‏הצגת רשומות עם תוויות חוויות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חוויות. הצג את כל הרשומות

אשראם במדבר

תקציר:
אני נוחת ברייב הגלקטי באשראם במדבר
לשלושה ימים של זרות
שחרור, פקפוק, הרהור
וטרנסים בלגאנים לפנים

נחיתה
לבסוף אסף אותי גבר ממוצא רוסי כבן ארבעים שנראה היה בתחילתה של נסיעה ארוכה מאילת צפונה, מבדר את עצמו בצפייה-תוך-כדי-נסיעה בסדרת טלוויזיה רוסית בטאבלט שהוא הניח על הדש-בורד. הוא לא הסתכל על הכביש כשהוא נסע. איך הוא בכלל ראה אותי?
וכמו שנאספתי כך נחתתי בצד הכביש המאובק והלוהט ביובש של עומק המדבר, פטה מורגנה מרוחה לפנים כמו מסטיק שנמס ופס שחור מפויח כמו סדק של פה חָרֶב שנוחר מאחוריי. פניתי מזרחה אל כתם הירק הרועש ושמו "אשראם במדבר". 
בירת הניו-אייג', כמצופה, היא אי.
נכנסתי ומיד נתקלתי בזוג מחייך שאיחל לי הנאה- הוא בחזה חשוף עם קעקוע תבליט ספירלי על כתפו, אפריקאי שכזה, והיא בראסטות וגופיה שכיסתה רק מלפנים והשאירה מאחור רק קשר פרפר רופף.
איך לתאר? במה להתחיל? רסטות, נזמים, חיוכים מתנדנדים ולא ממוקדים, הנהוני הסכמה עם קצב עמוק ומרעיד שזולג ממעבה הכפר. עצי שיטה באורות דיסקו. בלי חולצות, יחפים ועם נעלי אדידס, אולסטאר כפכפים וסנדלי שורש, חצאיות, שרשראות וצמידים ותספורות ועגילים ונזמים משונים ושרוואלים. בדים מתוחים על גרילנדות בין הדקלים, כפות תמרים בין קירות הבוץ ודשא צמוד למבנה היביל הצבוע בציורים פסיכדליים. נשים בהריון, זקנים, ילדים מתרוצצים ערומים בין אוהלי טיולים בכל הגדלים. חזיות כאן אינן חזון נפרץ והחזון אכן, לפעמים, נפרץ. אנשים רוקדים יחפים במעגלים וקבוצות לקצב תופי דרבוקה שבטיים, נערות יחפניות בשיער פזור מעגלות מותן באוויר בקצב הדאב-סטפ. גרמניות, ספרדים, צרפתיות ורוסים-ישראלים. אני מאוהב.
לבגדים כאן אופי מיוחד מאוד - מובחן אבל חמקמק, זרוק וחופשי או בעצם מוקפד בלהיראות כאילו איננו חשוב. כלומר, חשוב כאן להראות שהחומר איננו העיקר. אבל, מצד שני מצאתי גם מכנסי שלושתרבעי של חופי ים ומעליהם גופיות אייטיז שכאלה שבראשן תספורות קצרות של נוער הטלוויזיה הראשל"צי המוכר. נראה שהקהל כאן מעורבב משני סוגים- אנשי הניו-אייג' ואנשי מסיבות ה-RAVE. שתי תופעות דומות מאוד אבל גם שונות, ההבחנה ביניהן כרגע נראית לי בעיקר באופנה, אף על פי שהאוכלוסייה השנייה היא ברובה בנים.
תאורה לא אחידה עם תכנון כפר משונה ערבבו יחד אווירה של מבוך, עודף הגירויים והפרצופים היפים והמחייכים רק הוסיפו לבלבול והעיצוב החכם אפשר למאות אנשים להתכנס ובכל זאת לא להרגיש שהחוויה "המונית" מידי.
יצאתי לסיבוב והגעתי די מהר ובפתאומיות אל קצה האי איפה שעמדה כיפת "דום" גיאודזית גדולה עטופה בד לבן ובו חלון למדבר שהתגלגל עד להרי אדום, מרחב מישורי מלוא אופק הידיים הפרושות ובו נקודות של אנשים שנשפכו לתוכו מהאי הירוק בטפטוף מידלדל שהתחלף בהדרגה בעצי השיטה. צלילי הדיג'רידו נישאו על רוח הערב המדברית הגוברת עם הבהובי חליל ושירה נשית צוהלת, אי-שם להקה מרקדת הפריחה בועות סבון ענקיות וצבעוניות שהתערבלו באוויר והתרוממו בשלווה אל ההרים, נישאות על קולות השירה ומקשטות את הרגע בתחושה של התרחשות מיוחדת.
בנקודה הגבוהה הקרובה מישהו סימן באדמת הלס ספירלה ענקית ע"י סיקול אבנים והתיישב באמצעיתה על כיסא בית-ספר ישן ועקום, פורש ידיו לצדדים כמו שואב אנרגיה או מהשקיעה שלפניו המדליקה מאחוריו את הרי אדום או מהלילה המתגלגל בּרוֹךְ מאדום אלינו, מחשיך את המישור מכחול, לסגול עד לאפילה זרועת הכוכבים ושטופת הרוח.

זיקית מבוהלת בחולצה מכופתרת
קצת לפני החושך, בעודי יושב וכותב במחברת התיישב לידי נדב לשיחה.
במקור מענתות, נדב למד כאן באשראם מדיטציה אקטיבית של אוֹשוֹ ואז נשאר עד למועד בלתי ידוע, התוכנית היחידה לשוב בתחילת אוקטובר ללמוד חינוך במכללת תל-חי בקריית שמונה וללמד אושו במטולה. עיניו בורקות, נדב עשה רושם של צעיר שמח, רגוע ושלם עם עצמו. הנינוחות של גופו הורגשה דרך השולחן והאוויר והדהדה בי בעוצמה.
כמה שהרגשתי רדוף! עסוק, טרוד, דאוג, חרמן, רעב, עייף, חצוי, לבוי, מיואש, מתוסכל ומבולבל, כל מה שנדב הוא לא! בעודי מדבר איתו הרגשתי כמו גוש בגרוני איך זמן רב מידי נשאבתי לתחבורה הציבורית לארנונה לחוזי שכירות-מילואים-הגרעין האיראני-ביטוח לאומי-ציוני פסיכומטרי ונכנסתי לעווית של זיוף. קיוויתי שאצליח להתחבר מהר למקום ולאווירה כדי שלא להפסיד ואולי להצליח להבין מבפנים את הסצנה אבל המאמץ להתחבר דווקא ייצר בי בדידות וכמיהה לחיזוקים- שאני בסדר, שאני כמו כולם, שאני "זורם".
עוד מעט יגיע אלעד ותהיה לי מעט חברה, חשבתי, בעוד השיחה עם נדב הולכת ומאתגרת את כוחות הזיקית התרבותיות שלי. אז יריתי מטח ארטילרי של אש משתקת של פילוסופיה בשקל, מקורית מספיק כדי שהוא לא יזהה אותה וטבולה בידענות במידה ומושגים אופנתיים במידה כך שההתנשאות המשתמעת תעבור בסך בלי הפרעה. חצי קניתי אותו, לא בטוח. הוא מצידו נשם עמוק, הביט סביב, חייך ובכל זאת הזמין אותי לנגן איתם מוזיקה במדבר תוך שהוא משאיר לי פתח לא לבוא, מרגיש שאני חצוי, קצת "לא זורם". רק הערכתי אותו יותר.
בשיטוט בין האנשים המגניבים והנערות היפות נזכרתי ביוליה מגינת שלום שאמרה לי שהניו-אייג' היא בדיוק כמו כל דת אחרת. כי כמו לכל דת, יש גם לתרבות הזו מדים (רק טבעי וחופשי, אסור מותגים!), יש לה שפה פנימית ומושגים ("אתה חייב לשחרר את המיינד שלך, הוא קבור בתוך הסיסטם"), יש לה קודי אכילה (צמחונות על גווניה), יש קודי תפילה והתנהגות ויש גם דעות קדומות וכפייה תרבותית ונוהגי אישות ואיסורים וטאבואים. חולף בין כל הדמויות הרבות ראיתי בבירור את הזרות שלי והרגשתי בחדות בין השיחות הקלילות איך גם בין החמים וה"מקבלים כל אדם כמות שהוא" כביכול אינני מקובל כלל, כי אני עם תיק משוכלל, כי אני לובש מכנס קצר דגמ"ח וחולצה מכופתרת, משובצת לא פחות. כי אני מסופר קצר, כי אין לי מבט מתנדנד וארשת של "התבוננות פנימית" אפופה ולא ממוקדת, כי אני נראה "סחי". 
אוי ווי.



חוויה של חיבור
מתוך שהחלטתי לעבוד על עצמי שאני בעצם ב"אמצע הסצנה" ושאם אשכנע את עצמי כולם יהיו משוכנעים לא פחות, מצאתי את עצמי מהר מאוד יותר ממשוכנע או משכנע. מצאתי את עצמי מרפה ומתמסר, מרחיב חיוכים ומעגל תנועות גוף, מצאתי עת עצמי כעבור יומיים כשכבר אינני מוצא את עצמי, רוקד במבט למעלה עם עיניים עצומות ומבין בעצם על מה כל המהומה. הסיפור כאן הוא סיפור על שחרור.
הכל מתחיל באמת בטקס הפתיחה. קצת לפני השקיעה התכנסו כשלוש מאות איש מתחת לציליה הצחורה, על המחצלת הלבנה הגדולה ומול המזבח הגדול - עמדת הדי-ג'יי. מסביב לרחבה נתלו סמלים צבעוניים ומשונים לרוב, חלקם סמלים גלקטיים אותם זיהיתי מהתקופה בגינת שלום וחלקם זרים לי מאוד, כולם בוודאי עמוקים ורבי משמעות חסרת חשיבות לקהל הרחב שפשוט יפה מכדי להתעניין במשהו שאינו עצמו. הבטתי באנשים מרותק.
הכהן הגדול עלה לבמה בלוויית מספר משרתים בקודש, הניח את כתר האוזניות על ראשו והחל עורך את המזבח. המוזיקה הוחלשה מעט והקהל שחש שמשהו מתחיל החל מריע ומיילל. במקום להתחיל במילים בחר הדי-ג'יי לתת למוזיקה שלו לתת את הטון ובמיומנות רבה החליף בהדרגה את המוזיקה לצליל עמוק בקצב קבוע ודופק המבשר על התרחשות קרבה. ההתרגשות בקהל גברה. קול גברי התגבר בהדרגה מתוך הרמקולים, נושא מילים באנגלית- "in the begining god created... the heaven... and the earth..." אנשים התחילו להתרגש באמת ואז כשהקול האלמוני דמוי אלן ווטס הגיע ל"let there be light" קצב הטראנס התפרץ לפתע וכל הקהל התעורר לתנועה משוגעת, מייללים אל הירח, רוקדים כמו נרקדים, מריונטות על אקסטזה, "יאללה בלגאן!", מתופפים עם הרגליים, מנערים את הראש, מזיזים את כל הגוף בבת-אחת בלי מעצורים לשמע השילוב המופלא- קצב שבטי עם צלילים אלקטרוניים.
לאחר משך זמן לא ברור בכלל קצב הטראנס ירד ונחלשה המוזיקה, הקהל נרגע והרפה, השאמאן הגלקטי-אלקטרוני הרים את המיקרופון שלו וביקש מכולם להחזיק ידיים ולפתוח מעגל גדול. עכשיו כולם רואים את הפנים של כולם ומרגישים לפתע שותפות משונה שלא אופיינית במסיבות, אולי מרגישים לרגע כמו שבט אמיתי.
אבל אין מקום לעדינות, הכל חייב להיות טוטאלי והשאמאן המשיך וביקש יותר חיבור, יותר קרוב, וכולם הסתובבו במעגלים וחיבקו זה את זה. הכהן אמר "כולנו אחים ואחיות. הנה אח שלי! כולנו ביחד, אחד בעצם, חולקים את החיים האלה, חולקים את הכדור הזה..." אנשים יללו אל הירח "אה-הו! אה-הו!" וחזרו למעגל הגדול, הפעם מחזיקים את הידיים למעלה. צליל הגיטרה התגבר ברקע וזוגות נכנסו למעגל ורקדו בתוכו. עוד ועוד אנשים הצטרפו למעגל הגדול והוא גדל כל כך שכבר לא היה מקום על המחצלת להכיל וכשלוש-מאות איש, כולם שמחים ומתרגשים עמדו זה מול זה בריגוש. עמדתי איתם מתקשה להכיל את הפער שבין החיבוק העצום שחשתי והעובדה שבעצם כולם כאן זרים לי לחלוטין. ריח של גראס. עושים ביחד אוהם.

