דרישותיו בהקשר הזה בהחלט לגיטימיות. ניסיתי לחלץ תשובה שטבעו של הנושא הוא שלא ניתן לבטאו בשפת המדע אבל אז חשבתי- הכיצד מתיימרת התורה הזו לשכנע אנשים בצורה אחראית ללא שימוש בטיעונים? שאלתו של אבי כמו אומרת "אם הם רוצים שאני אאמין נא ידברו בשפה שניתן לקחת ברצינות".

כשחזרתי אל האי כבר הייתי מאופס, בגישה רגועה יותר ומחובר להקשר המלא של העולם. נשארתי עד סוף הגל, עדיין מוקסם ומתענג על הרוגע של החיים הפשוטים והבריאים שבנו לעצמם אנשי הקהילה ומתעניין בפתרונות שהם מציעים לתחלואי החברה אך מתלבט ביני לעצמי האם אני צופה בריאקציה לחברה או באבולוציה שלה. וכשהגיע היום הקוסמי וארזתי את התיק ונפרדתי לשלום עזבתי שמח מאוד- שמח על כך שעברתי את המבחן ולקחתי את ההשתלבות בקהילה עד הסוף וגם שמח שלמדתי לא לאבד את הצפון תוך כדי ולברור את המוץ מהתבן.

אז האם בני המאיה צודקים? כך או כך בדצמבר 2012 נדע כולנו.

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: על בהאים, דו קיום וחמולות

מכליל לגינת שלום "אדמה" - חלק א'

תקציר:

אני חושב על הפתעות ומגיע ל"גינת שלום" שם אני מקבל הלם תרבות,

אני חושב לברוח אבל מתעשת בזמן ומתחיל ללמוד על הפילוסופיה 

ועל לוח השנה המיוחדים של המקום, המעלים שאלות מהותיות על חופש הבחירה.


מפת המסלול

אני מאמין בהפתעות. ההפתעות נמנות עם מבחר מצומצם מאוד של רגעים שביכולתם להחדיר את הלא-נודע לחייךָ ובו בזמן לא להשפיל אותך עד אפר, רגעים המעמידים אדם במקומו ובכל זאת משאירים אותו שמח ומכיר תודה. ההפתעה מזכירה לנו כמה מעט אנו יודעים על העולם ובו בזמן פותחת פתח תודעתי לאינסוף האפשרויות- ואין כמו לצפות להפתעה ועדיין למצוא את עצמך מופתע כשהיא מגיעה. הרבה פעמים דווקא ההפתעה היא זו שגורמת לנו להרגיש את מנגינתו של מנגנון העולם, אם יש כזה, או עוזרת לנו לשמוע את מוזיקת המקרה המופלאה והיא זו שאולי לרגע תשכנע אותנו שישנה שכינה. הפתעות הן תמיד רגע נדיר בבהירותו של שינוי בחיינו, תמיד אירוע שנזכור, אפילו אם הוא קטן. וכזה גם הרגע בו הגעתי לגינת שלום-אדמה. 

אני ואורחת נוספת של "מטע אם" בכליל יצאנו יחד את כליל ועלינו מנחל ינוח המלא בנוכחותו המרושעת של הביוב המקומי לגבעה הסמוכה דרך מזבלת הכפר ג'ת. החוויה לא הייתה נעימה במיוחד, אבל כשחצינו את הכביש ועלינו בגבעה כמו נשטפנו מהכל. שם, בתוך הסבך הטבעי של החורש משתרגים שבילים פתלתלים, ערוגות ירק, אוהלים, בוסתנים וצריפים ברשת אורגנית ונפלאה של קהילה קטנה ושכונתית. המשכתי אל המבנה המרכזי של הגבעה, הוא "בית האם", הבנוי כמו תיבה מרועפת והמשמש כמרכז חיי השבט. בחוץ מצאתי את ג'ק (אותו הכרתי בכליל) מבשל ארוחת צהרים על מדורה ולאחר ברכת שלום נכנסתי פנימה מבעד לדלת הברזל והזכוכית כדי להניח את התרמיל. 

בפנים נפער היכל מפתיע בגודלו הבנוי משני מפלסים. בגובה הכניסה ומשמאל לה נמצא חלל המטבח המרוצף והמרוהט בעץ, שמעל הכיור שלו מוצב מדף נירוסטה ארוך ורחב שהוא המשך הרצפה של המפלס השני, הגבוה. מימין לגרם המדרגות העולה למפלס הגבוה מחובר חדר נוסף ובו תנור בוץ אותו מקשטות שתי נשים צעירות, יפות וחייכניות. אני מחייך חזרה במבוכה. אני עולה במדרגות האבן- חלקן אבני גוויל, חלקן אבנים מסותתות וחלקן סלע התשתית ואני נעמד בקצה של היכל רחב ומואר הבנוי עץ ברוחב כחמישה מטרים ובאורך כעשרים שצידו הצפוני הוא חלון ארוך המשקיף על נוף גבעות החורש המתגלגל מכליל ועד לים. רצפת ההיכל היא מחצלת ענקית בצבע השמנת שעליה מונחים מזרונים דקים וכריות. על הקירות פוסטרים רבים עם הסברים, דיאגרמות ותרשימים שאני לא מצליח לפענח כמו "לוח הצולקין" ו- "טכנולוגיית הטלפתיה החדשה" ולוח מחיק עליו מצויירים סמלים מוזרים עם קוים המחברים ביניהם, מנטרות יומיות והנחיות למשפחה ולצבע היומיים. לכל אורכו של ההיכל פרושה יריעת בד ארוכה אותה תופר אדם בשם עידו לטיפי (אוהל אינדיאני) בעזרת מכונת התפירה שלצד הקיר הפועלת על חשמל סולארי. אני סוקר את ההיכל לאט לאט ולא מבין שום דבר. מה זה המקום הזה? לאן הגעתי? במה האנשים פה מתעסקים? אני חש כמי שהגיע בגיל היסודי לכיתת מתימטיקה בתיכון והביט בלוח.

