בעודי מגשש וטועה את דרכי בסבך הסמטאות של הכפר דבוריה החלו אופפים אותי תחושות של זרות וחרדה, כמו האפילה הזוחלת מקצה מזרח בהעריב היום. לא היית צריך להתעכב כל כך הרבה זמן על התבור, האשמתי את עצמי ואז לקחתי נשימה עמוקה וכיוונתי את מחשבותיי לניווט החוצה מהכפר. כלבים נובחים, מבטים חשדניים וילדים שבוחנים אם התייר הזה הוא טרף נוח להקנטות החישו את צעדיי אבל ערפלו את חושי הניווט שלי כך שרק לאחר כמה סמטאות ללא מוצא ודילוגי גדרות נתקלתי לבסוף בסימון שביל מטושטש, סימן יחיד של התרבות שלי, איתו מיהרתי אל היער שמעל הכפר. אבל מרגע שיצאתי אל היער התפשטה הקלה ויכולתי לשחרר את מחשבותיי מהדריכות וממטלות הניווט אל השוטטות בין הכאן והעכשיו לנצח ולאתמול ולאני ולסביבי. ופתאום גם היה הרבה פחות חשוך והעצים קדו בנימוס לשלום. בטבע אני אף פעם לא אורח, אני תמיד מרגיש בבית. אבל דרכי העפר של היער לא היו שוממות כלל ואני הבנתי שאני מהלך למעשה לצד דרך בין-עירונית. בדואי מבוגר ושני ילדיו המנוזלים חלפו על פניי בטנדר טויוטה חבוט ומיד אחריהם ערבי צעיר ומכופתר עם בת זוגו בסיטרואן ברלינגו של חברת תקשורת שעל גגו קשור סולם. גבר ערבי מבוגר ומכובד למראה כשהוא חצי שכוב תוך כדי נהיגה ברכב מנהלים מלוקק, קטנוע ועליו שני תיכוניסטים בלי קסדות, כנראה בדואים ע"פ מראם, ג'יפ לבן חדש ובו שלוש נשים עטויות רעלה שלא הראתה דבר מלבד פנים חמורות, זעופות או אדישות - בהתאמה. וכמו בכל רחוב בארץ, גם כאן עברה ההונדה סיוויק הכהה עם המוזיקה האלקטרונית הרועשת והנהג עם משקפי השמש הכהות האוחז בהגה מלמעלה ביד אחת בלבד תוך כדי פיצוח משהו בידו השנייה, מרפה רק כדי לצפור לי בהקנטה. אולי דווקא הערס הוא האתוס המזרח-תיכוני האמיתי? אני הולך בדרך עפר ביער ואני הדמות החריגה כאן, גיחכתי לעצמי, הולך הרגל היהודי. בראש השביל נפתח היער קמעה ומולי התגלה הכפר עין מָאְהֵל, גבעה עטויה בתי חמולה ערביים עצומים מצטופפים סביב סביב כמו כיפה בוכארית עם מסגדים מזדקרים ממנה ובראשם כבר מנצנצים האורות הירוקים, כמו אנטנות התקשורת של מוצב צבאי, הר של אבן וחומה של בתים. אני עוצר את עצמי. מה פשר הדימויים האלימים האלה? מה באדריכלות הכפר כה מאיים? אף פעם לא חשתי כך בגליל, גם מול ערים גדולות כמו סח'נין ודיר אל אסד... אולי משום שכפרי הגליל בנויים כולם בעמק והנה לפתע מולי כפר הבנוי על ההר כמו היישובים היהודיים. מצאתי עצמי עומד משתאה מול מראה הכפר שכמו עוצב בכוונת תחילה להפגין נוכחות, אחיזה איתנה וביטחון כובש ודורס כמו כף יד הלופתת את ההר משמיים ואז הבנתי מאיפה מוכר לי הנוף - מההתנחלויות. לנוף הישראלי יש ניב פוליטי מיוחד משל-עצמו... ומה יחוש הלך בודד ונידף כמותי מול האדריכלות האתנו-פוליטית של הארץ הזו אם לא חרדה, איום וזרות?
פניתי הצידה והמשכתי ללכת לכיוון נצרת עילית, משאיר את הכפר בזוית העין. על פניי המשיכו לחלוף רכבים בדואים וערביים מכל המינים והסוגים בעוד קריאות המואזין לערבית מהדהדות במקהלת קולות רבים בין הגבעות והיערים. רק בעוד שבועיים יטרח מישהו להגיד לי שהאזור הזה נקרא "מטרופולין נצרת" ולהפיג במעט "הכרה ממסדית" את ההלם של השאלה שזחלה אל מחשבותיי וניקרה שם מלוא חופניים ספק - של מי הארץ הזו בכלל?
רעב לנתינה לנצרת-עלית עליתי דרך בית הקברות ופאתי אזור התעשייה ישר אל מתחם בתי הספר של "אורט" ממנו הגיעו בני נוער עם מבט כבוי ועגום שכזה, חלקם מבחינים בי ואז בוהים במעין מבט לא ממוקד, כמו חורץ מראש שאין דברים מעניינים שאינם בטלוויזיה או אולי קובעים מראש שמשום שהגעתי אל הנוף העירוני השגרתי כל כך שלהם, ודאי חייב אני להיות שגרתי בהתאם. בכל מושב בגליל כבר היו פונים אליי בשאלות, חשבתי, הילדים על אחת כמה וכמה, אבל כאן כבר עיר. פה לא מדברים עם זרים. פנסי הרחוב כבר דלקו, העננים התקדרו ממעל והרוח המערבית החלה להתחזק. ריח החשמל שעלה באפי אותת לי שבחצי השעה הקרובה יחל הגשם אז החשתי את צעדיי. צלצלתי לעומר, חבר בקיבוץ העירוני "משעול" אצלו קבעתי להתארח וקיבלתי הכוונות לדירה בה הוא גר. טיפות הססניות כבר החלו מנקדות את האספלט כשעליתי לחדר המדרגות של מבנה השיכון העגמומי. "משפחת מיכאלשווילי", "משפחת דדון", דלת מגורדת ועירומה ואז דלת פתוחה בה עומד גבר צעיר, מעט קצר רוח. התיישבתי על המיטה שעומר הציע לי בקדחתנות שכזו ולפתע הרגשתי עייף כל כך, עייף מלקבל כל הזמן. שיפסיק להציע לי את המיטה! התפתלתי מבפנים, לא מסוגל יותר לשאת שאחרים עושים עבורי כל כך הרבה ושאין לי מה לתת להם בתמורה. הרגשתי כל כך חסר תועלת ואנוכי ורציתי בכל מאודי לעשות משהו, כל דבר, שיוכל לתת אפילו באופן סמלי חזרה לאיש היקר הזה. המצב הזה של הקבלה התמידית כבר מתיש אותי, חשבתי, כמה חסרה לי ההזדמנות לתת! ישבתי עם פניי לחלון המורח את דמעותיו, טיפות גדולות של גשם שיא החורף שהתגברו בחוץ, והבנתי כמה חשוב שתהיה לאדם את ההזדמנות לתת מעצמו לאדם אחר ומתוך הרעב העמוק שלי הרגשתי כמה הנתינה היא כמו אוויר לנשימה, מזון לנשמה. שכונת רסקו העגומה הביטה בי חזרה מהחלון הרטוב וכמו אמרה לי "עכשיו אתה מבין למה דווקא אנשים שיש להם פחות נותנים מעצמם יותר, כי רק בנתינה אתה מרגיש שיש לך". בחוץ הכה רעם והסופה החלה משתוללת. הגעתי בדיוק בזמן. משעול