"יאללה טרנסים בלגאנים!"
"מה באנו לעשות??", צועק הדי-ג'יי. "לעוף, טראנס! לרקוד, בלגאן!" צעקו לו חזרה. אחד צעק "לחפור!" ובתוך גל הצחוק ענה הרב-מג של צלילים "לא, לחפור זה נעשה אחר כך...". לי כבר הספיק ורציתי לצאת מהמעגל אבל כנראה שפשוט לא הייתי מאוקלם כי השאר המשיכו לשלב הבא בו הם התחלקו לזוגות ודיברו. הכהן הסביר באהבה רבה ובחום: "לא רק מה נשמע ואיכקוראים: חלומות, שאיפות, הוקרות וכולי. כי מתי יוצא לנו באמת לפגוש אנשים? אנחנו רואים אנשים כל הזמן אבל מתי יוצר לנו באמת לפגוש? לראות נשמה?"
עוד כמה רגעים ואז מתחיל הרעש! יהה! כולם חזרו לריקוד המשוגע והפרוע, האקסטטי. הבטתי בקהל וחשבתי לעצמי שטרנס הוא ריקוד של בנים... נטו חוויה של עצמי, נראה שהמטרה שלו היא להתעלם מהסביבה, למעשה למחוק אותה לחלוטין, בלי שמץ של עדינות, יופי או יצירה. מעין ביטוי אגרסיבי של היצר הבסיסי להיות. ואוו איזה ריח של גראס. אני שמח. כולם סביבי מנופפים איברים ויש כאוס שמח. מעל הרעש שמעתי את השאמאן אומר "בטראנס מזה קל לזכור שכולנו אחד!" ואז שוב חוזרים אל המעגל. השאמאן המשיך: "לשחרר את כל המיינד וכל האשליות, להיות רק כאן ועכשיו, אנשים יפים עם העוצמות שלהם." מדברים על בעיות בסיסטם, ומסכמים ב"הייה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
"...זאת מהפכה תודעתית! זאת מהפכה של אהבה, של חופש, מהפכה של אחדות. לא, זו טרנספורמציה, לא הפיכה!"
"...אני רוצה לשתף אתכם במשהו שחשוב לי, וזה די מרגש אותי, גם להיות כאן וגם לדבר איתכם. זכינו להיות בדור מיוחד, הולך להיות משהו מעניין במציאות שלנו בקרוב. כי היום אנחנו רואים, יש בעיות בסיסטם: הסטרס, המצוקה החברתית, בכלכלה, באקולוגיה, בטבע, בחיבור שלנו עם עצמנו... אנחנו מתכוננים לשינוי שיהיה, זה לקום ולקחת אחריות ואנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד, 2012, הרבה נבואות, הרבה אנרגיות גבוהות. אנרגיות של שינוי אבל גם של הרס. אבל זה לא משנה. כי כל אחד צריך לקום ולשנות ולקחת אחריות ואז יהיה פה אחרת.
"...הסיסטם יכולה לעבוד על אהבה! אפשר לבנות עולם על "ואהבת לרעך כמוך", זה אפשרי, אין סיבה שלא, רק צריך לרצות את זה ולעשות, עכשיו זה הזמן..." סוף סוף הגיע הזמן ומעל הבמה הדי-ג'יי נתן את האות לפתיחתו הרשמית של האירוע: "...תודה לספיריט! אני מודה לנו על ההקשבה! יאללה הנענו פרידום סטייג'! יאללה גלעדי, תן לנו בראש!"


"הזוי"
יום למחרת אני מתאושש, יושב ושואב את אור היום עמוק לתוך התודעה כדי להאיר לתוך הפינות המעורפלות של ליל אמש, תחושה של התעוררות מחלום אחד לחלום אחר, לתוך מציאות שלא ממש מתחברת עם עצמה. תענוג! למעשה, הבנתי בדיוק מה המניע ומה הסיפוק. כל המסע חיפשתי שיקרה לי משהו, לא ברור מה, משהו, "יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" והנה הקסם, מוגש על מגש של רעשים חזקים, בגדים מוזרים ואי של חיוכים וחיבוקים באמצע המדבר. קמתי בבוקר והמילה היחידה שהצלחתי למצוא למה שסבב אותי הייתה המילה המרופטת "הזוי". מה בבלבול שלי עשה לי כל כך טוב? מה בבלבול הנהדר הזה נתן תחושה של לבלוב כה מחייה?
במובן מעט מופשט, אולי מופשט מידי, מצאתי רצון לשבור את המציאות "הרגילה". אצל חלק מהאנשים פה הרצון הוא מתוך כעס, אצל חלק מתוך סקרנות, אצל חלק מתוך אהבה. אבל מהשיחות עם כולם עולה שהרצון מתחיל בידיעה העמומה, הכמעט לא נוכחת, שיש משהו מעבר למציאות הרגילה, ואותה הידיעה מרגישה שהיא הגיעה ליעדה רק באותו הרגע של ה"הזוי", של ה"מה קורה פה?", של ה-"איפה אני?" ואז הכל מרגיש חדש, נקי ואמיתי והרגע מזדקק ומיטהר. "רק פה אני מרגיש שאני חי" אמר אחד, ואחרת "אתה לא מרגיש איך הכל פה אמיתי יותר?". תחושה של שחרור עמוק ממשהו רחב וסמיך מנשוא יחד עם חיות מרעננת של שינוי אמיתי. אמת או שקר?
החוויה ברייב נדפה ניחוח משכר של "חיבור". המילה הזו הדהדה לאורך כל שלושת הימים מכל שיחה, מכל פינה כמו מנטרת הארי-קרישנה, ולא בכדי. כולם באו לפה עם כוח מניע דומה - שאיפה לחיבור אקסטטי וטוטאלי, שאיפה לחוויה של אחדות מלאה עם אחרים, עם הבריאה, עם עצמם, עם הטבע... עבור כולם החוויה צריכה לסוב סביב הטראנס. טקס הטראנס הוא טקס מטהר. כל אחד לוקח את הסם האהוב עליו ונכנס לרחבה בדיוק איפה שהווליום מתאים ורוקד עם עצמו, רק עם עצמו, עד שהוא שוכח את עצמו. חיבור מתוך ביטול, טראנס-נירוואנה-אינסטנט-סטייל, ועוד להראות מגניב תוך כדי. גאון מי שחשב על זה.


יתום
אחת משיחות האקראי הייתה עם בחור בשם נדב (נדב אחר כמובן), צעיר שמנמן שמאחורי משקפיו הדקים התרוצץ מבט מבוהל ומסנוור. שאלתי אותו איך הוא התחיל בסצנה.
"אני יתום מגיל שבע-עשרה, עזוב סיפור עצוב אתה לא רוצה לדעת. משפחות אומנה, בלגאן בבית ספר. חיים קשים, כן? אבל נשארתי אופטימי. וואלה לא קל, אה? לא, בטח. ניסיתי להישאר במסגרת וזה... אז הסתובבתי קצת. לא התחשק לי בית ספר, למה למי היה מתחשק, לא ככה? עבדתי קצת גם פה באילת וזה. דווקא אחלה של תקופה הייתה, עוד נשארו לי חברים בעיר מאז. קיצר מה עושה ילד שיתום מגיל חמש-עשרה, מה? אז כשהייתי כל השנים האלה לבד התחלתי לעשן. זה עוד בקטנה. והתחלתי להסתובב עם חבר'ה וואלה היום אנ'לא יודע אם הייתי מתחבר איתם שוב. ומעישון כזה לעישון אחר, ומפה לשם ועניינים ואני כבר בתחילת התיכון עמוק, מה-זה עמוק, ב-ת-ח-ת של הסצנה. אם חייבים סמים בשביל הקטע? וואלה תראה דוגרי לא אבל בת'כלס כן. הרוב פה עם גראס, זה הכי סבבה, ויש את הסחים שעושים סטלה מאלכוהול אבל זה פחות טוב. פה ושם יש כאלה שעל אסיד וזה אבל אחי תתרחק מזה זה הכי סרט.
רגע תגיד, כמו שאתה רואה אותי עכשיו בן כמה אני נראלך? וואלה אתה לא רע. עשרים וארבע. מגיל שש עשרה אני יתום. אז כמה זה יוצא, שמונה שנים? מה, מה קרה? סרטן ותאונת דרכים...
אבל זהו, עכשיו אני יוצא מהסצנה, אין-אין, אני נוסע לקנדה ללמוד רפואה, אוניברסיטת טורונטו... תגיד, אני נראלך חכם? הא? רואים עליי? 720, איי-קיו מאה שישים, באמא'שלי. לא, אחי, אני מקרה של מבוזבז, בטח, עם כאלה חיים. לקח לי כמה שנים להתיישר אבל אין, עכשיו אני טס לקנדה וגומר עם כל החרא הזה."
השומר מחברת האבטחה עם המבטא הרוסי הסתובב אלינו וביקש שיחת טלפון כדי לקרוא לחילוף שלו ולסיים את המשמרת. נדב שלף ראשון. "וואי, וואי, יא אללה מלא שיחות שלא נענו מאמא. יו, תראה, היא התקשרה איזה עשר פעמים... מה אתה אומר, מתי להתקשר אליה? לשלוח הודעה? וואי היא תדאג... טוב נו אני אשלח איזה אס-אם-אס..." עמדתי המום. "אז מה, אתה צעיר פה בסצנה, הא? קבל עצה אל תיכנס לזה אחי. זה לא טוב."

נכון שזה טוב?
מה מניע אנשים להתחבר לזרם הזה, איזה צורך? כל אדם שראיתי דיבר אליי ממקום אחר. אמנם כולם השתמשו באותן המילים- "חיבור", "זרימה", "שלווה", "אחווה" וכיוב' אבל היה ברור שבעוד עבור חלק מהאנשים המילים היוו קשר והסכם, עבור אחרים הם היו לא יותר מאשר סיסמת-כניסה ומס. מה הצד העמוק והמהותי ומה הצד הבינוני של התרבות הזו, תהיתי, ומה מביא את האנשים השונים האלה לאותו המקום? אולי המכנה המשותף המניע של האנשים לכאן הוא תחושה ברורה שהחיים האלה צריכים להיות אחרת ושמשהו באורח החיים שלנו אינו מכוון ואז הם מחפשים עד שהם מוצאים משהו ש"מרגיש נכון" ונאחזים בו, לפעמים מבלי להתעמק ולשאול אם אולי הם בעצם התכוונו להגיד "מרגיש טוב", ולא "מרגיש נכון".
"נכון", "טוב", מה זה משנה? אמנם האבחנה בין ה"נכון" לבין ה"מרגיש טוב" היא אבחנה שמעט מאוד אנשים בקהל כאן היה "זורם" איתה, כי הוא מניח השגה וניתוח שאינם אינטואיטיביים או רגשיים, כי הוא מגיע מה"מיינד" שכידוע הוא האשם לכל הבעיות ב"סיסטם" אבל במהלך השיטוט באשראם התחוור לי שזו לא סתם אבחנה מילולית, זו אבחנה עקרונית.
כי כשאנשים אמרו לי כמה המקום "מרגיש להם נכון/טוב", כלפי איזה חלק בנפש ה-"מרגיש טוב" התייחס? האם זה היה כלפי המקומות הפנימיים, העמוקים והחשובים של החיים או האם זאת הייתה תחושת "טוב" שנענתה על ידי מקומות רדודים ואנוכיים? ואני, האם כל מה שקרה לי באי הרגיש לי "נכון" כי הוא התייחס לעומק של החוויה שלי כבן אנוש, לשאיפות שלי וליחסים הוגנים ואמיצים עם אנשים אחרים או האם זה הרגיש "טוב" כי כולם חייכו אליי, כי צרכתי המון חומרים וכי המיניות ליטפה לי את החושים?
עוד לא פסקתי וכנראה שלעולם לא אפסוק כי כך או כך, סיכמתי לעצמי, רוב הקהל שזרם דרכי וסביבי בעודי שואל לא הגיע הלום מבלי ששמע את הקול קורא לו ומבלי שפסע בצעד האמיץ לקראתו ויצא לדרך. הקהל שפגשתי כאן הוא קהל של חָפַּשִים, רק אנשים כאלה יגיעו לכאן, מי עמוק יותר ומי אדוק פחות, מי משכיל יותר ומי מודע פחות, כולם מחויבים אך ורק לכיוון שמבטיח להם שחרור.
כמה פרצופים יפים, כמה צדודיות מושכות וקצת מוזיקה טובה ונזכרתי להזכיר לעצמי להרפות ולחשוב על כל זה אחר כך...

