תקציר:
אני לומד להתמודד בלי העד,
משתעמם, מתחרט ומתנקה מכאב פסיכו-סומטי
שלאחריו אני טובע בצונאמי של דיבורים
ונשטף אל חוף של ביקורת קשה
יום 6 משתעמם, מתחרט ומתנקה מכאב פסיכו-סומטי
שלאחריו אני טובע בצונאמי של דיבורים
ונשטף אל חוף של ביקורת קשה
שוב הברזתי מחצי ממדיטצית הבוקר, אחרי לילה שהתארך בחלומות ארוכים ומפותלים, רבי משמעות ופשר שהתפוגגו מיד כשפקחתי את עיניי. בארוחת הבוקר מצאתי עצמי בוהה בדממה בענני הסערה שמבעד לחלון העץ המתקלף במחשבות ארוכות וערפיליות כמו עננים גבוהים ברוח מהירה, אוחזות במילים בודדות כמו ציפורים טועות ואז מאבדות אותן אל אפלה מחשבתית שטופת רוח. השפה הולכת ודועכת ותשומת הלב נתונה לכל דבר בעתו ומכיוון שעכשיו ארוחת בוקר, האוכל מרגיש כמעט קדוש. כל כף מחובקת בין לשון וחך, כל עלה נלפת ונחצה ונבלע בהתבוננות דוממת.
באדהיטהאנה של הצהרים גופי הכואב קרא לעֶד בשמו. "אתה לא צריך אותי", אמרתי, "אתה סתם משועמם".
- "תישאר, בבקשה", התחננתי, "רק קצת. דבר איתי על משהו".
- "אתה יכול לבד", אמרתי והקול התפוגג אל תוך הַשְלָמַה רגועה, צובע את הישות המתבוננת שלי בשלווה חוששת אבל חזקה. ומכיוון שמעכשיו ידעתי שיש בי חלק שאינו נפגע ואינו כואב, מצאתי עצמי כמו אסטרונאוט המביט על הכדור הכחול והמסתובב של גופי, יכול להושיט יד לגעת, לחוש ולדעת, אבל תמיד מביט מהמסלול המקיף. הכאב כבר לו אותו הכאב והתחושות, גם אם קרובות, היו רחוקות כפי רצוני.
צהרי היום היו אביביים להפליא ושטופי שמש ואני ישבתי את רוב הפסקת הצהרים מול הנוף בספירת רגעים חמדנית, מונה את היופי ופורט אותו ואז מלווה כל פרט אל הזרימה הבלתי נפסקת של הקיום, מביט בו משתנה לתוך משהו אחר יפה לא פחות.
הדים של צעקות ילדים. בשדות שמתחת לגבעה שלנו יצאה משפחה קטנה לטיול ואני ראיתי כתם ראש קטנטן מדלג בין השיבולים ומבין העצים מגיח אב עם תינוק על כתפיו. "אל תרוץ יותר מידי קדימה!" הוא צעק בחזרה, "יואבי'לה! חכה לאמא" אני שומע והנה מגיחה האם הצעירה עם ילדה קטנה צמודה לרגליה. המשפחה חצתה את השדה בשיירה ססגונית וששונית ואני הבטתי בקנאה מתמוגגת- איזה יום שבת שמח.
החלטתי לשנות את סידור הכריות שלי. הסידור החדש אמור היה לאפשר לי לשבת באותה התנוחה מבלי לכאוב משך השעה הנדרשת וניסיתי אותו בהצלחה בישיבה של הערב.