"SHARE" -
סוציאליזם עירוני בשכונת רסקו
רציתי מאוד לשוחח עם עומר ושותפתו לדירה על הקיבוץ אבל הטירוף הקדחתני היה בעיצומו, התנצלויות רבות התעופפו באוויר ומהר מאוד מצאתי את עצמי לבד בדירה. כמה ימים לאחר מכן הסביר לי עומר שגם הוא וגם שאר בני הקיבוץ נרתעים באופן תת-הכרתי מדיבור על המסגרת המיוחדת שבה הם חיים ומהסברים מלומדים על השקפת עולמם. "אני לא אוהב את כל הדיבור גבוהה-גבוהה הזה כל הזמן", הוא אמר, "זה מפריע. אנחנו פה לא בשביל לדבר על כל מיני אידאלים נשגבים אלא כדי לחיות אותם ואיכשהוא, כשמבקשים ממני להסביר עליהם זה פוגע בזה וזה מרחיק אותי. צצ, זה לא שאנחנו לא מדברים על ערכים בינינו. להיפך, הקבוצות והקיבוץ בדיון ערכי תמידי ולמידה מתמדת כחלק מאורח החיים שלנו, כן, אבל אני לא אוהב לחשוב שמה שאנחנו עושים הוא מיוחד או אקזוטי או משהו. לא יודע, זה כאילו מרגיש לי רברבני כזה לדבר על זה ואנחנו מאוד לא כאלה." צנועים יתר על המידה, ממה שאני נחשפתי אליו. קיבוץ משעול הוא הקיבוץ העירוני הגדול בארץ ובו כ-80 חברים ולהם כ-40 (!) ילדים המתגוררים כולם בשכירות בנצרת עילית ומפעילים בעיר קשת רחבה של פעילויות חינוך ושינוי חברתי ממועדוניות אחר-צהרים, דרך תנועות נוער וכיתות ייעודיות בבתי הספר. חברי הקיבוץ הם רובם אנשי חינוך ועבודה סוציאלית שפעילים כל אחד במספר מסגרות במקביל מתנועת "המחנות העולים", דרך חינוך פורמאלי בבתי-הספר באזור ועד להדרכות סמינרים לצבא, למשטרה ולארגונים. אבל קיבוץ משעול, בשונה מהקיבוצים הקלאסיים, איננו רק עירוני אלא גם "שיזורי", ע"פ מודל המיוחס לאליהו רגב (צצה) ובדומה לקיבוץ "פלך" ומורכב מ-8 קבוצות נפרדות ובו הן ההתנהלות הכלכלית והן ההתנהלות החברתית מתווכת באמצעות הקבוצות הללו. לכל קבוצה תקציב נפרד, חיים חברתיים פרטיים ומעין "תקנון" משל עצמם והן חולקות זו עם זו את המסגרת המנהלית-חברתית-רעיונית הרחבה יותר. הבטתי אל הקיר שלצד המיטה ושם ראיתי תמונה דהויה של שלוש נשים מלקטות שיבולים כשהיא תלויה הפוכה, במעין סמליות סוציאליסטית מרומזת שכמו מנסה לנחם "מעכשיו לא תצטרכו להתכופף. הפכנו את התמונה שלכם." עכשיו הן מלקטות מהשמיים.
ז'אן פרנסואה מילה "הלקטניות" (אבל הפוך)
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
בחלק הבא: סיפורים מהקיבוץ העירוני ומהיכל המשפט הנצרתי
בצהרים גשומים יצאתי ממרכז המדיטציה צפונה דרך השדות ומטעי התמרים, מגניב מבט אלכסוני אל רכס יבניאל ואל העננים ההפכפכים שהתערבלו מעליו ורואה אותם מוזגים אפור לתוך לבן לתוך אפור באיום תמידי של גשם שלבסוף תפס אותי בפאתי דגניה ב' כשחציתי בין הברקנים החרדלים והגדילנים שרקדו בין הטיפות. ריח הגשם הרחיב את נחיריי והקור המריץ את דמי. כתמי השמש שבין העננים המתפזרים האירו את הנוף ואת העצים המתנועעים כמו זרקורים על במת מחזה שאחריהם הברושים קדו קידת הדרן אצילית. אחרי הבהוב השמש הרגעי שייבש לי את המעיל הגיע תורו של הברד להניס אותי מתחת לסככת בד מתבדרת ולהתכרבל כמו חיה מתחת לשולחן שבור שהושלך שם.
עקבתי אחרי שלט מהודר בצבע חום שבדרך כלל מסמן פארק או נקודת עניין אבל שבאותו הרגע סימן לי פרוספקט למחסה ועליו היה רשום "אום ג'וני". כשהגעתי אמנם לא מצאתי מחסה אבל נדמה היה שהעננים נרגעו מחמתם ואפשרו לחמה לחמם אותי מעט כך שלא הייתי מאוכזב כשמה שמצאתי בפארק היה רק צריף עלוב ונעול שלא מעניק שום צל או מחסה ולצידו עגלה נעולה בשרשרת למקומה.
זה, הצריף הפצפון הזה, הוא הקיבוץ (ליתר דיוק הקבוצה) הראשון בארץ וכנראה שבעולם. פה עלו על הקרקע עשרה בחורים ובחורות בשנת 1910 והקימו קומונה חקלאית על אדמות אום ג'וני שלימים תיקרא דגניה. בחנתי את הצריף היטב ולצידו מצאתי לוח ועליו "תמונת מחזור" של חברי הקבוצה מעט לאחר הקמתה.
דמיינתי את עצמי מגיע ברגל, אז כמו היום, אל גבעת אום-ג'וני ומביט בצריף ובחבורה התלושה שמתרוצצת סביבו ומנסה לייצר אוכל מהשממה רוחשת היתושים שסביב. יהודים?! חקלאות!? בפלשתינה!? הייתי שואל את עצמי ופוסל אותם בביטול כ-"אידיאליסטים חולמניים", כ-"מיעוט הזוי בלי שמץ הבנה איך דברים עובדים" או כ-"צעירים חסרי שכל שהשליכו את חייהם מנגד בשביל שטויות" ולא יהיו הרבה אנשים שיעזו לסתור את דבריי אדרבא רוב האנשים בסביבה יסכימו איתי כולל ראשי היישוב היהודי הדל של ארץ ישראל בעצמם.
אבל הבטתי אחורנית אל קצה הפארק ושם ניצבה אנדרטה ארוכה ומרשימה ועליה חקוקים בברזל על האבן שמות כל הקיבוצים שהוקמו בארץ מאז דגניה,257 במספרם, ולידה רשום: "אנחנו ניצבים היום כולנו לפני הגל הזה, נציגי מאתיים עשרים ושלושה הקיבוצים והקבוצות בישראל, לעברנו בברית הקבוצה, ברית האחווה השיתוף והשיוויון, בעבודה בנכסים ובחיים, אשר כרתו ראשונים אנשי קבוצת דגניה... בהקימם לפני חמישים שנה את הקבוצה הראשונה בישראל".