בשביל חיבור צריך חבר
פתאום אלישע! איזה כיף! זאת כבר הפגישה השלישית שלנו - בפעם הראשונה בגינת שלום שמעתי ממנו על כתיבה בתקשור ועל הספר שהוא כתב, בפעם השנייה בטיול לקטים הוא ריגש אותי עד דמעות בווידויים שלו על חיי המשפחה ואהבתו לילדים ונגע בעומק נשמתי בדיבור הפתוח שלו אליי ועליי והפעם הוא הפיל עליי פצצה - הוא פירק את משפחתו ויצא אל הנדודים. לכאן הוא הגיע כדי להעביר סדנה ביוגת צחוק.
המפגש עם אלישע הזכיר לי מהי עוצמה של רוחניות אמיתית, מהו אומץ רגשי וכמה עמוק יכול להיות חיבור בין שני אנשים ובבת אחת, כמו נביא בקהל של נזירים או כמו במאי בקהל של שחקנים הוא האפיל לחלוטין על כל שאר הדמויות באשראם. שוחחנו בבולמוס על רגשות עמוקים ועל חיפוש רגשי-רוחני כואב בשילוב הומור מעט נוירוטי אבל רך ומחבק.
אלישע הרגיש מיד את מטען העצבים שהבאתי איתי ושעמוק בתוכי אינני רגוע וכחבר טוב ידע גם להניח לכך.
הלכתי איתו לסדנת הצחוק, ומסיבה לא מובנת לי התגבר בי חשש.
יוגת צחוק. אני מבין מתוך הרוגע כמה העמסתי על עצמי, כמה כבדות יש עליי ביום-יום. פה כל מה שמעסיק אותי זה הרגע והאנשים. הרוגע הזה נעים, לוקח לו זמן לשקוע והוא מדהים. אבל מתוך כך ברור לי שאני נמשך תמידית, עקבית, לפוליטיקה, לאקטואליה, לאחריות הציבורית. זה כנראה הכיוון שלי, והרוגע הוא החופשה.
והנה האמת של המקום הזה - כל האידאולוגיה, כל התרבות, הכל נוצר בדיוק בשביל זה- שאנשים יוכלו להגיע, להירגע ולהרגיע, לשחרר, לוותר ולהרפות. ורוב האנשים כאן לא מתבלבלים בין החופשה למציאות ולא מערבבים אבל כמובן שצריך את אלה שכן כדי לתת חיות לעניין.
החשק ירד ואני ויתרתי על המסיבה של שישי.



סרטים רעים
סופו של הרייב הגיע ולמען האמת הגיע בזמן. מצאתי עצמי עומד בטרמפיאדה לכיוון דרום מיואש מול הארמדה השועטת צפונה של רכבים מכל הסוגים, כל אחד מהם מספר סיפור: חבורת החיילים בחופשה עם המאזדה של ההורים, הזוג הצעיר בפיאט הקטנה והחבוטה עם המזרונים הקשורים לגג, "רוחניקים של סוף שבוע" עם רכב החברה המלוקק, המשפחה ההיפית מהגליל עם המיני-וואן עמוס הסטיקרים.
תוך כמה דקות הצטרפו אליי שניים בערך בגילי ומתוך הפליאה ההדדית על הכיוון המשותף דרומה השיחה התגלגלה כך שתוך זמן קצר נקלעתי למשחק כוחות משונה עם אחד מהם. הוא שחקן בהתלמדות והוא "רוחני מאוד", כך נראה, והוא בחן אותי כדי לראות בדיוק כמה מואר אני לעומתו. לרגע לא שמתי לב ונשאבתי היישר לתוך הבוץ. אני יותר מואר. לי יש מסקנות עמוקות יותר. לא, המסקנות שלי כל כך עמוקות שלא ניתן לתארן במילים ובוא נראה אם אתה מבין על מה אני מדבר. ובכן, בדיוק ברגע בוא הבהבה אצלי נורת הגועל נראה היה שהוא הגיע למסקנה. אני אכן ראוי להיות בחברתו. רק שמאותו הרגע הפכתי כנראה להיות בבת אחת ובו-בזמן גם פחות מעניין וגם מאיים והשיחה נשמטה אל תוך עננה של יוהרה, רגשי נחיתות וכעס. חברו המחויך והצנוע החזיר את הכל למידות סבירות ואני למדתי בשקט את הלקח.
רגע, מישהו פונה דרומה... לא לא לא! מה הוא עושה?! הקטנוע הדהוי התפרץ לכביש בהתעלמות מוחלטת מנתיב ההשתלבות ומהמכונית השועטת בצפירות פאניקה דרומה וזגזג אל השוליים עד לטרמפיאדה. "מישהו רוצה טרמפ לאילת?" שאל נדב, עיני העגל שלו נודדות קרועות מבעד למשקפיו ובוהות כמו לא יודעות באיזה כתם שמולו להתמקד כדי ליצור קשר עין. שתיקה מביכה קפאה בגרונותינו. מי יגיד לו שהוא אידיוט ושאסור לו לנהוג? לפני שמי מאיתנו ארגן את דבריו הוא המשיך כמה מטרים קדימה ושאל בתחנת ההסעה איפה שישבו עוד כמה צעירים. אלה החליפו איתו כמה מילים והוא המשיך לדרכו.
- "תגידו, אתם מכירים אותו?", שאלתי. 
- "מה, אותו? כן, בטח. גנוב על כל הראש."
- "הוא הציע גם לכם טרמפ?"
- "כן. אבל מה אני מצ'וגע לעלות איתו? ועוד בלי קסדה? אחי אני ראיתי אותו לפני איזה שעה לוקח אסיד עם עוד כמה חבר'ה. הוא דלוק עכשיו על כל הראש."
- "אתה לא רציני. למה לא אמרת לו משהו?"
- "אני? למה מה אני אגיד לו?"
גוש עמום של חרדה התמצק באמצע הגרון שלי. "הוא ילד גדול", ניסיתי לשכנע את לעצמי. "הוא יהיה בסדר..."
לבסוף עלינו אני ושני החברים, הרוחני והרוחני-באמת, על טרמפ עם גרושה מצרפת בגיל העמידה ובין הדיבורים על אילת ועל החיים ועל ילדים ועל נישואים וניאופים וגלידת פיסטוק, בעיקולים היורדים אל הערבה ראינו ניידת חונה בצד הדרך עם קטנוע מוטל לצידה על הסלעים מוקף גבבות של תחבושות לבנות מפרפרות ברוח.

בדרך החוצה
השיחה ברכב הייתה נעימה, נינוחה ומרתקת, טבולה ברמיזות מיניות משעשעות עם הרבה הומור עצמי מדויק.
במהלך השיחה שמתי לב שאחד החברים כינה את הפסטיבל בכינוי המוכר "גדרינג" (GATHERING) וזאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הכינוי שהכוונה שלו היא לדמות לכל האירוע אופי של כינוס של שבט כלשהו. האם יש כאן אירוניה? כי אמנם מצד אחד תרבות ה-"ניו-אייג'" היא תרבות גלובאלית ששואבת תכנים מכל רחבי הפלנטה אבל מצד שני החוויה מנסה לחקות את שיא הלוקאליות- השבט, הכינוס השבטי, מדורת השבט. האם זה לחיות פנטזיה או האם זו יצירה של מציאות חדשה? האם יש כאן תיקון של ההווה או בריחה ממנו?
השיחה התגלגלה הלאה וכולם התפעלו מתחושת החיבור והזרימה שהייתה, והייתה באמת. אבל מהי נקודת החיבור? האם החיבור צריך בכלל להגיע מהמקום האישי? למה לא מהמקום הגלובאלי, החברתי, האלוהי? מצד אחד עמדה בי התחושה שהתרבות הזו מתייחסת לנקודות חיבור רדודות יחסית אבל מצד שני זה באמת הרגיש נעים יותר מכל מסגרת אחרת. הנחמדות לא הייתה מוזרה, האדיבות הייתה מובנת מאליה והקשר הידידותי מהיר, קליל ולא ציני. אבל איפה הפער?
כי אם הרגיש לי כל כך "טוב", למה לא הרגיש לי "נכון"? אולי כי שחרור אין פירושו חופש, הבנתי לבסוף. ומתוך כך התברר שכל הפסטיבל הזה הוא בדיוק כך, רק פסטיבל, ושאין כאן כל רעיון חדש אלא רק תרבות נגד, הפוגה זמנית, גלולה רוחנית עשירה שאנשים בולעים בדיוק כמו שאר סמי השעשוע. אבל האם יש משהו אחר? 
דוהרים דרומה אל העיר, מבטי נשאב אל הרי אדום הבוערים מעבר לזגוגית ונפשי יצאה אל המדבר העתיק שלחש מעבר לחלון את דעיכתו המהורהרת אל תוך הלילה.




מסה על המקלחת האידאלית

נכנסתי למקלחת אצל רן באבן גבירול וכשפתחתי את המים צחקתי בקול רם. "תיזהר", אמר לי אוהד, "השפריצר שמה הוא כמו בולבול של כלב". אמת ויציב, כשפתחתי את המים צינור הגומי הלבנבן הגיח מתוך הנשל המתכתי שלו והחל להשפריץ מים לכל הכיוונים בלי חשבון ואני הבטתי בדוּש הכַּרוּת ששכב בצד והבנתי מה קרה כאן. עוד מקלחת משונה לאוסף, חשבתי, אבל אז תהיתי - כמה מקלחות "נורמליות" היו לי? נדמה שבכל מקלחת, בכל חדר אמבטיה, היה משהו משונה, משהו מקולקל, משהו משעשע, משהו מיוחד, משהו מצחיק או מציק או מדליק.
מהמקלחות המשותפות שבקצה המסדרון בקיבוץ המחנכים בעכו, עם הסיד על הצינורות, מחיצות הפלסטיק ותעלות הניקוז המגעילות דרך תא הבמבוק עם הדוד הצמוד ורצפת הקרשים והוילון הקרוע שמשאיר אותך חשוף מול הנוף של הגליל בכליל ועד להיכל השיש המואר והריחני שהיה צמוד לחדר השינה שישנתי בו בנוב היה בכל מקלחת סיפור אחר.
כמו המקלחת ההיא שבה לא סיפרו לי שהצבעים של הברזים הפוכים או כמו המקלחת ההיא שבכל פעם שמישהו היה נכנס לתא שליד היה הזרם אצלי נחלש בחצי ולכן הייתי מתקלח רק בשעות שכולם אכלו, כמו המקלחת שעלתה לי חמישה שקלים ונכנסתי אליה דרך קרוסלה, כמו המקלחת הפיצפונת שבה הוילון המגעיל היה נצמד אליי לגוף כל הזמן או כמו הפעם ההיא שלא התקלחתי כי משרד הבריאות הוציא אזהרה שהמים ביישוב לא ראויים לשתייה...
וכל מקלחת חשפה מוזרות אחרת, לפעמים לא מוסברת, של דיירי הבית. כמו המקלחת שבה היו כמעט עשרה בקבוקי שמפו אבל רק בקבוק אחד ריק של סבון, כמו המקלחת שהייתה בנויה מקירות דיקט עם חלונות ניילון שניקזה את המים לערוגה אבל בצד היו שני בקבוקים של הד-אנד-שולדרס, כמו המקלחת עם הפוסטר הענק של סרט בכיכובו של כריסטיאן סלייטר שבהה בי מתרחץ, כמו המקלחת עם השלט באנגלית שביקש לחסוך במים כי ישראל בבצורת, כמו המקלחת שהיו בה לא פחות משלוש ליפות או כמו המקלחת בבית הכי מאובזר שראיתי שלא היה בה וילון ומקום לתלות את הדוש.
"איפה אתה ישן/מתרחץ/אוכל בדרך כלל?" היא תמיד השאלה ותמיד אני חוכך בדעתי, משחזר מזיכרוני ומגיע למסקנה שאין שום בדרך כלל. אבל עכשיו אני תוהה - שמא יש בדרך כלל חמקמק וסמוי, בדרך כלל סימבולי ומוטיבי? מה הוא? אולי זה הבדרך כלל של ההתנגדות לבדרך כלל. שמונה חודשים וטרם פגשתי מקלחת שגרתית, "כמו שצריכית", ר-ג-י-ל-ה. אמנם כן פגשתי מקלחות שניסו ככל יכולתן להיות במוֹדָה, להיות מרווחות ושומרות על פרטיות, עם מים חמים וגם קרים בברז שאפשר לווסת בקלות והיצע סבונים-שמפואים מכובד אבל תמיד השתרבב אליהן איזה קסם של שטיק, איזה בדל אופי חמקמק כמעט בלתי נשלט בדמות מגבת חוף צעקנית או סבון משונה שמעולם לא ראיתי. אהח, איפה היא? איפה המקלחת האידילית שעולה בדמיוני כל עת שאני מזיע ומתאבק בדרכים ושאליה אני משתוקק לשוב? אני רואה אותה עכשיו, ניצבת מולי, היכלי השיש האומרים "מים, מים" וברזי כסף מעוררי כיסופים לעדינות של פושר בדיוק. אוי פושר בדיוק! איה היא אותה מקלחת? הנה גם את, מושג שלעולם איננו מושג.
ואני בינתיים משוטט נידח וגולה בארץ של מקלחות ממינים ומוזרויות שונים ומשונות כמו המקלחת עם הגדר הספירלית שהברז שלה הוא ידית של צינור חקלאי, כמו מקלחת הגשם, כמו הדוש מופעל בשרשרת בחוף הים שהתקלחתי בו בתחתונים, כמו המבנה היביל עם שתי המקלחות הצמודות ורצפת הלינוליאום הגלית שהיה מצויר עליה פרקט-אעלק, כמו המקלחת שהדלת שלה היא פלסטיק אקורדיון בלי מנעול, כמו המקלחת שלושה קירות דיקט צד רביעי פוסטר גזור של סלקום עם שלושת הדליים והמצקת, כמו המקלחת עם האריחים הכחולים, כמו המקלחת עם המראה הענקית שהפחידה בכל פעם שפתחתי את הוילון, כמו המקלחת שחלקתי עם שממית ועכביש שבדיוק אכל את ארוחת הצהרים. 
לא, אני לא מתלונן. להיפך אולי, אני משועשע מאוד מהמגוון הצבעוני של מקלחות בהן זכיתי להתארח אבל אני לא יכול שלא לתהות על מהות הפער הגדל בין דמותה של המקלחת האידאלית והחוויה האמיתית, פער שהולך וגדל עם כל מקלחת ומקלחת שאני עושה. בכל יום המקלחת האידיאלית הופכת להיות יותר אידאלית ופחות רלוונטית, בכל יום דמותה מתבהרת וככל שהיא מתבהרת היא מתרחקת.
אני יושב עכשיו מזיע את הצפיפות של תל אביב בפלורנטין ויודע שהמקלחת האידיאלית שלי כבר מעבר לאופק, רחוקה ממני מרחק 500 דולר ללילה בדן פנורמה ונראה שלעולם לא אגיע אליה. כנראה שאידאלים זה לא לנוודים, כנראה שאידאלים זה רק לעשירים.

