על הסדרה "פני הדור כפני הילד":
בהיכל המראות בו אנו מנווטים את דעתנו על המציאות, מסגרות חינוך נותנות קשר ישיר לאמת התרבותית שלנו. ממבנה המקום והתקציב שלו דרך מעמד המורה ויחסו אל תלמידיו וכלה בתחושות התלמידים - נפער צוהר רחב אל ההווה ואל העתיד החברתי שלנו, בבואה חדה של ערכים ויחסי כוחות.
במוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות נתקלתי בחדר המוקדש כולו ליאנוש קורצ'אק, שם העט של איש החינוך הדגול הנריק גולדשמידט, ושם בספרו "עם הילד" מצאתי: "בתי הילדים שוב אינם דומים לקסרקטינים ולמנזרים, הם כמעט בתי חולים. יש בהם היגיינה אבל אין בהם חיוך, שמחה, הפתעה, שובבות... הצרפתי אומר כי נפוליאון החליף את פעמון החינוך במנזר בתוף- ובצדק: אוסיף כי על רוחו של החינוך בן זמננו מכבידה צפירת בתי החרושת..."
הציטוט הזה החזיר אותי מיד לדבריו של איש החינוך הבריטי קן רובינסון, ולהרצאה אחת במיוחד. ומדברי שני החכמים האלה מתבהרת לה תובנה עצומה - החינוך שלנו אינו מובן מאליו כלל והכיוון שאליו הוא מתקדם אינו בהכרח טוב. אז לאן מתקדם החינוך בארץ? האם יש תקווה לחינוך אנושי יותר, דמוקרטי, חם? הנה כמה אופציות שפגשתי בדרך.
חינוך למבוגרים בגן הילדים
נכנסתי לגן הילדים ביישוב כליל כדי להתרשם, ולא מצאתי את הגננת. הילדים התרוצצו מכל כיוון לכל כיוון בכל מיני משימות מצחיקות של ילדים בני שלוש עד חמש. לפתע הגיחה הגננת ורעמה בלונדינית קטנטנה רצה אליה וביקשה את עזרתה לפרום קשר כלשהו בבובה שלה. יצאתי לחצר והבטתי בשני ילדים עם ארשת פנים רצינית וחמורת-סבר מהנדסים איפריה של בובות ג'י-איי-ג'ו בתוך ארגז חול וממלמלים פקודות קרב אחד לשני במין משא ומתן על תסריט החלום המשותף שלהם. לכמה מבוגרים עוד נותרה היכולת לחלום ככה ביחד?
"שלום,מי אתה?" פנתה אליי גל, הגננת. הצגתי את עצמי בנימוס ולפרטים והמשכתי ישר לתוך שיחה ארוכה על חינוך בגיל הרך.
- "לא מתסכל אותך שהעבודה החינוכית שלך נשארת ברמה בסיסית מאוד?" שאלתי.
- "לא, מה פתאום. העבודה פה היא בעצם עבודה עצמית ואני לומדת ומשתפרת ומתחזקת בעצמי מהעבודה כאן. כששני ילדים רבים אני קודם כל עובדת על עצמי ומזהה את מה שאני חושבת אוטומאטית על המצב או על הילד ומנסה לנטרל את זה. לא להפוך ילד למשהו שהוא לא, אם יש ריב אז לחשוב שאולי הפעם לא הוא התחיל".
- "אבל מה את עושה כשהילדים אלימים? או שזה נדיר מאוד?"
- "קודם כל יש פה פחות אלימות כי הילדים מקבלים הרבה מאוד אהבה, גם בבית וגם פה, ומקשיבים להם. הם לא צריכים את האלימות בשביל תשומת לב או כדי שלא יידרסו אותם. בשביל זה אני משתדלת לאהוב כל אחד מהם, ולאהוב כל אחד מהם כמו שהוא".
גל פנתה לעזור לאחת הילדות להיכנס לתוך מתקן גלילי ארוך כדי להתחבא מילד אחר ואני חזרתי להביט בחלום המשותף שנרקם לו בארגז החול. אני לא מפסיק להתפעל מההיגיון העלילתי שלו ולא מהשפה המקודדת שבין הילדים.