מי היה מאמין? שלתנועה כזו כבירה וייחודית, לניסוי החברתי הסוציאליסטי הכי גדול בהיסטוריה, ללב הפועם של המפעל הלאומי הניסי שנקרא מדינת ישראל תהיה התחלה כזו צנועה. "לפני הגל הזה..." הם רשמו ואכן זהו גל כביר ששטף את החיים כאן ורק בימיי דועך חזרה. טיפה שזלגה מקצה גג הצריף חבטה בשלולית קטנה שנקוותה לצידו ואני הבטתי באדוות הזעירות שהדהדו בה ונדהמתי איך אין שום התאמה בין הנקודה הזעירה של נחיתת הטיפה להיקף המתמשך ולטווח התנועה של הגל שהיא יצרה. גם לדברים גדולים יש התחלות קטנות, ולא כדאי לזלזל בהן.
אבל לכל דבר יש סוף
באופן די מפתיע הדגניות (א' ו-ב') מרגישות פחות קיבוציות מהקיבוצים הרגילים, גם המופרטים שביניהם, עם שלל המכוניות הצבעוניות בלי המספור האופייני והסניף הצעקני של "אלונית בקיבוץ" שניצב במרכז לצד מגדל המים העתיק. או אולי זו ההנצחה המוקפדת של מורשת הקיבוץ שכמו מכריזה באופן עקיף קבל עם ועולם שהקיבוץ הוא החלק המוזיאוני של היישוב, "היסטוריה", "שייך לעבר", מת. משוטט בין הבתים הזערוריים והישנים ראיתי בדמיוני את הקיבוצניקים הקטנים אך הנחושים של ראשית המאה הקודמת מהלכים בגופיות ומכנסי ברמודה בחאקי, ואת הילדים שלובשים בגדים שלא במידתם מחייכים עם פרוסה של מרגרינה בידם. ואוו, הנה הבית של לוי אשכול! הקפתי את הבית הצנוע והנמוך, מתפלא מצניעותו וחושב על ביתו של אהוד ברק במגדלי אקירוב.
בבית הקפה שמאכלס כיום את החצר הראשונה של דגניה פגשתי את יוסי, נצר למקימי דגניה שכיום מתפרנס מליווי קיבוצים אחרים בתהליך ההפרטה שלהם. אשתו מפעילה את בית הקפה. "אתה חושב שהתנועה הקיבוצית נכשלה?" שאלתי במפגיע. "לא", הוא ענה לי ברוגע כמו רגיל בהאשמות הללו, "היא השתנתה, בהחלט, אבל לא נכשלה. אולי התנועה הקיבוצית סיימה את תפקידה ההיסטורי אבל היא ממשיכה."
- "אז מה המשמעות של תהליכי ההפרטה?"
- "הקיבוץ משתנה מאוד, כן, וזה טבעי אבל יש דברים מאוד עקרוניים שהקיבוצים לא השתנו בהם. צריך להרפות. מה, זה שאין חדר אוכל אומר שאין קיבוץ? לא נכון, החדר אוכל היה משהו שעשו בגלל מטרה מסוימת וזה שעכשיו אין חדרי אוכל או שיש בו רק ארוחה אחת לא אומר שהקיבוץ הפסיק להיות קיבוץ"
- "אז מה כן הופך קיבוץ לקיבוץ?"
- "בכל הקיבוצים, גם אלו שעברו את התהליכים הכי קיצוניים, שלושה דברים לא השתנו וזה הערבות
ההדדית, החינוך המשותף והייצוג השווה במוסדות היישוב. אז אולי היום הקיבוצים לא קיצוניים כמו פעם אבל הם עדיין נושאים את אותם המסרים הערכיים שהם תמיד נשאו - של הערבות ההדדית ושל הדמוקרטיה והשיוויון. הקיבוץ הוא עדיין מקום מאוד שיוויוני ותומך ובאף קיבוץ לא רצו לבטל את זה, בכולם שמרו על הדברים האלה. הנה כאן למשל, בדגניה, עברנו תהליך מאוד עמוק אבל מאוד חיובי של הפרטה ומאז המצב הרבה יותר טוב. אז עכשיו אולי את מה שאני מרוויח אני שומר לעצמי אבל אני עדיין משלם דמי חברות לקיבוץ שמהם אני לא מקבל כלום, כן? אני יודע שהכסף שאני משלם לישוב וזה ממש לא מעט מגיע לתוספת עזרה סיעודית למבוגרים כאן, שאיתו הם מקבלים דברים שהם בחיים לא היו מקבלים מהמדינה. זה חשוב מאוד בעיניי ואני לא מוכן לוותר על זה. ואתה יודע מה? מאז ההפרטה הרבה מהקיבוצים התחילו לגדול שוב, כי אנשים רוצים לתת עוד כסף ולתמוך אחד בשני, זה מה שהם רוצים והם מרגישים טוב עם זה, כי ככה הם רוצים לחיות ובזה הם מאמינים. בכזה מקום הם רוצים לחיות"
- "אבל למה היה צריך את ההפרטה בשביל זה?"
- "אני לא אשקר לך, ההפרטה לא הגיעה סתם. הקיבוצים היו במשבר, הייתה הרבה מאוד פרזיטיות. אמנם היו אנשים שעבדו בשביל הכלל וסך הכל פירנסו אבל היו הרבה מאוד אנשים שפשוט חיו על חשבון הכלל כי זה התאפשר וזה דירדר את הקיבוץ עד למצב שהוא לא יכול היה להמשיך"
- "למה זה לא עבד?"
- "או-ווה, יש ספרים על גבי ספרים שמדברים על זה. הרבה סיבות. אבל אני מניח שבסופו של דבר זה הטבע האנושי, הקיבוצים חשבו שהם ישנו אותו וזה עבד להם דור וחצי. אחר כך זה פשוט לא סחב."
תמיד יהיו בוגדים
את איני פגשתי עוד בשבוע הראשון של המסע כשהוא דיבר עם חניכי המכינה הקד"צ בעכו, שם הוא גער בהם על בורותם ולימד אותם על שורשי האיסלאם ועל החוייה של החיים בצילו. ביום של שמש אביבית יצאתי ברגל מדגניה ב' אל דגניה א' כדי לפגוש את איני שוב, הפעם לשיחה אישית ומעט יותר מעמיקה. ישבנו שנינו בפתח ביתו שעל שפת הכינרת שהבהיקה בכחול האפרפר שלה בין המדרונות הירוקים שמסביב בחן תמים שלרגע שכנע אותי שאני בעצם באזור האגמים של איטליה. אבל אנחנו בארץ ישראל. "מה אתה חושב שיקרה במזרח התיכון?" שאלתי אותו.
- "האמת, אני מודאג מאוד. אני קורא בכל יום את העיתונים מכל המדינות שסביבנו ואני נשאר מעודכן במה שקורה בהן ואני מודאג מאוד, לא כמו האלה שמדברים על ה"אביב הערבי" שמערביבהערבי. חורף ערבי, זה מה שזה. כל אלה שמדברים על האביב הערבי בכלל לא יודעים לקרוא ערבית והם ממלאים את העיתונים בשטויות שלהם והם לא יודעים על מה הם מדברים בכלל."
- "מה אתה חושב כיום האיום הכי גדול על המדינה?" שאלתי.
- "למה אתה מתכוון?"
- "נגיד, אני אנסח את זה ככה: אם בית ראשון חרב בגל עבודה זרה ובית שני נחרב בגלל שנאת חינם על מה ייפול בית שלישי?" איני שתק מספר רגעים ואז שאל אותי מה אני חושב.
- "אני? אני מרגיש שאולי את הבית השלישי אנחנו נאבד בגלל שנאבד אמון בעצמנו, בגלל שנפסיק להאמין במה שאנחנו באנו לעשות כאן. מה אתה חושב?"