מיבניאל לכפר קיש


תקציר:
אני נסחף אל החיים הקשים של בוקר בגליל,
מתבודד בקראוון נטוש כמו בסרט הוליוודי,
מאבד את עצמי בחיפוש אחר חללית בחושך
ואז מתגלגל לימים עם אנשים נפלאים


מרדף בצהרי היום
"מה, מאיפה באת?" שאל אותי יהודה, מפגין יותר מידי קוצר-רוח בשביל בכלל לשמוע תשובה, אז ברברתי משהו על "השומר החדש" והוא הסתפק בזה. "בוא בוא אני אראה לך", הוא אמר. "שים ת'דברים שמה מאחורה וכנס איתנו. מה יש'ך שמה בתיק?"
נסענו במהירות כיפית בשבילי העפר המתפתלים כשנוף עמק הירדן מציץ וכמו מצחקק מתחתינו בין הברושים ואורני הקק"ל הנטועים. פה ושם היינו רואים פרה, יהודה היה עוצר בצד כדי להסתכל עליה ואז היה זורק לבני חברו איזה מספר. "איך היא, הא? תפסה קצת צורה הבחורה, הא?"
- "כן, כן, עבר לה מאז ההמלטה. היא נראית חבל על הזמן".
הגענו אל מצפור קטן באמצע היער הנטוע המשקיף אל העמק ובקצהו מצבת אבן פשוטה שעל צידה המוחלק נחקק "פארק לוי אשכול". הטנדר הכבד בלם וגלש מעט על החצץ בצליל גריסה אליו מיד הצטרף רעש החבטה של נעליים כבדות. המהום הלעיסה של ההליכה על החצץ עם שריקת הרוח וריח האבק קישקשו בדמיוני מערבונים אמריקאיים אליהם דמותו הכבדה ועיניו העייפות של יהודה השתלבו כמו תו טרגי. בני הוציא משקפת והתחיל לחקור את הנוף הרחב והירוק שגלש בגלים רכים מלוא האופק.
- "מה יהודה, מה זה העדר הזה שמה?" הוא אמר והצביע אל מקום שם לא ראיתי דבר.
- "וואלה זה לא העדר שלנו", אמר יהודה ואני לא הבנתי איך הוא יכול היה לדעת את זה. "זה לא העדר של ישראל?"
חיפשתי גם אני את העדר המדובר ורק אחרי כמה דקות הצלחתי לראות אותו, סמוי ונסתר בין העצים כמה קילומטרים מאיתנו. ההתרגשות שלי גברה ככל שהשיחה הלכה ותפסה קצב וחוש של ציד, מרדף שטח פתוח מהסוג האגדי.
- "אני לא בטוח. תראה אותם, הם לא נראים כמו הפרות של ישראל" אמר בני.
- "ובחלק הזה הוא כבר העביר את העדר השנה, וואלה אולי הבדואים שוב חתכו לו את הגדר".
- "באור יום?!"
יהודה ובני התחילו לחשב איגופים ונקודות שולטות לתצפית, מאיפה להביא את הרכב ולאן להניס את הפולשים בשיחה שהתערבבה באבק המתאבך ובאדרנלין המסמר. הייתי מרותק.
- "קלוט קלוט! 'תה רואה ת'סובארו שמה?"
- "כן-כן, זה לא ישראל? 'תקשר אליו זריז, הם בדרך למנחמיה הוא יוכל לעצור אותם מחוץ למושב." חיפשתי גם אני את הסובארו וראיתי אותה רק כשלפתע עלתה עננת קטנה של אבק ואז ראיתי אי שם במרחק מכונית קטנטונת מתרוצצת. חדות החושים של בני ויהודה הייתה מהפנטת. "איך אתם רואים אותם?" שאלתי בהשתאות ויהודה רק חייך אליי עם גיחוך.
- "אין לי 'תמספר 'שלו" אמר בני.
- "חכה חכה שנייה, אני מחייג... בוא'נה הוא לא זמין. מה יהיה? נו תענה כבר... לא עונה."
- "נו זה חייב להיות ישראל בטנדר ההוא, תראה יש לו מאחורה בזנטים וגלגל תיל"
- "אז למה הוא לא עונה?"
- "אבל אני לא מבין, זה לא השטחים שלו פה?"
- "לא", הסביר לו יהודה, "מה ששלו זה עד הגדר ההיא שמה בקצה של הברושים על השלוחה. הנה תראה השער פתוח. אם זה העדר שלו אז מה הוא עושה שמה?"
...
- "הפ הפ תראה את אלה שמה", הוריד בני את המשקפת מעיניו והצביע בידו למטה לגאיון המיוער, "אלה לא נראים משלנו..."
- "לא הם לא, בני. מה הם עושים פה? יא אללה איפה ישראל יש לו חבר'ה חשודים אצלו בשטח."
- "אֶה, אבל תראה יהודה, תראה איך הם הולכים יהודה. הם סתם מטיילים. יש להם שקיות!"
- "חחח ת'כלס, אלה סתם מטיילים. או! הנה ישראל עונה. האלו ישראל! מה נשמע איתך? תגיד, העדר שלך מסתובב עכשיו בוואדי שעולה מהשביל ש... כן, נו מה זה אתה בסובארו? אהה בסדר, סבבה. ראינו אותו פה מסתובב, חשבנו שהוא מתעסק לך עם הפרות. סבבה, יאללה, ביי. טוב נו הכל סבבה, בוא נמשיך."



המערב הפרוע בגליל המזרחי
"הם חכמים, אלה, הם לא טיפשים בכלל", אמר לי יהודה תוך כדי נסיעה, "הם יודעים שאני אחד והם חמישה והם הולכים על זה, הם עושים מולי מלחמת התשה. כל לילה אני פה, כל לילה אני נוסע כדי לשמור על הגדרות. הם חכמים, אתה מבין? הם עושים ביניהם רוטציה, ככה כמעט כל לילה מגיע אחד מהם לשטח שלי וחותך איזה גדר פה, גדר שם, דוחף את העדר שלו אליי לשטח. מה אכפת להם? זה יוצא לכל אחד מהם איזה לילה בשבוע, לילה ובשבוע וחצי. ואני נגמר פה, אני נגמר."
- "אבל אני לא מבין מה זה עושה שהעדר שלהם בשטח שלך."
- "מה זה עושה? זה לא שלהם, זה שלי, אני אחראי מהמִנְהַל על השטח ומה שהפרות שלהם אוכלות שלי לא אוכלות. אחר כך הם באים ואומרים שאני מנסה לגנוב להם את הפרות, החצופים! ואז הם נכנסים אליי לשטח ומתחילות המכות. ואז כשאני מביא משטרה מגיע איזה בן דוד שלא יודע מה קורה וזה במקרה הטוב כי במקרה הרע הוא בכלל משלהם ואז הם שואלים אותי למה אני גונב להם את העדרים. אני! אתה יודע כמה תלונות יש להם עליי במשטרה? שנה שעברה, תנחש, תנחש כמה. מאתיים שבעים ושלושה! מאתיים שבעים ושלושה תלונות, אתה קולט? זה יותר מכל יומיים. וכל פעם אותו הסיפור. אז קראו לי למשטרה שמה בטבריה כדי לדבר איתי על זה, אז הסברתי להם מה קורה. ומפקד המשטרה שמה הוא בסדר אני חושב, יש לו רצון טוב. בן דוד, נדמה לי צ'רקסי או משהו, אבל יש לו רצון טוב. ואתה יודע מה הוא אמר לי? "עם כל הרצון הטוב, אין לי משאבים כדי להתמודד עם הבעיה הזאת וזה לא בראש סדרי העדיפויות שלי. אני מציע לך לסגור איתם עסקה". אתה קולט?! זה מה שהם רוצים שאני אעשה, שאני אכנע ללחץ שלהם."
- "אני לא מבין, זה כמעט נראה מכוון ההתעלמות הזאת"
- "בטח. ואתה יודע מה, גם אני לא מבין. אין לי איך להסביר את זה, אין לי. אני חושב שהם משת"פים של המודיעין של המשטרה או משהו ובגלל זה הם מוגנים אחרת אין לי איך להסביר למה המשטרה לא מוכנה לגעת בהם, פשוט אין לי."
- "אז למה שלא פשוט תיקח להם את הפרות?"
- "נו ואז להפוך להיות כמוהם. צצק-צצק, על זה הם בונים, החלאות האלה. הם יודעים שאני יהודי ושיש לי גבולות. הם בונים על זה שאני לא אקח את החוק לידיים ושאני תמיד אהיה בסדר והם מנצלים את זה. וחוצמזה, כל עדר מסומן וכל פרה יש לה תג כזה על האוזן עם מספר כמו תעודת זהות. פיקס שהבדואים מזייפים גם את התגים אבל אני לא יכול פשוט לקחת פרה מה גם שיש חיסונים וגזעים וכאלה, זה עסק רציני ואי אפשר סתם לערבב עדרים ככה."
- "חשבת פעם ללכת אליהם הביתה ולעשות בלגאן?"
- "בטח שחשבתי. בטח, אתה לא מבין כמה. אבל אני בחיים לא אעשה את זה, בחיים. אני לא אדם כזה. אני אפקיר לידיהם את השטח לפני שאני אהפוך להיות בנאדם כזה. 
חוצמזה שאתה צריך להבין שאלה עבריינים אלה, שחבל לך על הזמן, אלה פושעים משוגעים. יש לי חברים אצלם בכפר, חברים טובים, הם אומרים לי שהמשפחה הזאתי היא משפחה שכולם בכפר שונאים. מפלצות, אף אחד לא אוהב אותם. אתה יודע למה? אתה לא רוצה לדעת. האבא שלהם במאסר עולם על רצח, נדמה לי רצח את אחותם. והם כולם פושעים, חצי מהם היו בכלא על כל מיני והחצי השני במג"ב. אז מה, כל פעם שאני מביא משטרה הם ישר משחקים אותה מצב סוציו-אקונומי קשה ומשרתים בצבא אעלק"
- "ומה, אתה לא מפחד שיפגעו בך?"
- "בטח שאני מפחד, בטח. כבר העברתי כמה ימים בבית חולים מהמכות שהם הכניסו לי, כבר כמה פעמים עשו עליי אמבוש. פעם אחת, זה היה הכי חמור, הם חשבו שזה אני אבל זה היה בני פה. הוא עבר פה, זה היה בלילה והם התנפלו עליו, הכניסו לו מה-זה מכות. איכשהו הוא הצליח להגיע לאוטו ולהכניס להילוך והגיע עד ליבניאל. מסכן, פיצצו לו את הצורה."
- "ואיך אתה עכשיו בני?" שאלתי.
- "אה? וואלה, אני בסדר, החלמתי. אני חושב" הוא הרים את המשקפת לגובה עיניו ולרגע היה נדמה לי שידיו רועדות מעט. 
- "תראה פה את בני, קצת איטי אולי, חטף יותר מידי מכות בראש אבל הוא בסדר."
- "אהה?" פער בני את פיו והביט בעיני העגל העצובות שלו.
- "אבל אלה הם חכמים", המשיך יהודה, "הם מבינים את החוק טוב מאוד. הם לא טיפשים מספיק כדי להסתבך ברצח, בחיים לא. הם יודעים שכל הראיות יוליכו אליהם. לא, הם לא יסתבכו בכאלה צרות."
הרכב התמלא לרגע בשתיקה של הנוף הרגוע שמסביב, הפוגה מהורהרת של המהום המנוע וציוץ הציפורים. יהודה זע באי שקט במושבו. "ואני אוהב ערבים, שתבין", הוא אמר לבסוף ,"אני גדלתי במשפחה שמדברים ערבית והיו לי מלא חברים ערבים אבל אני מוצא את עצמי נהיה משהו שאני לא אוהב, אני נהיה גזען. איך אפשר שלא? זה קשה, זה אוכל אותי לאט לאט, המלחמה הארוכה הזאת. אני מוצא את עצמי יושב עם החברים הבדואים שלי ופתאום אומר "כולכם, כל הערבים..." והם בכלל לא ערבים... זה קשה באמת אני אומר לך. אתה רוצה להיות אדם טוב, אתה רוצה להיות שכן טוב וזה אוכל אותך מבפנים.