"באיזה תאריך נולדת?" שואל אותי עידו. הוא שולף מכשיר המורכב משלושה גלגלי קרטון ומתחיל לסובב אותם. הוא קופא, בוהה ואז פולט: "לא יאומן, אתה הלך שמיים לונרי אדום ובאת בדיוק בהתחלה של גל הלך השמיים, פשי-יא איזה סנכרון!". רגע, רגע, מה זה, מה הכוונה, מה זה אומר? עידו מקריא לי את הקודים וההסברים המפרשים את מהותו של הלך השמיים הלונרי (ירחי) ואני מופתע לשמוע תיאור משכנע מאוד של הדמות שלי ושל הדברים שאני אוהב. זה לא ייתכן! "לא יאומן שהגעת דווקא היום. אתה ידעת שהיום זה היום המגנטי של הגל שלך?" מה פתאום, מה זה יום מגנטי? עידו מפליג בהסברים אבל כוסי מתמלאת מהר מאוד ואז עמוס ומוצף בפרטיו המדהימים של עולם תוכן חדש וזר לחלוטין אני נכנס להלם ועיניי מזדגגות.
פעור פה אני מדדה החוצה ומתיישב על ספסל האבן שמחוץ לבית האם.

לוח הצולקין- מודל הרמוני רב מימדי פרקטלי של הזמן הגלקטי.
מעליו שני הגלגלים של 20 הסימנים ו-13 הטונים המרכיבים את 260 הצירופים האפשריים.
אני נולדתי בקין (יום גלקטי) 93

היגיון עכו"ם
אני מעסיק את עצמי בהיכרויות ובמטלות קהילתיות שונות על מנת לרכך את עוצמת השאלות שמציקות לי והקהילה מספקת לי שפע של הזדמנויות. הלך השמיים הוא היום ב"משפחה" כלומר בקבוצת הסימנים שאחראית על הבישול והניקיון וה"צבע" שלי, אדום, הוא גם הצבע היומי כלומר שעליי לצאת לטפח את הקהילה מבחוץ בעבודה בגינה וכיוב'. נוסף על כך, בגלל שהגעתי ביום כזה "מסונכרן" מציעים לי הצעה נדירה להישאר לכל הגל. מהו גל? גל הוא פרק זמן של שלושה-עשר ימים, המתחיל בשער "מגנטי" ומסתיים בשער "קוסמי". רק אנשים שמגיעים בשער, כלומר בתחילת גל או בסופו יכולים להישאר לגל שלם והשאר יתבקשו לעזוב לאחר יום. ומשום שאני חש שעקרונות ה"סנכרון" תופסים פה קדימות על רצונות האנשים אני חש את נפשי מתפתלת באי נוחות, אבל צירוף המקרים מזמר פיתוי עתיק של הבנת הגורל, פיתוי המלחשש שייתכן שנועדתי להגיע ולהישאר, שזה בעצם סימן. אבל האם לא אני הוא זה שבחר להגיע לכאן דווקא היום? לא מוצאת חן בעיניי הפקעתו של חופש הבחירה שלי, כמו שלא מוצאת חן בעיניי תודעה של כלי ריק. אינני אוהב אנשים המכוונים את חייהם בעיוורון לפי התחזיות העמומות והשרלטניות של האסטרולוגיה ואני מיד מצמיד לאנשי הקהילה גנאי - "עובדי כוכבים ומזלות" ונתקף פחד שהם יחטפו את נפשי.
אבל יצאתי לדרכי על מנת לפגוש קהילות ודעות שונות ממני וזה בינתיים, בין אם אני נשאר או לא, מה שאני מתכוון לעשות. הלכתי לישון מסויג ומבולבל ולמחרת נכנסתי לבית האם והתחלתי לקרוא את הספרים השונים החל בלוח השנה עצמו על הסבריו הרבים. למדתי שתאריך הלידה חוזר לסימן הלידה המקורי בגיל 52, משום שסימן הלידה תלוי בלוח הצולקין לו מחזור של 260 יום והוא מתאפס ביחס ללוח השנה השמשי רק כל 52 שנה. בהתאם לכך, בכל שנה יום ההולדת נופל על שילוב שונה של טונים (אחד מ13) וסימנים (אחד מ20). מיפיתי את "תאריכי יום ההולדת" שלי עד גיל 45 והתעכבתי על "המהות השנתית" הנוכחית שלי- מראה לבנה מגנטית. כשקראתי מה משמעות הצירוף גיליתי להפתעתי הרבה את אותם הדימויים שבהם בחרתי לתאר את המסע שלי: היכל מראות, שיקוף של אנשים, יצירת תכלית, איחוד וכיוב'. ובנוסף, האדם שהזמין אותי לקהילה ושאיתו הכי התחברתי, ג'ק, נולד כמראה לבנה. "איזה שטויות", חשבתי לעצמי, "הכל צירופי מקרים, זה עובד כמו באסטרולוגיה", אז קראתי על כל הטונים ועל כל הסימנים וניסיתי למצוא צירוף נוסף שיהדהד בעוצמה כזו את מחשבותיי ולא הצלחתי. יוני, אחד מאנשי הקהילה, התיישב לידי.
"תגיד" שאלתי, "אתה מאמין בכל העניין הזה?" לא יודע למה שאלתי שאלה כל כך בוטה את אחד מחברי הקהילה, אבל הוא התעלם מהעלבון הסמוי וענה בכנות: "תשמע, אין פה במה להאמין. זה כלי, או שזה עובד או שזה לא עובד. ואם זה עובד לך ועוזר, אז מה הבעיה?". הצדק עימו, ממה אני מפחד? אולי אני מחפש תירוצים לעזוב כי אני מפחד מהזרות, מפחד להתחייב לקהילה שאני לא מכיר למשך שלושה-עשר יום, מפחד לשנות את התוכניות שלי, מפחד לשים את עצמי במקום של חניך טירון ובכל מקרה אני מונע כאן מדחפי פחד ולא מרצון רציני.
שאלתי את יסמין, אשתו של עידו, מה הסיבה שכל כך מקפידים על הנושא של הכניסה והיציאה בגלים והיא אמרה "כי אחרת היה נהייה פה כאוס. אנחנו הרי היפים, והמסגרת המחייבת עוזרת למקד את העשייה". התרשמתי מכנות התשובה ומההיגיון המפוכח שלה אבל כשהיא אמרה לי את זה חשתי שההודאה על כך שהיא "היפית" לא באה כהומור עצמי אלא דווקא כהתרסה לועגת כלפי, כאילו היא רצתה לומר לי שהיא יודעת מה אני חושב עליה. "נו אז מה החלטת, אתה נשאר לכל הגל?"
- "אני לא יודע, עוד לא החלטתי, אני מתלבט. יש לי תוכניות..."
- "טוב בסדר, אבל כדאי שתחליט בקרוב, כי היום בערב יש מעגל קורט-אוף-קין {court of kin- מעגל התייעצות שבטי} כדי להסתנכרן לגל וכדאי שכולם ידעו מה קורה איתם שם". נחרדתי, כמה מאוד לא היפי מצידה! אבל הצדק עימה, זה לא יפה מצידי להגיע כאורח לא צפוי וגם לא להגיד עד מתי אני נשאר, אך לא הרגשתי בשל להחליט כי עדיין חששתי מהזרות של המקום ומהסטייה מהתוכנית. למעשה, רק תוך כדי המעגל, כשכל אחד בקהילה מתאר את התחושות שלו ואת התהליך שהוא רוצה לעבור במהלך הגל הקרוב הבנתי שאני צריך להישאר- הבנתי שנקודת ההכרעה הזו היא-היא התהליך שלי, מהותו ונקודת המבחן שלו. האם לא ביקשתי לצאת מעצמי ולפגוש אנשים שונים ממני? האם לא חיפשתי לשמוע דעות שונות על המציאות? הנה כאן יש דוגמא לקהילה שונה מאוד שמוכנה לקבל אותי כאורח ללא פחות מאשר שלושה-עשר ימים שלמים ולחיות איתם כחבר מלא. איך אני יכול לצפות להתחבר עם בדואים ועם חרדים וכיוב' אם אני לא מסוגל לחיות עם הגלקטיים? דווקא בגלל אי הנוחות עליי להישאר. ולפתע אני מבחין שבעצם נסגר עליי מעגל של משאלה ואני מגלה את ההפתעה- הנה תפילתי ל"יציאה מעצמי" נענתה, ובין רגע התפוגגו החששות והפחדים והתמלאתי בשמחה רעננה של ריקנות מוכנה ללמידה.