 |
| עמק הירדן. צילמה: הדר בוהדנה |
כמו כולם נראה שגם אני התרגלתי אט-אט לתנוחת הישיבה המסוימת שמצאתי והחזקתי את עצמי ישוב בלי ניע למשך השעה של האדהיטהאנה מרוכז היטב בתחושות הגוף העולות איבר-איבר. אלא ששוב היא כאן, ושוב הכל כמו מהתחלה רק שהפעם אני מבוגר בהרבה, מבוגר בערך כמוה. היא מחבקת אותי מהצד ואני שוב חש את החיים האלה של הזוג שמעולם לא חוויתי חוזרים ומדברים אליי כמו הקצף בגל אהבה עמוק. והחוף הוא הגוף שלה... היא אומרת עכשיו משהו חכם אבל מצחיק, ביקורתי עם קריצה אוהבת כזאת של היכרות ארוכה שממיס אותי. אני מביט מסביבי כדי להבין איפה אני נמצא ומוצא הרבה כלי בית שמרגישים כולם מוכרים בתוך בית בהיר ומרווח שמרגיש שייך אליי. אנחנו מדברים על חיינו המשותפים שמרמזים על כמה ילדים מתבגרים אי שם מעבר לאופק החלום שנשמט חזרה אל אפלת הגוף המזמזם בגלי הנשימה המרוכזת. איפה היינו? בברך ימין. שבתי אל הגוף והתעלמתי במכוון מהשאלות שרק מסיטות אותי שוב אל עולם התעתועים המוזר של החזיונות.
בהפסקת הצהרים שכבתי על צידי במיטה, בקור הבדידות המופנמת וטרחתי סוף-סוף לשאול בכנות מה קורה לי במדיטציה. כבר ביום השלישי נגמרו מחשבות היום-יום השוליות אבל הדמיונות הזוגיים רק הולכים ומתעמקים, נוכחותם הולכת ומשתרשת כצליל מחשבתי שהוא מעבר לרעש-רקע סתמי אלא אולי משהו גדול מזה. ואיך להסביר את החוויות העשירות שמעולם לא היו שלי? האם הכל השראה מקומדיות רומנטיות דביקות?
אחרי ישיבת הערב שהייתה קלה ומשעממת התלבטתי אם לגשת למורה להגיד לו שמשעמם. הרי הובטח ע"י גואנקה שהמדיטציה תגרום להצפה של ה"סנקהארות" הישנות בדמות כאבים ותחושות ברורות בגוף, והנה אני יושב שעות על גבי שעות ושום תחושה ברורה, כואבת או סתם מציקה, לא עולה בגוף. רק אוושת הדם בעורקים, מגע העור מהבגדים, קצת חום איפה שמכורבל, קצת קור איפה שחשוף וקצת מגרד לפעמים.
בחוץ שוב סופה, יורד גשם זלעפות ואני שמחתי שאני לא מבלה את הימים האלה משוטט בגליל בחיפוש אחר מחסה ללילה אלא מתכרבל במעיל, נשען על עמוד המרפסת, מביט במהומה שיוצרות הטיפות בשלוליות שעל מרצפות האספלט וחושב לעצמי כמה השכל מזכיר את השלולית הזו- נסערת מפטפוטי טיפות, צלולה רק בשתיקתן.
 |
| צילמה: הדר בוהדנה |
משעמם?! איזו שטות! בהחלט מזל שלא פניתי למורה. מה שהתחיל אתמול כתחושה משונה בלסת הלך ותפח לכאב משמעותי שכמו ריחף על פני תחושות הגוף. באורך משונה הוא לא עלה מהגוף אלא כמו הולבש עליו והלך והתגבר ככל שתשומת הלב שלי בו התמקדה יותר. ומכיוון שגואנקה אומר שצריך לפתח שיויון-נפש כלפי כל תחושה, טובה או רעה, השתדלתי מאוד שלא לכעוס על הכאב הזה ולא לרצות שהוא ייעלם אבל לשווא.
בהפסקה הלכתי הלוך ושוב את שביל שבעים המטרים שצמוד לגדר בתחתית המתחם יחד עם עוד שלושה מודטים, במזג אוויר מצוין עם פרחים יפים מסביב וקדחת חרקים שניצלו את ההפוגה למנהלות וסידורים ובין אלפי המחשבות שרצו באין מפריע בשקט האילם של ההליכה היפה התבררה לי סיבת העייפות שהעיקה עליי במסע. עד כה רצתי ב"מרחקים קצרים" של כמה ימים בכל פעם במקום לאמץ לעצמי קצב שבו אוכל להתמיד משך זמן ארוך בהרבה כלומר שמעכשיו, אם ברצוני להמשיך במסע, עליי להפוך את המסע לדרך חיים וההכרה הזו כמו פתחה חלון ואווררה בבת אחת את המחנק שחשתי.