- "לדעתי אם ייחרב בית שלישי זה יהיה בגלל האיראנים". המשכנו לשוחח עוד קצת על ערביי ישראל ועל היחס אל הפלסטינים. איני גדל בדמשק, היה גם מושל עזה לתקופה והיה מי שטרח לספר לי שהוא היה זה שאישר בזמנו לתנועה מוסלמית קטנה בשם חמאס להתחיל להפעיל מועדונית אחה"צ... "תגיד איני", שאלתי, "ממה שאתה מכיר את הערבים, אתה חושב שיש סיכוי לשלום?"
- "מה פתאום. אצלם זה תמיד היה להשמיד אותנו, מההתחלה."
- "ומה עם חיים משותפים, אין סיכוי?"
איני המתין לרגע, שוקל את מילותיו. "תמיד יהיו בוגדים", הוא אמר ואז הישיר מבט והוסיף - "בשני הצדדים".
העברת הלפיד
- "מה אתה חושב על המחאה של הקיץ?"
- "זה נגד כל מה שאני מאמין בו." אמר וחייך.
- "באמת?! עד כדי כך?"
- "עד כדי כך" הוא חזר והתרווח על הספסל. "אלה מפונקים, זה לא יאומן. על מה הם מדברים, על לקנות דירה? על זה שהחיים שלהם קשים? החיים פה תמיד היו קשים ויהיו עוד יותר קשים בעתיד בגללם. לַמָה לֶמָה הם ציפו? תראה את הבית שלי כאן. אתה חושב שאני בגילם יכולתי להרשות לעצמי דירה? מי יכול? רק היום, בגיל שישים, אחרי יותר מארבעים שנה של עבודה יש לי בית ששייך לי. שיפסיקו להתקטנן. אז מה? אז חסר כסף. שאני לא אספר לך איך אנשים חיו פה לפני שלושים שנה, כמה ילדים בחדר וכמה שעות עבודה בשבוע. עבדו, נו מה, ועבדו קשה. ולא התלוננו. יש עוד הרבה עבודה במדינה הזאת והקיום שלה הוא כל כך לא מובן מאליו שהמחאה הזאת פשוט נראית לי כמו חבורה של הזויים, מנותקים. הם חיים בדמיונות."
- "אז מי לדעתך כן פועל בכיוון הנכון, החבר'ה של הציונות הדתית?"
- "כן." הוא אמר ובי נוצר רושם של חוסר נחת סמוי. "אז מה לדעתך כן צריך לעשות?" שאלתי.
- "חינוך", הוא אמר, "זה הכי חשוב. בגלל זה נכנסתי לחינוך. כי מערכת החינוך לא מלמדת אף אחד את מה שצריך ללמד כדי להיות מוכנים למה שהולך להיות כאן. אף אחד לא לומד ערבית יותר, מזינים את הנוער בזבל, איום ונורא."
- "ורוב העבודה שלך היא עם המכינות הדתיות, נכון?"
- "כן."
- "למה דווקא איתן?"
- "אני לא עובד רק איתן, אבל אני עובד בעיקר איתן."
- "למה?"
- "כי רק אצל הדתיים לאומיים מבינים בכלל מה אנחנו עושים פה, רק הם לוקחים אחריות ומתגייסים למאמץ, למשימות, מה שצריך לעשות. למה מי בתל אביב עוד מתגייס? הדתיים הלאומיים זה ההנהגה הבאה של המדינה, לא יעזור. רק הם בכלל רוצים להיות מנהיגים כאן ואתה יודע מה, בצדק." השתררה דממה קצרה שבה הפנמתי את העברת הלפיד הרשמית מהקיבוצניק הותיק לצעירי הכיפות הסרוגות. האם אִינִי מרגיש בנוח עם השינוי הזה, האם הוא מאוכזב?
- "אתה שומר מצוות?" שאלתי לבסוף.
- "לא.", הוא פסק וחיכה לתגובתי. וכשהטיתי את ראשי בתהייה הוא המשיך ואמר "זה לא קשור." הוא סקר בזרועו את קהל בתי הקיבוץ הישנים שמאחוריו ואמר "תראה את כל אלה. אלה היו כולם אפיקורוסים גמורים ותראה מה הם השיגו, זה לא קשור."
חזרה לגדה השמאלית
בדגניה התארחתי אצל דן, סטודנט במכללה הקרובה שנראה במבט ראשון כמו "סטלן", עם הרסטות והשנטי-סטייל, אבל דיבר כמו פילוסוף - חריף, רהוט ומפוכח. "מה, אז מי פגשת שהוא מעניין", הוא שאל. "מי? פששש", אמרתי, "מי שתרצה. המסע הזה סובל מעודף של אנשים מעניינים, אני כבר די עייף. לא, סתם, פשוט כל שיחה ממש משנה לי את נקודת המבט וזה די מבלבל."
- "מה למשל?" הוא שאל ואני סיפרתי לו על השיחה עם אפי בנוב בנושא של שיח הזכויות מול שיח החובות והביקורת שלו בהקשר הזה על המחאה החברתית. "מה פתאום, איזה שטויות במיץ!" אמר דן, "זה מה שהוא חושב? אז הוא ממש אבל ממש לא מבין על מה כל המחאה החברתית, כאילו אנחנו איזו חבורה של פרזיטים שרק מבקשת את הזכויות שלה. אנחנו ממלאים את כל החובות שלנו! אני וכל מי שהיה שמה, אנחנו עובדים, אנחנו משלמים מיסים, אנחנו עושים מילואים, אנחנו מפרנסים את החלשים, ואנחנו לא מקבלים כלום! שיח חובות אעלק, אנחנו ממלאים את כולם! יותר מזה, אנחנו דורשים מהממשלה שתמלא את החובות שלה כלפי העם! מה, אסור לנו לדרוש ממנה שהיא תמלא את החובות שלה כלפינו? הרי אנחנו ממלאים את החובות שלנו כלפיה, זה לא הוגן".
- "אתה יודע אבל מה אומרים בצד של אפי ואיני על האנשים של המחאה. שהם מפונקים ושהם לא מוכנים לעבוד קשה"
- "אוי זה בולשיט. זה פשוט לא משתלם לעבוד! אתה יודע כמה מיסים אני משלם? שתבין שאדם שמרוויח ממוצע משלם משהו כמו 45% מס. כמעט חצי! זה טירוף זה מלא כסף. עכשיו מה קורה לאנשים שמרווחים מתחת לממוצע, כמוני? אני עכשיו מרוויח ארבע וחצי נגיד והמדינה לוקחת לי בגלל זה פחות מס. אם אני מתאמץ לעבוד יותר ומרוויח נגיד חמש וחצי או שש הופס אני מדלג מדרגת שכר ואז אתה יודע כמה נטו אני מרוויח יותר? חמש מאות שקל. נראה לך הזוי? תבדוק את זה. אז בטח שלא משתלם לי לעבוד יותר, למה לי לעבוד עוד שלושים אחוז יותר אם אני מקבל על זה רק עוד חמש מאות שקל? אם כבר אני אעדיף לעבוד יותר ולקבל את זה שחור כדי שאני אוכל לשרוד. איך אתה חושב שאנשים חיים בטבריה? תדמיין זוג שעובד בשכר מינימום עם שלושה ילדים ואוטו. אתה יודע כמה יקר זה אוטו? והילדים... חבל על הזמן. עכשיו דמיין את זה עם שמונת'לפים שקל נטו בחודש. הם לא שורדים, אני אומר לך, הם חיים מחוב, הם במינוס כרוני. אז מה עושה המאבטח הרוסי? לוקח עוד עבודה ומקבל את הכסף שחור. באמא'שלי אם הייתי במקומו הייתי עושה את אותו הדבר. אבל אני אין לי ילדים ואני יכול להרשות לעצמי לחיות עם הארבע וחצי שלי אז אני לא עובד יותר. אבל זה המצב של אלפים, עשרות אלפים של אנשים במדינה הזאתי. משאירים אותם בכוח בעוני. ואז אלה החצופים אומרים שאנחנו פרזיטים עצלנים? אני לא מבין את זה".