בית ספר לתקשורת מקרבת
בקצה של דרך עפר צדדית ביישוב יש מתחם צבעוני, פרוע ולא מגודר של כמה צריפים, יורט, סככה וחצר שנקרא "בית ספר שיח". בית הספר, שנראה יותר כמו סדנת אומן גדולה מאשר בית חרושת מאכלס כחמישים ילדים בני היישוב והסביבה שלומדים באווירה פתוחה ולא מחייבת על פי מודל "החינוך הדיאלוגי" של דני לסרי.
פגשתי כאן את שמחה, מורה בבית הספר. ישבנו על רצפת העץ של יורט התיאטרון איפה שכחמישה ילדים מתרוצצים מחופשים לנסיכות ולחיות ומתכננים הצגה קרובה, לא ברור מתי ולא ברור על מה.
"איך אתם מתמודדים עם אלימות בבית הספר?" שאלתי.
"במקרים של סכסוך אנחנו משתמשים במודל שנקרא 'התקשורת המקרבת'", אומרת שמחה, "אנחנו מביאים את שני הילדים ואנחנו שואלים כל אחד ארבע שאלות לפי הסדר הבא:
במוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות נתקלתי בחדר המוקדש כולו ליאנוש קורצ'אק, שם העט של איש החינוך הדגול הנריק גולדשמידט, ושם בספרו "עם הילד" מצאתי: "בתי הילדים שוב אינם דומים לקסרקטינים ולמנזרים, הם כמעט בתי חולים. יש בהם היגיינה אבל אין בהם חיוך, שמחה, הפתעה, שובבות... הצרפתי אומר כי נפוליאון החליף את פעמון החינוך במנזר בתוף- ובצדק: אוסיף כי על רוחו של החינוך בן זמננו מכבידה צפירת בתי החרושת..."
הציטוט הזה החזיר אותי מיד לדבריו של איש החינוך הבריטי קן רובינסון, ולהרצאה אחת במיוחד. ומדברי שני החכמים האלה מתבהרת לה תובנה עצומה - החינוך שלנו אינו מובן מאליו כלל והכיוון שאליו הוא מתקדם אינו בהכרח טוב. אז לאן מתקדם החינוך בארץ? האם יש תקווה לחינוך אנושי יותר, דמוקרטי, חם? הנה כמה אופציות שפגשתי בדרך.
חינוך למבוגרים בגן הילדים
נכנסתי לגן הילדים ביישוב כליל כדי להתרשם, ולא מצאתי את הגננת. הילדים התרוצצו מכל כיוון לכל כיוון בכל מיני משימות מצחיקות של ילדים בני שלוש עד חמש. לפתע הגיחה הגננת ורעמה בלונדינית קטנטנה רצה אליה וביקשה את עזרתה לפרום קשר כלשהו בבובה שלה. יצאתי לחצר והבטתי בשני ילדים עם ארשת פנים רצינית וחמורת-סבר מהנדסים איפריה של בובות ג'י-איי-ג'ו בתוך ארגז חול וממלמלים פקודות קרב אחד לשני במין משא ומתן על תסריט החלום המשותף שלהם. לכמה מבוגרים עוד נותרה היכולת לחלום ככה ביחד?
"שלום,מי אתה?" פנתה אליי גל, הגננת. הצגתי את עצמי בנימוס ולפרטים והמשכתי ישר לתוך שיחה ארוכה על חינוך בגיל הרך.
- "לא מתסכל אותך שהעבודה החינוכית שלך נשארת ברמה בסיסית מאוד?" שאלתי.
- "לא, מה פתאום. העבודה פה היא בעצם עבודה עצמית ואני לומדת ומשתפרת ומתחזקת בעצמי מהעבודה כאן. כששני ילדים רבים אני קודם כל עובדת על עצמי ומזהה את מה שאני חושבת אוטומאטית על המצב או על הילד ומנסה לנטרל את זה. לא להפוך ילד למשהו שהוא לא, אם יש ריב אז לחשוב שאולי הפעם לא הוא התחיל".
- "אבל מה את עושה כשהילדים אלימים? או שזה נדיר מאוד?"
- "קודם כל יש פה פחות אלימות כי הילדים מקבלים הרבה מאוד אהבה, גם בבית וגם פה, ומקשיבים להם. הם לא צריכים את האלימות בשביל תשומת לב או כדי שלא יידרסו אותם. בשביל זה אני משתדלת לאהוב כל אחד מהם, ולאהוב כל אחד מהם כמו שהוא".