הכאב בלסת המשיך לגרום לחריקת שיניים משך כל הישיבה עד לשיעור המוקלט של גואנקה בסופו של היום בו הוא התעקש לשכנע בהצלחה יתירה שבודהיזם איננו דת אלא טכניקה פסיכולוגית שימושית ויעילה. ללא מיסטיקה, ללא קבלה ללא-עוררין של אמיתות מטאפיזיות למיניהן, עם דגש של אחריות מלאה על היחיד ובלי שום קיצורי דרך פנטסטיים הדרך שהוא מציע נשמעת כמו, אולי, הדבר האמיתי. "איש אחד הלך לרופא בגלל מחלה", סיפרה דמותו המוקלטת, "והוא קיבל כדורים ודף שבו רשום כיצד לקחת אותם. מה עשה האיש? במקום לקחת את הכדורים הוא יושב כל היום ומשנן "2 כדורים בבוקר, כדור בצהרים כדור בערב... 2 כדורים בבוקר,כדור בצהרים..." זה טירוף! אחר כך הוא הלך לפגוש אנשים אחרים והוא הראה להם את המרשם של הרופא "תראו כמה חכם הרופא ש-ל-י" הוא אמר להם, והם התחילו להתווכח למי יש את הרופא הכי חכם, במקום לקחת את התרופות. זה טירוף!" הקלילות הוירטואוזית שבה גואנקה פסל וקטל את רוב מה שבני אדם קוראים לו "דת" או "רוחניות" עשתה עליי רושם ניכר. הנה מנהיג רוחני שמעז להציב רף גבוה של כנות, יושרה האינטלקטואלית וחדות מחשבתית ולא נופל בפחים לוגיים או מזלזל בקהל המאזינים. אז למה אני מרגיש שזה לא בשבילי?
יום 9
אחרי יום מאומץ של ניסיון להיפרד מהכאב המשגע בלסת ניסיתי לפרק את משמעותו. אם הכאב אינו כאב שיניים אלא כאב פסיכו-סומטי, "סנקהארה", ממה הוא נגרם? חיפשתי בעבר מתי היה לי כאב דומה ולבסוף בין ישיבת הבוקר לישיבת הצהרים עלתה ההשערה: האם זה קשור לנעילת הלסת שהייתה לי בצבא? חשתי שיש כאן אמת. אם כן, משקעי הלחץ והחרדה של השירות צפים ועולים עכשיו בדממת הגוף של המדיטציה ואם נסמוך על טכניקת הויפאסאנה טיפוח יחס שאנן אל הכאב יגרום לו להיעלם לצמיתות. צריך לא לסלוד מהכאב, שיננתי לעצמי... לא לסלוד מהכאב, אמרתי בכל סבב התבוננות בגוף... אבל לשווא, הכאב סירב להתפוגג ואפילו להיפך - הוא רק הלך וגבר. למה זה? לא הבנתי מה אני עושה לא בסדר וסבלנותי החלה להיפרם. ואז באמצע ההתובננות במיחושים העדינים של הגב התחתון היכה הברק. אני ח-ו-ש-ק בכאב הזה! ואוו, לא שיערתי לעצמי כמה השקעתי לתוך הגוף את ההתמודדות הנפשית שלי, זה הרבה יותר חמור מכסיסת ציפורניים. כנראה שבאורח פסיכו-סומטי נעילת הלסת והכאב שהיא גורמת עזרו לי לספק תחושת שליטה כפיצוי על תחושת החרדה, הלחץ ואובדן-השליטה. אני חושק בכאב של חריקת השיניים, אני אוהב להרגיש את שריר הלסת מכווץ ולכן כדי להיפרד מהתחושה עליי להפסיק את התשוקה אליו. ופתאום המאמץ התהפך כמו מעבר מעלייה לירידה כי מרגע שהתקליט התהפך מ"לא לסלוד" ל-"לא לחשוק" והחוקן הפסיכו-סומטי של הויפאסאנה החל את פעולתו חומת הכאב החלה להתפורר, לדעוך ולבסוף להתפוגג לחלוטין. מאז הקורס לא נעלתי את הלסת בלילה אפילו פעם אחת.
