‏הצגת רשומות עם תוויות רוחניות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רוחניות. הצג את כל הרשומות

אשראם במדבר

תקציר:
אני נוחת ברייב הגלקטי באשראם במדבר
לשלושה ימים של זרות
שחרור, פקפוק, הרהור
וטרנסים בלגאנים לפנים

נחיתה
לבסוף אסף אותי גבר ממוצא רוסי כבן ארבעים שנראה היה בתחילתה של נסיעה ארוכה מאילת צפונה, מבדר את עצמו בצפייה-תוך-כדי-נסיעה בסדרת טלוויזיה רוסית בטאבלט שהוא הניח על הדש-בורד. הוא לא הסתכל על הכביש כשהוא נסע. איך הוא בכלל ראה אותי?
וכמו שנאספתי כך נחתתי בצד הכביש המאובק והלוהט ביובש של עומק המדבר, פטה מורגנה מרוחה לפנים כמו מסטיק שנמס ופס שחור מפויח כמו סדק של פה חָרֶב שנוחר מאחוריי. פניתי מזרחה אל כתם הירק הרועש ושמו "אשראם במדבר". 
בירת הניו-אייג', כמצופה, היא אי.
נכנסתי ומיד נתקלתי בזוג מחייך שאיחל לי הנאה- הוא בחזה חשוף עם קעקוע תבליט ספירלי על כתפו, אפריקאי שכזה, והיא בראסטות וגופיה שכיסתה רק מלפנים והשאירה מאחור רק קשר פרפר רופף.
איך לתאר? במה להתחיל? רסטות, נזמים, חיוכים מתנדנדים ולא ממוקדים, הנהוני הסכמה עם קצב עמוק ומרעיד שזולג ממעבה הכפר. עצי שיטה באורות דיסקו. בלי חולצות, יחפים ועם נעלי אדידס, אולסטאר כפכפים וסנדלי שורש, חצאיות, שרשראות וצמידים ותספורות ועגילים ונזמים משונים ושרוואלים. בדים מתוחים על גרילנדות בין הדקלים, כפות תמרים בין קירות הבוץ ודשא צמוד למבנה היביל הצבוע בציורים פסיכדליים. נשים בהריון, זקנים, ילדים מתרוצצים ערומים בין אוהלי טיולים בכל הגדלים. חזיות כאן אינן חזון נפרץ והחזון אכן, לפעמים, נפרץ. אנשים רוקדים יחפים במעגלים וקבוצות לקצב תופי דרבוקה שבטיים, נערות יחפניות בשיער פזור מעגלות מותן באוויר בקצב הדאב-סטפ. גרמניות, ספרדים, צרפתיות ורוסים-ישראלים. אני מאוהב.
לבגדים כאן אופי מיוחד מאוד - מובחן אבל חמקמק, זרוק וחופשי או בעצם מוקפד בלהיראות כאילו איננו חשוב. כלומר, חשוב כאן להראות שהחומר איננו העיקר. אבל, מצד שני מצאתי גם מכנסי שלושתרבעי של חופי ים ומעליהם גופיות אייטיז שכאלה שבראשן תספורות קצרות של נוער הטלוויזיה הראשל"צי המוכר. נראה שהקהל כאן מעורבב משני סוגים- אנשי הניו-אייג' ואנשי מסיבות ה-RAVE. שתי תופעות דומות מאוד אבל גם שונות, ההבחנה ביניהן כרגע נראית לי בעיקר באופנה, אף על פי שהאוכלוסייה השנייה היא ברובה בנים.
תאורה לא אחידה עם תכנון כפר משונה ערבבו יחד אווירה של מבוך, עודף הגירויים והפרצופים היפים והמחייכים רק הוסיפו לבלבול והעיצוב החכם אפשר למאות אנשים להתכנס ובכל זאת לא להרגיש שהחוויה "המונית" מידי.
יצאתי לסיבוב והגעתי די מהר ובפתאומיות אל קצה האי איפה שעמדה כיפת "דום" גיאודזית גדולה עטופה בד לבן ובו חלון למדבר שהתגלגל עד להרי אדום, מרחב מישורי מלוא אופק הידיים הפרושות ובו נקודות של אנשים שנשפכו לתוכו מהאי הירוק בטפטוף מידלדל שהתחלף בהדרגה בעצי השיטה. צלילי הדיג'רידו נישאו על רוח הערב המדברית הגוברת עם הבהובי חליל ושירה נשית צוהלת, אי-שם להקה מרקדת הפריחה בועות סבון ענקיות וצבעוניות שהתערבלו באוויר והתרוממו בשלווה אל ההרים, נישאות על קולות השירה ומקשטות את הרגע בתחושה של התרחשות מיוחדת.
בנקודה הגבוהה הקרובה מישהו סימן באדמת הלס ספירלה ענקית ע"י סיקול אבנים והתיישב באמצעיתה על כיסא בית-ספר ישן ועקום, פורש ידיו לצדדים כמו שואב אנרגיה או מהשקיעה שלפניו המדליקה מאחוריו את הרי אדום או מהלילה המתגלגל בּרוֹךְ מאדום אלינו, מחשיך את המישור מכחול, לסגול עד לאפילה זרועת הכוכבים ושטופת הרוח.