בשלב כלשהו בשיחה המשלתי את המשאבים במדינה לשמיכה קצרה מידי שנמשכת לכל הכיוונים. "נו, הנה הבעיה", אמר דן, "מה קורה במדינה הזאת, כל אחד לומד למשוך בתורו את השמיכה לצד שלו בכוח ובהגזמה. אחרת אתה לא מקבל כאן, אחרת לוקחים לך את כל השמיכה בכלל. ואז יוצא שכדי לקבל פיפס אתה צריך למשוך את השמיכה חזק בכוח עד הסוף ואז מתפלאים שיש הקצנה של השיח כל הזמן ונעלם האמון והטונים כל הזמן עולים.
זה לא נראה בעיניך אבסורד? שצריך לגור חצי שנה באוהל ברוטשילד ולהרים מחאה של שני מיליון איש כדי לקבל משהו, כדי שישמעו אותך?"
פילוסופיה בגילופין
בערב הזמין אותי דן ללכת איתו לערב בירה ללא תחתית בבאר/מסעדה מקומי בכינרת. התיישבתי על הבאר והתחלתי לשתות ואחרי כוס או שניים קראתי לברמן ובפי בקשה משונה - דף ועט. כוס רדפה כוס, שיחה התערבבה בשיחה, פרצוף התחלף בפרצוף ובדרך פגש איזו פרצופה, הטקסט הלך והתארך בכתב צפוף ואני התנודדתי אפוף ברחבי הפאב.
בבוקר שלמחרת שלפתי את שני הניירות המקומטים שנותרו אצלי בכיס ומצאתי בהם טקסט ארוך, מפותל, עמוק ואניגמטי על גלי שינויים כמשל לקיום ובתוכו פנינה של בהירות: "בהנחה שהכל קשור להכל, כל תנועה וכל שינוי חייבים להתרחש בגלים". בדמיוני השיכור נראה היה שחזרתי אל השלולית שבאום-ג'וני ואל השלוליות שבבית זרע ושאלתי "מה האמת של השלולית". ובכן, רשמתי, "האמת שלה זה שהיא שלולית ושיורד בה גשם. אבל מאיפה מגיע הגשם?" או במילותיו של הפיכח, מה הגורם שמתניע את השינוי, מהו הגורם המעורר את הרעיון, מהו המקום ממנו נשלחים הרעיונות אל מחשבתנו? התעמקותי השתויה בהחלט לקחה אותי רחוק כי מיד אחרי השאלה מצאתי תשובה מעניינת לא פחות, "מה שברור הוא שאנחנו כבני אדם התווך שדרכו נכנס הגשם הלא ידוע הזה לעולם. וזה הופך את כולנו לנביאים ברגע בו אנו נהיים מודעים לגלים שאנו נושאים..." כלומר שאם הרעיונות הם הטיפות, האידאולוגיות הן הגלים. אבל החידה עומדת בעינה- מאיפה מגיעה הטיפה? אם היא באמת מגיעה ממקום שהוא מחוץ למציאות שלנו, לשלולית, אזי היא בעצם השראה רוחנית, הארה, התגלות. ומה זה מספר על אנשי אום-ג'וני המהפכנים, האם זה עושה אותם לקדושים, לנביאים? ואיך אפשר להיפתח יותר לאותו ה"גשם" הרוחני, להשראה? שאלות רבות ואני בינתיים טובע...
מזג האוויר היה בהיר וקריר, מושלם בשביל להמשיך בדרך. אמנם השמש העריבה כבר אבל לא התחשק לי לבלות עוד לילה ביישוב והתגעגעתי קצת לטבע אז יצאתי את דרכי חזרה אל השדות, מעבר לירדן הבוצי, כדי לשוב אל השקט של הלבד. שכבתי על גבי לצד משאבה חלקאית דוממה בראש אחת הגבעות, הבטתי אל בריכת השמיים העמוקה והשלכתי אל רקיעם אבני-מחשבה, מביט באדוות הששות אוֹרַח, מוצאם מקצה השמיים ותקופתם על קצותם.
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
אני משוטט במרחבים החקלאיים של דרום רמת הגולן פוגש חקלאי פוסט-ציוני, משוחח עם אמא, פוגש צעירים מתבלבלים במכינה וקיבוץ שאיבד את הדרך. אחרי ימים של אור וכיף אני מוצא משורר, נתקף רעב קשה ופוגש זוג נהדר שממלא אותי בחום מרפא
תן לי חתיכת תבור פה רמת הגולן נראית הרבה פחות אופיינית. אדם שנקלע לכאן במקרה מבלי לראות את הדרך עלול לטעות ולחשוב שהוא באמצע עמק יזרעאל - מוקף מישורי שדות ירוקים של שום ובצל, עם חתיכת תבור מבצבצת באופק. הליכה כזו היא אחת האהובות עליי - בין כתמי צבע אדירים כמו מהלך על הקווים בציור של רות'קו אפשר לקפל את מקלות ההליכה, לשלוף את המפוחית, לפתוח את הצווארון ולדמיין את עצמך דמות כזו מאחת מאלפי עלילות נפלאות: נווד טרובדור עני בערבות אמריקה של השפל הגדול שמחפש עבודה אותה הוא לא באמת רוצה למצוא, נער תמים בפנטזיית הרפתקאות רומנטית שמטייל לו מבלי לדעת מה עומד לקרות או חסיד נודד שתיכף ייתקל באליהו הנביא... מי צריך טלוויזיה?! אבל איך אני יכול כל כך הרבה פעמים לוותר על החוויה הבלתי אמצעית הנפלאה הזו בעבור חוויות לעוסות וממוסחרות של מישהו אחר? ולמה לעזאזל אני לא לומד את הלקח, מדמיין את עצמי בעלילות הכי פרועות רק לא העלילה שלי. מה רע בעלילה שלי? אני נושם עמוק את ריח השדות ונותן לרוח שבגבי לפרוע את שיערי. אהחח כמה טוב הכאן והעכשיו הזה, כמה טוב לא להיות מישהו או משהו או לאנשהו או למשהו אלא רק מראָה של הנוף שיודעת להגיד "איזה יופי".