טיפי המדיטציה. ברקע- בית האם

ועכשיו קצת רקע תיאורטי...


על הפילוסופיה הגלקטית בקצרה
את מסגרת החיים והעבודה הרוחנית שלהם מבססים הגלקטיים בעיקר על ספריו של חוסה ארגלס, חוקר אמריקאי שחקר את קברו של כהן המאיה הקדום וָאלוּם וְוֹטָן ותיקשר אותו לעולמנו. מה הכוונה? כל ספריו המאוחרים של חוסה ארגלס הנוגעים לנושא "חוק הזמן" חתומים "וָאלוּם וְוֹטָן/חוסה ארגלס" והגלקטיים מאמינים שהספר עצמו נכתב ע"י רוחו של וָאלוּם וְוֹטָן השוכנת במרחב הנוּאוֹספרי (הסבר על הנוּאוֹספרה בהמשך). "חוק הזמן" והנוּאוֹספרה הם שני מרכיבי היסוד בתפיסת עולמם. 

• "חוק הזמן" הוא גישתם המטפיזית לפיה הזמן כמימד רביעי אינו מימד של מרחב אלא מימד עליון בו הכל מתרחש בהווה תמידי אינסופי. על פי הבנתם תחושת הכיווניות של הזמן שלנו היא אשליה והזמן הוא בעצם רדיאלי ושקצב "סיבובו" משפיע הרמונית ופרקטלית על פי התדר האוניברסלי 13:20 הנמצא בכל: את השנה הם מחלקים ל-13 ירחים, יש לנו 13 מפרקים בגוף ו-20 אצבעות וכיוב'. מעבר לכך, מכיוון שגם תודעה וגם זמן הם מהויות בלתי-פיסיקליות הן קשורות זו בזו ומורכבות זו מזו כלומר רק תודעה יכולה לחוות את מימד הזמן.
• הנוּאוֹספרה - התודעה הפלנטרית. לדעתם של הגלקטיים כל כדור הארץ הוא אורגניזם ביו-גיאו-כימי אחד ("הביוספירה") המתפתח זה כמה מיליארדי שנים לקראת תודעה ובמסגרת תהליך מכוון ובלתי נמנע זה הוא "המציא" את האדם כדי שיתפקד כמעין "תאי מוח" טלפתיים שירכיבו את הכרתו. חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע של התהליך הוא השלב האלים וההרסני הנוכחי של ימינו אותו הם מכנים "הטכנוספירה" ושמטרתו להביא את האנושות על ידי סבל משותף לתודעה פלנטרית. על פי הגלקטיים הנוּאוֹספרה היא רובד פיזי של האטמוספירה השוכנת על גבול השדה המגנטי של כדור הארץ והיא מכילה באופן לא מודע לעצמו את כל תוכניות החיים וכל הנשמות שהיו ויהיו אותם היא מסוגלת לשדר לכל אדם שהכרתו צלולה מספיק.
• הן רעיון הביוספירה והן רעיון הנואוספירה פותחו על ידי הוגי דעות ומדענים אירופיים במחצית הראשונה של המאה שעברה ומוכרים למדע, אך רעיון הנואוספירה טרם הוכח ו"חוק הזמן" אינו מעוגן בשום תורה פיסיקלית מקובלת. 
• לגלקטיים גם פרשנות מיוחדת להיסטוריה האנושית. על פי ספירת המאיה "ההיסטוריה" התחילה לפני 5100 שנה בנקודת זמן מאוד ספציפית של המצאת הזמן המלאכותי כלומר חלוקת השנה ל-12 ירחים ואת היום ל-12 שעות של 60 דקות (ה"תדר" 12:60). שגיאה קטלנית זו של סטייה מהמזמן הטבעי של 13:20 ילדה את הטכנוספירה ולכן היא שלב הכרחי בהתבגרות האנושות לקראת הפצעת הנוּאוֹספירה, אך המצאת הזמן המלאכותי עדיין לא שיחררה את האנושות מהתדר הטבעי ולכן כל מהלך ההיסטוריה האנושית מתואר כמחזורים של 13 או 20.
• המאיה והאמת על סוף העולם - סיומם של 13 "בָּקְטוּנִים" או ספירות ארוכות יקרה ביום הקצר של שנת 2012, ומכאן נבואות הזעם על קץ העולם. אך המאיה לא התכוונו לקץ העולם אלא לקץ ההיסטוריה ולכן הגלקטיים מאמינים שבתאריך הזה יחל העידן החדש של התמוטטות הטכנוספירה והפצעת הנוּאוֹספירה.
• מה המוטו? את המעבר בין הזמן המלאכותי לזמן הטבעי הם מסכמים בסיסמא "time is art" שהיא פראפראזה על הביטוי "time is money" שלדעתם מסמל את תפיסת העולם המעוותת של הטכנוספירה. הם גם נוטים לכתוב את הסיסמא שלהם במשוואה המופרכת T(e) = ART כלומר שאנרגיה כפונקציה של זמן מייצרת אומנות או יופי, או כל מה שמעוצב על ידי הזמן הופך לאמנות.
• אז מה עושים בתכ'לס? משימתם החדשה של בני האדם היא אם כן "להסתנכרן" עם הזמן הטבעי, להתאמן בטלפתיה על מנת לחזק את הכרתה של הנואוספירה ולהתכונן לימי הזעם של קריסת הטכנוספירה.