זיקית מבוהלת בחולצה מכופתרת
קצת לפני החושך, בעודי יושב וכותב במחברת התיישב לידי נדב לשיחה.
במקור מענתות, נדב למד כאן באשראם מדיטציה אקטיבית של אוֹשוֹ ואז נשאר עד למועד בלתי ידוע, התוכנית היחידה לשוב בתחילת אוקטובר ללמוד חינוך במכללת תל-חי בקריית שמונה וללמד אושו במטולה. עיניו בורקות, נדב עשה רושם של צעיר שמח, רגוע ושלם עם עצמו. הנינוחות של גופו הורגשה דרך השולחן והאוויר והדהדה בי בעוצמה.
כמה שהרגשתי רדוף! עסוק, טרוד, דאוג, חרמן, רעב, עייף, חצוי, לבוי, מיואש, מתוסכל ומבולבל, כל מה שנדב הוא לא! בעודי מדבר איתו הרגשתי כמו גוש בגרוני איך זמן רב מידי נשאבתי לתחבורה הציבורית לארנונה לחוזי שכירות-מילואים-הגרעין האיראני-ביטוח לאומי-ציוני פסיכומטרי ונכנסתי לעווית של זיוף. קיוויתי שאצליח להתחבר מהר למקום ולאווירה כדי שלא להפסיד ואולי להצליח להבין מבפנים את הסצנה אבל המאמץ להתחבר דווקא ייצר בי בדידות וכמיהה לחיזוקים- שאני בסדר, שאני כמו כולם, שאני "זורם".
עוד מעט יגיע אלעד ותהיה לי מעט חברה, חשבתי, בעוד השיחה עם נדב הולכת ומאתגרת את כוחות הזיקית התרבותיות שלי. אז יריתי מטח ארטילרי של אש משתקת של פילוסופיה בשקל, מקורית מספיק כדי שהוא לא יזהה אותה וטבולה בידענות במידה ומושגים אופנתיים במידה כך שההתנשאות המשתמעת תעבור בסך בלי הפרעה. חצי קניתי אותו, לא בטוח. הוא מצידו נשם עמוק, הביט סביב, חייך ובכל זאת הזמין אותי לנגן איתם מוזיקה במדבר תוך שהוא משאיר לי פתח לא לבוא, מרגיש שאני חצוי, קצת "לא זורם". רק הערכתי אותו יותר.
בשיטוט בין האנשים המגניבים והנערות היפות נזכרתי ביוליה מגינת שלום שאמרה לי שהניו-אייג' היא בדיוק כמו כל דת אחרת. כי כמו לכל דת, יש גם לתרבות הזו מדים (רק טבעי וחופשי, אסור מותגים!), יש לה שפה פנימית ומושגים ("אתה חייב לשחרר את המיינד שלך, הוא קבור בתוך הסיסטם"), יש לה קודי אכילה (צמחונות על גווניה), יש קודי תפילה והתנהגות ויש גם דעות קדומות וכפייה תרבותית ונוהגי אישות ואיסורים וטאבואים. חולף בין כל הדמויות הרבות ראיתי בבירור את הזרות שלי והרגשתי בחדות בין השיחות הקלילות איך גם בין החמים וה"מקבלים כל אדם כמות שהוא" כביכול אינני מקובל כלל, כי אני עם תיק משוכלל, כי אני לובש מכנס קצר דגמ"ח וחולצה מכופתרת, משובצת לא פחות. כי אני מסופר קצר, כי אין לי מבט מתנדנד וארשת של "התבוננות פנימית" אפופה ולא ממוקדת, כי אני נראה "סחי". 
אוי ווי.