גל פנתה לעזור לאחת הילדות להיכנס לתוך מתקן גלילי ארוך כדי להתחבא מילד אחר ואני חזרתי להביט בחלום המשותף שנרקם לו בארגז החול. אני לא מפסיק להתפעל מההיגיון העלילתי שלו ולא מהשפה המקודדת שבין הילדים.
בית ספר לתקשורת מקרבת
בקצה של דרך עפר צדדית ביישוב יש מתחם צבעוני, פרוע ולא מגודר של כמה צריפים, יורט, סככה וחצר שנקרא "בית ספר שיח". בית הספר, שנראה יותר כמו סדנת אומן גדולה מאשר בית חרושת מאכלס כחמישים ילדים בני היישוב והסביבה שלומדים באווירה פתוחה ולא מחייבת על פי מודל "החינוך הדיאלוגי" של דני לסרי.
פגשתי כאן את שמחה, מורה בבית הספר. ישבנו על רצפת העץ של יורט התיאטרון איפה שכחמישה ילדים מתרוצצים מחופשים לנסיכות ולחיות ומתכננים הצגה קרובה, לא ברור מתי ולא ברור על מה.
"איך אתם מתמודדים עם אלימות בבית הספר?" שאלתי.
"במקרים של סכסוך אנחנו משתמשים במודל שנקרא 'התקשורת המקרבת'", אומרת שמחה, "אנחנו מביאים את שני הילדים ואנחנו שואלים כל אחד ארבע שאלות לפי הסדר הבא:
- מה קרה?
- מה אני מרגיש?
- מה אני צריך?
- מה אני מבקש מהצד השני?
מקדש ליצירתיות
יצאתי אל החצר והבטתי בילד שהולם בעזרת פטיש גדול במסמרים לתוך לוח דיקט.
-"מה אתה עושה?" שאלתי אבל הוא היה עסוק מאוד ולכן לא ענה. חברו ענה במקומו:
-"הוא הורג זומבים". הממ, אוקיי... אני צריך להיכנס לסיטואציה כדי להמשיך בשיחה הזו...
-"ומה עושים איתם אחרי שהם מתים?" שאלתי.
- "אוכלים אותם!"
-"ואין שום סכנה להידבק בזומביות אם אוכלים את הגוף שלהם?" ועכשיו הילד, ששמו יותם, התפנה מעיסוקו וענה:
-"לא, זה המוח שלו. המוח לא מידבק" ואני משועשע מעומק הפנטזיה היצירתית שהילד המציא. אני בגילו כבר הפסקתי לשחק ככה... הוא פנה לג'ק, מורה אורח, והציג לו בגאווה את לוח הדיקט המנוקב וביקש עזרה לחצות אותו לשניים במסור הדיסק שבסדנא.
נכנסתי לתוך אחד המבנים וראיתי איך הילדים לומדים אנגלית. 4 ילדים יושבים עם מורה אחת ומשחקים את "משחק הזיכרון" על כרטיסיות שעליהם ציורים פיגורטיביים של אותיות ה-ABC. בחוץ, שני ילדים נוספים יושבים עם מורה אחרת ומכינים משחק נוסף ללימוד אנגלית ומציירים על קלפים ציורים יפים של דבורים (B), עצים (T) וכיוב'... הדבר הקרוב ביותר שמצאתי להוראה הקלאסית היה ילד כבן עשר שישב לבד עם "אנציקלופדיה תרבות" המאוירת והעתיקה (אמא שלי גדלה עליה!) ודפדף עם תנועות ידיים משונות, מעין ממחיז בידיו איזה חלום הרפתקאות על-זמני בהשראת הציורים, כשהוא עוצר מידי פעם לקרוא קטע. "על מה קראת?" שאלתי אותו כשטרק את אחד הכרכים ושלף אחר, והוא ענה: "אני לא קורא, אני לומד".
נשענתי על מעקה העץ שהשקיף אל החצר, רואה את יותם רץ אנה ואנה עם שני חצאי מוח הזומבי שלו ואת ילדי התיאטרון קופצים מהיורט מחופשים לנמר ולדוב כניגשה אליי ילדה יפה וביישנית והביאה לי תכשיט יפיפה מלאכת מחשבת בצורת פרח שהיא עיצבה מחוט תיל ומחרוזים קטנטנים. הוקסמתי לחלוטין.