גישת הגלקטיים היא גם מאוד סינקרטיסטית ואקלקטית והיא מאגדת לתוכה גם את האיי-צ'ינג ("ספר התמורות" הסיני) ושלל גישות מיסטיות ודתיות שונות כולל קבלה ודרואידיזם מתוך הבנה שכל הגישות מתארות את אותו חיבור על-הכרתי למימד העליון של הזמן ולמבנה המציאות.


לוח השנה
השנה השמשית הגלקטית מתחילה בתאריך 26/7 על הלוח הגרגוריאני (האזרחי) לו הם בזים כלוח נחות, מעוות, דיס-הרמוני ומנותק מהגלקסיה והיא מורכבת מתדרים וקצבים מקבילים וחופפים, חלקם מנותקים לחלוטין ממחזור השמש. מהקצר לארוך:

• מחזור של 4 ימים לפי צבע הסמלים אדום-לבן-כחול-צהוב
• מחזור של 5 ימים לפי "משפחות" סמלים
• מחזור "שבוע" של 7 ימים לפי 7 הצ'אקרות שבגוף האדם
• מחזור של 13 יום של "גל גלקטי"
• מחזור "וינילים" של 20 יום- שאינו בשימוש נרחב
• חודש ירחי של 4 שבועות או 28 יום
• "טירות" המאגדות 4 גלים או 52 יום
• "עונות גלקטיות" של 65 ימים
• צולקין אחד של 260 יום. בכל צולקין יש:
• 20 גלים גלקטיים רגילים
• חמש "טירות"
• ארבע "עונות"
• שנה שמשית של 365 יום. ובכל שנה יש "גל גלקטי גדול" של 13 ירחים + יום נוסף המשלים את הספירה ל-365 ונקרא "יום מחוץ לזמן" והוא מיועד לפסטיבלים עולמיים ואינו נכלל בשום ספירה, הרמוניה או מחזור

ועל כל אלה יש להוסיף את מידות הזמן השונות של המאיה כמו הבקטונים שהזכרנו לעיל ואת מידות הזמן הנואוספרים שהם בסדר גודל של כפולות של שנים שמשיות רגילות. דקה נואוספרית, לדוגמא, היא יום אחד.
כפועל יוצא של לוח השנה השונה בתכלית של הגלקטיים תחושת הזמן והתנהלות החיים בקהילה הם שונים מאוד מאלו שביישוב רגיל.


הכל צפוי?
בשלב כלשהו התחילה להציק לי שאלת הבחירה החופשית. יסמין במקרה הייתה בבית-האם אז הפניתי את השאלה אליה: אם הסנכרון קובע את הכל, כולל את ההחלטות שלנו, אז איפה יש לנו בחירה חופשית? אם כל ההיסטוריה מכוונת על ידי הביוספירה ליצירת הנואוספירה אז מה זה אומר על החופש שלי לבחור למפלגה מסוימת? יסמין אומרת שזה לא סותר ומצטטת את התלמוד- "הכל צפוי והרשות נתונה". אני מקשה ואומר שיש פה בעיה- האם אני יכול לבחור שלא להיות מסונכרן? לבחור לעשות כל יום הפוך ממה שממליץ לוח השנה? יסמין לא מבינה את השאלה. אני מסביר שוב ומדגים שיש כאן פרדוקס- שגם פעולה "לא מסונכרנת" חייבת להיות מסונכרנת ואז בעצם הסנכרון מאבד את משמעותו. עידו מצטרף לדיון ואומר לי בפשטות: "יש לך בחירה חופשית אבל אתה גם חלק ממשהו יותר גדול ומסונכרן, כל מה שתעשה יהיה בסנכרון". כשהצגתי לו את הפרדוקס הלוגי עידו אמר שאני מתעסק במילים ושאין לזה חשיבות. כיצד ייתכן שגם מעשי רוע הם חלק מהסנכרון, שגם טעויות ואי הבנות הן חלק מהסנכרון? כיצד יכול להיות שהבחירה החופשית הפרועה שלי היא חלק מסדר גבוה יותר? אמנם לא מצאתי תשובה, אבל כשפתחתי את היומן וראיתי שהיום היה יום "לוחם בלתי תלוי צהוב" גיליתי לתדהמתי הרבה שהמנטרה שלו אומרת: "אני מגדיר על מנת לפקפק, מודד את חוסר הפחד. אני אוטם את שפיעת הבינה על ידי הטון הבלתי תלוי של הצורה. אני מונחה על ידי הכוח של הבחירה החופשית". וכשחיברתי את אירועי יום האתמול עם השיחה של היום ועם העבודה שעשיתי בגינה המנטרה היומית גרמה לי דווקא להרגיש מושפל, מאוכזב וקטן. מסתבר שלא כיף להרגיש מסונכרן.