חוויה של חיבור
מתוך שהחלטתי לעבוד על עצמי שאני בעצם ב"אמצע הסצנה" ושאם אשכנע את עצמי כולם יהיו משוכנעים לא פחות, מצאתי את עצמי מהר מאוד יותר ממשוכנע או משכנע. מצאתי את עצמי מרפה ומתמסר, מרחיב חיוכים ומעגל תנועות גוף, מצאתי עת עצמי כעבור יומיים כשכבר אינני מוצא את עצמי, רוקד במבט למעלה עם עיניים עצומות ומבין בעצם על מה כל המהומה. הסיפור כאן הוא סיפור על שחרור.
הכל מתחיל באמת בטקס הפתיחה. קצת לפני השקיעה התכנסו כשלוש מאות איש מתחת לציליה הצחורה, על המחצלת הלבנה הגדולה ומול המזבח הגדול - עמדת הדי-ג'יי. מסביב לרחבה נתלו סמלים צבעוניים ומשונים לרוב, חלקם סמלים גלקטיים אותם זיהיתי מהתקופה בגינת שלום וחלקם זרים לי מאוד, כולם בוודאי עמוקים ורבי משמעות חסרת חשיבות לקהל הרחב שפשוט יפה מכדי להתעניין במשהו שאינו עצמו. הבטתי באנשים מרותק.
הכהן הגדול עלה לבמה בלוויית מספר משרתים בקודש, הניח את כתר האוזניות על ראשו והחל עורך את המזבח. המוזיקה הוחלשה מעט והקהל שחש שמשהו מתחיל החל מריע ומיילל. במקום להתחיל במילים בחר הדי-ג'יי לתת למוזיקה שלו לתת את הטון ובמיומנות רבה החליף בהדרגה את המוזיקה לצליל עמוק בקצב קבוע ודופק המבשר על התרחשות קרבה. ההתרגשות בקהל גברה. קול גברי התגבר בהדרגה מתוך הרמקולים, נושא מילים באנגלית- "in the begining god created... the heaven... and the earth..." אנשים התחילו להתרגש באמת ואז כשהקול האלמוני דמוי אלן ווטס הגיע ל"let there be light" קצב הטראנס התפרץ לפתע וכל הקהל התעורר לתנועה משוגעת, מייללים אל הירח, רוקדים כמו נרקדים, מריונטות על אקסטזה, "יאללה בלגאן!", מתופפים עם הרגליים, מנערים את הראש, מזיזים את כל הגוף בבת-אחת בלי מעצורים לשמע השילוב המופלא- קצב שבטי עם צלילים אלקטרוניים.
לאחר משך זמן לא ברור בכלל קצב הטראנס ירד ונחלשה המוזיקה, הקהל נרגע והרפה, השאמאן הגלקטי-אלקטרוני הרים את המיקרופון שלו וביקש מכולם להחזיק ידיים ולפתוח מעגל גדול. עכשיו כולם רואים את הפנים של כולם ומרגישים לפתע שותפות משונה שלא אופיינית במסיבות, אולי מרגישים לרגע כמו שבט אמיתי.
אבל אין מקום לעדינות, הכל חייב להיות טוטאלי והשאמאן המשיך וביקש יותר חיבור, יותר קרוב, וכולם הסתובבו במעגלים וחיבקו זה את זה. הכהן אמר "כולנו אחים ואחיות. הנה אח שלי! כולנו ביחד, אחד בעצם, חולקים את החיים האלה, חולקים את הכדור הזה..." אנשים יללו אל הירח "אה-הו! אה-הו!" וחזרו למעגל הגדול, הפעם מחזיקים את הידיים למעלה. צליל הגיטרה התגבר ברקע וזוגות נכנסו למעגל ורקדו בתוכו. עוד ועוד אנשים הצטרפו למעגל הגדול והוא גדל כל כך שכבר לא היה מקום על המחצלת להכיל וכשלוש-מאות איש, כולם שמחים ומתרגשים עמדו זה מול זה בריגוש. עמדתי איתם מתקשה להכיל את הפער שבין החיבוק העצום שחשתי והעובדה שבעצם כולם כאן זרים לי לחלוטין. ריח של גראס. עושים ביחד אוהם.