מכאן ואילך הישיבות היו בסימן התחושה הנהדרת של זרימת המודעות החופשית בגוף, מה שגואנקה קרא לו "free flow". מבט חווייתי באלפי סנסציות עדינות של רטט בו זמני בכל הגוף שכמו מתגלה תחת פנס המודעות איבר-איבר בסדר הסריקה האיטית של הגוף במדיטציה, רטט עדין ונעים שחודר גם אל כאבי הרגליים המשותקות תחת משקל הגוף וזורם דרך הקרקפת, דרך הגב ודרך המרפק. שעה תמימה תעבור בישיבה רגועה ללא ניע כשהמודעות מביטה בריכוז לא מופרע בתמונת הגוף הדינאמית בזרימתה כמו ישיבה על ספסל מול הים, כמו בהייה במדורה או כמו תצפית על עמק מלא חיים ורחב ידיים. כמה נוף יש בתוך הגוף! נשאלת השאלה, איפה נמצאת התודעה? האם היא מאחורי העיניים כמו שרובנו חשים רוב הזמן, או שהיא כולה רוחשת בכל הגוף? בהליכה לחדר האוכל התחלתי לחוש את מחשבותיי ורגשותיי בגוף עצמו - מתח במפרקת, עצבות בעורף, הרהור בסנטר, קוצר רוח בקצות האצבעות או כעס בבטן. אבל השמחה, לעומתם, הייתה בכל הגוף.
יום 10
לאחר הישיבה של הבוקר התירו לנו לדבר זה עם זה והפקק שלכד את התסכול העצור הותז לשמים, משחרר שצף-קצף של מלל פרוע ומיותר. לצערי, אף על פי שגמרתי אומר למשוך את שתיקתי כמה שיותר זמן למרות ההיתר מיד ביציאה מהיכל המדיטציה זינק עליי אדם ששטף המילים שהוא שפך עליי נדמה היה כנהר אינסופי. לא היה אכפת לו אם אני מקשיב, אם אני מבין או אם אכפת לי בכלל. הוא רק רצה לדבר על העסקאות שדפקו אותו בהן, האישה הכוסית אך אומללה שבגדה בו והסיבות בגללן הוא ממש לא אהב את הקורס. בראשי הצלול כל מילה שיצאה מפיו נדמתה לטיפה שקופה של מי-ייאוש קפואים ואני שתקתי בעודי מבחין בעצבות איך השכל שלי מתמלא באדוות צונאמי של מחשבות זרות. וכשהסיפורים שלו נקטעו בשובלם של סיפורים של אנשים אחרים שהתפרצו לשיחתנו ברעבתנות הוא אפילו לא טרח לסיים אותם, משאיר אותי מוצף בהררי רגשות שאינם שלי.
מגפת הפטפטת השתלטה מהר מאוד על כולנו ולא יכולנו לבלוס שיחות ודיבורים בקצב מהיר מספיק כדי להשביע את רעבוננו, למעט בחור אחד שנשאר לבדו בחדרו וסירב לשוב ולדבר. מצאתי אותו בפינת החדר מסדר את חפציו בזמן שכולם עמדו בחוץ ובירברו. כששאלתי אותו לשמו הוא הסתובב בגב שפוף והושיט את ידו, בעיניו דמעות עצורות של כאב, סינן את שמו מבעד לשיניו בכאב נוטף כמו מבעד לסדקים בסכר וכשהוא ראה את ההסכמה שבעיניי לא להוסיף מילים אלא הנהן והסתובב חזרה אל מיטתו. הוא לא שוחח עם איש עד יום המחרת.