עזרה מהמיליציה החקלאית
- "איזה עזרה אתה קיבלת פה מהשומר החדש?" (קישור)
- "מהשומר? או כפרה עליהם. אם הם לא היו מגיעים מתי שהם הגיעו הייתי פושט רגל. באמא'שלי הייתי פשוט רגל בגלל הנזקים. תוך חודש וחצי חודשיים מאז שהם באו ירדו החיתוכי גדרות, אני קיבלתי לישון כמה לילות בשבוע בבית ולא בשטח ומאז ועד היום לא גנבו לי עגל אחד."
- "ואיך החבר'ה של השומר?"
- "השומר, מה קרה לך? חבר'ה מצוינים, עשר. אחלה של בחורים, באמת. מגיעים בלי שום חוכמות ושומרים בלילה ונותנים עבודה אלף-אלף בלי פִּיפְּס. באמת שאכפת להם, אבל כמה הם כבר יכולים לעשות? כשאין משטרה, כשאין למי לפנות הם בסך הכל הרתעה, הם בסך הכל יכולים להתקשר אליי, גג לקפוץ להגיד שלום לחברינו הבדואים. וזה עושה את שלו אבל עד גבול מסוים. 
"הנה בוא אני אראה לך, תראה, תראה את זה", אמר יהודה ועצר את האוטו, "זה משלשום בלילה" הוא אמר והצביע על קטע גדר באורך של כחמישה עשר סנטימטר שלא היה חלוד כמו השאר אלא מגולוון ומבריק וחדש. "פה תיקנתי ופה תיקנתי... וזה שמה, זה מאתמול", אמר והצביע מעט קדימה יותר למקום שבו ארבעה קטעים מבריקים שכאלה היו מורכבים על הגדר אחד מעל השני. "זה נראה לך כמו בלאי, כמו גדר ישנה? הא? זה מה שאומרים לי במשטרה כשאני קורא להם. הם אומרים לי "מה אתה רוצה, זה הגדר שלך ישנה, זה הכל, למה אתה נטפל לבדואים?" תסתכל על זה ותגיד לי שזה לא חבלה מכוונת, שזה לא מישהו שבא עם פלייר בלילה וחותך לי בכוונה את הגדר.
וזה מה שאני עושה, במקום להיות בוקר, לדאוג לפרות שלי, לדאוג להמלטות, לטפל בחיות אני שומר. אני נוסע כל היום בטנדר ומתקן גדרות ושומר מהבדואים וחוטף מכות. כל היום נוסע, כל הלילה. אתה יודע איזה בלאי זה על האוטו? שת'בין אני מחליף רכב כל שנה וחצי רק בגלל הבלאי. כל שנה וחצי! דחיל ראבק. אני בכלל לא בבית, אני בכלל לא עם הילדים, אין לי חיים. לא לקחתי חופשה כבר מאז אני'לא יודע ממתי. בישראל, מדינת היהודים אלפיים ושתים עשרה חקלאי ישראלי לא יכול להתפרנס בגלל התנכלויות של ערבים. ואת אף אחד זה לא מעניין."
- "אז הבעיה היום זה בעיקר החיתוך גדרות?"
- "לא רק, אבל היום בעיקר. יש גניבת עגלים, יש גניבה של פרות בכלל ויש את החיתוך גדרות. ברוך השם בזכות "השומר" אני כבר לא מתעסק עם גניבת עגלים. אבל אתה יודע כמה עולה קילומטר תיל? עשרים וחמש אלף שקל."
- "באמת?!"
- "כן ,כן, עשרים וחמש אלף. זה ארבעה-חמישה חוטים במקביל על קילומטר. וכל מטר שהם חותכים לי אני צריך לנסוע ולתקן. לילה אחד לפני שנה בערך הם עשו לי תרגיל, מהסרטים אני אומר לך, מהסרטים. עשו לי רעש ואור ובלגאן באיזה גבעה, תיזזו אותי קצת עם איזה כמה מטרים חתוכים פה כמה חיתוכים שם ובינתיים בצד השני הם עברו וחתכו לי כל מטר, כל מטר והקיפו שבעה קילומטרים של גדר. שבעה קילומטרים! זה יצא לי נזק של מאתיים חמישים אלף שקל. בלילה אחד! שתבין את הנחישות שלהם, זה בטח לקח להם כל הלילה לעשות את זה עם ארבעה-חמישה חבר'ה ביחד. עכשיו כמה פעמים תוכל לממש את הביטוח? כבר אין לי ביטוח, לָמַה לֶמַה שהם יסכימו לבטח אותי? שֶמַה, שכל בוקר אני אבוא אליהם עם נזק של עשרים אלף שקל?
לפעמים הם בכלל לא טורחים לחתוך, הם פשוט מזיזים לי את הגדר פנימה, כאילו שאני לא אשים לב. לפעמים הם בכלל גונבים לי את הגדר כולה. פעם אחת הם גנבו לי קילומטר של גדר. לפעמים הם חותכים את הגדר ליד הפרות שלי ואז הם מבריחים את הפרות שלי החוצה אל השטח שלהם ואומרים שאני פולש להם לשטח. חארות. פיכס. ואז אני חוטף תלונה במשטרה."
יהודה המשיך לספר עוד ועוד מחוויותיו הקשות ולחלוק את מצוקתו הכבדה. איך השופטת שיחררה בלי עונש את מי שירה בו בגלל "מצבו הכלכלי הקשה ומשפחתו המפורקת", איך על האש הקטנה של חיתוכי גדרות מרוששים אותו אט-אט לדרגה של פחות משכר מינימום, איך כשהבדואים תוקפים אותו מול המשטרה הם מאשימים אותו בכך שגזל מהם את אדמת אבותיהם, איך שהוא מפחד שהם יגיעו אליו הביתה ויפגעו בילדיו ועל הסיוטים שיש לו בלילה.
לא יכולתי לשאת את התסכול יותר. לא ייתכן שהמצב הזה באמת קיים, באמת קורה, באמת נמשך כבר יותר משלוש שנים. "אז שיחתכו את הגדר", התפרצתי לפתע, "תעשה משהו אחר במקום גדר. חייבת להיות איזו דרך יצירתית להילחם בהם"
- "עזוב אותי, אני גמור", אמר לי יהודה, "אני פה נלחם לבד כבר כמעט חמש שנים יום-יום לילה-לילה. כבר אין לי ראש לפתרונות, ליצירתיות. אני איתם ראש בקיר, אני ראש בקיר עד שאו הם או אני ניגמר. זה מה שיש לי לתת כאן. אבל אני עקשן, אני לא מוותר, אני דפוק, אני דפוק. הייתי צריך לנטוש ממזמן ולחיות כמו בנאדם אבל אין, חינכו אותי ככה, דפוק כזה, שעל ארץ ישראל לא מוותרים."

THE MAGIC BUS
- "שמע, איך אני יכול לעזור לך הלילה?" שאלתי את יהודה. 
- "לעזור הלילה? חמוד אתה, לא אין כל כך מה לעשות, כפרה עליך. אם אתה רוצה לישון פה בקראוון אתה יכול, בכיף. אם אני אצטרך את העזרה שלך אני אתקשר אליך, אבל לא נראה לי. תישאר פה לישון הלילה, תעשה קצת אור וקצת רעש, שיידעו שאתה פה ואם אתה רואה מישהו או משהו חשוד יש לך את המספר שלי, כן?"
הטנדר הרעים במעלה המדרון ובני ויהודה נעלמו בשובל האבק האפל של הדמדומים והשאירו אותי לצד קראוון נגרר צרפתי ישן שהושלך בקצה יער פארק אשכול עם נוף מרהיב על האורות שנדלקו אחד-אחד בעמק הירדן בואך הכחול של הכינרת ובקעת יבניאל. השמיים הסגולים של הערב הדהדו את מחשבתי המתנדפת ואני הבטתי בריקות של ראשי ונאנחתי אנחת רווחה ארוכה בעוד רוח קרה צמררה אותי ובחשה בשדה הסרפדים הענקיים שהתגודדו מחוץ לקראוון. פילסתי את דרכי בזהירות ביניהם, נעקצץ פה ושם, והפלתי את עצמי לתוך הקרון הערום ולתוך האפילה של חלומות פרועים.
למחרת התעוררתי מאוחר לתוך העזובה שסביבי, פתיתי קלקר מתרוצצים במעגלים על הרצפה ופתיתי אבק רוקדים במעגלים בתוך קרני האור האלכסוניות שפרצו מבעד לחלונות. הייתי תשוש, הרגשתי רווי ועמוס ורציתי יום מנוחה ומכיוון שחברי מכפר קיש ביקש שלא אגיע אליו לסוף השבוע בגלל חגיגה משפחתית היו לי לפתע כמה ימים מיותרים. החלטתי להקדיש יום לקראוון הנהדר שהושלך במרעה של יהודה.
כמעט ולא חשבתי על יהודה באותו היום, אולי לא הייתי מסוגל. אולי התחושות והתובנות שעלו מהמפגש איתו היו כבדות מדי בשבילי לעכל כל כך מהר, אולי הן היו קשות. הפגיעה הכל כך בוטה בכל כך הרבה תשתיות בלתי נראות של עולמי הייתה מעצבנת מידי: שלטון החוק, ריבונות המדינה, אי-אלימות, הרוב היהודי, מינהל תקין. אבל אולי כואבת מכל הייתה הפגיעה באתוס שעליו גדלתי ומפחידה מכל הייתה האפשרות שאולי "אנחנו" לא כאלה חזקים, שאולי אנחנו בעצם מפסידים, שאולי עם ישראל הוא חלש מידי ורופס ושאנן ומובל כצאן לאבדון. מה קורה במדינה שלנו? מה קורה עם הבדואים? האם יש מדינת ישראל מחוץ לגדרה-חדרה? הבטתי בנוף המדהים שמולי ובתחושתי הוא הפך לפתע למסוכן יותר ואפל יותר. הרגשתי ביתר שאת את מה שהבנתי עוד בעכו - שהנוף שסביבי, כולו, הוא נוף של מלחמה.

בעודי יושב לבדי בצד הדרך ומאחוריי הקראוון הנטוי והחלוד של יהודה נזכרתי בדמות מסרט שבילתה מספר חודשים באוטובוס באלסקה לבדה, ניזונה משק אורז בודד ובשר איילים. הרבה אנשים מזכירים בפניי את הסרט הנפלא הזה, "INTO THE WILD", המבוסס על סיפור אמיתי ושבו צעיר אמריקאי יוצא למסע מופלא ברחבי אמריקה בחיפוש אחר החופש המוחלט. הסרט רצוף מפגשים אנושיים יפייפיים ונוגעים ללב, אותם הגיבור למרבה הצער מפספס. אמנם הוא מבין את זה בסוף, אבל זה כבר מאוחר מידי. הסרט עמוס בציטוטים של ת'ורו, בנופים משגעים וברומנטיקת נוודים אמיתית ונראה שהוא העניק השראה עצומה לרבבות אנשים, אם לשפוט לפי כמות האנשים שדיברו איתי על הסרט בהקשר של המסע שלי. האם זו המנסרה דרכה אנשים רואים אותי?
ישבתי מחוץ לקראוון הנטוש הדומה כל כך לאוטובוס שבו מצא את עצמו אלכסנדר סוּפֶּרטְרָאמְפּ באלסקה והבטתי בעצמי ובנוף שאני שלו ושהוא שלי והרגשתי, לא הבנתי, את המרחק הרב שבינינו - בין ארץ ישראל לאלסקה, בין ישראל לאמריקה, בין המסע האנושי שלי למסע האישי שלו, בין ההרפתקה של החוויה להרפתקה של החקירה. אינני בורח מעצמי, קיוויתי, ואינני בורח מחיי. אבל היה משהו בגעגוע שבו אנשים פנו אליי, בכמיהה שבה הזכרתי להם את הסרט הזה שגרמה לי לתהות האם גם אני זונח את האנשים הנפלאים שאני פוגש ומשליך אותם בצד בתמורה להנאת (והנעת) המסע. יצאתי כדי להיות זבוב על הקיר בשבילי הארץ ולספוג את אנשיה, אבל האם אני יוצר כאן גם שובלים משל עצמי?

