‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת התרבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת התרבות. הצג את כל הרשומות

אשראם במדבר

תקציר:
אני נוחת ברייב הגלקטי באשראם במדבר
לשלושה ימים של זרות
שחרור, פקפוק, הרהור
וטרנסים בלגאנים לפנים

נחיתה
לבסוף אסף אותי גבר ממוצא רוסי כבן ארבעים שנראה היה בתחילתה של נסיעה ארוכה מאילת צפונה, מבדר את עצמו בצפייה-תוך-כדי-נסיעה בסדרת טלוויזיה רוסית בטאבלט שהוא הניח על הדש-בורד. הוא לא הסתכל על הכביש כשהוא נסע. איך הוא בכלל ראה אותי?
וכמו שנאספתי כך נחתתי בצד הכביש המאובק והלוהט ביובש של עומק המדבר, פטה מורגנה מרוחה לפנים כמו מסטיק שנמס ופס שחור מפויח כמו סדק של פה חָרֶב שנוחר מאחוריי. פניתי מזרחה אל כתם הירק הרועש ושמו "אשראם במדבר". 
בירת הניו-אייג', כמצופה, היא אי.
נכנסתי ומיד נתקלתי בזוג מחייך שאיחל לי הנאה- הוא בחזה חשוף עם קעקוע תבליט ספירלי על כתפו, אפריקאי שכזה, והיא בראסטות וגופיה שכיסתה רק מלפנים והשאירה מאחור רק קשר פרפר רופף.
איך לתאר? במה להתחיל? רסטות, נזמים, חיוכים מתנדנדים ולא ממוקדים, הנהוני הסכמה עם קצב עמוק ומרעיד שזולג ממעבה הכפר. עצי שיטה באורות דיסקו. בלי חולצות, יחפים ועם נעלי אדידס, אולסטאר כפכפים וסנדלי שורש, חצאיות, שרשראות וצמידים ותספורות ועגילים ונזמים משונים ושרוואלים. בדים מתוחים על גרילנדות בין הדקלים, כפות תמרים בין קירות הבוץ ודשא צמוד למבנה היביל הצבוע בציורים פסיכדליים. נשים בהריון, זקנים, ילדים מתרוצצים ערומים בין אוהלי טיולים בכל הגדלים. חזיות כאן אינן חזון נפרץ והחזון אכן, לפעמים, נפרץ. אנשים רוקדים יחפים במעגלים וקבוצות לקצב תופי דרבוקה שבטיים, נערות יחפניות בשיער פזור מעגלות מותן באוויר בקצב הדאב-סטפ. גרמניות, ספרדים, צרפתיות ורוסים-ישראלים. אני מאוהב.
לבגדים כאן אופי מיוחד מאוד - מובחן אבל חמקמק, זרוק וחופשי או בעצם מוקפד בלהיראות כאילו איננו חשוב. כלומר, חשוב כאן להראות שהחומר איננו העיקר. אבל, מצד שני מצאתי גם מכנסי שלושתרבעי של חופי ים ומעליהם גופיות אייטיז שכאלה שבראשן תספורות קצרות של נוער הטלוויזיה הראשל"צי המוכר. נראה שהקהל כאן מעורבב משני סוגים- אנשי הניו-אייג' ואנשי מסיבות ה-RAVE. שתי תופעות דומות מאוד אבל גם שונות, ההבחנה ביניהן כרגע נראית לי בעיקר באופנה, אף על פי שהאוכלוסייה השנייה היא ברובה בנים.
תאורה לא אחידה עם תכנון כפר משונה ערבבו יחד אווירה של מבוך, עודף הגירויים והפרצופים היפים והמחייכים רק הוסיפו לבלבול והעיצוב החכם אפשר למאות אנשים להתכנס ובכל זאת לא להרגיש שהחוויה "המונית" מידי.
יצאתי לסיבוב והגעתי די מהר ובפתאומיות אל קצה האי איפה שעמדה כיפת "דום" גיאודזית גדולה עטופה בד לבן ובו חלון למדבר שהתגלגל עד להרי אדום, מרחב מישורי מלוא אופק הידיים הפרושות ובו נקודות של אנשים שנשפכו לתוכו מהאי הירוק בטפטוף מידלדל שהתחלף בהדרגה בעצי השיטה. צלילי הדיג'רידו נישאו על רוח הערב המדברית הגוברת עם הבהובי חליל ושירה נשית צוהלת, אי-שם להקה מרקדת הפריחה בועות סבון ענקיות וצבעוניות שהתערבלו באוויר והתרוממו בשלווה אל ההרים, נישאות על קולות השירה ומקשטות את הרגע בתחושה של התרחשות מיוחדת.
בנקודה הגבוהה הקרובה מישהו סימן באדמת הלס ספירלה ענקית ע"י סיקול אבנים והתיישב באמצעיתה על כיסא בית-ספר ישן ועקום, פורש ידיו לצדדים כמו שואב אנרגיה או מהשקיעה שלפניו המדליקה מאחוריו את הרי אדום או מהלילה המתגלגל בּרוֹךְ מאדום אלינו, מחשיך את המישור מכחול, לסגול עד לאפילה זרועת הכוכבים ושטופת הרוח.

זיקית מבוהלת בחולצה מכופתרת
קצת לפני החושך, בעודי יושב וכותב במחברת התיישב לידי נדב לשיחה.
במקור מענתות, נדב למד כאן באשראם מדיטציה אקטיבית של אוֹשוֹ ואז נשאר עד למועד בלתי ידוע, התוכנית היחידה לשוב בתחילת אוקטובר ללמוד חינוך במכללת תל-חי בקריית שמונה וללמד אושו במטולה. עיניו בורקות, נדב עשה רושם של צעיר שמח, רגוע ושלם עם עצמו. הנינוחות של גופו הורגשה דרך השולחן והאוויר והדהדה בי בעוצמה.
כמה שהרגשתי רדוף! עסוק, טרוד, דאוג, חרמן, רעב, עייף, חצוי, לבוי, מיואש, מתוסכל ומבולבל, כל מה שנדב הוא לא! בעודי מדבר איתו הרגשתי כמו גוש בגרוני איך זמן רב מידי נשאבתי לתחבורה הציבורית לארנונה לחוזי שכירות-מילואים-הגרעין האיראני-ביטוח לאומי-ציוני פסיכומטרי ונכנסתי לעווית של זיוף. קיוויתי שאצליח להתחבר מהר למקום ולאווירה כדי שלא להפסיד ואולי להצליח להבין מבפנים את הסצנה אבל המאמץ להתחבר דווקא ייצר בי בדידות וכמיהה לחיזוקים- שאני בסדר, שאני כמו כולם, שאני "זורם".
עוד מעט יגיע אלעד ותהיה לי מעט חברה, חשבתי, בעוד השיחה עם נדב הולכת ומאתגרת את כוחות הזיקית התרבותיות שלי. אז יריתי מטח ארטילרי של אש משתקת של פילוסופיה בשקל, מקורית מספיק כדי שהוא לא יזהה אותה וטבולה בידענות במידה ומושגים אופנתיים במידה כך שההתנשאות המשתמעת תעבור בסך בלי הפרעה. חצי קניתי אותו, לא בטוח. הוא מצידו נשם עמוק, הביט סביב, חייך ובכל זאת הזמין אותי לנגן איתם מוזיקה במדבר תוך שהוא משאיר לי פתח לא לבוא, מרגיש שאני חצוי, קצת "לא זורם". רק הערכתי אותו יותר.
בשיטוט בין האנשים המגניבים והנערות היפות נזכרתי ביוליה מגינת שלום שאמרה לי שהניו-אייג' היא בדיוק כמו כל דת אחרת. כי כמו לכל דת, יש גם לתרבות הזו מדים (רק טבעי וחופשי, אסור מותגים!), יש לה שפה פנימית ומושגים ("אתה חייב לשחרר את המיינד שלך, הוא קבור בתוך הסיסטם"), יש לה קודי אכילה (צמחונות על גווניה), יש קודי תפילה והתנהגות ויש גם דעות קדומות וכפייה תרבותית ונוהגי אישות ואיסורים וטאבואים. חולף בין כל הדמויות הרבות ראיתי בבירור את הזרות שלי והרגשתי בחדות בין השיחות הקלילות איך גם בין החמים וה"מקבלים כל אדם כמות שהוא" כביכול אינני מקובל כלל, כי אני עם תיק משוכלל, כי אני לובש מכנס קצר דגמ"ח וחולצה מכופתרת, משובצת לא פחות. כי אני מסופר קצר, כי אין לי מבט מתנדנד וארשת של "התבוננות פנימית" אפופה ולא ממוקדת, כי אני נראה "סחי". 
אוי ווי.