"יאללה טרנסים בלגאנים!"
"מה באנו לעשות??", צועק הדי-ג'יי. "לעוף, טראנס! לרקוד, בלגאן!" צעקו לו חזרה. אחד צעק "לחפור!" ובתוך גל הצחוק ענה הרב-מג של צלילים "לא, לחפור זה נעשה אחר כך...". לי כבר הספיק ורציתי לצאת מהמעגל אבל כנראה שפשוט לא הייתי מאוקלם כי השאר המשיכו לשלב הבא בו הם התחלקו לזוגות ודיברו. הכהן הסביר באהבה רבה ובחום: "לא רק מה נשמע ואיכקוראים: חלומות, שאיפות, הוקרות וכולי. כי מתי יוצא לנו באמת לפגוש אנשים? אנחנו רואים אנשים כל הזמן אבל מתי יוצר לנו באמת לפגוש? לראות נשמה?"
עוד כמה רגעים ואז מתחיל הרעש! יהה! כולם חזרו לריקוד המשוגע והפרוע, האקסטטי. הבטתי בקהל וחשבתי לעצמי שטרנס הוא ריקוד של בנים... נטו חוויה של עצמי, נראה שהמטרה שלו היא להתעלם מהסביבה, למעשה למחוק אותה לחלוטין, בלי שמץ של עדינות, יופי או יצירה. מעין ביטוי אגרסיבי של היצר הבסיסי להיות. ואוו איזה ריח של גראס. אני שמח. כולם סביבי מנופפים איברים ויש כאוס שמח. מעל הרעש שמעתי את השאמאן אומר "בטראנס מזה קל לזכור שכולנו אחד!" ואז שוב חוזרים אל המעגל. השאמאן המשיך: "לשחרר את כל המיינד וכל האשליות, להיות רק כאן ועכשיו, אנשים יפים עם העוצמות שלהם." מדברים על בעיות בסיסטם, ומסכמים ב"הייה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
"...זאת מהפכה תודעתית! זאת מהפכה של אהבה, של חופש, מהפכה של אחדות. לא, זו טרנספורמציה, לא הפיכה!"
"...אני רוצה לשתף אתכם במשהו שחשוב לי, וזה די מרגש אותי, גם להיות כאן וגם לדבר איתכם. זכינו להיות בדור מיוחד, הולך להיות משהו מעניין במציאות שלנו בקרוב. כי היום אנחנו רואים, יש בעיות בסיסטם: הסטרס, המצוקה החברתית, בכלכלה, באקולוגיה, בטבע, בחיבור שלנו עם עצמנו... אנחנו מתכוננים לשינוי שיהיה, זה לקום ולקחת אחריות ואנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד, 2012, הרבה נבואות, הרבה אנרגיות גבוהות. אנרגיות של שינוי אבל גם של הרס. אבל זה לא משנה. כי כל אחד צריך לקום ולשנות ולקחת אחריות ואז יהיה פה אחרת.
"...הסיסטם יכולה לעבוד על אהבה! אפשר לבנות עולם על "ואהבת לרעך כמוך", זה אפשרי, אין סיבה שלא, רק צריך לרצות את זה ולעשות, עכשיו זה הזמן..." סוף סוף הגיע הזמן ומעל הבמה הדי-ג'יי נתן את האות לפתיחתו הרשמית של האירוע: "...תודה לספיריט! אני מודה לנו על ההקשבה! יאללה הנענו פרידום סטייג'! יאללה גלעדי, תן לנו בראש!"


"הזוי"
יום למחרת אני מתאושש, יושב ושואב את אור היום עמוק לתוך התודעה כדי להאיר לתוך הפינות המעורפלות של ליל אמש, תחושה של התעוררות מחלום אחד לחלום אחר, לתוך מציאות שלא ממש מתחברת עם עצמה. תענוג! למעשה, הבנתי בדיוק מה המניע ומה הסיפוק. כל המסע חיפשתי שיקרה לי משהו, לא ברור מה, משהו, "יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" והנה הקסם, מוגש על מגש של רעשים חזקים, בגדים מוזרים ואי של חיוכים וחיבוקים באמצע המדבר. קמתי בבוקר והמילה היחידה שהצלחתי למצוא למה שסבב אותי הייתה המילה המרופטת "הזוי". מה בבלבול שלי עשה לי כל כך טוב? מה בבלבול הנהדר הזה נתן תחושה של לבלוב כה מחייה?
במובן מעט מופשט, אולי מופשט מידי, מצאתי רצון לשבור את המציאות "הרגילה". אצל חלק מהאנשים פה הרצון הוא מתוך כעס, אצל חלק מתוך סקרנות, אצל חלק מתוך אהבה. אבל מהשיחות עם כולם עולה שהרצון מתחיל בידיעה העמומה, הכמעט לא נוכחת, שיש משהו מעבר למציאות הרגילה, ואותה הידיעה מרגישה שהיא הגיעה ליעדה רק באותו הרגע של ה"הזוי", של ה"מה קורה פה?", של ה-"איפה אני?" ואז הכל מרגיש חדש, נקי ואמיתי והרגע מזדקק ומיטהר. "רק פה אני מרגיש שאני חי" אמר אחד, ואחרת "אתה לא מרגיש איך הכל פה אמיתי יותר?". תחושה של שחרור עמוק ממשהו רחב וסמיך מנשוא יחד עם חיות מרעננת של שינוי אמיתי. אמת או שקר?
החוויה ברייב נדפה ניחוח משכר של "חיבור". המילה הזו הדהדה לאורך כל שלושת הימים מכל שיחה, מכל פינה כמו מנטרת הארי-קרישנה, ולא בכדי. כולם באו לפה עם כוח מניע דומה - שאיפה לחיבור אקסטטי וטוטאלי, שאיפה לחוויה של אחדות מלאה עם אחרים, עם הבריאה, עם עצמם, עם הטבע... עבור כולם החוויה צריכה לסוב סביב הטראנס. טקס הטראנס הוא טקס מטהר. כל אחד לוקח את הסם האהוב עליו ונכנס לרחבה בדיוק איפה שהווליום מתאים ורוקד עם עצמו, רק עם עצמו, עד שהוא שוכח את עצמו. חיבור מתוך ביטול, טראנס-נירוואנה-אינסטנט-סטייל, ועוד להראות מגניב תוך כדי. גאון מי שחשב על זה.