בית הספר הנטוש איפשהו בשדות העצומים של דרום רמת הגולן פגשתי במקרה חקלאי שישב בטנדר הממוזג שלו והביט בחמישה עשר עובדים סודנים מפוזרים בשדה השום שלו, מנקרים בשדות כמו להקת עורבים. לא שאלתי כמה הוא משלם להם. הוא מאלמגור והוא מאוד אוהב את נופי הארץ, במיוחד בחורף. "צא, צא לטייל בחו"ל אני אומר לך, זה רק יעשה לך טוב" הוא אמר לי במעין היפוך אירוני כשסיפרתי לו על המסע שלי ואני התפלאתי כמה מוזר זה שהוא נחוש לשכנע אותי לעזוב את הארץ. אחר כך הוא התעקש שרק דרך מפגש עם תרבות אחרת אפשר להבין את התרבות שלך. "אבל קודם כל צריך להכיר את התרבות שלך!" עניתי ותוך כדי חשבתי לעצמי שזה בהנחה שנדמה לנו שישראל היא תרבות אחת מגובשת ולא עשרות שבטים שונים... כמוצא אחרון של שכנוע הוא שלף את קלף גילו המופלג ואמר "בכל זאת יש לי אולי, מה, פי שתיים שנים עליך אז יש לי מה לומר לך" ואני מפאת כבודו סגרתי את הויכוח ב-"אני מכיר את היתרונות באופציות אחרות ואת החסרונות באופציה שבחרתי, אבל אפשר לבחור רק באופציה אחת וזה מה שבחרתי." כשנפרדתי ממנו לדרכי נזכרתי בדבריו של אליעזר שביד על הדור השני למייסדי המדינה ועל המבוכה שתוקפת אותם מכך שחינכו אותם לאהבת הארץ מבלי להבין למה דווקא היא וכמה מסוכנת השיטה החינוכית הזו. פלא שאנשינו בוחרים לברוח? פלא שששים שנה אל השלב הממלכתי של הפרויקט הציוני אני פוגש חקלאי שמעסיק סודנים ומתעקש לשכנע אותי לעזוב את הארץ כדי בעצם להכיר אותה? בסמליות כמעט מושלמת נקרה בדרכי בית ספר ישן ונטוש שהוסב למחסן חקלאי ובו מצאתי בין שלל כתובות הגרפיטי המפוחמות בערבית ואיורי הזימה הסכמטיים גם את הכתובת הבאה מלווה בציור של סכין מדממת: "אקטע... נ(י)שאר בגולן אסור לעזוב את המקום אפילו במחיר של שלום כי קיבלנו מתנה מבורא עולם". ממבוכה לתסכול, מתסכול לכעס ומכעס לאלימות? אלוהים הוא סיבה או אלוהים הוא תירוץ? שכוב על הרצפה המאובקת של בית הספר הנטוש, נזכרתי באמרתו של ד"ר פרנקל "מי שיש לו למה יוכל לשאת כל איך" ותהיתי לעצמי מה יותר מסוכן: חברה שאין לה "למה" או חברה שבה לא שואלים "למה". אמא מתקשרת "היי מאמוש מה נשמע?" סיפרתי לאמי בהתלהבות על השבת המופלאה שהייתה לי בנוב ושמעתי את החרדה בקולה מהמחשבה שאני מזדהה עם אפי ועם דעותיו. אבל אמא לעולם לא אמרה לי מה לחשוב ואני התרשמתי מאיך שגם הפעם היא אמרה לי בנימוס שעכשיו אני צריך "לאזן" את דעתו של אפי בדעה הפוכה. "זה תמיד ככה במפגשים כאלה", היא אמרה, "כי תמיד צד אחד מגיע ספקן, מפקפק ושואל כי אלה ערכיו ואז הוא פוגש צד נחרץ, החלטי ומגובש אז ברור שצד אחד יהיה הרבה יותר משכנע וקוסם" מעניין, חשבתי, אולי זה באמת קסם המשיכה של אידאולוגיות גדולות - תחושת האמת חסרת הספקות שאנשים רוצים שתהיה להם כדי שיוכלו סוף סוף להפסיק את המתח הזה של השאלות הגדולות של החיים... אולי רק זו סיבה מספיק טובה כדי לדחות על הסף כל הצעה, חכמה ככל שתהיה, לפתרון מלא? אבל אם אדם מציג לך מבנה קוהרנטי, עקבי ומבוסס של דעות מדוע לא לשקול אותן ברצינות? כל שכן אם הוא מציג דעות שונות מאלו שגדלת עליהן. "וחוץ מזה, לגבי העניין של המחאה בקיץ", היא הוסיפה, "ראיתי ראיון עם אחת ממארגנות המחאה שבו היא הסבירה שזאת הייתה מדיניות מכוונת להימנע כמה שיותר זמן מלדבר על פתרונות, כי המטרה הייתה למנוע מהשלטון למשוך את הדיון אל פירוק ההצעות לפתרון וככה לסתום את המחאה. המטרה הייתה להשאיר את קול הזעקה רם וחזק כמה שיותר זמן כדי שיהיה לזה אפקט"
חוזרים בשאלות במיצר יש מכינה קדם-צבאית, אז הלכתי לראות במה מדובר. וכשהגעתי מצאתי כמה עשרות בני נוער על גבול גיל ההתבגרות, עדיין סוחבים פצעי כיעור אבל גם למדו להיות אדישים אליהם, לבביים וחברותיים ואנרגטיים. הם התרוצצו בין בתי הסוכנות הטרומיים שהוסבו למגורי המכינה והעבירו מחדר לחדר ספות, טלוויזיות, מיטות, פוסטרים וכלי מטבח. מטאטאים, עושים ספונג'ה ו"מעבירים ווישט". מסתבר שבדיוק עברה חצי משנת הלימודים ומערבבים את החדרים מחדש כדי לגבש את החבר'ה ועל-הדרך גם עושים ניקוי אביב מוקדם. הנערים הנפלאים כאן הרעיפו עליי תשומת לב ועניין ועוגיות וקפה-תה ובכלל לא רצו לשמוע את התשובות שלי על תוכניות לישון במקומות אחרים, "אתה ישן פה" הם אמרו, נקודה.
ציונות 2012
בזמן שכל המכינה התכנסה לשיחה עם גוון נזיפתי יצאתי אני לשוטט ב"קמפוס" ושם מצאתי ספרייה בלויה ודלה, כיתה בה התייבש על הלוח הסבר פשטני על אידאולוגיות מודרניות ומסביב תלויות על הקירות כל מיני שאריות של התעסקות יצירתית בהווי, תרבות, ניהול החבר'ה וסוגיות ערכיות. - "מה אתה מרגיש שהמכינה נתנה לך עד עכשיו?" שאלתי את אחד הנערים. - "המון. יש הרבה דברים שלא ידעתי ועכשיו אני יודע, וזה גם מפתח מאוד בקטע החברתי. ממש" - "אבל יש משהו רגשי יותר, או אישי שאתה מרגיש שהשתנה?" התעקשתי. - "אה, כן. למשל אני לא טיפוס שקורא ספרים. קראתי אולי איזה ספר אחד כל החיים שלי לפני שבאתי למכינה, ומאז שבאתי הנה כבר קראתי שלושה. עכשיו אני קורא שלושה ספרים במקביל". על שולחן ארוחת הערב ניהלנו דיון ער על נושא הצמחונות ואני התרשמתי מהרהיטות ומהרצון הכנה של חבריי לשולחן לגבש דעה מתוך ברור ועיון מעמיק. אבל כמה בלבול! כמה הנערים האלה צריכים להשקיע כדי להבנות זהות אישית ולאומית בתקופה הזו. שנה אחת, חשבתי לעצמי, זה ממש לא מספיק. איך ייתכן שצריך שנה שלמה מהחיים להקדיש באופן בלעדי כדי לעזור לבן אדם לגבש תפיסת עולם? האם זה בגלל פשיטת הרגל הערכית של מערכת החינוך? או בגלל הגישה הפוסטמודרנית שגורסת שאין מה לחנך להבניית זהות? או אולי בגלל התעלמות ההורים מהנושא? או אולי הגידול המעריכי של החשיפה התרבותית בעשורים האחרונים? ייאוש אחז בי כי הרי גם אני, אף על פי שאני מבוגר מבני הנוער האלה בשמונה שנים ואף על פי שעברתי כברת דרך מחשבתית, עדיין בבלבול ועדיין בתהליך גיבוש הדעה ולא ברור לי כיצד לפרום את פקעת הסבך האידיאולוגי שבו אני נמצא. מצד שני חשבתי לעצמי שכך או כך, בני נוער עדיין עומדים בתור כדי להגיע למכינות, למקומות כאלה בהם "יעזרו" להם להבין מי הם ולמה - וזה כבר אומר שיש תקווה.