(משמאל- תרשים הגל המתחיל בקצה השמאלי העליון, מימין- תרשים הכוחות היומיים כשבמרכז הלוחם הצהוב עם סימן השאלה שלו, מתחת- המנטרה היומית הנבנית משילוב של תכונות הטון והסימן היומיים)

Yellow Self-Existing Warrior I define in order to question Measuring fearlessness I seal the output of intelligence With the self-existing tone of form I am guided by the power of free will

נו מילא, אם כבר אני כלי ריק שממלא את רצון קונו מוטב לעשות זאת בלב שלם. מה הקין של מחר? אדמה אדומה אוברטון. אחלה, יום אדום זה יום שלי לעבוד בחוץ ואם כבר הסימן הוא אדמה נעבוד קצת בגינה. ומה המנטרה? "אני מייפה כוח כדי להתפתח, מצווה על סנכרון..." מדויק להפליא. נפלא.

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא- אני גולש על הגל, ומגיע לחוף 


קריאה נוספת:

• מה הקין היומי שלך? - http://www.starroot.com/cgi/daycalc.pl 
• אתר האם של "חוק הזמן" - http://www.lawoftime.org/ - כולל הסברי הקדמה על כל התכנים
• אתר המאיה הישראלי - http://www.mayazone.co.il/

מנס עמים לכליל

תקציר:

אני הולך לכליל ורואה כמה הכל צפוף, וכשאני מגיע אני מאוד מתרשם

אבל אני מתבלבל מעדותו של ערבי זועם מהכפר הסמוך 

ומבין שכליל הוא מקום הרבה יותר מסובך משחשבתי.

בדרך החוצה עולות בי מחשבות רבות על החיים בארץ ופקפוקים על המסע שלי.


מפת המסלול

בדרך מנס עמים מזרחה האופק רחב מאוד והפנורמה משגעת אבל לא רואים הרבה נוף. ככל שמגביהים בתצפית מגלים כמה צפוף ומיושב הגליל, כמה הנוף האנושי שולט בכל שעל וכובש כל פסע ופיסת נוף באופק הנראה לעין. על פני הליכה קצרה של שעה עוברים לא פחות משלושה יישובים שונים- קיבוץ בית העמק, היישוב הקהילתי אשרת ומושב העליה התימני עמקא ומהנוף הנשקף מקבר השייח' העתיק שבראש הכפר עמקא רואים עוד בתים ועוד יישובים ועוד כפרים, מלוא האופק לכל כיוון כחול על שעל שפת הים לרוב, שנושקים זה לזה כמו ניקודי עובש צבעוניים על לחם זקן ויבש. איפה יש פה מקום לכל התנים שמייללים בלילות? אין שטח שאינו מיושב, מעובד או סלול בין הכרמל לגבול הלבנון. אך מסתבר שעמוק בתוך הסבך הרב תרבותי המשתולל הזה יש די והותר מקום לכל שיגעון. 
במבט מזרחה מכיפתו של קבר השייח' רואים את היישוב כליל.

גן העדן האבוד


בעמק הרחב החובק שני נחלים סבוכי חורש בריא, בין אגמי כסף ירקרק של מטעי זיתים ובוסתנים עתיקים ומתחת לטירת הצלבנים הנישאת של יחיעם, ממש כמו כפר אגדה צרפתי, מתפרסות כמאה משפחות. הבתים מציצים בביישנות מתוך סבך החורש הטבעי של האלונים והאלות כמו טיפות צבע רשלניות של מכחול ענק- פה כחול, שם צהוב ומידי פעם לבן.

תמונה: מייק סילברמן

נכנסתי אל היישוב כשגשם עדין מלטף אותי. כתמים מתחלפים של אור, צל, ענן וגשם הבהבו על פני החורש והזיתים בריקוד הססני של גשם סתיו שעדיין לא יודע מה מטרתו אבל שמח בחלקו. בשעת ערביים מטפטפת זו של גשמי ברכה הכבישים השטופים המחברים את היישובים השכנים זה לזה נראים כקורי זהב עדינים ומבריקים, כעין תכשיטי אופיר שהשמש העניקה ברחמיה לאדמה השסועה, מעניקים לה חסד של חן חולף ומחיים חלום על מציאות אחרת.
אני פוסע בשלווה מתנגנת במשעולי החורש שבין הבתים, סופג את ריח העשב הרטוב, מתנשם ממה שמתפרקים הפרדסים וצולל עמוק לתוך הפנטזיה.
אני מקיץ אחר-צהרים אחד כשהספר "עולם חדש ומופלא" שרוע על חזי, כמו מדלג מחלום לחלום. מסביבי יופי שמח, מואר וקליל כימיו של פרפר, האוויר מלא ציוצים וזמזומים, ריח פריחה של חרובים ומחלון האוהל רואים חורש ירוק שגולש אל הים.
התארחתי במקום הנקרא "מטע אם" שהוא מפעל קהילתי על בסיס התנדבותי שמרכז את נושא המחזור והגינון ביישוב. 

על העצים מסביב תלויים חוטים צבעוניים ודגלי תפילה טיבטיים עם מזמורי תהלים מודפסים עליהם (!), הצמחייה הטבעית גדלה פרא ועוטפת כל פינה באלות, אשחרים, קידות, שמיר וכלך והאוויר מלא בשלל ריחות של גינה פורחת: בזיליקום (ריחן), אדמה רטובה, מרווה, רוזמרין... מגדלים פה הכל משתילי אורן ואלון דרך צמחי תה ותבלין ועד לרוקט ואפונה. 