יתום
אחת משיחות האקראי הייתה עם בחור בשם נדב (נדב אחר כמובן), צעיר שמנמן שמאחורי משקפיו הדקים התרוצץ מבט מבוהל ומסנוור. שאלתי אותו איך הוא התחיל בסצנה.
"אני יתום מגיל שבע-עשרה, עזוב סיפור עצוב אתה לא רוצה לדעת. משפחות אומנה, בלגאן בבית ספר. חיים קשים, כן? אבל נשארתי אופטימי. וואלה לא קל, אה? לא, בטח. ניסיתי להישאר במסגרת וזה... אז הסתובבתי קצת. לא התחשק לי בית ספר, למה למי היה מתחשק, לא ככה? עבדתי קצת גם פה באילת וזה. דווקא אחלה של תקופה הייתה, עוד נשארו לי חברים בעיר מאז. קיצר מה עושה ילד שיתום מגיל חמש-עשרה, מה? אז כשהייתי כל השנים האלה לבד התחלתי לעשן. זה עוד בקטנה. והתחלתי להסתובב עם חבר'ה וואלה היום אנ'לא יודע אם הייתי מתחבר איתם שוב. ומעישון כזה לעישון אחר, ומפה לשם ועניינים ואני כבר בתחילת התיכון עמוק, מה-זה עמוק, ב-ת-ח-ת של הסצנה. אם חייבים סמים בשביל הקטע? וואלה תראה דוגרי לא אבל בת'כלס כן. הרוב פה עם גראס, זה הכי סבבה, ויש את הסחים שעושים סטלה מאלכוהול אבל זה פחות טוב. פה ושם יש כאלה שעל אסיד וזה אבל אחי תתרחק מזה זה הכי סרט.
רגע תגיד, כמו שאתה רואה אותי עכשיו בן כמה אני נראלך? וואלה אתה לא רע. עשרים וארבע. מגיל שש עשרה אני יתום. אז כמה זה יוצא, שמונה שנים? מה, מה קרה? סרטן ותאונת דרכים...
אבל זהו, עכשיו אני יוצא מהסצנה, אין-אין, אני נוסע לקנדה ללמוד רפואה, אוניברסיטת טורונטו... תגיד, אני נראלך חכם? הא? רואים עליי? 720, איי-קיו מאה שישים, באמא'שלי. לא, אחי, אני מקרה של מבוזבז, בטח, עם כאלה חיים. לקח לי כמה שנים להתיישר אבל אין, עכשיו אני טס לקנדה וגומר עם כל החרא הזה."
השומר מחברת האבטחה עם המבטא הרוסי הסתובב אלינו וביקש שיחת טלפון כדי לקרוא לחילוף שלו ולסיים את המשמרת. נדב שלף ראשון. "וואי, וואי, יא אללה מלא שיחות שלא נענו מאמא. יו, תראה, היא התקשרה איזה עשר פעמים... מה אתה אומר, מתי להתקשר אליה? לשלוח הודעה? וואי היא תדאג... טוב נו אני אשלח איזה אס-אם-אס..." עמדתי המום. "אז מה, אתה צעיר פה בסצנה, הא? קבל עצה אל תיכנס לזה אחי. זה לא טוב."