חשבתי לעצמי שבבלאגן השמח הזה שבו כל ילד נמצא במקומו והתחושה כללית היא של סדר טבעי הרבה יותר, "זורם" וקליל, לא רק לילדים הרבה יותר נעים וכיף אלא גם למבוגרים.
פדגוגיה של מדוכאים
במשך ימים רבים לאחר המפגש המקסים עם החינוך הדמוקרטי/דיאלוגי בכליל הסתובבתי עם המחשבה שהחינוך הזה הוא אליטיסטי, למרות הכל. שרוב אוכלוסיית הארץ בעצם לא יכולה להרשות לעצמה לחנך את ילדיה כך גם משום שהיא אינה יכולה לממן מסגרת חינוך פרטית שבו יחס התלמידים-מורים הוא כזה גבוהה וגם משום שהם חייבים להתחרות על מקומם בשוק העבודה ולשם כך הם צריכים לצמצם את הפער המעמדי שמתבטא בראש ובראשונה בהשכלה. מה החכמה לקיים מסגרת חינוך אידילית שכזו כשכל הילדים הם בני-טובים עשירים?
דעתי השתנתה כחודש מאוחר יותר בכרמיאל, כשהגעתי לבית הספר "אדם, חברה וטבע" שמופעל על ידי מעגל בתי החינוך של תנועת "דרור ישראל".
בית הספר מחנך את ילדי הפנימייה שבקיבוץ אשבל, אתיופיים ברובם, ותלמידים מהאזור שאינם בתנאי פנימייה, כולם מוגדרים כ-"נוער נפלטי מסגרות".
"רצינו להקים בית ספר שיחנך כמו תנועת נוער", אמר לי המנהל רותם "ולהוכיח לכולם שאפשר לעשות תעודת בגרות גם במסגרת חינוך דיאלוגית". בית הספר מנוהל כ"קואופרטיב חינוכי" שבו השותפים המרכזיים הם שני הקיבוצים של תנועת דרור ישראל, אשבל ורביד, יחד עם חברים ממסגרות אחרות של התנועה ומספר מצומצם של אנשי חינוך שאינם מהתנועה כלל. שיטת החינוך המרכזית כאן היא העצמה כלומר הגברת תחושת הערך והמסוגלות העצמיים של התלמידים דרך התנסויות וחוויות משמעותיות כדוגמת אילוף בעלי חיים, טיולים קשים ואתגרים לימודיים אישיים. לכן, בבית הספר גם מקפידים מאוד שלא לכמת הישגים ולכן אין ציונים וגם אין מבחנים. בפעם שעברה שפגשתי מסגרות של תנועת דרור ישראל עלתה שאלת הסתירה בין חינוך שמטרתו היחיד וחינוך שמטרתו החברה, אז שאלתי את רותם איך הוא מתמודד עם הסוגיה כמחנך.
- "קודם כל זו לא סתירה, זה מתח" הוא הפליא לדייק, "זה מתח תמידי שצריך לשמור. ואני תמיד משתף את התלמידים במתח הזה כי הוא מתח מפרה. אני אבוא אליהם בבוקר עם כתבות מהעיתון ואשאל אותם מה הם חושבים על זה כי הם חלק מחברה והם צריכים לזכור את זה. ובו בזמן אני מקפיד לחנך מתוך כוונה שהם ירגישו שכל אחד ואחד מהם חשוב וטוב כמו שהוא. אין משמעות לחינוך בלי לעסוק במתח הזה".
- "ואיך אתם מתמודדים עם אלימות במסגרת הזאת?"
- "אלימות זה עניין של גבולות ובהיבט הזה אנחנו אולי בית הספר הכי קשוח בעיר. אם ילד עובר על אחד הגבולות שלנו בדבר הכי קטן אין לי בעיה להביא משטרה והם יודעים את זה, הגבולות מאוד ברורים. מצד שני, בשבילנו חציית גבול הוא לא סוף של הדיאלוג אלא הוא תחילתו של דיאלוג - מצד אחד להעמיד את הילד באחריות למעשיו ומצד שני לשאול אותו ולהבין למה הוא עשה את מה שהוא עשה, למצוא איתו את הדרך שהוא יוכל לחזור אלינו"
החינוך המוזהב
יש משפטים שלעולם לא ציפיתי לשמוע ממורה.