"מקום שטוב לחיות בו" עם רדת החשיכה יצאתי להליכה בשביל היפה שבין מכינת מיצר לקיבוץ מיצר. חלק מהפנסים לאורך השביל היו מנופצים, בחלקם כנראה נשרפו הנורות, מחלקם זהר אור צהוב ומחלקם אור לבן אבל לי לא היה אכפת- הרוח הנעימה ליטפה את הכוכבים הבהירים שבין העננים והאור העמום נתן תחושה חמימה של ישיבה לצד המדורה. בסוף השביל מצאתי בית ילדים נטוש, מתפורר ומתקלף ולאחריו כמה בתי-סוכנות טרומיים קטנטנים סביב רחבת דשא מטופחת שהדהדה קול צחקוקים של ילדים. קיבוץ מיצר היה ועודנו קיבוץ קטן מאוד של כעשרים חברים. אני שיערתי לתומי שהסיבה שהוא לא גדל עד היום היא המיקום הפריפריאלי שלו, איכות חיים נמוכה או סיבות שכאלה אבל האמת הפתיעה אותי. "נו למה אתה חושב שהקיבוץ הזה היה תמיד קטן?" אמר לי גיל - חבר קיבוץ טרי ששיחק בחוץ עם ילדיו, "המדינה השקיעה פה באמצעי ייצור למאה איש ונתנה אותם לקיבוץ עם עשרים איש. אז למה להם לגדול? ולחלק את העוגה ליותר חלקים? מה פתאום. אז מצאו תירוצים מכל מיני... שתבין, עשרים שנה לא קיבלו פה חבר קיבוץ אחד!" - "ומה עכשיו?" - "אז עכשיו הם ראו מה קרה בנטור, ששם עם ההפרטה הבעלות על אמצעי הייצור עברה ישירות לידי החברים והם רצו גם. אז כדי שהם יוכלו לנהל את זה בעצמם הם היו צריכים יותר חברי קיבוץ כדי שלא יהיה עליהם ועד מנהל כמו בכל קיבוץ קטן ואז בבת אחת הם צירפו לפה עוד איזה עשרים חברי קיבוץ. אני למשל, הייתי שבוע ב'תקופת מבחן'. שבוע! וזאתי פה בבית לידי - שלושה ימים. ואז הם הבינו שהם לא צריכים עוד עשרים חברים כי הם יכולים לצרף את הילדים שלהם כחברים אז הם אמרו לכל אלה שרצו להגיע וכבר עברו ל-'תקופת מבחן', שילכו. שלא צריכים אותם יותר. אתה מבין מה שהולך פה? ורוב חברי הקיבוץ האלה לא גרים פה בכלל... יש למשל אחד שגר בחיפה, אחת שגרה באפיק ויש גם אחד שגר בשוודיה בכלל" - "זה שחיתות ממדרגה ראשונה. זה לא פלילי?" - "אנחנו עכשיו בתהליך ארוך מאוד, כבר כמה שנים, להפריט את הקיבוץ הזה ולהפוך אותו למושב כמו בנטור. כמובן שהמייסדים תוקעים מקלות אבל יצא עכשיו דו"ח חמור מאוד של חוקר מטעם רשם האגודות שכנראה ימשיך לחקירה פלילית, נראה מה יהיה עם זה." חזרתי בהליכה היפה אל שטח המכינה וחשבתי לעצמי שהנה מצאתי דוגמה חיה לכל מה שהיה ליהודה להגיד בגנות הקיבוצים, הסוציאליזם והסבסוד. "תראה, אם אתה נותן לעניים כסף", הוא אמר, "אתה מקבע אותם בעוני... מה הבעיה עם עיירות הפיתוח? אותה הבעיה שיש בכל השיטה הזאת. כשאתה רוצה לעזור ואתה מציע סבסוד אתה מושך אליך דווקא את האוכלוסיה החלשה, לא את האוכלוסיה החזקה שאתה רוצה שתפתח את המקום. ומה עושים החזקים שאולי במקרה הגיעו? ברגע שהם יכולים הם עוזבים. וככה הסבסוד יוצר מסננת לחלשים, הוא מזקק אותם"
ברוכים הבאים למיצר?
מפגשים חקלאיים סוף סוף פסק הגשם והותיר אחריו רוח קדים קרה ויבשה שהנעימה את ההליכה שלי מערבה. הכחול של השמיים מילא את ליבי והעננים הצמריריים התכדררו מעליי בגלגולם המהיר והרגוע וגרפו את כל מחשבותיי אל האופק. חציתי כרם זיתים שצייץ ולחשש ברוח הנעימה ובו חנה טנדר. הקפתי את הרכב בחשדנות, מביט סביבי בהאזנה לשקט של העצים הנחים כדי לשמוע איפה נמצא בעל הטנדר. שכוב אפרקדן באמבט הטנדר שלו ושותה מים מבקבוק פלסטיק ישן, מצאתי חקלאי מבוגר עם כובע בוקרים על הראש, לרגליו קליפות סליליות של אבוקדו - שאריות ארוחת הבוקר. "אני מטפל בזיתים" הוא אמר עם חיוך של שלווה מתרחבת ורוגע יציב. הנמשים שעל ידיו וגופו היצוק סיפרו לי את החלקים הרלוונטיים מקורות חייו, כך שלא הייתי צריך לשאול. הוא מצידו שאל רק שאלות של כאן ועכשיו על מפה, מים והנאה- כנראה שגם עורי השזוף ותיקי הגדול סיפרו לו את מה שהוא רצה לדעת. זיפי השיבה, גידי הידיים וקמטי הצחוק הוסיפו מעט וסיפרו לי מעט על משפחה, על הנאות פשוטות ועל תבונת כפיים ואני נמשכתי להישאר עוד כמה רגעים בחברת האדם הנעים הזה - כל כולו שופע שמחה, מתינות ואור. ככה נראה אדם שמח בחלקו, חשבתי, וככה בדיוק אני רוצה להיות בגילו. חציתי בדרכי מטע שקדים פורח על גבול שדה של חיטה צעירה, ירוקה ורעננה והסתחררתי לחלוטין מהריח המשכר של פריחת השקדים והצבעוניות החגיגית של פרחי השקד הורודים על רקע המרחבים הירוקים העצומים שמסביב כמו בציור נוף יפני. ושקדים טריים בלי גבול! התמוגגתי בתענוג צרוף של עשרים דקות של ריכוז מדיטטיבי בכאן ועכשיו של פיצוח שקדים וזלילה רב חושית משכרת. אבל השועל לא היה מצליח לצאת מהכרם אם לא היו מגיעים להפריע חקלאי קיבוצניק וחברו הדרוזי בטרקטורון הקיבוצי שלהם לשיחה קלה ומחויכת על מזג האוויר. משם המשכתי לכיוון מבוא חמה ופגשתי בדרך כמה תאילנדים חייכנים וחשבתי לעצמי כמה מזל יש לי שאני יכול להרשות לעצמי לשוטט ככה...