נכון שזה טוב?
מה מניע אנשים להתחבר לזרם הזה, איזה צורך? כל אדם שראיתי דיבר אליי ממקום אחר. אמנם כולם השתמשו באותן המילים- "חיבור", "זרימה", "שלווה", "אחווה" וכיוב' אבל היה ברור שבעוד עבור חלק מהאנשים המילים היוו קשר והסכם, עבור אחרים הם היו לא יותר מאשר סיסמת-כניסה ומס. מה הצד העמוק והמהותי ומה הצד הבינוני של התרבות הזו, תהיתי, ומה מביא את האנשים השונים האלה לאותו המקום? אולי המכנה המשותף המניע של האנשים לכאן הוא תחושה ברורה שהחיים האלה צריכים להיות אחרת ושמשהו באורח החיים שלנו אינו מכוון ואז הם מחפשים עד שהם מוצאים משהו ש"מרגיש נכון" ונאחזים בו, לפעמים מבלי להתעמק ולשאול אם אולי הם בעצם התכוונו להגיד "מרגיש טוב", ולא "מרגיש נכון".
"נכון", "טוב", מה זה משנה? אמנם האבחנה בין ה"נכון" לבין ה"מרגיש טוב" היא אבחנה שמעט מאוד אנשים בקהל כאן היה "זורם" איתה, כי הוא מניח השגה וניתוח שאינם אינטואיטיביים או רגשיים, כי הוא מגיע מה"מיינד" שכידוע הוא האשם לכל הבעיות ב"סיסטם" אבל במהלך השיטוט באשראם התחוור לי שזו לא סתם אבחנה מילולית, זו אבחנה עקרונית.
כי כשאנשים אמרו לי כמה המקום "מרגיש להם נכון/טוב", כלפי איזה חלק בנפש ה-"מרגיש טוב" התייחס? האם זה היה כלפי המקומות הפנימיים, העמוקים והחשובים של החיים או האם זאת הייתה תחושת "טוב" שנענתה על ידי מקומות רדודים ואנוכיים? ואני, האם כל מה שקרה לי באי הרגיש לי "נכון" כי הוא התייחס לעומק של החוויה שלי כבן אנוש, לשאיפות שלי וליחסים הוגנים ואמיצים עם אנשים אחרים או האם זה הרגיש "טוב" כי כולם חייכו אליי, כי צרכתי המון חומרים וכי המיניות ליטפה לי את החושים?
עוד לא פסקתי וכנראה שלעולם לא אפסוק כי כך או כך, סיכמתי לעצמי, רוב הקהל שזרם דרכי וסביבי בעודי שואל לא הגיע הלום מבלי ששמע את הקול קורא לו ומבלי שפסע בצעד האמיץ לקראתו ויצא לדרך. הקהל שפגשתי כאן הוא קהל של חָפַּשִים, רק אנשים כאלה יגיעו לכאן, מי עמוק יותר ומי אדוק פחות, מי משכיל יותר ומי מודע פחות, כולם מחויבים אך ורק לכיוון שמבטיח להם שחרור.
כמה פרצופים יפים, כמה צדודיות מושכות וקצת מוזיקה טובה ונזכרתי להזכיר לעצמי להרפות ולחשוב על כל זה אחר כך...

בשביל חיבור צריך חבר
פתאום אלישע! איזה כיף! זאת כבר הפגישה השלישית שלנו - בפעם הראשונה בגינת שלום שמעתי ממנו על כתיבה בתקשור ועל הספר שהוא כתב, בפעם השנייה בטיול לקטים הוא ריגש אותי עד דמעות בווידויים שלו על חיי המשפחה ואהבתו לילדים ונגע בעומק נשמתי בדיבור הפתוח שלו אליי ועליי והפעם הוא הפיל עליי פצצה - הוא פירק את משפחתו ויצא אל הנדודים. לכאן הוא הגיע כדי להעביר סדנה ביוגת צחוק.
המפגש עם אלישע הזכיר לי מהי עוצמה של רוחניות אמיתית, מהו אומץ רגשי וכמה עמוק יכול להיות חיבור בין שני אנשים ובבת אחת, כמו נביא בקהל של נזירים או כמו במאי בקהל של שחקנים הוא האפיל לחלוטין על כל שאר הדמויות באשראם. שוחחנו בבולמוס על רגשות עמוקים ועל חיפוש רגשי-רוחני כואב בשילוב הומור מעט נוירוטי אבל רך ומחבק.
אלישע הרגיש מיד את מטען העצבים שהבאתי איתי ושעמוק בתוכי אינני רגוע וכחבר טוב ידע גם להניח לכך.
הלכתי איתו לסדנת הצחוק, ומסיבה לא מובנת לי התגבר בי חשש.
יוגת צחוק. אני מבין מתוך הרוגע כמה העמסתי על עצמי, כמה כבדות יש עליי ביום-יום. פה כל מה שמעסיק אותי זה הרגע והאנשים. הרוגע הזה נעים, לוקח לו זמן לשקוע והוא מדהים. אבל מתוך כך ברור לי שאני נמשך תמידית, עקבית, לפוליטיקה, לאקטואליה, לאחריות הציבורית. זה כנראה הכיוון שלי, והרוגע הוא החופשה.
והנה האמת של המקום הזה - כל האידאולוגיה, כל התרבות, הכל נוצר בדיוק בשביל זה- שאנשים יוכלו להגיע, להירגע ולהרגיע, לשחרר, לוותר ולהרפות. ורוב האנשים כאן לא מתבלבלים בין החופשה למציאות ולא מערבבים אבל כמובן שצריך את אלה שכן כדי לתת חיות לעניין.
החשק ירד ואני ויתרתי על המסיבה של שישי.