חוויה של חיבור
מתוך שהחלטתי לעבוד על עצמי שאני בעצם ב"אמצע הסצנה" ושאם אשכנע את עצמי כולם יהיו משוכנעים לא פחות, מצאתי את עצמי מהר מאוד יותר ממשוכנע או משכנע. מצאתי את עצמי מרפה ומתמסר, מרחיב חיוכים ומעגל תנועות גוף, מצאתי עת עצמי כעבור יומיים כשכבר אינני מוצא את עצמי, רוקד במבט למעלה עם עיניים עצומות ומבין בעצם על מה כל המהומה. הסיפור כאן הוא סיפור על שחרור.
הכל מתחיל באמת בטקס הפתיחה. קצת לפני השקיעה התכנסו כשלוש מאות איש מתחת לציליה הצחורה, על המחצלת הלבנה הגדולה ומול המזבח הגדול - עמדת הדי-ג'יי. מסביב לרחבה נתלו סמלים צבעוניים ומשונים לרוב, חלקם סמלים גלקטיים אותם זיהיתי מהתקופה בגינת שלום וחלקם זרים לי מאוד, כולם בוודאי עמוקים ורבי משמעות חסרת חשיבות לקהל הרחב שפשוט יפה מכדי להתעניין במשהו שאינו עצמו. הבטתי באנשים מרותק.
הכהן הגדול עלה לבמה בלוויית מספר משרתים בקודש, הניח את כתר האוזניות על ראשו והחל עורך את המזבח. המוזיקה הוחלשה מעט והקהל שחש שמשהו מתחיל החל מריע ומיילל. במקום להתחיל במילים בחר הדי-ג'יי לתת למוזיקה שלו לתת את הטון ובמיומנות רבה החליף בהדרגה את המוזיקה לצליל עמוק בקצב קבוע ודופק המבשר על התרחשות קרבה. ההתרגשות בקהל גברה. קול גברי התגבר בהדרגה מתוך הרמקולים, נושא מילים באנגלית- "in the begining god created... the heaven... and the earth..." אנשים התחילו להתרגש באמת ואז כשהקול האלמוני דמוי אלן ווטס הגיע ל"let there be light" קצב הטראנס התפרץ לפתע וכל הקהל התעורר לתנועה משוגעת, מייללים אל הירח, רוקדים כמו נרקדים, מריונטות על אקסטזה, "יאללה בלגאן!", מתופפים עם הרגליים, מנערים את הראש, מזיזים את כל הגוף בבת-אחת בלי מעצורים לשמע השילוב המופלא- קצב שבטי עם צלילים אלקטרוניים.
לאחר משך זמן לא ברור בכלל קצב הטראנס ירד ונחלשה המוזיקה, הקהל נרגע והרפה, השאמאן הגלקטי-אלקטרוני הרים את המיקרופון שלו וביקש מכולם להחזיק ידיים ולפתוח מעגל גדול. עכשיו כולם רואים את הפנים של כולם ומרגישים לפתע שותפות משונה שלא אופיינית במסיבות, אולי מרגישים לרגע כמו שבט אמיתי.
אבל אין מקום לעדינות, הכל חייב להיות טוטאלי והשאמאן המשיך וביקש יותר חיבור, יותר קרוב, וכולם הסתובבו במעגלים וחיבקו זה את זה. הכהן אמר "כולנו אחים ואחיות. הנה אח שלי! כולנו ביחד, אחד בעצם, חולקים את החיים האלה, חולקים את הכדור הזה..." אנשים יללו אל הירח "אה-הו! אה-הו!" וחזרו למעגל הגדול, הפעם מחזיקים את הידיים למעלה. צליל הגיטרה התגבר ברקע וזוגות נכנסו למעגל ורקדו בתוכו. עוד ועוד אנשים הצטרפו למעגל הגדול והוא גדל כל כך שכבר לא היה מקום על המחצלת להכיל וכשלוש-מאות איש, כולם שמחים ומתרגשים עמדו זה מול זה בריגוש. עמדתי איתם מתקשה להכיל את הפער שבין החיבוק העצום שחשתי והעובדה שבעצם כולם כאן זרים לי לחלוטין. ריח של גראס. עושים ביחד אוהם.

"יאללה טרנסים בלגאנים!"
"מה באנו לעשות??", צועק הדי-ג'יי. "לעוף, טראנס! לרקוד, בלגאן!" צעקו לו חזרה. אחד צעק "לחפור!" ובתוך גל הצחוק ענה הרב-מג של צלילים "לא, לחפור זה נעשה אחר כך...". לי כבר הספיק ורציתי לצאת מהמעגל אבל כנראה שפשוט לא הייתי מאוקלם כי השאר המשיכו לשלב הבא בו הם התחלקו לזוגות ודיברו. הכהן הסביר באהבה רבה ובחום: "לא רק מה נשמע ואיכקוראים: חלומות, שאיפות, הוקרות וכולי. כי מתי יוצא לנו באמת לפגוש אנשים? אנחנו רואים אנשים כל הזמן אבל מתי יוצר לנו באמת לפגוש? לראות נשמה?"
עוד כמה רגעים ואז מתחיל הרעש! יהה! כולם חזרו לריקוד המשוגע והפרוע, האקסטטי. הבטתי בקהל וחשבתי לעצמי שטרנס הוא ריקוד של בנים... נטו חוויה של עצמי, נראה שהמטרה שלו היא להתעלם מהסביבה, למעשה למחוק אותה לחלוטין, בלי שמץ של עדינות, יופי או יצירה. מעין ביטוי אגרסיבי של היצר הבסיסי להיות. ואוו איזה ריח של גראס. אני שמח. כולם סביבי מנופפים איברים ויש כאוס שמח. מעל הרעש שמעתי את השאמאן אומר "בטראנס מזה קל לזכור שכולנו אחד!" ואז שוב חוזרים אל המעגל. השאמאן המשיך: "לשחרר את כל המיינד וכל האשליות, להיות רק כאן ועכשיו, אנשים יפים עם העוצמות שלהם." מדברים על בעיות בסיסטם, ומסכמים ב"הייה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
"...זאת מהפכה תודעתית! זאת מהפכה של אהבה, של חופש, מהפכה של אחדות. לא, זו טרנספורמציה, לא הפיכה!"
"...אני רוצה לשתף אתכם במשהו שחשוב לי, וזה די מרגש אותי, גם להיות כאן וגם לדבר איתכם. זכינו להיות בדור מיוחד, הולך להיות משהו מעניין במציאות שלנו בקרוב. כי היום אנחנו רואים, יש בעיות בסיסטם: הסטרס, המצוקה החברתית, בכלכלה, באקולוגיה, בטבע, בחיבור שלנו עם עצמנו... אנחנו מתכוננים לשינוי שיהיה, זה לקום ולקחת אחריות ואנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד, 2012, הרבה נבואות, הרבה אנרגיות גבוהות. אנרגיות של שינוי אבל גם של הרס. אבל זה לא משנה. כי כל אחד צריך לקום ולשנות ולקחת אחריות ואז יהיה פה אחרת.
"...הסיסטם יכולה לעבוד על אהבה! אפשר לבנות עולם על "ואהבת לרעך כמוך", זה אפשרי, אין סיבה שלא, רק צריך לרצות את זה ולעשות, עכשיו זה הזמן..." סוף סוף הגיע הזמן ומעל הבמה הדי-ג'יי נתן את האות לפתיחתו הרשמית של האירוע: "...תודה לספיריט! אני מודה לנו על ההקשבה! יאללה הנענו פרידום סטייג'! יאללה גלעדי, תן לנו בראש!"


"הזוי"
יום למחרת אני מתאושש, יושב ושואב את אור היום עמוק לתוך התודעה כדי להאיר לתוך הפינות המעורפלות של ליל אמש, תחושה של התעוררות מחלום אחד לחלום אחר, לתוך מציאות שלא ממש מתחברת עם עצמה. תענוג! למעשה, הבנתי בדיוק מה המניע ומה הסיפוק. כל המסע חיפשתי שיקרה לי משהו, לא ברור מה, משהו, "יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" והנה הקסם, מוגש על מגש של רעשים חזקים, בגדים מוזרים ואי של חיוכים וחיבוקים באמצע המדבר. קמתי בבוקר והמילה היחידה שהצלחתי למצוא למה שסבב אותי הייתה המילה המרופטת "הזוי". מה בבלבול שלי עשה לי כל כך טוב? מה בבלבול הנהדר הזה נתן תחושה של לבלוב כה מחייה?
במובן מעט מופשט, אולי מופשט מידי, מצאתי רצון לשבור את המציאות "הרגילה". אצל חלק מהאנשים פה הרצון הוא מתוך כעס, אצל חלק מתוך סקרנות, אצל חלק מתוך אהבה. אבל מהשיחות עם כולם עולה שהרצון מתחיל בידיעה העמומה, הכמעט לא נוכחת, שיש משהו מעבר למציאות הרגילה, ואותה הידיעה מרגישה שהיא הגיעה ליעדה רק באותו הרגע של ה"הזוי", של ה"מה קורה פה?", של ה-"איפה אני?" ואז הכל מרגיש חדש, נקי ואמיתי והרגע מזדקק ומיטהר. "רק פה אני מרגיש שאני חי" אמר אחד, ואחרת "אתה לא מרגיש איך הכל פה אמיתי יותר?". תחושה של שחרור עמוק ממשהו רחב וסמיך מנשוא יחד עם חיות מרעננת של שינוי אמיתי. אמת או שקר?
החוויה ברייב נדפה ניחוח משכר של "חיבור". המילה הזו הדהדה לאורך כל שלושת הימים מכל שיחה, מכל פינה כמו מנטרת הארי-קרישנה, ולא בכדי. כולם באו לפה עם כוח מניע דומה - שאיפה לחיבור אקסטטי וטוטאלי, שאיפה לחוויה של אחדות מלאה עם אחרים, עם הבריאה, עם עצמם, עם הטבע... עבור כולם החוויה צריכה לסוב סביב הטראנס. טקס הטראנס הוא טקס מטהר. כל אחד לוקח את הסם האהוב עליו ונכנס לרחבה בדיוק איפה שהווליום מתאים ורוקד עם עצמו, רק עם עצמו, עד שהוא שוכח את עצמו. חיבור מתוך ביטול, טראנס-נירוואנה-אינסטנט-סטייל, ועוד להראות מגניב תוך כדי. גאון מי שחשב על זה.