חללית אבודה בחלל
יום שלם של חלומות ובהייה באור השמש עבר מהר מידי כמו כל ימי העצלתיים, אבל שוב נגמר לי האוכל. החלטתי לחזור לעיירה כדי להזין את עצמי והתחשק לי פיצה אבל כשהגעתי אל ה"פיצרייה" גיליתי שהעסק כנראה משמש להלבנת הון כי לא היה סיכוי שבאמת מכרו בו משהו. אבל הייתי רעב אז הזמנתי פלאפל עלוב שהגיע בפיתה לחה עם ירקות מעוכים וצ'יפס חצי מטוגן. העברתי את הזמן בהמתנה שהמחשב ייטען ובקריאת עיתונים ושמעתי את רכילות השכונה מתנקזת לשיחות החולין המשועממות של העוברים ושבים ב"מלבנה" השכונתית. בינתיים האור בחוץ התרכך ודעך וכבה והשיחות בפנים חשפו עוד ועוד רוגז, ייאוש ושעמום בסגנון שיחה עייף שכזה שלחש את המילים שהעוני אומר לכל מי שפוגש אותו, אם הוא מוכן להקשיב: "אין לי כוח לחיים האלה, אין לי מקום בעולם הזה, אני מוותר". רק אדם שנשם את האוויר שמחוץ למעגל ההרס הזה ויקשיב ללחישה הרפה והסמויה הזו יחוש את העלבון, תיגע בו העצבות ויתעורר בו הכעס- העוני אינו מציאות כלכלית, העוני הוא עלבון מוסרי.
חסר כל אוכל, אבל עם תיק קליל בזכות זאת, יצאתי בחשיכה הסמיכה מתחת לשמיים מכורבלי עננים במעלה רכס יבניאל כדי למצוא מקום בודד לישון בו, הרחק מאנשים, איפה שאוכל להיות לבד.
טיפסתי במשך שעה ארוכה ופניתי דרומה בראש הרכס כמו ששיננתי מהמפה, אבל הבוץ הלך והעמיק, העלטה גברה ועדיין לא הגעתי ליעדי- מבנה ההקרנה הישן של קיבוץ אפיקים הידוע בכינויו "החללית". כשבעיניי אבק דרכים, הערפל מתעבה על עקבות הלילה והשבילים מתרוקנים לחשיכה מצאתי עצמי מזגזג אנה ואנה, אבוד בלילה הגדול בקצה הרכס האפל התלוי כמו חוף על אוקיינוס של חושך ולא מבין איפה טעיתי. לחזור אל הנקודה הברורה האחרונה? לפתוח את המפה והמחשב? או לוותר ולחפש מקום קרוב להתמקם בו? הרוח חרקה, הקור התקרב, החרדה חדרה. המשכתי לבטוש את דרכי באפילה הלא טבעית עוד כשעה ארוכה, אוחז בנפשי וחונק את הפאניקה עד שמעין שביב של אור פנימי זינק כמו גיץ, הרגשתי קרוב! זינקתי במעלה מתלול של שפוכת סלעים, מפתל את הקרסול בחשיכה בין החריצים הבלתי-נראים עד שלפתע היא נגלתה מולי על רקע אדמומית עמומה של העננים - החללית. איך ידעתי לטפס? באותו הרגע הייתי תשוש מכדי לשאול. פרסתי במהירות את המזרון בצד בו משטח הבטון הֶצֶל מהרוח האיומה וזינקתי לשק השינה. בהיתי באפילה הקרה הסובבת את כולי ושחדרה לתוכי והרגשתי את מלוא כאבה של הבדידות.
"זה רק מזג האוויר. פשוט קר כאן" אמרתי לעצמי, ללא נחם. הסברתי לעצמי שאני לא באמת בודד, אני לא באמת אבוד בחלל הזה בודד בחללית שלי, אלא שזה רק עכשיו, שזה זמני, אבל ללא הואיל. "הנה תראה", אמרתי, "תראה רק לפני יומיים איזה כיף היה לך ועם כמה אנשים היית, תחשוב על כל החברים שלך ותחשוב כמה טוב תרגיש כשתראה אותם". אני רוצה לראות אותם עכשיו, חשבתי. "אם תדמיין, תוכל" אמרתי לעצמי וכך לאט-לאט שקעתי אל החלום הרך ונשטפתי אל חופו הזהוב של הבוקר.

היה שווה אחרי הקדר האחרון
יום המחרת היה מעט יותר בהיר ואני המשכתי בחדווה קלילה במורד הדרומי המתון של רכס יבניאל לכיוון נחל תבור בין כרמי ענבים ומטעי שקדים פורחים כשמולי מתנשא הר התבור. כמה אגדי הוא התבור! הילכתי בעליזות בשבילים הבהירים של הגבעות הארוכות והירוקות היורדות אל העמק כשבפי מזמזמת המפוחית וחשבתי לעצמי שהנוף שאני חולף בתוכו נראה מיתי וחלומי כמו לקוח ישירות מאיזו אגדה: עמק ירוק העולה להר בודד ומושלם, מוקף כפרים קטנטנים עם נמשי רעפים אדומות. 
כמה רחוק הרגשתי מהבדידות הצורבת של הלילה שעבר... ממרחק הזמן ושינוי האווירה יכולתי להרהר בחוויית האתמול. הבנתי שהדרך שבה התמודדתי הייתה להשתמש בדמיון ולהרחיק את עצמי מהמקום ומהזמן ההם, לא לחיות את הרגע. אבל הרי זה בדיוק מה שהבודהיזם יוצא כנגדו בויפאסאנה! האם יכולתי להתחבר ליופיו של אותו הרגע? ואם הייתי מתחבר לרגע האם לא הייתי חש את הבדידות? כך או כך התחוורה לי אמת ברורה - שהנה היכולת הזו, ה"עיוות התפיסתי" שכולנו לוקים בו של לא לחיות ברגע שכרגע, מעניקה לנו את התקווה. הדמיון מעניק לנו את התקווה והתקווה מעניקה לנו את השינוי.
"היה שווה אחרי הקדר האחרון" - עין חידה
נכנסתי למכולת בכפר קיש כדי להצטייד וכדי לאכול והמתנתי בסבלנות בתור כשישיש מקומי ובעל החנות החליפו עלבונות תחת מסווה של שיחת חולין. לאחר השיחה המוזרה בעל המכולת פנה אליי אבל היה נעול בתבנית השיחה הקודמת ולכן רק הצליח להכעיס אותי. ילדי מושב משועממים מחו בטקסיות על מחירי החטיפים ועשו רעש מיותר עם האופניים שלהם, אחד אפילו הגדיל והגיע להרעיש עם טרקטורון. ישבתי מחוץ למכולת ונשמתי פנימה את השמיים הגדולים של הצהרים בין הציוצים הפרועים של הציפורים מסביב.
מישהו השאיר ליד תיבות הדואר ארגז גדול ובו הרבה ספרים שביניהם מיד קרא אליי ספר של הדלאי-לאמה על הבודהיזם הטיבטי. עם תחושה חזקה שהספר הזה צריך להגיע לאנשהו לקחתי אותו, הלכתי הצידה והעברתי כמה שעות בקריאה מנומנמת על ספסל קק"ל.
בשעה טובה הגיעו למושב דניאל, יהודיה מניו-יורק סיטי שפגשתי בכליל וחברתה אֳגְנִי ("אש" בסנסקריט), חצי בריטית חצי סינית-מלזית שגדלה בקנדה ושלומדת איתה בקורס צמחי מרפא ייחודי בעמק האלה. למרבה ההפתעה, שתיהן הגיעו בטרמפ חלומי עם זוג משעשע ולא אופייני מראשון לציון שיצא לטיול סוף שבוע בצפון, אסף את הבנות באזור תל אביב, התאהב בהן במהלך הנסיעה והתעקש לקחת אותן עד אליי. הגבר היה חרדי לשעבר, עמוס קעקועים ופירסינג בדיוק כמו זוגתו שעדיין נשאה מבטא רוסי מתוק. דיברנו קצת על קבלה ועל צירופי מקרים, הצעתי להם עוגיות 37% ואז הם המשיכו לדרכם הנעימה ברכב הגדול והמשופשף שלהם.
- "תראו מה מצאתי פה", אמרתי לדניאל ולאגני, "הוא כאילו קרא לי. למישהי מכן יש רעיון למי להביא את הספר הזה?"
- "תביא לראות?!", אמרה אגני, "ואוו אני לא מאמינה. איפה מצאת את זה?"
- "פה, זה היה בארגז..." אגני חטפה את הספר מידי ורצה לחפור בארגז בתקווה למצוא אולי עוד ספרים.
- "אני חושבת שמצאת..." אמרה לי דניאל בצחוק מגחך ושנינו הבטנו באגני נוברת בארגז. מסתבר שאגני למדה בודהיזם טיבטי בארבע השנים האחרונות במנזר בקטמנדו ומגדירה את עצמה כבודהיסטית אדוקה ושוב, כמו בצומת ראש פינה, ניסיתי להתייחס בנוֹנְשָלַנְט למסתוריות שבמה שהרגע קרה.
כמעט מיד אחרי שהזוג נסע הגיע אחד מבני המושב למכולת ושאל באנגלית אם אנחנו צריכים עזרה. דניאל ניסתה בכל כוחה לדבר איתו בעברית, מה שרק הקסים אותו יותר וכך תוך מסכת קצרה למדי של שכנועים (מצידו!) מצאנו את עצמנו מתארגנים ללינה ב"זולא" שלו בחצר. אחרי סיבוב קצר במושב ובשדות הסמוכים אליו חזרנו לחצר, הדלקנו מדורה ובישלנו אורז עם שעועית לשביעות רצונם של כולם.
אני ואגני המשכנו לדבר על דת, על אמונה ועל אלוהים עוד זמן רב עד שהשיחה האטה ודעכה ונרדמנו כולנו. בלילה חלמתי על פעמוני גוֹנְג ופסגות מושלגות.

ימים של אור ואנשים
התעוררנו מאוחר והמשכנו לשיחה ארוכה מאוד עם המארח האדיב שלנו אורן שסיפר לנו את קורות חייו, על חלומותיו ועל אהבתו החדשה שעדיין ישנה בבית. הכנסת האורחים של אורן לא הייתה הכנסת אורחים קלאסית, לא. כמו הטרמפ המופלא של הבנות מאתמול ובניגוד למודל שאנחנו רגילים להלל של הכנסת האורחים הערבית-מזרח-תיכונית אורן לא "דאג" לנו וטיפל בנו אלא הרבה מעבר לכך. הכנסת האורחים שלו לא הייתה פטרונית ורשמית אלא ההיפך הגמור - הוא רצה להכיר אותנו והוא בעיקר ביקש להרעיף עלינו אהבה. זה היה אירוח של שווים, מעין חברות אינסטנט שבה נהנינו כולנו זה מחברתו של זה ובה החשיבות של הדאגה החומרית הייתה משנית. לא אירוח של רחמים וחמלה, אלא אירוח של אהבה ואחווה זה היה ואני עוד השתהיתי להרהר בכך ימים רבים.
אז אחרי כמה ליטרים של תה וכמה עשרות עוגיות יצאנו שלושתנו סוף סוף לדרכנו אל נחל תבור, שבעים בלב ובבטן, ומפזמים כל אחד בתורו במפוחית כשהמוטיבציה ללכת קטנה מאוד כי היופי מסביב היה כל כך שמח שאפילו ההליכה האטית הרגישה כמו דהרה חסרת אבחנה דרך הנוף.
עננים מהלכים על הדרך
מזג האוויר היה נעים כל כך שהוא איפשר התעלמות מוחלטת מהעתיד והנאה כל כך שלמה של העכשיו שהיא השכיחה את העבר כליל. אז אספנו צמחים טעימים והמצאנו להם שמות, דיברנו על בוּבֶר ועל בודהא, חיפשנו בריכות לשכשך בהן ואני התרפקתי על החברה הקלילה והשמחה של שתי הנשים ועל השיחות המעניינות והאנרגטיות שהיו איתן וביניהן.
בבוקר קמנו ויצאנו ברגל אל עין דור ואני ליוויתי את דניאל ואגני לקורס הויפאסאנה שלהן שאותו הן עשו עם כל המחזור של הקורס שלהן בצמחי מרפא. שם, להפתעתי, פגשתי עוד שני נוודים כמוני שאותם הכרתי מהשירות במטבח של מרכז הויפאסאנה בבית זרע: צחי - עו"ד לשעבר שעזב את הכל, עבד כאיש חינוך לתקופה ועכשיו חי על האופנוע שלו ושחר - עובד היי-טק לשעבר שמשוטט בין ישראל לאירופה, שניהם פעילים ממאהלי המחאה של הקיץ האחרון ועכשיו "חיים את הרגע" עם חיוך קבוע על הפנים. עוד פגשתי שם את מיכאל, צעיר דתי-לאומי מגוש עציון שבחר לבלות שנה מחייו בקהילה של חסידות סְלוֹנִים במאה-שערים. "יש אנשים שנוסעים להודו אחרי צבא", הוא אמר, "אני בחרתי לעשות שנה בסלונים."
- "איך ארגנת את זה?"
- "לראש הישיבה שלי היו כמה קשרים אז הוא פנה אליהם. בהתחלה הם היו חשדניים, הקהילה החרדית והחסידויות בכלל, הן מאוד סגורות, שתדע. אבל הם בסוף הסכימו ובסוף זה היה מדהים, ממש"
- "מה היה?"
- "הייתה שנה מדהימה, יוצאת מן הכלל. ללמוד איתם תורה, איך שהם לומדים, אין דברים כאלה. ובסוף השנה התחברתי איתם כל כך שליוויתי את הבן של האדמו"ר לחופה. אתה קולט? ואוו הייתה שנה מדהימה, קיבלתי שם כל כך הרבה, זה היה באמת משהו. קיבלתי שם דברים לכל החיים."
מעין דור אסף אותי בטנדר הקלאסי שלו גלעד, חבר מטיול הלקטים שמתגורר בכפר קיש ובונה בו את החווה המשפחתית: יקב בוטיק וכרמי זיתים. ההורים מידי פעם קופצים לביקור ואבא מנהל את הצד הפיננסי אבל גלעד הוא החקלאי במשק - מתעורר בכל בוקר אל השדות, דואג לכרמים ועובד עם התאילנדים. מידי פעם הוא גם "מחלטר" במקצועו השני כעורך סאונד ומעצב פסי-קול של סרטים, קליפים ומה לא. בחודשים שאחר-כך מצאתי את עצמי מתגעגע מאוד לחיים אצל גלעד ולקצב שלהם ונשען על הזיכרונות הלכאורה פשוטים ברגעים הקשים.
איך קמים מוקדם בבוקר, עולים על הטנדר העקום-באופן-שרמנטי עם שתי הכלבות הנאמנות ויוצאים אל השדה. איך מחנים מול הנוף המרהיב של עמק נחל תבור כשהר התבור מתנשא מעל ופרחי השקד עוטפים את הנוף באריזת חג ומתחילים לעבוד: מזיעים ומתאמצים אבל באופן רגוע, עובדים יעיל וחסכוני אבל לא חפיף, נהנים מהריכוז המונוטוני והרפטטיביות המדיטטיבית.איך שארוחת צהרים אוכלים בשעה עשר ("מה?! רק עשר? ואוו כמה הספקנו") וארוחת ערב בשעה חמש כך שהלילה ארוך ונהדר ויש בו זמן להכל - שומעים מוזיקה, רואים סרט, יושבים על בקבוק בירה ומשוחחים כמה שעות טובות של נשים, על יין ועל הקסם החמקמק של החיים כשבין כל רגע, בין כל משפט וגם סתם ככה מציץ חיוכו של גלעד - רגוע, שמח ומחבק.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


קריאה נוספת:
אגני ממליצה על המקורות הבאים למי שמתעניין במדיטציה בודהיסטית-טיבטית מהאסכולה האנליטית

  • "siddhartha's intent" - Dzongskar Khyentse Rinpoche
  • www.Shedra.org - Chokyi Nyima Rinpoche
  • Analitical Meditation - Ramana Maharsi



יבניאל - חלק ב'



תקציר:
תולים כביסה מחוץ למקווה:
סיפורים מהשטעטל היבניאלי
על הגיוס (ולמה לא בעצם),
על השכנים (ואיך מסתדרים איתם)
ועל החילונים.