סרטים רעים
סופו של הרייב הגיע ולמען האמת הגיע בזמן. מצאתי עצמי עומד בטרמפיאדה לכיוון דרום מיואש מול הארמדה השועטת צפונה של רכבים מכל הסוגים, כל אחד מהם מספר סיפור: חבורת החיילים בחופשה עם המאזדה של ההורים, הזוג הצעיר בפיאט הקטנה והחבוטה עם המזרונים הקשורים לגג, "רוחניקים של סוף שבוע" עם רכב החברה המלוקק, המשפחה ההיפית מהגליל עם המיני-וואן עמוס הסטיקרים.
תוך כמה דקות הצטרפו אליי שניים בערך בגילי ומתוך הפליאה ההדדית על הכיוון המשותף דרומה השיחה התגלגלה כך שתוך זמן קצר נקלעתי למשחק כוחות משונה עם אחד מהם. הוא שחקן בהתלמדות והוא "רוחני מאוד", כך נראה, והוא בחן אותי כדי לראות בדיוק כמה מואר אני לעומתו. לרגע לא שמתי לב ונשאבתי היישר לתוך הבוץ. אני יותר מואר. לי יש מסקנות עמוקות יותר. לא, המסקנות שלי כל כך עמוקות שלא ניתן לתארן במילים ובוא נראה אם אתה מבין על מה אני מדבר. ובכן, בדיוק ברגע בוא הבהבה אצלי נורת הגועל נראה היה שהוא הגיע למסקנה. אני אכן ראוי להיות בחברתו. רק שמאותו הרגע הפכתי כנראה להיות בבת אחת ובו-בזמן גם פחות מעניין וגם מאיים והשיחה נשמטה אל תוך עננה של יוהרה, רגשי נחיתות וכעס. חברו המחויך והצנוע החזיר את הכל למידות סבירות ואני למדתי בשקט את הלקח.
רגע, מישהו פונה דרומה... לא לא לא! מה הוא עושה?! הקטנוע הדהוי התפרץ לכביש בהתעלמות מוחלטת מנתיב ההשתלבות ומהמכונית השועטת בצפירות פאניקה דרומה וזגזג אל השוליים עד לטרמפיאדה. "מישהו רוצה טרמפ לאילת?" שאל נדב, עיני העגל שלו נודדות קרועות מבעד למשקפיו ובוהות כמו לא יודעות באיזה כתם שמולו להתמקד כדי ליצור קשר עין. שתיקה מביכה קפאה בגרונותינו. מי יגיד לו שהוא אידיוט ושאסור לו לנהוג? לפני שמי מאיתנו ארגן את דבריו הוא המשיך כמה מטרים קדימה ושאל בתחנת ההסעה איפה שישבו עוד כמה צעירים. אלה החליפו איתו כמה מילים והוא המשיך לדרכו.
- "תגידו, אתם מכירים אותו?", שאלתי. 
- "מה, אותו? כן, בטח. גנוב על כל הראש."
- "הוא הציע גם לכם טרמפ?"
- "כן. אבל מה אני מצ'וגע לעלות איתו? ועוד בלי קסדה? אחי אני ראיתי אותו לפני איזה שעה לוקח אסיד עם עוד כמה חבר'ה. הוא דלוק עכשיו על כל הראש."
- "אתה לא רציני. למה לא אמרת לו משהו?"
- "אני? למה מה אני אגיד לו?"
גוש עמום של חרדה התמצק באמצע הגרון שלי. "הוא ילד גדול", ניסיתי לשכנע את לעצמי. "הוא יהיה בסדר..."
לבסוף עלינו אני ושני החברים, הרוחני והרוחני-באמת, על טרמפ עם גרושה מצרפת בגיל העמידה ובין הדיבורים על אילת ועל החיים ועל ילדים ועל נישואים וניאופים וגלידת פיסטוק, בעיקולים היורדים אל הערבה ראינו ניידת חונה בצד הדרך עם קטנוע מוטל לצידה על הסלעים מוקף גבבות של תחבושות לבנות מפרפרות ברוח.