יתום
אחת משיחות האקראי הייתה עם בחור בשם נדב (נדב אחר כמובן), צעיר שמנמן שמאחורי משקפיו הדקים התרוצץ מבט מבוהל ומסנוור. שאלתי אותו איך הוא התחיל בסצנה.
"אני יתום מגיל שבע-עשרה, עזוב סיפור עצוב אתה לא רוצה לדעת. משפחות אומנה, בלגאן בבית ספר. חיים קשים, כן? אבל נשארתי אופטימי. וואלה לא קל, אה? לא, בטח. ניסיתי להישאר במסגרת וזה... אז הסתובבתי קצת. לא התחשק לי בית ספר, למה למי היה מתחשק, לא ככה? עבדתי קצת גם פה באילת וזה. דווקא אחלה של תקופה הייתה, עוד נשארו לי חברים בעיר מאז. קיצר מה עושה ילד שיתום מגיל חמש-עשרה, מה? אז כשהייתי כל השנים האלה לבד התחלתי לעשן. זה עוד בקטנה. והתחלתי להסתובב עם חבר'ה וואלה היום אנ'לא יודע אם הייתי מתחבר איתם שוב. ומעישון כזה לעישון אחר, ומפה לשם ועניינים ואני כבר בתחילת התיכון עמוק, מה-זה עמוק, ב-ת-ח-ת של הסצנה. אם חייבים סמים בשביל הקטע? וואלה תראה דוגרי לא אבל בת'כלס כן. הרוב פה עם גראס, זה הכי סבבה, ויש את הסחים שעושים סטלה מאלכוהול אבל זה פחות טוב. פה ושם יש כאלה שעל אסיד וזה אבל אחי תתרחק מזה זה הכי סרט.
רגע תגיד, כמו שאתה רואה אותי עכשיו בן כמה אני נראלך? וואלה אתה לא רע. עשרים וארבע. מגיל שש עשרה אני יתום. אז כמה זה יוצא, שמונה שנים? מה, מה קרה? סרטן ותאונת דרכים...
אבל זהו, עכשיו אני יוצא מהסצנה, אין-אין, אני נוסע לקנדה ללמוד רפואה, אוניברסיטת טורונטו... תגיד, אני נראלך חכם? הא? רואים עליי? 720, איי-קיו מאה שישים, באמא'שלי. לא, אחי, אני מקרה של מבוזבז, בטח, עם כאלה חיים. לקח לי כמה שנים להתיישר אבל אין, עכשיו אני טס לקנדה וגומר עם כל החרא הזה."
השומר מחברת האבטחה עם המבטא הרוסי הסתובב אלינו וביקש שיחת טלפון כדי לקרוא לחילוף שלו ולסיים את המשמרת. נדב שלף ראשון. "וואי, וואי, יא אללה מלא שיחות שלא נענו מאמא. יו, תראה, היא התקשרה איזה עשר פעמים... מה אתה אומר, מתי להתקשר אליה? לשלוח הודעה? וואי היא תדאג... טוב נו אני אשלח איזה אס-אם-אס..." עמדתי המום. "אז מה, אתה צעיר פה בסצנה, הא? קבל עצה אל תיכנס לזה אחי. זה לא טוב."

נכון שזה טוב?
מה מניע אנשים להתחבר לזרם הזה, איזה צורך? כל אדם שראיתי דיבר אליי ממקום אחר. אמנם כולם השתמשו באותן המילים- "חיבור", "זרימה", "שלווה", "אחווה" וכיוב' אבל היה ברור שבעוד עבור חלק מהאנשים המילים היוו קשר והסכם, עבור אחרים הם היו לא יותר מאשר סיסמת-כניסה ומס. מה הצד העמוק והמהותי ומה הצד הבינוני של התרבות הזו, תהיתי, ומה מביא את האנשים השונים האלה לאותו המקום? אולי המכנה המשותף המניע של האנשים לכאן הוא תחושה ברורה שהחיים האלה צריכים להיות אחרת ושמשהו באורח החיים שלנו אינו מכוון ואז הם מחפשים עד שהם מוצאים משהו ש"מרגיש נכון" ונאחזים בו, לפעמים מבלי להתעמק ולשאול אם אולי הם בעצם התכוונו להגיד "מרגיש טוב", ולא "מרגיש נכון".
"נכון", "טוב", מה זה משנה? אמנם האבחנה בין ה"נכון" לבין ה"מרגיש טוב" היא אבחנה שמעט מאוד אנשים בקהל כאן היה "זורם" איתה, כי הוא מניח השגה וניתוח שאינם אינטואיטיביים או רגשיים, כי הוא מגיע מה"מיינד" שכידוע הוא האשם לכל הבעיות ב"סיסטם" אבל במהלך השיטוט באשראם התחוור לי שזו לא סתם אבחנה מילולית, זו אבחנה עקרונית.
כי כשאנשים אמרו לי כמה המקום "מרגיש להם נכון/טוב", כלפי איזה חלק בנפש ה-"מרגיש טוב" התייחס? האם זה היה כלפי המקומות הפנימיים, העמוקים והחשובים של החיים או האם זאת הייתה תחושת "טוב" שנענתה על ידי מקומות רדודים ואנוכיים? ואני, האם כל מה שקרה לי באי הרגיש לי "נכון" כי הוא התייחס לעומק של החוויה שלי כבן אנוש, לשאיפות שלי וליחסים הוגנים ואמיצים עם אנשים אחרים או האם זה הרגיש "טוב" כי כולם חייכו אליי, כי צרכתי המון חומרים וכי המיניות ליטפה לי את החושים?
עוד לא פסקתי וכנראה שלעולם לא אפסוק כי כך או כך, סיכמתי לעצמי, רוב הקהל שזרם דרכי וסביבי בעודי שואל לא הגיע הלום מבלי ששמע את הקול קורא לו ומבלי שפסע בצעד האמיץ לקראתו ויצא לדרך. הקהל שפגשתי כאן הוא קהל של חָפַּשִים, רק אנשים כאלה יגיעו לכאן, מי עמוק יותר ומי אדוק פחות, מי משכיל יותר ומי מודע פחות, כולם מחויבים אך ורק לכיוון שמבטיח להם שחרור.
כמה פרצופים יפים, כמה צדודיות מושכות וקצת מוזיקה טובה ונזכרתי להזכיר לעצמי להרפות ולחשוב על כל זה אחר כך...

בשביל חיבור צריך חבר
פתאום אלישע! איזה כיף! זאת כבר הפגישה השלישית שלנו - בפעם הראשונה בגינת שלום שמעתי ממנו על כתיבה בתקשור ועל הספר שהוא כתב, בפעם השנייה בטיול לקטים הוא ריגש אותי עד דמעות בווידויים שלו על חיי המשפחה ואהבתו לילדים ונגע בעומק נשמתי בדיבור הפתוח שלו אליי ועליי והפעם הוא הפיל עליי פצצה - הוא פירק את משפחתו ויצא אל הנדודים. לכאן הוא הגיע כדי להעביר סדנה ביוגת צחוק.
המפגש עם אלישע הזכיר לי מהי עוצמה של רוחניות אמיתית, מהו אומץ רגשי וכמה עמוק יכול להיות חיבור בין שני אנשים ובבת אחת, כמו נביא בקהל של נזירים או כמו במאי בקהל של שחקנים הוא האפיל לחלוטין על כל שאר הדמויות באשראם. שוחחנו בבולמוס על רגשות עמוקים ועל חיפוש רגשי-רוחני כואב בשילוב הומור מעט נוירוטי אבל רך ומחבק.
אלישע הרגיש מיד את מטען העצבים שהבאתי איתי ושעמוק בתוכי אינני רגוע וכחבר טוב ידע גם להניח לכך.
הלכתי איתו לסדנת הצחוק, ומסיבה לא מובנת לי התגבר בי חשש.
יוגת צחוק. אני מבין מתוך הרוגע כמה העמסתי על עצמי, כמה כבדות יש עליי ביום-יום. פה כל מה שמעסיק אותי זה הרגע והאנשים. הרוגע הזה נעים, לוקח לו זמן לשקוע והוא מדהים. אבל מתוך כך ברור לי שאני נמשך תמידית, עקבית, לפוליטיקה, לאקטואליה, לאחריות הציבורית. זה כנראה הכיוון שלי, והרוגע הוא החופשה.
והנה האמת של המקום הזה - כל האידאולוגיה, כל התרבות, הכל נוצר בדיוק בשביל זה- שאנשים יוכלו להגיע, להירגע ולהרגיע, לשחרר, לוותר ולהרפות. ורוב האנשים כאן לא מתבלבלים בין החופשה למציאות ולא מערבבים אבל כמובן שצריך את אלה שכן כדי לתת חיות לעניין.
החשק ירד ואני ויתרתי על המסיבה של שישי.