במעלה צביה יש בית ספר 9 שנתי נפלא בשם "תבנית החינוך המוזהב" ובו לומדים ילדים מכל הסביבה. בית הספר כאן נותן דגש אדיר לפיתוח האישיות והאנושיות של התלמידים בד בבד עם היצמדות לתוכנית החינוך הממלכתית. המנהלת הרשתה לי להיכנס לאחד השיעורים של הכיתה הבוגרת (פה החלוקה לגילאים היא יותר אורגאנית וכיתות ח' ו-ט' לומדות רוב הזמן ביחד) ושם שמעתי כמה משפטים מאלפים.
- "אבל אני צריכה את זה!" אמרה למורה אחת התלמידות בנוגע לציון שהיא רוצה לקבל במבחן המתימטיקה שזה עתה הסתיים. להפתעתי המוחלטת המורה ענתה לה:
- "לא כל מה ש'צריך' הוא בהכרח חשוב. זה חשוב לך?"
בתחילת השיעור השיחה נסבה סביב "תדריך" של המורה בנוגע לטיול כיתתי שייצא מבית הספר לכינרת - ברגל. מדובר בטיול קשה למדי של מספר ימים שיכלול לינה בשטח בשקי שינה ואולי אפילו גשם. הייתי המום. כשחלק מהתלמידים העלו טרוניות וחרדות המורה ענתה להם: "כוחות הנפש עולים רק כשיש קריאה להם, אז מי שיושב מול הטלויזיה והמחשב כל היום לא מרגיש את כוחות הנפש שלו. בטיול אתם תגלו שיש לכם את כל מה שתצטרכו". לא האמנתי למשמע אוזניי.
במהלך כל השיעור שלאחר מכן הילדים הפריעו למורה בצורה מוכרת למדי מבתי ספר רגילים, אף שלא שמעתי שום קללה או עלבון. המורה הצליחה כמעט בקושי להעביר את מה שהיא רצתה להעביר ואני הרגשתי מעט מאוכזב- הנה גם בית ספר רגיש, אנושי וחכם כמו זה לא מצליח לבנות משמעת סבירה מספיק כדי להעביר שיעור. או שאולי הנוכחות שלי גרמה להפרעה ולהתרגשות?
בסוף השיעור ניגשו אליי לא פחות משלושה תלמידים, כל אחד על דעת עצמו, כדי להתנצל בפניי על איך שהשיעור נראה. "בדרך כלל אנחנו לא מפריעים כל כך, היינו ממש לא בסדר הפעם..." אולי בכל זאת החינוך הזה מוזהב...
בחלק הבא: בחוג לחינוך במכללת תל חי
קריאה נוספת:
יצאתי אל החצר והבטתי בילד שהולם בעזרת פטיש גדול במסמרים לתוך לוח דיקט.
-"מה אתה עושה?" שאלתי אבל הוא היה עסוק מאוד ולכן לא ענה. חברו ענה במקומו:
-"הוא הורג זומבים". הממ, אוקיי... אני צריך להיכנס לסיטואציה כדי להמשיך בשיחה הזו...
-"ומה עושים איתם אחרי שהם מתים?" שאלתי.
- "אוכלים אותם!"
-"ואין שום סכנה להידבק בזומביות אם אוכלים את הגוף שלהם?" ועכשיו הילד, ששמו יותם, התפנה מעיסוקו וענה:
-"לא, זה המוח שלו. המוח לא מידבק" ואני משועשע מעומק הפנטזיה היצירתית שהילד המציא. אני בגילו כבר הפסקתי לשחק ככה... הוא פנה לג'ק, מורה אורח, והציג לו בגאווה את לוח הדיקט המנוקב וביקש עזרה לחצות אותו לשניים במסור הדיסק שבסדנא.