בכל השיחות התגלה פסיפס נהדר של אנשים עמוקים, רגישים ומיוחדים, ציניים וביקורתיים מצד אחד אבל פתוחים ומקבלים מאוד מצד שני, כל אחד עם ביוגרפיה רומנטית דיה כדי להיכלל בסרט צרפתי: איש עסקים בודד המחפש את דרכו בעולם הציני של העסקים, שף רגשן שהתגעגע למשפחתו ולילדותו האבודה, טייס שהפך נגר שגילה את הפשטות, נער-פילוסוף חריף המתמודד עם השדים של רגשותיו. ומיהו אותו שכן יחפן ומסתורי? נער יהודי-אמריקאי מקסים בשם אהרון, פיזיותרפיסט מוסמך ומעסה בחסד, שהגיע לארץ בעקבות קריאה רוחנית ומשוטט נע-ונד ברחבי הארץ במרדף אחר הרגע. "משהו באנרגיות פה בישראל שונה, נכון?" הוא זרק לאמריקאי אחר, "משהו פה מחשמל, אִינְטֶנְס. ממש לא כמו בפיניקס, אין מה להשוות". רצה הגורל והשכן שהזדמן לי היה שכן ביותר ממובן אחד...
כולם דיברו ודיברו והצמא הפרוע לשיחה בער עד הרבה אחרי חצות כשהעייפות כיבתה סוף סוף את ההתלהבות ואני נשארתי לשכב בדממה במיטה שבה התרגלתי לבדידות הנעימה ולתהות האם תחושת שיכרון-הקִרבה והידידות מרשיעים את השתיקה הארוכה או לא.
יום 11
ישבתי עייף, רגוע ועצוב ברכבת בנסיעה הארוכה חזרה, שואל את עצמי מה קרה כאן ומוצא עצמי עונה שלא הרבה. אבל למה? האם לא היו אלה שבועיים עמוסי חוויות, רגשות ומחשבות? ואם-כן, מדוע אני כה מאוכזב ומשוכנע שלא אמשיך לעסוק בויפאסאנה בעתיד?
בשיחה הארוכה בלילה שלפני העזיבה את הקורס הנושא המרכזי היה האם "הויפאסאנה הזה שווה משהו" והמסקנה של חברי החדר היתה משוחדת למדי. בין פחד סתום משטיפת מוח, פקפוק מזלזל בהדרכתו של גואנקה, פלפול פילוסופי עקר על זוטות במינוחים המיסטיים וסתם הנחת המבוקש מצאתי את עצמי כמו תמיד בהיכל מראות שנתן שירות מצוין לבירור כל השטויות שהתרוצצו במחשבתי. אז האם אני נגוע באחד מאותם נטאים? נתתי מבט ממושך בראי והגעתי למסקנה שכנראה שלא. התחלתי לרשום.
מצד אחד, יש לתת קרדיט הולם לשיטה פסיכולוגית עצמתית שקורעת צוהר רחב ובהיר אל הנפש באופן כנה, ישר ותכליתי ולמערכת רוחנית שהיא ברורה, קוהרנטית ומיטיבה עם החברה אבל מצד שני חובה להודות שיש כאן מוקש נסתר של אמת חלקית. נזכרתי בחוזר בתשובה צעיר בשם נדב שפגשתי בצפת ובדבריו:
"הייתי בהודו, הייתי באשראמים בודהיסטים ומדיטציות וכאלה. עד שנפל לי האסימון- אני במדיטציה ואני מנסה להגיע לביטול עצמי ולריקון ואני לא מצליח, פשוט לא מצליח ופתאום אני מבין- אבל מי זה שרוצה להגיע לביטול? בשביל מי אני רוצה להגיע לביטול? בשביל עצמי! נו מה... ביטול אמיתי אפשר לעשות רק כשאתה מול בורא עולם, אתה צריך שהעבודה שאתה עושה תהיה בכלל בשבילו ואז אתה מגיע לריקון האמיתי."
גואנקה הסביר שאחרי שנים של תרגול המודט יהפוך לאדם מלא באהבה וחמלה כלפי שאר היצורים האחרים ותהיתי כיצד ייתכן מעבר כל כך חד מעבודה רוחנית לשם עצמך לתודעה מלאה באלטרואיזם? נדמה שיש כאן מעבר פתאומי ומוזר מ-0 ל-100, או יותר נכון, מעבר פתאומי מתפיסת מציאות אחת לשנייה כהרף עין. האם שינוי תפיסה זה הוא ההארה? אם-כן, מדוע לא להתחיל להתאמן על התפיסה ה"נכונה" כבר מעכשיו ולתרגל חמלה ואהבה במקום מדיטציה ולהתחיל לתקן את העולם כבר עכשיו? האם רעיון החיים-למען-הכלל הוא כה שערורייתי שצריך להבליע אותו כמטרה נסתרת בתוך תורה שלמה של עבודה-רוחנית-אנוכית? או שמא הפער הוא מהותי יותר...