סרטים רעים
סופו של הרייב הגיע ולמען האמת הגיע בזמן. מצאתי עצמי עומד בטרמפיאדה לכיוון דרום מיואש מול הארמדה השועטת צפונה של רכבים מכל הסוגים, כל אחד מהם מספר סיפור: חבורת החיילים בחופשה עם המאזדה של ההורים, הזוג הצעיר בפיאט הקטנה והחבוטה עם המזרונים הקשורים לגג, "רוחניקים של סוף שבוע" עם רכב החברה המלוקק, המשפחה ההיפית מהגליל עם המיני-וואן עמוס הסטיקרים.
תוך כמה דקות הצטרפו אליי שניים בערך בגילי ומתוך הפליאה ההדדית על הכיוון המשותף דרומה השיחה התגלגלה כך שתוך זמן קצר נקלעתי למשחק כוחות משונה עם אחד מהם. הוא שחקן בהתלמדות והוא "רוחני מאוד", כך נראה, והוא בחן אותי כדי לראות בדיוק כמה מואר אני לעומתו. לרגע לא שמתי לב ונשאבתי היישר לתוך הבוץ. אני יותר מואר. לי יש מסקנות עמוקות יותר. לא, המסקנות שלי כל כך עמוקות שלא ניתן לתארן במילים ובוא נראה אם אתה מבין על מה אני מדבר. ובכן, בדיוק ברגע בוא הבהבה אצלי נורת הגועל נראה היה שהוא הגיע למסקנה. אני אכן ראוי להיות בחברתו. רק שמאותו הרגע הפכתי כנראה להיות בבת אחת ובו-בזמן גם פחות מעניין וגם מאיים והשיחה נשמטה אל תוך עננה של יוהרה, רגשי נחיתות וכעס. חברו המחויך והצנוע החזיר את הכל למידות סבירות ואני למדתי בשקט את הלקח.
רגע, מישהו פונה דרומה... לא לא לא! מה הוא עושה?! הקטנוע הדהוי התפרץ לכביש בהתעלמות מוחלטת מנתיב ההשתלבות ומהמכונית השועטת בצפירות פאניקה דרומה וזגזג אל השוליים עד לטרמפיאדה. "מישהו רוצה טרמפ לאילת?" שאל נדב, עיני העגל שלו נודדות קרועות מבעד למשקפיו ובוהות כמו לא יודעות באיזה כתם שמולו להתמקד כדי ליצור קשר עין. שתיקה מביכה קפאה בגרונותינו. מי יגיד לו שהוא אידיוט ושאסור לו לנהוג? לפני שמי מאיתנו ארגן את דבריו הוא המשיך כמה מטרים קדימה ושאל בתחנת ההסעה איפה שישבו עוד כמה צעירים. אלה החליפו איתו כמה מילים והוא המשיך לדרכו.
- "תגידו, אתם מכירים אותו?", שאלתי. 
- "מה, אותו? כן, בטח. גנוב על כל הראש."
- "הוא הציע גם לכם טרמפ?"
- "כן. אבל מה אני מצ'וגע לעלות איתו? ועוד בלי קסדה? אחי אני ראיתי אותו לפני איזה שעה לוקח אסיד עם עוד כמה חבר'ה. הוא דלוק עכשיו על כל הראש."
- "אתה לא רציני. למה לא אמרת לו משהו?"
- "אני? למה מה אני אגיד לו?"
גוש עמום של חרדה התמצק באמצע הגרון שלי. "הוא ילד גדול", ניסיתי לשכנע את לעצמי. "הוא יהיה בסדר..."
לבסוף עלינו אני ושני החברים, הרוחני והרוחני-באמת, על טרמפ עם גרושה מצרפת בגיל העמידה ובין הדיבורים על אילת ועל החיים ועל ילדים ועל נישואים וניאופים וגלידת פיסטוק, בעיקולים היורדים אל הערבה ראינו ניידת חונה בצד הדרך עם קטנוע מוטל לצידה על הסלעים מוקף גבבות של תחבושות לבנות מפרפרות ברוח.

בדרך החוצה
השיחה ברכב הייתה נעימה, נינוחה ומרתקת, טבולה ברמיזות מיניות משעשעות עם הרבה הומור עצמי מדויק.
במהלך השיחה שמתי לב שאחד החברים כינה את הפסטיבל בכינוי המוכר "גדרינג" (GATHERING) וזאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הכינוי שהכוונה שלו היא לדמות לכל האירוע אופי של כינוס של שבט כלשהו. האם יש כאן אירוניה? כי אמנם מצד אחד תרבות ה-"ניו-אייג'" היא תרבות גלובאלית ששואבת תכנים מכל רחבי הפלנטה אבל מצד שני החוויה מנסה לחקות את שיא הלוקאליות- השבט, הכינוס השבטי, מדורת השבט. האם זה לחיות פנטזיה או האם זו יצירה של מציאות חדשה? האם יש כאן תיקון של ההווה או בריחה ממנו?
השיחה התגלגלה הלאה וכולם התפעלו מתחושת החיבור והזרימה שהייתה, והייתה באמת. אבל מהי נקודת החיבור? האם החיבור צריך בכלל להגיע מהמקום האישי? למה לא מהמקום הגלובאלי, החברתי, האלוהי? מצד אחד עמדה בי התחושה שהתרבות הזו מתייחסת לנקודות חיבור רדודות יחסית אבל מצד שני זה באמת הרגיש נעים יותר מכל מסגרת אחרת. הנחמדות לא הייתה מוזרה, האדיבות הייתה מובנת מאליה והקשר הידידותי מהיר, קליל ולא ציני. אבל איפה הפער?
כי אם הרגיש לי כל כך "טוב", למה לא הרגיש לי "נכון"? אולי כי שחרור אין פירושו חופש, הבנתי לבסוף. ומתוך כך התברר שכל הפסטיבל הזה הוא בדיוק כך, רק פסטיבל, ושאין כאן כל רעיון חדש אלא רק תרבות נגד, הפוגה זמנית, גלולה רוחנית עשירה שאנשים בולעים בדיוק כמו שאר סמי השעשוע. אבל האם יש משהו אחר? 
דוהרים דרומה אל העיר, מבטי נשאב אל הרי אדום הבוערים מעבר לזגוגית ונפשי יצאה אל המדבר העתיק שלחש מעבר לחלון את דעיכתו המהורהרת אל תוך הלילה.




מדיר אל אסד לאשבל


תקציר:
אני יורד דרך הערפל לקפה בדיר אל אסד
ולומד על היחס הערבי לאדמה.
בדרך דרומה אני מבין משהו על הכבישים שלנו, 
שומע דעות שונות על נפיצות המצב בגליל
ומקבל תשובות למועקות פוליטיות


דיר אל אסד
יצאתי מקיבוץ פלך בבוקר סגרירי וערפילי מאוד וירדתי דרך מתלול צורים אל הכפר דיר אל אסד (משהו שקרה בדרך). עברתי באחד הרחובות בכפר כשפועל בניין שראה אותי וכנראה ריחם עליי קרא לי אליו והזמין אותי להיכנס אל אתר הבנייה לכוס קפה. תוך מספר רגעים הסתערו עליי פועלים מכל הכיוונים והציעו לי ופלים, תפוזים, תפוחים וקלמנטינות אותם הם העריפו בקלילות עד שלא נשאר לי מקום בכיסים, בתיק או בידיים לשאת אותם ואז שאלו שוב - קפה? תה? לא עבר מצמוץ מהנהון וכבר הייתה בידי כוס חמה ומֱחַיָה של קפה שחור סמיך ומהביל.
הבית עצמו רחב מאוד, בעל ארבע קומות והוא נמצא בתהליך בנייה כבר קרוב לשבע שנים. נוּר- בעל הבית, נצר גאה לחמולת אסדי שעל שמה קרוי הכפר, לא חוסך דבר בהקמת הארמון המשפחתי אותו הוא מתכנן להוריש לשני בניו התאומים. הקרקע (אצל הערבים יש לומר "האדמה") היא בבעלות משפחתו מזה כמה מאות שנים ורשומה בטאבו עוד מימי הטורקים. למה לא להקים את הבית במכה אחת? למה בשבע שנים? "זאת האדמה שלי. לא טוב לתת לאדמה לשבת ככה בלי כלום". ומה בינתיים? "בינתיים אני יושב אצל אח שלי. הוא נתן לי קומה ואינשאללה עוד מעט נעבור לפה".
פה אני מבין כמה שונים מהותית סדרי העדיפויות בין החברה הערבית והחברה היהודית. אצל הערבים, מסביר לי נור, "כבוד של האדמה זה כמו הכבוד של האישה. אתה לא ככה סתם עוזב אותה והולך לאחרת. אתה שומר עליה ואז היא שומרת עליך, לא כמו אצלכם היהודים- הבן בכרמיאל האבא בחיפה האחות בבאר שבע והדודה באמריקה". אז לא חשבת אף פעם לעבור לגור בכפר אחר, אולי בחיפה? הוא מחמיץ פניו, "מה פתאום" ומצקצק. מהארמון שנבנה לנגד עיניי אני מבין שאת כל יהבו, זמנו, מרצו והונו משקיע נור בבניית הבית ומשקיע מחשבה לטווח ארוך. "אתה רואה? הקומת עמודים פה למטה זה בשביל אחר כך שיהיה לנכדים, בינתיים אני לא בונה. שהבנים יחליטו". המרחק בין הבית של נור לטיפי של גינת שלום נראה עכשיו כמו מרחק שנות אור זה מזה... דקה לפני שאני עוזב נור מצייד אותי במסר לאומה היהודית- "ותגיד לכל היהודים שאתה פוגש שלערבים פה בארץ אין ויכוח, רוצים שלום תגיד להם".