נכנסתי לתוך אחד המבנים וראיתי איך הילדים לומדים אנגלית. 4 ילדים יושבים עם מורה אחת ומשחקים את "משחק הזיכרון" על כרטיסיות שעליהם ציורים פיגורטיביים של אותיות ה-ABC. בחוץ, שני ילדים נוספים יושבים עם מורה אחרת ומכינים משחק נוסף ללימוד אנגלית ומציירים על קלפים ציורים יפים של דבורים (B), עצים (T) וכיוב'... הדבר הקרוב ביותר שמצאתי להוראה הקלאסית היה ילד כבן עשר שישב לבד עם "אנציקלופדיה תרבות" המאוירת והעתיקה (אמא שלי גדלה עליה!) ודפדף עם תנועות ידיים משונות, מעין ממחיז בידיו איזה חלום הרפתקאות על-זמני בהשראת הציורים, כשהוא עוצר מידי פעם לקרוא קטע. "על מה קראת?" שאלתי אותו כשטרק את אחד הכרכים ושלף אחר, והוא ענה: "אני לא קורא, אני לומד".
נשענתי על מעקה העץ שהשקיף אל החצר, רואה את יותם רץ אנה ואנה עם שני חצאי מוח הזומבי שלו ואת ילדי התיאטרון קופצים מהיורט מחופשים לנמר ולדוב כניגשה אליי ילדה יפה וביישנית והביאה לי תכשיט יפיפה מלאכת מחשבת בצורת פרח שהיא עיצבה מחוט תיל ומחרוזים קטנטנים. הוקסמתי לחלוטין.
חשבתי לעצמי שבבלאגן השמח הזה שבו כל ילד נמצא במקומו והתחושה כללית היא של סדר טבעי הרבה יותר, "זורם" וקליל, לא רק לילדים הרבה יותר נעים וכיף אלא גם למבוגרים.
פדגוגיה של מדוכאים
במשך ימים רבים לאחר המפגש המקסים עם החינוך הדמוקרטי/דיאלוגי בכליל הסתובבתי עם המחשבה שהחינוך הזה הוא אליטיסטי, למרות הכל. שרוב אוכלוסיית הארץ בעצם לא יכולה להרשות לעצמה לחנך את ילדיה כך גם משום שהיא אינה יכולה לממן מסגרת חינוך פרטית שבו יחס התלמידים-מורים הוא כזה גבוהה וגם משום שהם חייבים להתחרות על מקומם בשוק העבודה ולשם כך הם צריכים לצמצם את הפער המעמדי שמתבטא בראש ובראשונה בהשכלה. מה החכמה לקיים מסגרת חינוך אידילית שכזו כשכל הילדים הם בני-טובים עשירים?
דעתי השתנתה כחודש מאוחר יותר בכרמיאל, כשהגעתי לבית הספר "אדם, חברה וטבע" שמופעל על ידי מעגל בתי החינוך של תנועת "דרור ישראל".
בית הספר מחנך את ילדי הפנימייה שבקיבוץ אשבל, אתיופיים ברובם, ותלמידים מהאזור שאינם בתנאי פנימייה, כולם מוגדרים כ-"נוער נפלטי מסגרות".
"רצינו להקים בית ספר שיחנך כמו תנועת נוער", אמר לי המנהל רותם "ולהוכיח לכולם שאפשר לעשות תעודת בגרות גם במסגרת חינוך דיאלוגית". בית הספר מנוהל כ"קואופרטיב חינוכי" שבו השותפים המרכזיים הם שני הקיבוצים של תנועת דרור ישראל, אשבל ורביד, יחד עם חברים ממסגרות אחרות של התנועה ומספר מצומצם של אנשי חינוך שאינם מהתנועה כלל. שיטת החינוך המרכזית כאן היא העצמה כלומר הגברת תחושת הערך והמסוגלות העצמיים של התלמידים דרך התנסויות וחוויות משמעותיות כדוגמת אילוף בעלי חיים, טיולים קשים ואתגרים לימודיים אישיים. לכן, בבית הספר גם מקפידים מאוד שלא לכמת הישגים ולכן אין ציונים וגם אין מבחנים. בפעם שעברה שפגשתי מסגרות של תנועת דרור ישראל עלתה שאלת הסתירה בין חינוך שמטרתו היחיד וחינוך שמטרתו החברה, אז שאלתי את רותם איך הוא מתמודד עם הסוגיה כמחנך.