מרחצאות חרדיים
אחרי מעט מידי שעות שינה ועם מעט מידי אור מסביב העיר אותי אבנר כדי לרדת לתפילת שחרית, על כתפו הייתה מגבת והוא שאל אם אני רוצה להצטרף אליו למקווה. סירבתי.
התפילה הייתה ארוכה ומוקפדת ולאחריה שוב עלינו על הפיאט הישנה ואבנר הקפיץ את שני הבנים שלו לבית הספר.
- "מה הם לומדים בבית הספר?" שאלתי.
- "תלמוד תורה".
- "כן, ברור, אבל יש גם לימודי חול?"
- "גם כן השטויות האלה. בהתחלה כשהקמנו את הבית ספר רצינו תלמוד תורה נטו, בלי כל המתימטיקה והטבע והאלה. אבל הרב שלנו, הוא התעקש. בהתחלה לא הבינו וכעסו עליו אבל כשאני שאלתי אותו הוא אמר 'בשביל הכסף של משרד החינוך לא נכניס איזה שעתיים ביום? מה זה שעתיים ביום?' הוא אמר. אז משרד החינוך מקבל את מה שהוא רוצה ואנחנו ממשיכים. תגיד, מה התוכניות שלך?" מלמלתי משהו על כפר קיש ואז הוא אמר שהוא צריך ללכת לעבודה. עבודה?! תהיתי לעצמי במה הוא עובד ואיזו עבודה מאפשרת לו להקדיש לי כל כך הרבה מזמנו. הוא לא נראה היה לחוץ במיוחד. "בוא, אני אראה לך משהו" הוא פסק, שילב להילוך וזינק בעלייה חזרה לשכונות של יבניאל. "אנחנו היינו משלושת המשפחות הראשונות {של קהילת ברסלב} כאן ביבניאל ובהתחלה קניתי פה בית. כולם חשבו שאני מטורף שככה זרקתי את החסכונות שלי. אבל אתה לא תאמין כמה עלה לי הבית הזה. כמה אתה חושב?" נעמדנו ליד בית ישן טיח שפריץ בעל קומה אחת שחציו שעון על עמודים במדרון באחורי הבית, הקישוט היחידי היה דוד השמש שעל הגג. המחיר שהוא נקב היה מגוחך. "נו מה, במחירים של היום מי לא היה קונה, הא? איזה דיל?" את המקווה הראשון של המושבה הקים אבנר בחצר הבית שלו ומאז שהוא עזב המקווה רק ממשיך להתרחב, והוסב ממקווה לגברים למקווה לנשים. נכנסנו פנימה ואבנר ניגש מיד למטלות השונות: איסוף החלוקים לכביסה, ניקוי המים וכיוב' ואני שוטטתי ברחבי ההיכל המפואר. תשע חדרי מקלחת מצאתי שם מתחת לקוטג' העלוב וכולם מאובזרים בשמפואים וסבונים איכותיים, בכולם תלויים חלוקי רחצה נקיים וריחניים מבד פיקה על קירות קרמיקה נאים לצד מגבות פרוותיות וכפכפי קרוקס לבנים. מרחצאות חרדיים. ואני חשבתי לתומי שמרחצאות נשארו רק בתורכיה... בכניסה למרחצאות היה דלפק ומעליו הנחיות שונות למתרחצות ובו היה רשום בסופו לפנות ל"בלנית" אם חסר משהו. חרדים בדוק מחסלים את המילולי בפסיכומטרי, חשבתי, ויצאתי לעזור לאבנר לתלות כביסה. בחוץ המשכנו לשוחח עוד שעה ארוכה.

"בגללךְ הבן שלי לא יתגייס לצבא!"
בין השאר דיברנו על גיוס. "הבן שלי רצה להתגייס", סיפר אבנר, "עשה את כל המבדקים, בא ללשכת הגיוס ואני הלכתי איתו צמוד, כי הוא היה צעיר מאוד ולא מכיר וכל העולם הזה היה בשבילו מוזר. הח'ברה שלנו, אתה צריך להבין, הם שמורים, כן? הם לא כמו החילונים.
אז שלחו את הבן שלי לעשות איזה משהו, נדמה לי למלא כוס לבדיקת שתן ואני עומד ומחכה ושומע מעבר לפינה את אחת החובשות אומרת למישהו, היא לא ראתה אותי, "שוקי לך-לך מפה אני לא רוצה שהוא יראה אותך, תראה איך אני עושה פה לדתי הזה איזה קטע". אתה מבין!? אני לא האמנתי למה ששמעתי. אבל הנה חזר הבן שלי וקוראים לו אל החובשת בשביל איזו בדיקה, נראה לי לקחת ממנו דם, והוא מתיישב ומבקש ממנה אם אפשר בבקשה שחובש יעשה לו את הבדיקה. אז מה היא אומרת לו? "אין חובש עכשיו חביבי, זו או אני או שאתה לא עושה את הבדיקה" והבן שלי התעקש, הסביר שהוא לא יכול ושאל אולי בכל זאת והיא אומרת לו "מה נראה לך? זה צבא פה חביבי זה לא מה שבא לך" ואז אני באותו הרגע באתי ואמרתי לה, ככה מול כולם, "שוקי-שוקי לך מפה אני לא רוצה שהוא יראה אותך תראה איך אני עושה לדתי פה איזה קטע" והיא בשוק. ממש בשוק. ואז אני התקרבתי אליה ואמרתי לה "הבן שלי רצה להתגייס לצבא ובגללך הוא לא יתגייס, בגללך!" ואז לקחתי את הבן שלי והלכנו.
- "רגע, מה, פשוט הלכתם? מה עשית אחר כך?" שאלתי.
- "אחר כך הלכנו לקב"ן. ושם ישבתי עם הרופא והוא שאל אותי מה הבעיה עם הבן שלי. אמרתי לו שהבעיה היא לא עם הבן שלי, הבעיה היא עם הצבא. אמרתי לו שאני הייתי בצבא, הייתי קצין ואני יודע בדיוק מה קורה, אני יודע איזו מזננה הולכת שמה ואיזו הפקרות גועלית, ישמור השם. אז אני והד"ר התווכחנו קצת ואז בסוף לקחתי אותו אל החלון. "'סתכל שמה, 'סתכל" הראיתי לו את הבנות שהולכות שמה למטה ונראות, תסלח לי, אבל כמו שרמוטות. בקושי יושב עליהן איזה חתיכה של בגד. "ואתה רוצה שאני אשלח את הבן שלי, היקר שלי, הצדיק שלי לשם?! לתועבה הזאת?! מה אתה חושב שיקרה לו שם?" ואתה יודע מה הקב"ן אמר לי? הוא חזר, התיישב מאחורי השולחן שלו, הוציא איזה טופס ושאל מה אני מעדיף: מחלת נפש, קשיי הסתגלות חמורים או כל מיני אחרים. הוא הבין אותי פיקס. הוא הבין בדיוק מה הקטע. הוא אמר לי "אדוני, אתה צודק".

המכשול השני
אבל אבנר גם לא חסך ביקורת על עולמו המאומץ.
"שתדע", הוא אמר לי בעודו תולה את הכביסה בחצר מחוץ למקווה, "לבנאדם שחוזר בתשובה לעולם החרדי יש שני מכשולים מרכזיים, שאם הוא עובר אותם אז הוא יכול להמשיך עד הסוף."
- "מה?" שאלתי בקוצר רוח, מוחי כבר מנחש סדרות ארוכות של מכשולים הלכתיים ומנהגים מוזרים.
- "הראשון הוא קשה, אבל השני הוא עוד יותר קשה" הוסיף אבנר בחידתיות. "המכשול הראשון הוא הדת. אתה אומר לעצמך- מה זאת היהדות? זה קשה, זה מבאס, זה מגעיל, זה לא כיף. זה מכשול לא פשוט בכלל, כי הדת היהודית היא לא דת שיווקית כזאתי והיא הולכת נגד הרבה דברים שנוחים לנו. זה מכשול לא קל..." אני מצידי התחלתי לגלגל עיניים דמיוניות עם עצמי במחשבה שהנה הוא פוצח בעוד נאום החזרה בתשובה, שיווקי בדיוק מהסוג שהוא טוען שהדת הזאת היא לא. אי אפשר לקבל תשובה כנה? אולי אבנר חש את התסכול שלי ולכן לא המשיך. "אבל המכשול השני הוא הרבה יותר קשה", הוא אמר, "המכשול השני הוא הדתיים." נאלמתי.
- "מזת'אומרת?" שאלתי.
- "המכשול הגדול השני שלך בחזרה בתשובה זה אחרי שאתה מכיר קצת את האנשים, את הרבנים ואז אתה רואה איך הם מתנהגים ואתה אומר לעצמך 'אלה?! מה שווה הדת הזאת אם ככה אלה מתנהגים? אלה לא יותר טובים מהחילונים בכלום, מושחתים בדיוק כמוהם, גנבים ורמאים ופחדנים בדיוק כמוהם'. זה המכשול הכי מסוכן כי הוא זה שיפיל אותך. אם אתה עובר אותו אז אתה תישאר יהודי חרדי, כמו שצריך." אמר ולא הוסיף, והשאיר אותי רק עם יותר שאלות.

בלוויה
"פעם אחת הלכתי ללוויה של קרוב משפחה שעזב את הקיבוץ. זה היה אחרי שחזרתי בתשובה ובאתי במיוחד מהצפון. לוויית המת וניחום אבלים זאת מצווה גדולה, אתה יודע, אז אני באתי אף על פי שידעתי שלא אוהבים אותי כל כך בבית שמה. והם יודעים שהילדים שלי לא בצבא, וזה נו אתה מבין. אבל הלכתי בכל זאת. ואתה יודע איך זה בניחום אבלים, אתה מגיע, אומר כמה מילים, אחר כך עומד בשקט בצד, מנסה להיות שקט ולא להפריע.
אז אני מגיע לבית ואני נכנס ואני ניגש אל הבן הצעיר ביותר, הוא יושב שמה על הרצפה על מזרון ואני מתכופף אליו ואומר לו כמה מילים, לא משהו מיוחד, ואז הסבא, איש מבוגר מאוד, היה ממקימי הקיבוץ, אפיקורוס גדול אבל כזה של פעם, מאלו שידעו מה הם עזבו, הוא ניגש אליי ומתחיל לצעוק עליי! הוא אומר לי 'אתם! זה הכל בגללכם! בגללכם המדינה הזאת נראית ככה, בגללכם הנוער שלנו נראה ככה, בגללכם המדינה הזאתי מידרדרת! בגלל הדתיים, בגלל החרדים!' ואני, אני לא יודע מה לעשות, כן? אני מנסה לא להיות מעליב, מה אני אמור לעשות, לענות בחזרה? ואז אתה יודע מה הוא אמר לי? הוא התקרב עוד יותר ובקול חלש כזה ועצוב אומר לי 'בגללכם, בגלל הדתיים ובגלל איך שאתם הילדים שלנו הולכים להודו ולכל מיני כאלה. אם לא הייתם כמו שאתם אולי הילדים שלנו היו נשארים יהודים. בגללכם הילדים שלנו שונאים את עצמם.' נו מה, צודק או מה?"