על כבישים וחומות
בין דיר אל אסד לכרמיאל משתרע חלל לימבי, מרחב-בלי-שם של רִיק נופי תלוש, ואקום אורבני- הכביש המהיר. כבר מפאתי הכפר חשים כיצד החיים אוזלים ומתרוקנים בהדרגה כמו אטמוספירה שמידלדלת ככל שמתקרבים אל החלל הבינעירוני. 
במרחב הביניים הזה מציאותו של בן אנוש היא טעות זמנית- אין כאן חיים או אנשים ואפילו האוויר פה זר ומסוכן. למעשה, קנה המידה של הנוף הזה לא נבנה עבור יצורי אנוש בכלל אלא הוא נבנה כדי לשרת את יצורי הענק האחרים השוכנים כאן שהם השליטים האמיתיים - המכוניות. עבור איש פרא וילד בר שכמוני המעבר פה הכרחי מידי-פעם אך הוא קרוב לבלתי נסבל. אז אני מהדק היטב את רצועות חליפת החלל שלי וכשאני מגיע אל פאתי אזור התעשייה אני מזנק בנשימה עצורה כמו אסטרונאוט נואש ההודף את תחנת החלל בדרך אל הריק. זה לא מקום לשהות בו, צריך להיזהר.
וכשאני חוצה אני מבין שהכבישים בארץ אינם מסילות של קרבה החוצות את החלל שבין הישובים המסוכסכים ומחברות ביניהם אלא הם בעצמם החלל הזה, הם מנפחים אותו. הכבישים שלנו יוצרים מצב בו ללא חללית מאזדה- קפסולת מיזוג ממוגנת- אף אדם אינו מעז לצאת אל מרחבי הביניים או חלילה לחצות אותו. הכביש, במכוון או שלא במכוון, מצייר קו אספלט בעיפרון עבה כדי שהגבולות יהיו ברורים ו"מחטא" את מרחב המגע שבין הישובים כדי שהם לא ייפגשו או כדי שלא יהיה אזור מפגש. זאת אומרת, מותר להיפגש במרחב הביניים הזה אבל רק במהירות של 90 קמ"ש ומתוך חללית מדוחסת. בכל מהירות נמוכה יותר מותר לכל היותר להחליף מבט חשדני ברמזור.
אני חוצה את הממלכה הדוממת-סואנת לאורך גדת נהר המכוניות שעל חופו נשטפים גבבי אשפה מקריים, תחת גשם טורדני ועגום ולאחר כחצי שעה של הליכה קשה של שולי כביש, פיח ורעש אני מגיע אל הגדה הנגדית- אל כוכב הלכת כרמיאל.


יש חיים בשוליים
בצד היהודי
באחד הימים הבאים התארחתי אצל טליה (שם בדוי), שאמנם לא מקיימת אורח חיים דתי ומקורה אף מבית חילוני "שמאלני" אך לדבריה יש לה קרובי משפחה בשומרון. השיחה התגלגלה באופן טבעי גם לפוליטיקה ושאלתי את טליה אם השתנתה תה לגבי ההתנחלויות. "התנחלויות? מבחינתי זה כבר לא אִישוּ, זה לא משנה לי בכלל. מבחינתי זה כבר הבית שלי, זה כבר משפחה ואני אפילו לא חושבת על זה באופן פוליטי, בטח שלא חושבת על פינוי". היא ראתה את הבעת פניי והמשיכה לכיוון לגמרי לא צפוי, "ומה אתה חושב שיקרה פה במצפים? המצב עם הערבים פה נפיץ מאוד. לא צריך שהרבה יקרה והאנשים בבועה התל-אביבית יתחילו לשאול למה אנחנו פה בכלל, למה אנחנו מסכנים את החיים שלנו וחיים בתחת של הערבים ומלבים את החיכוך. כבר יש דה-לגיטימציה הדרגתית של המצפים, צריך רק שערבי ייהרג ממשהו". דה-לגיטימציה? אני שואל, למה את מתכוונת? "אני מתכוונת להחלטות בג"ץ על ועדות הקבלה בישובים. תיכף יתחילו להגיד שיישוב שהוא יהודי בהגדרה זה לא דמוקרטי, ומה, לי יהיה מותר לעבור לגור בסח'נין? בטח".
לדבריה של טליה יש מחטף מילולי של משמעות הביטוי "דו-קיום". "דו קיום זה כשאני מתקיימת כמו שאני ואף אחד לא מפריע לי ואתה מתקיים כמו שאתה ואף אחד לא מפריע לך. זה לא אומר שחיים ביחד, זה לא אומר שאוהבים אחד את השני, זה אומר שכל אחד בשלו." גדר טובה עושה שכנים טובים? אני שואל. "כן, בערך. מה שהשמאל בארץ רוצה זה לא דו קיום זה חד קיום. למה אני צריכה לגור איתם? למה אין לי זכות להגדיר את עצמי כקהילה? אז רק יישובים של חברות בכת כמו מעלה צביה יכולים לקבוע שהם קהילה? גם חילונים ציוניים יכולים להגדיר את עצמם כקהילה ולשאוף להישאר הומוגניים".

ובגדה השמאלית
כשהגעתי לקיבוץ אשבל של תנועת "דרור ישראל" והצגתי את דעתה של טליה לכרמית, אחת ממקימי הקיבוץ, היא עיקמה אפה בבוז. "ומה, החברה היהודית לא נפיצה? רק עכשיו היו את כל ההתפרעויות האלה של תג מחיר". פה שמעתי סיפורים מופלאים על שותפות עם פעילים ערבים אמיצים נגד האלימות בתקופת אירועי אוקטובר 2000, הפגנות משותפות, סמינרים משותפים ובית ספר דו-לשוני הפועל במקום. פה הדיבורים הם על סולידריות מעמדית ועל כך שההנהגה הערבית והיהודית בוגדת באנשיה ומושכת אותם להתעסקות מתמדת בסכסוך, נושא המעוור אותם לקרע ולמצוקה החברתית הנפערים כתהום מתחת לכולם. פה שמחו מאוד על המחאה ההיסטורית של הקיץ האחרון שנדמה שהצליחה להסיר את הסכים מעל עיני האנשים ולשנות לעד את מוקדי השיח הציבורי-מפלגתי במדינה משיח 'בטחוני-מדיני' לשיח 'חברתי-כלכלי' וסולידרי, מעין שינוי עומק תת-מימי של התהפכות יוצרות בחברה הישראלית הניכר מעט מאוד על פני השטח אך עתיד להפוך על פיה את כל הפוליטיקה הישראלית.
ומה בנוגע להאשמות על 'חד-קיום'? אני שואל ומגלה שכאן לא אומרים דו-קיום אלא 'קיום משותף'. פה המטרות החברתיות-כלכליות המשותפות תופסות קדימות על המטרות שנגזרות מהזהות הלאומית ועל התודעה התרבותית ולכן השותפות קודמת לקיום, בין אם זה קיום כ'חד' או כ'דו'. החג המרכזי הוא האחד במאי.

נקע נפשי
עמדתי מהצד בזמן שכרמית סיפרה לקבוצת בני הנוער הגרמניים שהתארחו בקיבוץ על מהומות אוקטובר ונקרע בי שריר תודעתי. בין ערביי עכו והמתנחלים והשמאל הדו-לאומי והמרכז העסקי תחת בגידת המנהיגים עם השנאה האטומה והריבונות היהודית עם עיוות הדין מול האלימות הערבית מעל לזיכרון השואה תחת גלגלי הגלובליזציה וקלקולי הכלכלה בתוך הציניקניות הדמוקרטית וחוקי המשחק ההגמוניים הצפים על האוקיינוס של האחדות האנושית פשוט לא יכולתי לשאת את זה עוד. נקעה נפשי.
"את יודעת", פניתי אל כרמית בתסכול, "אני מסתובב פה בארץ ואני לא רואה איך לעזאזל אפשר להנהיג ביחד את כל הבלגאן הזה. אין שום מכנה משותף, אין שום מטרה משותפת. איזו תקווה יש לעלייתה של הנהגה רלוונטית?"
כרמית הביטה אליי בעיניים בוחנות או מבינות, אני לא יודע. כנראה שהיא מדדה מי הוא הילד התלוש הזה שרק עכשיו הגיע אל מסקנת הבסיס שמלווה את המציאות כאן כבר כל כך הרבה שנים.
"אין כבר מה לדבר על הנהגה לאומית", היא ענתה לי, "הדבר היחידי שנשאר, אולי, זה הדיאלוג".




אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!