הבטתי בנוף הארץ השסועה והמתוסכלת החולף ביעף מבעד לחלון הרכבת וחשבתי על מליוני האנשים הנלחמים בכל יום בגזרה של החיים עלי-אדמות והבנתי שהויפאסאנה, בבסיסה, לא מאמינה בתיקון העולם המדמם הזה אלא רק בהקלת הסבל והתסכול הקיומיים באופן פסיכולוגי בלבד ואף על פי שהיא מגיעה למסקנה המהותית שמדובר בתהליך שכל אדם צריך לעשות בעצמו היא מזלזלת בכל מה שקיים זולתו. המסר המובלע כאן הוא שהאדם ותפיסת עולמו הרגילה הם שגיאה אחת גדולה שניתן לפתור רק באמצעות התאיינות מאומצת, איש-איש ויום-יום ושחיי האדם ממצים את ערכם רק כשהם מבוטלים והאדם נהיה למים בנהר, לאבן בהר, למחשבה מתנדפת.
הרכבת המשיכה בדהרתה לתל אביב והתעורר בי כעס מתרוצץ, ביקורת חדה שהלכה וניפצה בקצב גובר את פסילי השגיאה שהכנסתי להיכל מחשבתי. אילו עלבונות יש בדרך הויפאסאנה! האם דרכי הרוחנית צריכה להיות כזו שתמחק במאמץ כל דמיון, חדוות יצירה, תקווה לעתיד או ביקורת על ההווה מתוך שאיפה עקרה להתאחדות עם ה"הוויה"? ואם-כן, אילו יצירות אומנות נשגבות ומפעלים אנושיים כבירים ייצורו עם של נזירים המבטל את קיומו ורצונו בפני הטבע הארעי? האם התסכול המולד שמגיע עם מתנת התודעה בה התברכנו מצדיק הידבקות בדרך רוחנית ששופכת את התינוק עם מי האמבט? ואיזו מן בשורה מוסרית שטחית צומחת מתפיסת עולם בה היחיד הוא אשלייה אבל בו בזמן כל העבודה הרוחנית נעשית למענו?
"תירגע", התעקשתי בפני עצמי, "יש גם דברים טובים במה שעשית". כמו מה? כמו החוקן הפסיכו-סומטי, כמו ההפוגה השותקת, כמו תרגול המבט בחיבור גוף-נפש וכמו הדרישה לחיים מוסריים יותר, גם אם המניע שלה אינו טהור. עבור רוב המתרגלים וכנראה שגם עבורך השגיאה המונחת בבסיס הגישה לא מתבטאת ולא פוגמת בתוצאות הנהדרות של השיטה. "מתוך שלא לשמה בא לשמה", לא? אבל אם זה טוב מספיק, למה זה לא טוב מספיק בשבילי?
הבטתי בגשם היורד באלכסון על תמונת החוף הסלעי והקר של הים התיכון שדהרה מצד לצד ונזכרתי במה שאמר לי אפי במושב נוב. "אי אפשר לעשות ברור עצמי אמיתי בלי נקודה ברורה של אמצע" הוא אמר אז, וחשבתי לעצמי שאני בוודאי משוחד לא פחות משאר המשתתפים בקורס שהיו איתי בחדר, רק אולי במובן מעט יותר מהותי. אז מהי דמות האמצע שניבטת מבעד למבט המשוחד שמסרב לקבל את הדרך הרוחנית הזו?
מבעד לחלון הרכבת ענתה אליי בהד שקט של אם מרחמת הארץ הקטנה, המשוגעת והסוערת כשלולית בגשם ההיסטוריה - "ובכן מיכאל, זאת דמותו של יהודי".
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
בחלק הבא: על גלים, מרגלים ומהפכנים בקיבוץ הראשון בהיסטוריה