המתחם כולו "ירוק": הכיור והמקלחת עוברים דרך מערכת מים אפורים אל גינת הירק, החשמל הוא סולרי ומשמש לתאורה בלבד והשרותים הם שירותי "בול פגיעה" המזינים מיכל קומפוסט. פה לא מורידים את המים אלא שופכים קערית של נסורת אחרי כדי לעודד את תהליך הריקבון. בצידו של המתחם נמצאת סככת המחזור בה יש חנות לבגדים יד שנייה ומתקן לאיסוף בקבוקים לפיקדון. אין מקרר ולכן התפריט כאן הוא צמחוני למהדרין וטרי- רק ירקות, פירות, דגנים וקטניות. בתוך האוהל האדמה הפשוטה לא מרוצפת אלא מכוסה בשטיחים ספוגי אבק ומזרונים מרופטים עטופים בבדים עם דוגמאות בהשראה הודית. ההשראה ההודית חזקה כאן מאוד.

אני כבר יומיים בכפר. יש כאן אמנים, מוסיקאים, סופרים, בנאים, חקלאים, מטפלים ומדריכים, מסעדנים ותיירנים שגרים בבתי אבן, בתי בוץ, בתי עץ, טיפים, יורטים, דומים, קרוואנים ואוהלים במין מחול אוהבים עם הנוף הטבעי- כמו ילדים המשחקים מחבואים. מכל בית ביישוב לא תראה יותר מחמישה בתים נוספים. לא רואים קווי חשמל, לא רואים גדרות, לא רואים מכוניות, אנטנות, דודים או צלחות לוויין. חיים קרוב לאדמה, רוב התושבים לא מחוברים לרשת החשמל הארצית ומקבלים את אספקת החשמל שלהם מהשמש ומהרוח, הביוב מתועל להשקיית הגינה או לייצור דשן (קומפוסט) והאוכל מגיע ישירות מהגינה. (אפשר לקרוא עוד על הגישה הסביבתית של כליל באתר היישוב) 

כולם מחייכים לקראתי, לכולם יש זמן, כולם שמחים לחלוק את דעתם, את מזונם ואת ביתם. באיזו קלות רוכשים כאן חברים! יש פה אנשים מכל העולם- אוסטרי, ניו-יורקרית, בריטי, צרפתי, וייטנאמית... החביבות של האנשים והמגוון המרתק של הדמויות שפגשתי העלו בראשי את השיר imagine של ג'ון לנון:

"דמיינו את האנשים, חיים חיי שלום.

אין צורך בחמדנות או רעב, באחוות האדם.

דמיינו את האנשים חולקים את כל העולם"

בירידה מ"מטע אם" אל מגרש הכדורגל ראיתי שמישהו ריסס על הכביש "כליל זו אירופה" וחשבתי לעצמי שמי שזה לא יהיה טועה, שכליל אינה אירופה אלא צורה אחרת לגמרי של קיום אנושי. אני רוצה לגור פה! קהילתיות שלא פוגעת בייחודיות האישית, מפעלים קיבוציים שמבוססים על יוזמה והתנדבות , חיי רווחה אנושיים וזולים שלא באים על חשבון הטבע, חיי יצירה תוססים, יופי, הרמוניה והכנסת אורחים חמה. טובה וברכה, חיים ושלום, חן וחסד ורחמים. סבבה, קניתי. מה המחיר?

זיתי זעם

בדרך מעמקא לכליל, בתוך ים הזיתים המטפטף, צעק לעברי אדם שאמר שהלכתי לאיבוד ושאני בתוך הכרם שלו. משכתי אותו לשיחה. שמו איברהים, ערבי נוצרי מהכפר הסמוך אבו-סנאן, והוא בעיצומו של המסיק עם בנו הקטן. על ארוחת פיקניק של פיתות, לבנה וגבינה מלוחה הוא סיפר לי כך:

"אנחנו יודעים הכל, מה המדינה עשתה, מה הגורמים הרשמיים עשו. הם הכריחו את אבא שלי אסעד למכור את האדמות שלו {איפה שהיום כליל}, הפעילו לחץ כבד. באו ממס הכנסה, מס רכוש, אמרו יש לך חוב גדול אתה חייב למכור. חוק צבאי היה בזמנו {שנת 54'}, אבא שלי מכר. אני זוכר, אחר כך כל הזמן היה עצוב אבא שלי. קח, קח תפוז, תאכל". כעס עצור ועצום היה בדיבורו, עלבון כבוש ומפעפע. לדבריו לחץ דומה הופעל על הרבה משפחות בכפר והוא הוסיף וסיפר איך בהרחבה המתוכננת של כביש 6 צפונה מתכננים להפקיע אדמות ערביות מכפר יסיף דווקא, במקום אדמות של קיבוצים. ואני מצידי נזכרתי בעובדה שגם עזמי בשארה הוא נוצרי ותמהתי על העובדה שהשנאה הזו... והכעס הזה... זה בכלל לא עניין מוסלמי. האם כליל נולד בחטא?

- "איפה הבית שלך?" הוא שאל. אמרתי לו שהבית שלי נמצא איתי והצבעתי על התיק שלי.

- "ויש לך שמה הכל?" הוא מסתקרן ואני עונה לו "כן, בטח" ומצביע למעלה. "אני בעצם סוג-של מחפש בית", הוספתי.

- "בכליל?" הוא לא המתין לתשובה, אלא מיד המשיך: "ליהודים הרבה יותר קל למצוא בית, לקנות מגרש ולבנות, המִנְהַל פחות מציק".

"אני רואה שאתה כועס" אמרתי לו, כדי לנקז את המוגלה של הכעס הסמוי בינינו. "ואני מבין ומקבל אתה זה אבל אני מתכוון לחיפוש בית במובן רוחני יותר, אתה מבין?". איברהים נבהל מעט מכך שכעסו חשוף כל כך ועברנו לדבר על נושאים פשוטים יותר כמו משפחה ופרנסה. איברהים הוא בוגר האוניברסיטה העברית במתימטיקה ושימש כמורה בתיכון, כיום בפנסיה. כל ילדיו אקדמאים למעט בנו הצעיר שיתחיל בקרוב לימודי חשבונאות. ברוך השם הכל בסדר, ולמרות הקשיים יש פרנסה סבירה והמשפחה טובה, שמחה ומלומדת. האם איברהים פחד ממני וניסה לפייס אותי, להוכיח לי (לשלטון) שהוא אמין ונאמן? או האם הוא הבין שכעסו אינו בריא לו?