תינוק שנשבה
"איך חזרת בתשובה?" שאלתי אותו, בציפייה כנה לקבל תשובה פשוטה אבל התבדיתי מהר. "אני מעולם לא הייתי חילוני ואף אחד לא יכול להגיד לי שהייתי חילוני" אמר לי אבנר באחת ההזדמנויות שהנושא עלה בהן על הפרק והסביר כדרכו, בסיפור:
"כשרק התחזקתי לא הייתי ברסלבי, בכלל לא, הייתי אפשר לומר ליטאי. למדתי אז בישיבה באופקים שהייתה ברוח ליטאית כזאתי. שנאנו את ברסלב אז. אבל יום אחד הזמינו אותי לחתונה של המשפחה שלי מהקיבוץ ולא ידעתי מה לעשות. הלכתי לשאול את הרב ומה הוא אמר? הוא אמר לי לא ללכת, שאין לי חלק בעולם הזה יותר ולא כדאי לי ללכת שמא אפול. לא אהבתי את התשובה. אתה היית אוהב את התשובה? גם אני לא. ובאותה התקופה לא הייתי כל כך בטוח לאן אני הולך וחיפשתי רב, חיפשתי את הרבי שלי. איך אמרו חז"ל? עשה לך רב. אז הלכתי לרב אחר, בלי שהרב שלי באופקים יידע, ושאלתי אותו מה לעשות. אתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר לי ללכת, שייראו אותי שם, אבל לא להישאר. רק לבוא ולהגיד שלום ואז ללכת. שאלתי אותו מה אני לא אמור לשמוח איתם? אז הוא אמר לי כמו הרב מאופקים שלא, הם חילונים וזה לא טוב. אמרתי טוב נו מילא אבל עדיין הציקה לי השאלה. לא אהבתי את מה שהיה להם להגיד. 
ואז יום אחד חבר אמר לי לדבר עם הרב שיק, אני לא זוכר איך הגעתי אליו אבל זה לא היה מקובל ואני זוכר שלא אהבתי את הרעיון, כי הוא ברסלבי והכל, אבל שאלתי אותו מה לעשות. ואתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר לי שהשם הוא ריבון כל הנשמות ושאם הוא בחר לשלוח את הנשמה שלי לבית של חילוניים גויים אז יש לזה סיבה וסיבה טובה. הוא אמר לי שהשם רוצה שאני אהיה אני ושאני אהיה אני עם המשפחה שהוא שלח אותי אליה. מה אתה אומר, תשובה יפה או לא? מאז אני ברסלבי".
ובהזדמנות אחרת, כשהתלוננתי על הכינוי "תינוקות שנשבו" אבנר הוסיף ופירש "דווקא לחילונים מלמדים זכות גדולה כי הם לא אשמים, הם נולדו לתוך עולם ולתוך מסגרת כזו. תינוקות שנשבו זה לימוד זכות."

שכנות טובה
שאלתי את אבנר די הרבה שאלות על יחסי השכנות עם התושבים החילוניים של יבניאל ולו מצידו היה חשוב מאוד לשווק את הדוגמא של הקהילה שלו. אחת התשובות הראשונות שקיבלתי ממנו הייתה ציטוט של הרבי שלו שאמר בהזדמנות לאנשי הקהילה ש"כשאתה בונה בית ליד רפת אל תתלונן על הריח. אם בנית בית ואז בנו לידך רפת יש לך את כל הזכות להתלונן". וכנראה שהוא התכוון בכך להגיד שאין לו ולקהילתו סיבה להתלונן ושהוא מבין ומקבל את התלונות של החילוניים מהמושבה וזו הפגנה יפה של סובלנות מצידו, אבל החילונים במשל עדיין הושוו לרפת...
"פה, ביבניאל, יש כאלה שממש שונאים אותנו. אני לא יודע למה או מה אבל הם ממש שונאים אותנו. אבל בוא אני אספר לך סיפור על זה.
היה פה איזה אחד כאן ביישוב, מהוויתיקים או-ווה מהדינוזאורים. מאלה שהיו פה כשלא היה כאן כלום. חקלאי אמיתי, כזה שהיה עובד ומשקה את האדמה בזיעה שלו, לא כמו החקלאים יעני של היום שנוסעים בטנדר שלהם ומסתכלים על תאילנדים כל היום. חקלאי אמיתי אבל חילוני גמור. קיצור, יום אחד שמענו שהוא חולה. הוא כבר היה בפנסיה וקרה לו איזה משהו. שמענו את זה במהלך השבת באחת התפילות. אז אני ועוד אחד, אתה יודע, ביקור חולים זאת מצווה שחבל על הזמן, אני ועוד אחד איך שיצאה שבת עוד בבגדי שבת הלבנים שלנו! דמיין אותנו, מגיעים לפוריה בחלוקים לבנים ארוכים כאלה, חח! באנו לקבלה וכבר שעה מאוחרת אז אמרו לנו שאין יותר ביקורים. התווכחנו, מה לא, אבל לא עזר. אז מה אתה אומר, ויתרנו? מה פתאום! שנינו היינו לוחמים, שנינו כמו פנתרים התגנבנו מאחורה וטיפסנו ונכנסנו אליו דרך החלון. היית צריך לראות את הפרצוף שלו! איזה שמחה, פששש, אין דברים כאלה. היינו אצלו כמעט שעה, דיברנו דברי תורה, עשינו לו שמח ואז חזרנו הביתה.
כמה שבועות אחרי זה הגיעו אליו משלחת של חילונים מהיישוב עם עצומה, רצו להחתים אותו. על מה העצומה, הא? על עצומה להעיף אותנו מהיישוב. שמעת על דבר כזה? ומה אתה חושב שהוא אמר להם? הוא סיפר לי אחר כך שהוא הסתכל עליהם, הוא כבר חזר לבית אז אחרי שהוא החלים, הוא הסתכל עליהם ושאל אותם 'איפה הייתם כשהייתי חולה? איפה? לא ראיתי אפילו פרצוף אחד משלכם בבית החולים ועכשיו אתם באים ומבקשים ממני לחתום נגד היחידים שהיה להם אכפת, שהתפלחו אליי בבגדי שבת במוצאי שבת ישר כששמעו שאני חולה?' נו בטח, הוא העיף אותם כיבינימט. בקושי מאה חתימות הם השיגו לעצומה שלהם."
- "אבל אתה יודע, אני מבין אותם. ואתה בטח גם מבין אותם. אתה בונה יישוב בשבילך ובשביל אנשים כמוך ובשביל הילדים שלך ואז פתאום מגיעים אנשים ומשנים את היישוב. זה לא נעים."
- "כן, אבל, אני הייתי חבר מועצה פה כמה פעמים, כמה שנים טובות למען האמת. וראש המועצה, הוא היה דתי בזמני והוא יום אחד בא אליי וספר איתי ביחד חברי מועצה ואמר לי 'אבנר, אתה מבין שעכשיו אנחנו רוב דתי במועצה? בוא מהר-מהר נעשה עם זה משהו'. כמו מה, שאלתי אותו, 'כמו לסגור את הבריכה' הוא אמר. ואתה יודע מה זה בריכה... זה התועבה של התועבה, נשים מעורטלות והפקרות. אבל אתה יודע מה אמרתי לו? אמרתי לו חלילה לנו לעשות את זה, חלילה לנו. הבריכה זה שלהם, זה אף פעם לא היה של הדתיים. למה סתם להתנכל להם? מה מפריע לך שהם עושים את שלהם? אתה מבין, מיכאל? אני לא יודע מה החילוניים פה ביבניאל לחוצים. כבר עשרים שנה אנחנו פה ושום דבר לא השתנה, מה אתם דואגים?"


תזרוק את השכל!
המשכנו לדבר ולדבר, אבנר סיפר סיפור על רבי נחמן ועוד סיפור על הבעל-שם-טוב ועוד סיפור מהצבא ועוד סיפור ועוד אחד וכך הזמן התגלגל לו בנעימים בבריזה הנפלאה מתחת לשמש האביבית, ובין הבהוב ענן להבהוב ענן הלכתי יותר ויותר לאיבוד בקסם של ורטיגו תרבותי בו מלמעלה חסידות, מלמטה קיבוץ ומלחמת יום הכיפורים, מימין השטעטל ומשמאל יבניאל ופתאום מגיעה השכינה ואומרת לי "דאחיל ראבאק תעשה לשֶם איזו ג'סטה". ובתוך המערבולת אני מרגיש איך אני בעצם אחר, איך אני בעצם על הסף של ארץ מופלאה ורחבת ידיים ובידיי המפתחות לשעריה והנה אבנר, מי שפעם עמד על הסף כמוני והיום כבר בן בית בארץ המשונה הזו, ההפוכה הזו שנמצאת מעבר למראה, הנה הוא מזמין אותי פנימה. אנחנו מדברים על המסע שלי ועל החופש שלי ועל הגישה האמונית שלי והוא אומר "הנה, וואלה אתה נשמה גבוהה אתה, אתה לא חילוני בכלל אתה." אבל מה אני צריך לעשות כדי להיות עם השם? אני שואל, איך אני אדע שאני איתו? "תזרוק את השכל!", הוא אומר לי על הסף, נוגע-לא-נוגע בפני המראה המפרידה בינינו, "תזרוק את השכל אני אומר לך. בלי כל החשבונות האלה שאנחנו עושים לעצמנו כל היום כאילו אנחנו יודעים משהו על העולם הזה. אתה כבר עם השם! אתה כל הזמן איתו. תזרוק את השכל, תן לקדוש-ברוך-הוא להדריך אותך! מה אתה צריך יותר מזה?"
נפרד לשלום מיבניאל בדרך למרעה של יהודה
"אל תאמין בעצמך עד יום מותך"
בסופו של דבר אבנר באמת היה צריך ללכת לעבודה וכך בשעת אחר צהרים יצאתי מביתו, אספתי הזמנה חמה וכנה "לעשות שבת" במושבה וחזרתי אל השדות שמדרום ליבניאל ואל עץ האלון הקסום שלי. השלכתי את התיק תחתיו, נשכבתי פרקדן ושאפתי מלוא הריאות את ריח השדות בעודי מגלגל במחשבתי אחורנית את עשרים וארבע השעות האחרונות ומנסה לעצב את החוויות להבנות. תחושה של משהו גדול הציפה אותי, כמו הדגדוג החרדתי ברגליים כשצפים בים ולא רוצים לשער מה שוחה בעומק הכחול האינסופי שמתחת.
הבטתי מעבר לגבעה אל הבתים העצומים של השכונה הברסלבית של יבניאל והרגשתי שאולי עכשיו אני מבין את החרדים קצת יותר. שהם באמת חרדים, כפשוטו. כלומר שהעניין המהותי הוא שמאחורי הבדלנות והקנאות, האליטיסטיות והשמרנות, עמוק בפנים בלב הרגשות האישיים של כל חברי הקהילה יש פחד אמיתי מעבירות הלכתיות, יראת שמיים במובן הכי פשוט והכי רגשי של המונח.
נזכרתי במבט המפוחד באמת שהיה על פניו של אבנר כשהוא דיבר על האפשרות שיראה נשים לא צנועות. שאלתי אותו למה הוא לא סומך על עצמו והוא ציטט לי מפרקי אבות - "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עבור אבנר באמת אין אפשרות לסמוך על עצמו והוא יארגן את חייו בכל אופן שימנע ממנו להגיע למצב של מבחן ולא ייקח בדרך אף סיכון אפילו קל שבקלים.
ואיפה אני בתוך כל זה? מול גישתו של אבנר מצאתי את עצמי סומך על עצמי מאוד, אולי אפילו יותר מידי. אולי בעצם כל החילונים סומכים על עצמם יותר מידי, אולי בעצם זה מה שהופך אותם לחילונים. וכמה רחוק אני מתודעה של עבירה! כמה פעמים ביום עליי לחשוש מביצוע עבירה? ומצד שני, כמה פעמים ביום אני בוגד בעצמי וסולח/שוכח? אם הייתי בונה לעצמי רשימה של מצוות על פי הערכים שאני מאמין בהם, על פי סדרי העדיפות האישיים שלי, האם הייתי עומד בהם? כנראה שהייתי מבין שאפילו בעיני עצמי וערכיי אני מופקר.
הבטתי מעבר לגבעה וחשתי תסכול כי הרגשתי משום-מה שאבנר הוא יותר יהודי ממני. אבל למה המדד ליהודיות חייב להיות הדקדוק במצוות? הרי אין לזה סוף והדבר נועל את החברה החרדית ובעתיד גם את שאר החברה היהודית בספירלה משתוללת של מאמצים הולכים וגוברים שמרחיקה אותנו מהחיים והופכת כל אדם עצמאי או מקורי לכופר. ובכל-זאת, אני עומד מול חייו של אבנר ומרגיש כמו חוקר בריטי שהגיע לביקור בגליציה.
ואז הבטתי מעבר לגבעה וחשבתי כמה המראה יכול לתעתע. הרי על פניו יבניאל נראית כמו מושבה ככל המושבות והיא למעשה שלושים אחוז חרדית ואבנר על פניו נראה כחרדי לכל דבר, מי היה מאמין שהוא היה קיבוצניק וקצין בצנחנים. דמיינתי את אבנר בגילי, מבולבל וכועס אחרי מלחמת יום הכיפורים, משוטט ומחפש את עצמו וחשבתי לעצמי שיהודי או לא, קודם כל עליי להיות אני.
הרמתי את התיק והתקשרתי ליהודה.


כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!