קיבוץ פלך


תקציר:
אני הולך בגשם ומרגיש נפלא,
מגיע לפלך, רואה מה מותר הקיבוץ מהחמולה 
ומבין משהו על העיוורון האידאולוגי


קסם של ערב חורפי
לקראת ערב, בעלייה הארוכה מירכא לפלך, מזג האוויר יצא מאיזון והרוח התזזיתית החלה להשתולל עם העצים ולסטור להם. עננים מהירים הסתערו מקן החוף על הגליל וקרעו את האוויר הקר לרסיסי מים נפלאים שהתלבטתי אם לקרוא להם גשם ולהלביש את עצמי בביגוד מתאים. בעוד אני מתלבט ועולה דרך מרעה הבקר הירוק ועשביו הדומעים הטפטוף התחזק והרחיב בי שמחה והודיה במעין חיוך גופני. הפרות נשארו אדישות. וכשעליתי ברינה במעלה הכביש המוביל לקיבוץ, ספוג שיער ומבריק מרטיבות, חשבתי כמה אופייני זה לישראלי להיות מאושר ומרומם מכך שיורדים מים מהשמיים ולהשתעל בעליצות תוך כדי שפשוף ידיים.
קיבוץ פלך מזכיר במבט ראשון התנחלות בשומרון. הכניסה לקיבוץ נכנסת דרך שתי שורות של עצי ברוש צעירים ומובילה אל רחבת חנייה קטנה מוקפת צריפי פריקסט צבאיים לשעבר שמאחוריה פרוסים קרווני-סוכנות וְוִילות טרומיות שדשא פראי וגבוה צומח ביניהם ומסתיר בתוכו כדורי כדורגל, אופני תלת-אופן קטנים ואצטרובלים. הבתים קטנים, זהים ומובדלים זה מזה רק בתכשיטים קטנים ורבי אופי כמו פעמוני רוח, נעליים בוציות, מלונה צבעונית, כיסא נדנדה או גינה מטופחת. על דלתות הקרוואנים אני קורא "גרעין רוח", "גרעין נמרוד" ו-"גרעין באמת", שמות החורזים ביחד רמיזה אידאולוגית עדינה. בקצה הישוב ניצב ספסל מיוחד משובץ שברי קרמיקה הבנוי מבוץ ומחומרים ממוחזרים, ממנו אני משקיף אל נוף רחב ונושם המלא אוויר קריר ומנצנץ ששואף אליו הכל מהמוחרקה ועד לשלומי. רק קרעי העננים העמומים של אור אחרי שקיעה מאכלסים את הרקיע שחוצץ בין כוכבי השמים הלבנים הניבטים בבריכות הצלילות שבין העננים ובין כוכבי הקרקע הצהובים הממלאים את הנוף שמתחת כמו שדה פרחים.


החמולה המשימתית
קיבוץ פלך הוא קיבוץ מיוחד מאוד ובעל היסטוריה עשירה למדי לשנות קיומו הקצרות. כיום הקיבוץ מוגדר כ"קיבוץ מחנכים" והוא מאכלס מספר קבוצות שונות של אנשים שהמכנה המשותף המרכזי לכולם הוא הזדהותם עם תנועת ה"שומר הצעיר" ומחויבותם לחיי קבוצה שיתופיים ובניית קהילה תומכת. הקהילה עצמה אינה קיבוץ שתפני מלא כמו הקיבוצים הקלאסיים אלא "קיבוץ קבוצות"- כל "גרעין" או תת-קבוצה בקיבוץ הוא בעל אוטונומיה מלאה והשיתוף נעשה לא בין חברי הקיבוץ אלא בין הקבוצות עצמן. נשמע מסובך? לא כל כך. בסופו של דבר מדובר בקהילה של כ-60 מבוגרים ורוב ההתנהלות אינה בירוקרטית אלא על בסיס אישי וחברי כך שהכל בעצם מתנהל על פי רצון החברים וצורכי השעה.




הסרטון לא עולה? לחצו כאן לכתבת חדשות 2 על חיי קבוצה היום

אז מה באמת מותר הקהילה היהודית מהחמולה הערבית? כאן אני מבין את ההבדל המהותי שפספסתי בכפר יסיף כששיוויתי לעצמי את הקיבוץ כמאמצהּ של חברה מנוכרת להקים חמולה מלאכותית. מה שכמעט תמיד מאפיין את הקהילות הישראליות האלטרנטיביות ובמיוחד את הקהילות השיתופיות, הוא ההתארגנות למען מטרה משותפת שהשגתה נמצאת מחוץ לקהילה- תיקון עולם בתחום כזה או אחר, או תיקון עולם דרך שיטה כזו או אחרת, כשבעבר החזון היה המדינה הסוציאלית והחברה הקומוניסטית וכיום הוא התמתן לחזון של חברה שיוויונית או "ירוקה". באופן דומה, השיטה לתיקון העולם השתנתה מחקלאות ועבודה לחינוך ורווחה.
ומה המשימה המשותפת של קיבוץ פלך? כאן, בניגוד לקיבוצים אחרים, לא נשמעות תרועות חצוצרה של אידאולוגיות נשגבות שקופצות מעל הפופיק והחברים לא כופפים אל גבם תחת עולה של דוקטרינת מהפכה כזו או אחרת. שאיפתם הצנועה של רוב החברים כאן היא להמשיך את אורח החיים השיתופי-קבוצתי שלהם בקבוצותיהם האורגניות ולעסוק בחינוך. ולמרות שכיום תחום העיסוק הרחב ביותר הוא הלימוד באוניברסיטה התהליך למציאת פרויקט קיבוצי בתחום החינוך נמצא בעיצומו.


עיוורון אמוּנִי
אני מספר לחברי הקיבוץ על מסעותיי ועל שלל האידאולוגיות והאמונות שכבר פגשתי- קומוניסטים, חרד"לים, סונים, נוצרים פרוטסטנטים, גלקטיים, דרוזים, הומניסטים וכו' ובעוד אני מתאר את הסוגיות שמעסיקות אותי דרך עיניהם של דמויות שונות ומדלג בדעתי מנקודת מבט זו לנקודת מבט אחרת אני מוצא את עצמי שואל- האם אותם אנשים שפגשתי מסוגלים לראות את העולם שלא דרך הפריסקופ של אמונתם? ובאופן מהותי יותר, האם הם רוצים בכלל? אני מעלה בדמיוני סיטואציה בה כל האנשים שפגשתי נפגשים לרב-שיח על "סוגיות הליבה" ונחרד מהצעקות ומהאטימות שאני חוזה. האם ישנה דעה או השקפה המסוגלת לאחד את כולם בתמימות דעים? (ביטוי אירוני לכשעצמו שאולי מרמז משהו על הסיכוי להגיע להסכמה). אני מתמלא בתחושת מיאוס ותסכול שמא המכנה המשותף הרחב ביותר של כל האנשים שפגשתי עד כה בארץ הוא דווקא ראיית-המנהרה האמוּנִית שכולם כופים על עצמם, העדר הגמישות התפיסתית.
איך לעזאזל אפשר לקוות להנהיג חברה שכזו?


פסלו של ז'ק ז'נו


אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!



בחלק הבא: הבית הערבי וחומות של דו קיום

קריאה נוספת וספרים מומלצים:

  • גרעין "רוח" ממליץ על ספרה של פניה עוז-זלצברגר (הבת של...)- יומן מסע בברלין בעקבות יורדים ישראלים בברלין ודעות שונות על "מיהו ישראלי". 




גינת שלום "אדמה" - חלק ב'

תקציר:
אני משתלב באורחות החיים של הגלקטיים, מתפעל מסגנונם הרוחני,
מחכים מתורתם וסופג את תפיסת עולמם,
עד שאני מתפכח בנסיעה חטופה חזרה למרכז אבל עוזב שמח.


מפת המסלול
לוחמי הקשת בענן

די מהר איבדתי את "תחושת הזמן" המלאכותית ונכנסתי לתדר 13:20 הקהילתי והתחושה הייתה ממש טובה. למעשה, התחלתי ליהנות מאוד משגרת הזמן החדשה שלי של פעילות מרובה אבל בקצב טבעי.
היום מתחיל ביקיצה טבעית כשעה לאחר הזריחה לתפילת בוקר, שעבורי הייתה קריאת שמע אבל עבור הגלקטיים מתחילה בתפילת "7 הכיוונים" ונוסחה הוא כדלקמן, כשלאחר כל כיוון אחד האנשים יתקע תרועה על ידי שימוש בקונכייה גדולה. את המשפט האחרון "A yum Hunab ku evam maya E ma Ho" שפירושו "הללו כולם את ההרמוניה של שכל וטבע" אומרים שלוש פעמים בסיום התפילה. לפעמים בסיום התפילה ולפעמים לפניה יתכנסו כמה חברים בטיפי המיועד למדיטציה ויעשו יחד מדיטציה מיוחדת המתחילה בישיבה בשתיקה של כעשרים דקות שלאחריה עוברים למסע דמיון מודרך בהנחיית אחד החברים הנקרא "מדיטציית הקשת בענן". במסגרת מדיטציה זו צוללים במנהרת כסף אל מרכז כדור הארץ ובדרך פוגשים דמויות רב-מימדיות העוזרות במסע ודרכן מוסר מנחה המדיטציה את המנטרות היומיות. במרכז כדור הארץ מתחברים אל ליבת קריסטל הברזל של הפלנטה ומדמיינים ששתי קשתות יוצאות מקטבי הקריסטל אל הקטבים יחד עם שתי טבעות דומות המקיפות אותנו בתנוחת הלוטוס המרחפת שלנו - שתי טבעות היוצאות יחד מקודקוד הראש ומפי-הטבעת ומקיפות אותנו בצורה דמויית תפוח. לאחר החיבור והסנכרון עם ליבת הקריסטל של כדור הארץ יוצאים אל החלל החיצון או אל הירח כדי להביט על הפלנטה מרחוק ולראות את שתי הקשתות המקיפות את הכדור. בשלב האחרון צוללים חזרה בהדרגה- קודם להיכל הדרקון האדום שהיא "היבשת האנרגטית" שבה נמצאת ישראל, אחר כך אל ארץ ישראל, אל הגליל בין ג'ת לירכא, לתוך האוהל, בחזרה לתוך הגוף ואז פוקחים את העיניים ויוצאים לעבודת היום. מדיטציה זו היא אחת הסיבות שבגללן מכנים את הגלקטיים לפעמים גם כ-"לוחמי הקשת בענן".
ליבת הקריסטל וכנפי הקשת של הפלנטה שלנו