סיפרתי את הסיפור לחנן ולגלי, זוג צעיר תושבי כליל. חנן גדל כאן, גלי הגיעה כמתנדבת.

גלי: "כן, לערבים הנוצרים הכי קשה פה כי הם מיעוט בתוך המיעוט, הם סובלים מכולם."

חנן עונה במשיכת כתפיים: "לדוד שלי הייתה חלקה באליקים, איפה שהיום המחלף של כביש 70. לקחו לו שני שליש מאדמות המרעה של חוות הסוסים שלו, אז הוא עזב לחו"ל ולא חזר מאז. כל אחד במדינה יכול להתקרבן".

אמרתי שיש בזה הרבה, הנה הרי גם אני יכול להתקרבן על זה שהצבא לקח לי כל כך הרבה שנים מהחיים. גלי בתגובה אמרה לנו שאנחנו צריכים לקבל ולא לשפוט, שאנחנו לא יכולים לשים את עצמנו בנעליו של איברהים ולא לשלול את תפיסת עולמו. חשבתי לעצמי שזו גישה מאוד "כלילית" ותהיתי אם גם אנשי כליל זוכים לחסדים שכאלה משכניהם.

ואמנם, מצידם של אנשי כליל, ההרמוניה קורנת החוצה- העיר הקרובה לכל דבר ועניין אינה נהריה כי אם כפר יסיף והם בקשרי ידידות חמים מאוד עם התושבים שם. אז מה באמת קורה כאן? מה שבטוח, לא הכל פשוט.

עמק האירוניה

מסתבר שכמעט כל תושבי היישוב כליל הם עבריינים, חלקם פעמיים. 

אלו שכבר קראו את עמוד הויקי על היישוב בתחילת הפוסט גילו שכליל הוא למעשה מאחז בלתי חוקי, משום שליישוב אין (עדיין) תוכנית מתאר מלאה ועקב כך למעשה כל בית בכפר חורג מחוקי התכנון והבנייה בסעיף כזה או אחר. אנשי המנהל מבצעים סקרים על בסיס רבעוני ומגישים צווי הריסה קיצוניים באופיים- תושב אחד סיפר לי שהם אפילו עקרו עצים מבית הקברות משום שהוא לא רשום בתוכנית המתאר. מה ההגדרה החוקית לטיפי? האם הוא בית או אוהל? הנושא החוקי של אדמות היישוב כבר הגיע לבג"ץ והוא רגיש ביותר על רקע סוגיות דומות במגזר הבדואי. יש אפילו כאלה שמכנים את כליל "הפזורה היהודית בגליל".

בנוסף, שאיפתם של תושבי היישוב להעניק לילדיהם חינוך ברוח היישוב מביאה אותם להתנגשות נוספת עם מוסדות המדינה משום שבית הספר המקומי "שיח" איננו מוכר (עדיין) על ידי משרד החינוך, וההורים נחשבים משפטית כמי שעוברים על זכויות ילדיהם בכך שאינם מעניקים להם השכלה על פי חוק.

אירוני, אבסורדי ומאיר עיניים לגלות שמקום שרוחו דה-פקטו היא כל כך מכבדת - את האדם, את הטבע ואת הילדים - הוא דה-יורה מקום עברייני. אבל מדוע המוסדות כל כך להוטים להכפיף את היישוב לתכתיביהם?
אני משער שכוונתם, בתחילת תנועת המצפים, הייתה להקים יישוב יהודי גדול שיחצוץ בין הכפרים הערביים השונים שבסביבה. "אתה יודע איך הם בונים יישוב?" אמרה לי גלי, "הם קודם כל באים עם בולדוזרים, חוצבים ומיישרים את הכל, שלא יישאר פה כלום. אחר כך הם חופרים לתוך האדמה מים, ביוב, גז, כבלים. הם בונים כביש מסביב, סוללים הכל ושמים מלא כיכרות. אחר כך הם יעמידו מלא עמודי תאורה וחשמל ויבנו הרבה בתי-לגו זהים צפוף-צפוף. בסוף הם שמים ש"ג ומקיפים את הכל עם גדר. ככה הם אוהבים לבנות- זה מהיר, זה זול וזה מביא כסף לכל הקבלנים המקורבים".

צפוף, צמוד וזהה = טוב (רקפת)

בדואי סטייל = רע (כליל)

הם כנראה לא שיערו לעצמם שיווצר כאן חוצץ כל כך רדיקלי. ועכשיו, עם כמאה משפחות המשתרעות על שטח הגדול מחצי משטחה של נהריה הסמוכה (!), הם עושים כל שביכולתם כדי לפרק אותו- כולל לעקור עצים מבתי קברות.
שוחחתי עם אחותי, אורחת בכליל לזמן מה בעצמה: "אתה יודע, בשביל כאלה שמתאמצים כל כך לחיות באופן אקולוגי צורת החיים שלהם מאוד בזבזנית בשטח ומפריעה לטבע. הם גרים על גבול שמורת טבע, חלקם אפילו חודרים אליה, והם מפזרים את עצמם לתוך החורש עם כבישים ושבילים". מבחינתה, דרך החיים האקולוגית ביותר תהיה בניין מגורים "ירוק" במרכז אחת הערים איפה שלא מפריעים לטבע בכלל, ויש צדק בדבריה, אבל בהתחשב במה שגלי סיפרה לי ייתכן שצורת החיים הכלילית הצילה שטח לא מבוטל של חורש.
"ועם כל החום והאהבה שאתה מקבל", הוסיפה אחותי, "יש פה בעצם בחירה בחיים נזיריים כמעט- אין הרי שכנים או שכנוּת. קל לחיות ככה כשאין שכנים, כשאין שום חיכוך, מנותקים ועצמאיים. זה לא קהילה".
פגשתי ביישוב את ג'ק, אזרח בריטי החי בישראל עם אשתו ובתו הישראליות ושהיה תושב כליל גם הוא לזמן מה.
"עם כל היופי והאסתטיקה, שאין חשמל, והספייס, what lies beneath the surface, באופן מאוד עדין, היה הסיבה שהחלטנו לעזוב. תחושה קצת של היידניג, של ראנינג אווי. אנשים גרים כל כך בנוח, בטבע, בחיים יפים, אבל חסר משהו אמיתי. הכל מאוד יפה און דה סרפס, אבל חסר משמעות- מינינגפולנס. כל אחד בונה את הפאלאס ואת החצר שלו אבל בשביל מה? מה זה נותן לעולם הזה? ועוד שאלה, אם כל אחד היה רוצה לגור ככה אז מה היה קורה?"
כיצד ליישב את הסתירה העמוקה המתגלית בין התחושה הנפלאה באמת של החיים ביישוב ובין ההבנה שמדובר בחיים מנותקים של מותרות נדל"נית? אני אובד עצות.