שיר לדרך הגעתי למבוא חמה ונשכבתי על הדשא בשמש מול הכינרת, מכין את עצמי לשנת צהרים מסורתית בפעם הראשונה מאז הקיץ האחרון. ומתוך שאני נשכב אני מביט למעלה ושם לב לכמה חיים יש באוויר! כמה ציפורים וחרקים מכל הגדלים והצורות מתרוצצים אנה ואנה בתמרונים חריפים של קרבות אוויר שלא היו מביישים אף מטוס קרב. סיסים ויונים ודבורים ויתושים ופרפרים ועגורים וסיקסקים וחיפושיות בבליל רוחש חיים של שמש אחרי גשם. ואם זה מה שקורה בשמיים, מעניין כמה חיים יש על האדמה ואנחנו לא מודעים אליהם כלל... עצמתי את עיניי ואמא עברה עם עגלת התינוק שלה מאחוריי ושרה שיר ערש כל כך יפה שאני התמגנטתי, התהפנטתי ונרדמתי. במבוא חמה אספתי ספר שירים של רוני סומק שמצאתי זרוק מחוץ לחדר הילדים הנטוש כמו ילד יתום ואבוד. נשבעתי למצוא לו בית. ובדרך ליער מבוא חמה קראתי אותו בעונג
סונטת חדר הלידה של החרב המתהפכת/רוני סומק העננים הם צמר גפן בו טובל אלוהים את פודרת השקיעה על פני האדמה
כל סיפור בראשית מתחולל על רחבת הריקודים השמימית וצל מטוס זרוק בפינה כנעל עקב שמישהי חלצה על ענן חולף
מצוואר הירח משתלשלים מפתחות לחדרי הרעמים והברקים, לחדר בו מציירים לעצי הדעת את עלי השלכת ולחדר הלידה של החרב המתהפכת
כמה מוזר שטרטור המנועים מתחת לכנף משתיק צעקת תינוק שנולד הלילה ואת הגניחה המרעידה את קפיצי המיטה, בחדר השינה של אדם וחווה
רָעַב קמתי בעין עוקב ביער שמעל כפר תאופיק עם כאב ראש מטשטש שאני מכיר ככאב ראש של רעב עוד מימי הצבא- בדיוק בצד הימני-קדמי של המוח. כנראה שאחרי יומיים של דיאטת פיתות ושמנת הגוף דרש את שמגיע לו... את תפילת השחרית התפללתי באריכות יתירה בהריסות הבטון של כפר תאופיק שממנו הסורים היו יורים על תל קציר לפני 67' ותהיתי לעצמי תוך כדי מה חשבו תושבי הכפר על מה שעשו החיילים הסוריים מתוך הכפר שלהם. האם הם תמכו בהם? האם הייתה בהם חמלה על האנשים שנורו בעמק למטה? בסוף התפילה עלתה בי תחושה של ניצחון עצוב, כיהודי שמתפלל שחרית במקום שכזה, על חורבות כפר העוין. בכל ניצחון יש את צחנת המוות. מיד אחרי התפילה חיסלתי את חופן הצימוקים שנותרו ומצצתי את הפיתות האחרונות בשביל שרידי מתיקות והמשכתי בדרך למטה ותלשתי כל עשב אכיל שאני מכיר מחובזה ועד עלי סביון וחרצית כדי להקל על הרעב. והרעב הזה הוא שונה מהרעב הרגיל והבורגני של פספוס ארוחה. אין זה רעב במובן של "בא לי לאכול" אלא להיפך, זהו רעב שבכלל לא מגיע מהבטן אלא יושב כמצוקה צורחת של הגוף על גבי תחושת שובע מזויפת של בטן שהתייאשה ושבקה. ברגליים כושלות נחתתי בעמק הקטן שבין תל קציר לשיפולי הגולן ותרתי אחר פתח ברשתות הבננה הענקיות רק כדי להתאכזב ולמצוא את כולן בוסר. מתוך זכרון עמום של תבשיל בננה בוסר ניסיתי לאכול אחת ושיניתי את דעתי בביס הראשון. לא מפה תגיע ישועה. יצאתי דרומה בהליכה נחושה אך עייפה כשלפתע ראיתי ציפור בורחת מתחת לאחת הרשתות. "יש שם משהו לאכול!" חשבתי ולא טעיתי. במקום ממנו הציפור עפה החוצה מהרשת מצאתי אשכול בננות גדול ששליש ממנו רקוב להחריד, שליש ממנו מנוקב בניקורים ושליש ממנו פשוט מושלם. נזכרתי בפרסומת הישנה "בננה, פצצת אנרגיה צהובה, בננה..." אמן ואמן. ומכאן החלה מסכת תענוגות בלתי נפסקת של אוכל טרי, בשל וחינמי מהיד אל הפה: פקאנים, בננות, מיני-בננות, אשכוליות, אבוקדואים! פתאום כבר אין כאב ראש... הוצאתי את המפוחית והתחלתי לנגן, כמו הלך של פעם הולך בטל וצד אחר פרי בשל, נסחף לגמרי עם הרומנטיקה. אולי זה לא לגילי? נכנסתי לקיבוץ שער הגולן וצעדתי ישירות למרכולית. במקרר הגבינות מצאתי חריץ יתום של גבינת פרמזן איטלקית במחיר מרקיע שחקים. קניתי אותה. בחוץ נתקלתי במבטים חשדניים עד דוקרים של אנשי הקיבוץ שמשום מה לא מצאתי חן בעיניהם והשבתי מבט חצוף חזרה: "אני הלך רעב ויש לי פריבילגיות רומנטיות".
רוני סומק מגיע ליעדו באשדות יעקב נקלעתי כגלגל שלישי בין שני אוהבים מקסימים - דקל והדר - שאירחו אותי בחום ובעניין רב. שניהם מתפרנסים ביחד מהפקה של מסיבות והופעות ברוח הרגאיי, הדר לומדת לפסיכומטרי ודקל משלב לימוד קידום אתרים עם כתיבה פורה במטרה, בסופו של דבר, להתפרנס מכתיבה. על מה לא דיברנו? על אלוהים ועל בית הספר התיכון, על טבריה ועל הקיבוץ, על ספרות ועל טיילות ובעיקר על מוסיקה. דיברנו הרבה על מוסיקה. הדר הכירה לי הרבה מאוד חברים שלה שלא הכרתי:
מיכאל ושמרית גריילסאמר
קלקידן משאשא - ראפר ישראלי-אתיופי
זבולון דאב סיסטם - רגאיי ישראלי ברמה בינ"ל, עם סולן אתיופי
וכל הזמן שאנחנו מדברים אני בין לבין, בין איש לאישה, סופג את החום המרפא (והקצת מקנא) שמקרינה זוגיות מקסימה. דפדפתי בספר השירים של רוני סומק ושם מצאתי: וו/רוני סומק האהבה היא וו נעוץ בקיר שמעל מכונת הכביסה. לפני שידעתי אותה ימי היו חולצה מושלכת על רצפה. על החלון העגול נתז ריח הסבון ובתֹף הפח מתכבסים בגדי גבר ובגדי אשה כמו במכונת גוף הסוחטת את כתם התשוקה
ואז ידעתי למי חיכה הספר ולמי הוא שייך, ושמחתי שעזרתי לבצע שידוך מוצלח.
שיר קטן שמצא את תמונתו
סוסים- גלויות נוף מהרי הפירנאים/רוני סומק
לפנות בוקר באים הסוסים לרבוץ
בקצה שמיכת השלג שפרש אלוהים
על שנת החורף של ההרים.
את הדהרה השאירו באורווה,
ובמחוגים של שעון הבריאה
הזמן, כמו הפרסות, קפא.
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