מזון רוחני

אוקיי! יאללה, מה עושים? מה הלו"ז? איפה סידור העבודה? תדריך לפעילות בבית האם? על הרקע הכל כך שונה של מארג החיים בקהילה הזו היה לי מאוד מעניין להבחין בעומק השתרשותם של הרגלי העבודה והמחשבה הצבאיים על מחשבתי ומעניין לא פחות לראות התנהלות שונה מאוד אבל יעילה לא פחות- כל המטלות מתבצעות בהנאה, בלי חלוקת הוראות, בלי חישובי זמנים ובאיזון מרשים בין עבודה קהילתית לעבודה משפחתית. מה עושים למשל? בונים ערוגות ירק לצריכה עצמית, מקוששים עצים מהחורש למדורות, מבשלים ארוחות, "שמים עין" על הילדים, מכבסים את הבגדים המעטים, בונים עוד יורט או אוהל או במה לטיפי, משייפים או צובעים בלַק סנאדות ועוד ועוד. ה"משפחה" של היום בינתיים תכין את ארוחת הצהרים וכשהיא תהיה מוכנה הם יתקעו בקרן פלסטיק להודיע לכולם להגיע לבית האם.
כולם יחלצו נעליהם בכניסה, ישטפו את ידיהם, יפסעו בטפיפה על המחצלת ויתיישבו בתנוחת הלוטוס במעגל סביב השולחן הנמוך איפה שהילדים והנשים המיניקות כבר אוכלים את מנותיהם. בזמן ההמתנה לכל אנשי הקהילה, הנוכחים בינתיים שרים ביחד בליווי גיטרה שירים רפיטטיביים ורכים עם שורות כגון "הטבע אני, הטבע מרפא אותי"' משהו קצת כמו זה או כמו זה .
כשכולם סוף-סוף נמצאים הם יושיטו זה לזה ידיים- יד ימין למעלה ויד שמאל למטה- מרכז כף יד למרכז כף יד, יעצמו עיניים וימתינו שאחד מהמסובים, מי שלרוב יוצא אחד התינוקות, ירגיש שהוא "טעון" מספיק ויתחיל להמהם "אוֹוֹוֹוֹם" ארוך. כולם אז יצטרפו במקהלה מהדהדת, רכה והרמונית להפליא של צלילים עמוקים ומרגיעים, באפקט המרוקן את המחשבה ומנקה את המוח, במשך כמה דקות עד שאחרון המסובים מרגיש שהוא "נקי". אז כולם יצמידו לרגע את כפות הידיים ביניהם כשהאצבעות כלפי מעלה, ישלבו אותן מול פניהם כמו ברכת שלום הודית ויתכופפו בהשתחוות ובמלמולי תודה לכיוון מרכז המעגל, כשהביטוי "אין טאקו יאסין" שמשמעו "כולנו/הכל אחד" חוזר הרבה. בתחילת ההגשה חלק מהמסובים גם יוסיפו את ברכות המזון היהודיות במידה מרשימה של בקיאות וכוונה, חלק יחלקו שבחים ותודות מלאות חיבה ל"משפחה" על הבישול, חלק יודו למשהו ש"יצר" את מרכיבי הארוחה כמו הערוגה או העץ וחלק פשוט יודו לה' על השפע הקיים בעולם.
מעולם לא הרגשתי שארוחה פועלת עליי עונג רגוע כמו שהרגשתי בארוחות של גינת שלום. הארוחות לא רק שהיו משפיעות עליי שובע שלם ורחב הרבה יותר מסיפוק הרעב אלא היו גם ממלאות אותי בתודה, חום של משפחה והתעלות רוחנית שהיו גורמים גם למזון איכשהו להשביע יותר. הטקס היומי של הכרת התודה מייצר בשקט ובעקביות רוגע חם וענווה בטוחה- שאפשר להרפות ממלחמת ההישרדות, שלא צריך להילחץ, שיש אוכל ושפע של כל טוב להיזון ממנו אבל גם שצריך לזכור שאנחנו חלק ממארג שאותו חייבים לכבד ולהוקיר לו תודה. למעשה, כל ארוחה הייתה התרגשות רוחנית ממדרגה ראשונה, טקס דתי קטן.

טיפי המדיטציה והמדורה סביבה מתפללים את תפילת "7 הכיוונים"
ברקע: "בית האם" - מרכז הקהילה
מהפכה תודעתית

ככל שלמדתי יותר והעמקתי בניסיונות להבין ולהתחבר כך הגיעו אליי יותר הדים ממקומות מוכרים: "הגל הגלקטי" הדהד בעוצמה את ספירות הקבלה, "הסנכרון" כמנגנון השליטה האלוהי הזכיר מאוד את "השכינה" היהודית והקשת בענן כסימן גאולת המין האנושי מצאה חיזוק בסיפור נח. התחלתי לתהות- האם כל הבשורות המיסטיות נוגעות בעצם באותם עולמות נסתרים רק מכיוונים שונים? האם יש פה רמז לאחדות טבעית ואלוהית או האם יש כאן רק דפוס קוגניטיבי המוטבע בנו, מעין "מיסטיקה א-פריורית"?
גם ככל שהשתדלתי יותר לכוון את עצמי לפי יומן המאיה ולפרש את הכוחות הנסתרים הפועלים באותו היום כך מצאתי את עצמי חושב באופן מעמיק והולך על התפתחותי האישית, שואל את עצמי שאלות מהותיות ומיישם חכמה במשימות היום-יום: יום "ריתמי" עזר לי לשאול כיצד אני מארגן את מחשבותיי ואיפה חסר בי איזון, יום "ספקטרלי" כיוון אותי להיפרדות ממה שאינו משרת אותי יותר וכיוב'. כפועל יוצא, גם אם לא חדרתי לעומק ה"סנכרון" כדי לנבא מה יועיל לי באותו היום, הלוח סיפק לי לקחים מעניינים מאוד על בסיס יומי ואיתגר את החשיבה שלי.
כך או כך התחלתי לראות בחברי הקהילה לא כ"רוּחְנִים" מבולבלים ומושפעים אלא כאנשי מהות הנוגעים בעוצמה ובאומץ בנושאים אוניברסליים דרך תורה קוהרנטית ומלאה המספקת להם קשר ישיר ועוצמתי יותר מרוב התורות השגרתיות בעולם היהודי או בחברה החילונית של היום.  ובנוסף, נחשפתי בהדרגה לסיפור חייהם של חברי הקהילה, לדעותיהם, לקשייהם ולפרנסתם ונוכחתי ש"ההיפים האלה" מחוברים להפליא לאקטואליה, להווה ולחיי המעשה ומתקשרים היטב עם העולם החיצון. שאלתי את שימי, מדריך של נוער בסיכון במקצועו, למה הוא ואשתו הצטרפו לקהילה: "תראה, חיפשנו להצטרף לקהילה אמיתית, לחיות במסגרת של קבוצה. לא רצינו את החיים המנותקים של עיר. תראה מה יש לך פה- חיים קרוב לטבע, בשפע ובזול, בלי כל הסטרסים..." במסגרת החיים שהוא בנה לעצמו שימי יכול להרשות לעצמו לעבוד רק יום או יומיים בשבוע ושאר הזמן לבלות בקהילה עם אשתו ובנו התינוק.
וכך, תוך כשבוע, ככל שהתרגלתי לאורח החיים, לאנשים ולחוקי המסגרת המוזרות והאזוטריקה נסוגה אל הרקע ויכולתי להבחין במהות החיים בקהילה ולהבין שיש כאן בעצם בחירה בחיים שערכיהם המרכזיים הם משפחה וילדים, קהילה, עבודה רוחנית וקיימוּת על חשבון ההישגיות, ההתעשרות והעימות שמצפים להם בחוץ. למה בעצם לעזוב את האי? מצאתי את עצמי חושב על החיים מחוץ ל"אי המאיה" בביקורת הולכת ומעמיקה ועל החיים על "האי" באהדה הולכת וגוברת- ולפני ששמתי לב למעשה כבר נכנסתי לנקודת המבט הגלקטית.