THIS IS NOT HERE

חזרתי לחשוב על הכתובת "כליל זו אירופה" ופתאום היא נראתה לי אחרת. האם הכתובת היא הלל או האם היא לעג? האם היא תעודה להצלחתם של תושבי המקום לייצר מציאות אחרת, שפויה ובריאה, או האם היא רומזת על חיים של נאיביות מנותקת, חלום באספמיה? בהרבה מובנים היישוב דווקא מחובר מאוד- לכפרים השכנים, לאדמה ולטבע, לערכים של חיים אנושיים יותר. או האם בכלל השאיפה לניתוק היא מושא הלעג? כי האם אין משהו נואש ומשוגע, עקר מטבעו, בניסיון לברוח מארץ ישראל אבל גם להישאר בה? מצד שני, סיבוב של שבועיים בלבד בארץ כבר לימד אותי שאולי השיגעון הוא הדרך האמיתית והמכובדת ביותר לאדם להשתלב בנוף הארץ המשוגעת הזו. אולי רק הטירוף מציב את האדם כשווה בין שווים על במת ההיסטוריה המקומית, כמתחרה ראוי בין נטורי קרתא לפלג הצפוני.

במבוא שלה לספר "עולם חדש ומופלא" כותבת מרגרט אטווד שמשמעות המילה "אוּטופיה" היא משחק מילים דו משמעי ביוונית בין "אוֹ-טופיה" שמשמעו "שומקום" לבין "אֶאוּ-טופיה" שמשמעו "מקום טוב". האמנם אין מקום שהוא מקום טוב? 

כך או כך אני שמח שקיים מקום כמו כליל. כי למי מאיתנו לא נמאס מהפוליטיקה הגנרלית, מהביטחוניזם, ומחרחורי הפחד של הסכסוך התמידי? למי מאיתנו לא נמאס מהחינוך האלים, מכלכלת המקורבים ומיוקר המחיה? את מי מאיתנו לא מחליאים הניכור העירוני והגזענות? מי מאיתנו לא מייחל לחיים פשוטים ומלאים של אור ושלום? בריחה או מהפכה, אני שמח לדעת שאי שם בגליל הרחוק יש קהילה קטנה ומנותקת שמשמרת חלום של שפיות, של מציאות אחרת. חלום במגננה או חלום בהתקפה? תלוי את מי שואלים. או בארץ ישראל, יותר נכון להגיד- תלוי איפה שואלים.

מתקפת פקפוקים

עזבתי את כליל בתחושת הכרת תודה מהולה בבלבול.

בדרך היוצאת מהכפר אל הוואדי ראיתי ילד שותל זרע בחצר ביתו, מראה שבמעין סמליות פרקטלית עורר בי מחשבות רבות. הרי כולנו כמעין זרעים- נועדים לגדול לישות המסוימת הטבועה בנו ולשלוח את שורשינו לאדמה המסוימת של לידתנו. ובכל הקהילות הרבות, הכפרים, היישובים והשבטים והקולות- אדמות המולדת השונות - כמה אנשים באמת אינם מממשים את נסיבות חייהם ומתנתקים מתבנית נוף מולדתם? כמה מהם מצליחים להעתיק את שורשיהם ולשנות את מהותם? מה משמעות היות חופשי במובן הזה? השאלה מעמיקה את אחיזתה בי ומתחילה לכרסם בי ספקות רחבים. הרי גם אני, כפוסטמודרניסט תלוש, מממש באופן מלא את נסיבות חיי ותקופתי בדיוק כמו כולם. האם אין המסע שלי למעשה מימוש מלא של דמות איש הביניים הפוסטמודרני הנע בין מרחבים ותרבויות, המונע כאינדיווידואל מהנאתו בלבד? באיזה מובן אין אני ילדם של הוריי? ומתוך כך, האם אני באמת יוצא אל הלימבו כדי לחזור אחרת? אם אני כל הזמן נהנה, כמו שנהניתי כל כך השבוע, איך אני יכול לצפות להיפתח ולהשתנות? האם אין פירוש יציאה מעצמי הפסקה של המסע כולו?

לאברהם נאמר: "לך-לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א- וזו גם במקרה פרשת השבוע). איזה ציווי של ניתוק טוטאלי! ואמנם, מתוך הכתוב משתמע שגם אברהם לא ידע לאן מועדות פניו אלא הוא פשוט יצא לכיוון "ארצה כנען", ורק כשהוא הגיע לאלון מורה הודיע לו ה' שהוא הגיע. ובכן, אני מניח שזה טבעו המלא של מסע רוחני. אז המשכתי ללכת, וכמו הביטוי בערבית "פִי חַ'רָכֵּה בַּרָכֵּה" ("יש ברכה בתנועה") קיוויתי שהמשך המסע יראה לי סימן.

אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא - משאלותיי מתגשמות על אי מחוץ לזמן