- "קודם כל זו לא סתירה, זה מתח" הוא הפליא לדייק, "זה מתח תמידי שצריך לשמור. ואני תמיד משתף את התלמידים במתח הזה כי הוא מתח מפרה. אני אבוא אליהם בבוקר עם כתבות מהעיתון ואשאל אותם מה הם חושבים על זה כי הם חלק מחברה והם צריכים לזכור את זה. ובו בזמן אני מקפיד לחנך מתוך כוונה שהם ירגישו שכל אחד ואחד מהם חשוב וטוב כמו שהוא. אין משמעות לחינוך בלי לעסוק במתח הזה".
- "ואיך אתם מתמודדים עם אלימות במסגרת הזאת?"
- "אלימות זה עניין של גבולות ובהיבט הזה אנחנו אולי בית הספר הכי קשוח בעיר. אם ילד עובר על אחד הגבולות שלנו בדבר הכי קטן אין לי בעיה להביא משטרה והם יודעים את זה, הגבולות מאוד ברורים. מצד שני, בשבילנו חציית גבול הוא לא סוף של הדיאלוג אלא הוא תחילתו של דיאלוג - מצד אחד להעמיד את הילד באחריות למעשיו ומצד שני לשאול אותו ולהבין למה הוא עשה את מה שהוא עשה, למצוא איתו את הדרך שהוא יוכל לחזור אלינו"
החינוך המוזהב
יש משפטים שלעולם לא ציפיתי לשמוע ממורה.
במעלה צביה יש בית ספר 9 שנתי נפלא בשם "תבנית החינוך המוזהב" ובו לומדים ילדים מכל הסביבה. בית הספר כאן נותן דגש אדיר לפיתוח האישיות והאנושיות של התלמידים בד בבד עם היצמדות לתוכנית החינוך הממלכתית. המנהלת הרשתה לי להיכנס לאחד השיעורים של הכיתה הבוגרת (פה החלוקה לגילאים היא יותר אורגאנית וכיתות ח' ו-ט' לומדות רוב הזמן ביחד) ושם שמעתי כמה משפטים מאלפים.
- "אבל אני צריכה את זה!" אמרה למורה אחת התלמידות בנוגע לציון שהיא רוצה לקבל במבחן המתימטיקה שזה עתה הסתיים. להפתעתי המוחלטת המורה ענתה לה:
- "לא כל מה ש'צריך' הוא בהכרח חשוב. זה חשוב לך?"
בתחילת השיעור השיחה נסבה סביב "תדריך" של המורה בנוגע לטיול כיתתי שייצא מבית הספר לכינרת - ברגל. מדובר בטיול קשה למדי של מספר ימים שיכלול לינה בשטח בשקי שינה ואולי אפילו גשם. הייתי המום. כשחלק מהתלמידים העלו טרוניות וחרדות המורה ענתה להם: "כוחות הנפש עולים רק כשיש קריאה להם, אז מי שיושב מול הטלויזיה והמחשב כל היום לא מרגיש את כוחות הנפש שלו. בטיול אתם תגלו שיש לכם את כל מה שתצטרכו". לא האמנתי למשמע אוזניי.
במהלך כל השיעור שלאחר מכן הילדים הפריעו למורה בצורה מוכרת למדי מבתי ספר רגילים, אף שלא שמעתי שום קללה או עלבון. המורה הצליחה כמעט בקושי להעביר את מה שהיא רצתה להעביר ואני הרגשתי מעט מאוכזב- הנה גם בית ספר רגיש, אנושי וחכם כמו זה לא מצליח לבנות משמעת סבירה מספיק כדי להעביר שיעור. או שאולי הנוכחות שלי גרמה להפרעה ולהתרגשות?
בסוף השיעור ניגשו אליי לא פחות משלושה תלמידים, כל אחד על דעת עצמו, כדי להתנצל בפניי על איך שהשיעור נראה. "בדרך כלל אנחנו לא מפריעים כל כך, היינו ממש לא בסדר הפעם..." אולי בכל זאת החינוך הזה מוזהב...
אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
בחלק הבא: בחוג לחינוך במכללת תל חי
קריאה נוספת:
- מיכל המנהלת של "שיח" ממליצה על הספרים "מקום לגדול" ו-"פינוקיו יורד מהפסים" של דני לסרי כמבוא לחינוך הדיאלוגי
- רותם המנהל של בי"ס "אדם, חברה וטבע" ממליץ על "הדיאלוג" של מרטין בובר ועל ספריו של פאולו פררה: "פדגוגיה של מדוכאים" ו"פדגוגיה של שחרור".