איך ישראל נראית מהאי

לעת שקיעה עליתי להשקיף על עמק זבולון מראש הגבעה הסמוכה שם נפרשה לפניי פנורמת חיזיון עיוועים, עצוב ומעורר רחמים, של המציאות הנידונה לכליה ואבדון בהתרסקות הבלתי נמנעת של ההיסטוריה האנושית. מניפת המחזה מתחילה בקצה השמאלי, שם משקיפה קרן מוחרקה על העמק בו תתחולל המלחמה האחרונה והאיומה מכולם ושם ניצב המנזר המאוכלס בנזירי הדת שרצחה את בני המאיה ושאחד ממנהיגיה המציא את לוח השנה המעוּוָת והמעָוֵות מכולם. משם מבטי עולה עם ההשכלה הנבובה, הנאורות הריקה וההתרחקות מחיי הטבע אל ראש הרכס שם מזדקר כמלך-בזכות-עצמו צריח האוניברסיטה, מגדל השן האקדמי שראשו בשמיים אך המקבע במקובעותו את האדם בחיים של חומרנות ידענית ועקרה, מנסה לשווא להתנתק ולהמריא לשמיים על ידי בוז לאדמה עליה הוא ניצב. עיניי מתנתקות משם בגועל וגולשות מטה-מטה אל זהרורי הגחליליות של העיר הנדלקים בשעת הדמדומים, אל אלפי נרות הנשמה הנדלקים לזכרם של ההמונים הטועים והנבערים שייכחדו בפקיעתה הבלתי-נמנעת של בועת הזמן המלאכותי, אל רבבות האורות המלאכותיים המנסים לשווא להאיר את חשכת הבורות האטומה של הלילה היורד על האנושות, אל מאות מגדליה של צורת החיים המסמלת את פסגת המלאכותיות אליה הגיע האדם. למראשותיה מאורות היוקרה של המנסים לשווא לברוח מהשיטפון המתקרב ולמרגלותיה שורצים המפעלים. פרצופי מתכרכם ואפי מתכווץ בשאת נפש למראה החולי והרוע בהתגלמותו- שליטת האוליגרכים, הזיהום, השעבוד, הכימיקלים והפשעים שהם סם חייה של מפלצת הטכנוספירה הפושה כריקבון בכל פינה של הכדור הקדוש שלנו.
ומתוך המטרופולין המנצנץ נמשכים לכל הכיוונים חוטי זהב מרצדים כמו רשת קורי העכביש, מלאים בקופסאות קטנות ואטומות של אנשים שנלכדו לעד בלחץ, בעצבנות, בניכור ובעבודה האינסופית, כמו נמלים מתפתלות ומתרוצצות המסבכות עצמן יותר ויותר בקורים הולכים ומתעבים, מכינות את עצמן כארוחה דשנה לעכביש הגדול המלקט אותן אליו בנחת כפרי בשל. ובין הקורים זוהרות מלכודות הדבש של מרכזי הקניות המפוארים, שם ממסטלים את הפרפרים שלא לחוש, שלא לראות, שלא לחשוד במזימה הנרקמת נגדם, מסביבם, מעליהם ומתחתם להציף אותם בצוף דביק, משכר וממכר עד שהם שמנים מכדי לעוף, שמנים מכדי לחשוב ושמנים מכדי לברוח.
אני מסיט עיניי בחלחלה ומנקה אותן על מברשת קו החוף של הים הגדול הדופק על דלתנו אך לא נענה לעולם, מצייר את קו המפגש הדקיק ימינה עד לעכו המתבצרת מפני הים ומפני האחר, המסרבת לפתוח את התודעה לשפע האלוהי שבחוץ ומסרבת לפתוח את הלב לחיים משותפים של אחדות השוני של המין האנושי. אין טאקו יאסין! ובמישור המשובץ הממשיך צפונה אני רואה את ריבועי המטעים והשדות האונסים את הטבע לספק לנו אחידות מלאכותית ומרוססת של עצמו, בוזזים את האדמה ולא משאירים דבר לשאר החיים שמסביבנו הניצודים והנחנקים והנדחקים אל המובלעות האפלות ואפופות יללות הקינה שבין הכפרים וכרמי הזיתים.
ורחוק בקצה צפון- גבול הלבנון המהדהד ברעש תופי מלחמה, מתוזמן ומבוים לגזול את כל תשומת הלב לאחיזת העיניים הגדולה, שלצליל תופיו כל הנוף הרחב הנפרש דרומה צועד בסָךְ בקצב אחיד כלב אחד ומדקלם המנונים של לאום ושל עימות.
אני מביט קדימה אל קו האינסוף של הרקיע, בין מים למים, אל מעשה בראשית החובק במעגל הצדק את הכל ורואה חשרות עבים מתגלגלות של סופה. גשם כבד עומד ליפול.

כשהגל הגיע אל החוף

עזבתי את האי ליממה. יצאתי דרומה לחתונה של חבר יקר ובדרך אסף אותי אמיר- צייר, מוזיקאי, איש העולם וקריקטוריסט לעת-מצוא. אמיר שמע על הגלקטיים ועל שכמותם. "ומה אתה חושב?" חקרתי, "הם מאוד צעירים, בכל הגישה שלהם. הם מתיימרים להבין את כל מה שקורה אבל הם לא פתוחים" אמיר לא האמין שבקלות כזו אנשים יכולים ללמוד סודות שבמשך דורות כה רבים היו נחלת גאונים ספורים ולדעתו היה משהו מאוד לא זהיר בגישה שלהם. "אתה חושב שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו שהוא יודע?" שאלתי. "אני חושב שבקבלה מדברים על הדברים האלה הרבה" הוא אמר, "וגם שם- הם הרבה יותר נזהרים, זה נשמע יותר שקול", והוסיף: "אני גם לא אוהב שרק דרך איזה אסון גדול יגיע שינוי. הציוויליזציה נועדה כדי לעזור לנו, צריך רק להשתמש בה כמו שצריך, לא להרוס את הכל כי יש בעיות אלא לשנות את מה שקיים, לתקן".
בינתיים הלכנו והתקרבנו לגוש דן ואני בחנתי מקרוב ובעניין הולך וגובר את העולם ממנו באתי אבל שנדמה פתאום רחוק כל כך. וכשנקלענו לפקק באיילון, ראיתי במלוא הבהירות את הטירוף אליו התרגלנו- שיגעון של מערכת מתוחכמת ומורכבת להפליא הנחנקת מעצמה, של הגולם הקם על יוצרו, של החיים מהם ברחו הגלקטיים ולהם הם בזים. "תראה את כל אלה", זרק לי אמיר, "כמו פרות שחוזרות למכלאה". ושנינו, כמו שני זאבים מחופשים לסובארו 93' זוחלים ביניהם ומתבוננים- בקופסאות הזכוכית הריקות, בעיניים הכבויות, במבט המיואש. לא ככה אני רוצה לחיות. "החיים האלה לא כיפיים", אמר לי אמיר, "לאנשים שאוהבים לחיות קשה מאוד היום. זה חרא של תקופה".
כשהגעתי אל אבא שלי כבר הייתי מלא בשכנוע שיש אמת בדבריהם של הגלקטיים. סיפרתי לו בשצף על המטאפיזיקה של הזמן, על האבולוציה של הביוספירה, על הניסים של הסנכרון ומה לא. ואז אבי, איש המדע, הרים עיניו מהמחשב, הסיט את משקפיו בעדינות מטה אל קצה אפו ובחן אותי עם מבט שכמו שואל: "הילד רציני?!" ואז הוא שלף שאלה קטנה ופשוטה- "ויש להם הוכחות לכל זה?". נאלמתי. פתחתי את פי אבל לא יצא ממנו שום הגה. בשום ספר מהספרים שקראתי לא הוצגה לי ראיה, מחקר, או טיעון שיטתי. אדרבא, מצאתי בפרקים הנוגעים למדע רק השמצות של הממסד האקדמי, שהוא אמנם מוסד עם פגמים אבל דרישותיו בהקשר הזה בהחלט לגיטימיות. ניסיתי לחלץ תשובה שטבעו של הנושא הוא שלא ניתן לבטאו בשפת המדע אבל אז חשבתי- הכיצד מתיימרת התורה הזו לשכנע אנשים בצורה אחראית ללא שימוש בטיעונים? שאלתו של אבי כמו אומרת "אם הם רוצים שאני אאמין נא ידברו בשפה שניתן לקחת ברצינות".
כשחזרתי אל האי כבר הייתי מאופס, בגישה רגועה יותר ומחובר להקשר המלא של העולם. נשארתי עד סוף הגל, עדיין מוקסם ומתענג על הרוגע של החיים הפשוטים והבריאים שבנו לעצמם אנשי הקהילה ומתעניין בפתרונות שהם מציעים לתחלואי החברה אך מתלבט ביני לעצמי האם אני צופה בריאקציה לחברה או באבולוציה שלה. וכשהגיע היום הקוסמי וארזתי את התיק ונפרדתי לשלום עזבתי שמח מאוד- שמח על כך שעברתי את המבחן ולקחתי את ההשתלבות בקהילה עד הסוף וגם שמח שלמדתי לא לאבד את הצפון תוך כדי ולברור את המוץ מהתבן.
אז האם בני המאיה צודקים? כך או כך בדצמבר 2012 נדע כולנו.



אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: על בהאים, דו קיום וחמולות