בדרך החוצה
השיחה ברכב הייתה נעימה, נינוחה ומרתקת, טבולה ברמיזות מיניות משעשעות עם הרבה הומור עצמי מדויק.
במהלך השיחה שמתי לב שאחד החברים כינה את הפסטיבל בכינוי המוכר "גדרינג" (GATHERING) וזאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הכינוי שהכוונה שלו היא לדמות לכל האירוע אופי של כינוס של שבט כלשהו. האם יש כאן אירוניה? כי אמנם מצד אחד תרבות ה-"ניו-אייג'" היא תרבות גלובאלית ששואבת תכנים מכל רחבי הפלנטה אבל מצד שני החוויה מנסה לחקות את שיא הלוקאליות- השבט, הכינוס השבטי, מדורת השבט. האם זה לחיות פנטזיה או האם זו יצירה של מציאות חדשה? האם יש כאן תיקון של ההווה או בריחה ממנו?
השיחה התגלגלה הלאה וכולם התפעלו מתחושת החיבור והזרימה שהייתה, והייתה באמת. אבל מהי נקודת החיבור? האם החיבור צריך בכלל להגיע מהמקום האישי? למה לא מהמקום הגלובאלי, החברתי, האלוהי? מצד אחד עמדה בי התחושה שהתרבות הזו מתייחסת לנקודות חיבור רדודות יחסית אבל מצד שני זה באמת הרגיש נעים יותר מכל מסגרת אחרת. הנחמדות לא הייתה מוזרה, האדיבות הייתה מובנת מאליה והקשר הידידותי מהיר, קליל ולא ציני. אבל איפה הפער?
כי אם הרגיש לי כל כך "טוב", למה לא הרגיש לי "נכון"? אולי כי שחרור אין פירושו חופש, הבנתי לבסוף. ומתוך כך התברר שכל הפסטיבל הזה הוא בדיוק כך, רק פסטיבל, ושאין כאן כל רעיון חדש אלא רק תרבות נגד, הפוגה זמנית, גלולה רוחנית עשירה שאנשים בולעים בדיוק כמו שאר סמי השעשוע. אבל האם יש משהו אחר? 
דוהרים דרומה אל העיר, מבטי נשאב אל הרי אדום הבוערים מעבר לזגוגית ונפשי יצאה אל המדבר העתיק שלחש מעבר לחלון את דעיכתו המהורהרת אל תוך הלילה.




בית זרע - חלק ב'



תקציר:
אני לומד להתמודד בלי העד,
משתעמם, מתחרט ומתנקה מכאב פסיכו-סומטי
שלאחריו אני טובע בצונאמי של דיבורים
ונשטף אל חוף של ביקורת קשה

יום 6
שוב הברזתי מחצי ממדיטצית הבוקר, אחרי לילה שהתארך בחלומות ארוכים ומפותלים, רבי משמעות ופשר שהתפוגגו מיד כשפקחתי את עיניי. בארוחת הבוקר מצאתי עצמי בוהה בדממה בענני הסערה שמבעד לחלון העץ המתקלף במחשבות ארוכות וערפיליות כמו עננים גבוהים ברוח מהירה, אוחזות במילים בודדות כמו ציפורים טועות ואז מאבדות אותן אל אפלה מחשבתית שטופת רוח. השפה הולכת ודועכת ותשומת הלב נתונה לכל דבר בעתו ומכיוון שעכשיו ארוחת בוקר, האוכל מרגיש כמעט קדוש. כל כף מחובקת בין לשון וחך, כל עלה נלפת ונחצה ונבלע בהתבוננות דוממת.
באדהיטהאנה של הצהרים גופי הכואב קרא לעֶד בשמו. "אתה לא צריך אותי", אמרתי, "אתה סתם משועמם".
- "תישאר, בבקשה", התחננתי, "רק קצת. דבר איתי על משהו".
- "אתה יכול לבד", אמרתי והקול התפוגג אל תוך הַשְלָמַה רגועה, צובע את הישות המתבוננת שלי בשלווה חוששת אבל חזקה. ומכיוון שמעכשיו ידעתי שיש בי חלק שאינו נפגע ואינו כואב, מצאתי עצמי כמו אסטרונאוט המביט על הכדור הכחול והמסתובב של גופי, יכול להושיט יד לגעת, לחוש ולדעת, אבל תמיד מביט מהמסלול המקיף. הכאב כבר לו אותו הכאב והתחושות, גם אם קרובות, היו רחוקות כפי רצוני.
צהרי היום היו אביביים להפליא ושטופי שמש ואני ישבתי את רוב הפסקת הצהרים מול הנוף בספירת רגעים חמדנית, מונה את היופי ופורט אותו ואז מלווה כל פרט אל הזרימה הבלתי נפסקת של הקיום, מביט בו משתנה לתוך משהו אחר יפה לא פחות.
הדים של צעקות ילדים. בשדות שמתחת לגבעה שלנו יצאה משפחה קטנה לטיול ואני ראיתי כתם ראש קטנטן מדלג בין השיבולים ומבין העצים מגיח אב עם תינוק על כתפיו. "אל תרוץ יותר מידי קדימה!" הוא צעק בחזרה, "יואבי'לה! חכה לאמא" אני שומע והנה מגיחה האם הצעירה עם ילדה קטנה צמודה לרגליה. המשפחה חצתה את השדה בשיירה ססגונית וששונית ואני הבטתי בקנאה מתמוגגת- איזה יום שבת שמח.
החלטתי לשנות את סידור הכריות שלי. הסידור החדש אמור היה לאפשר לי לשבת באותה התנוחה מבלי לכאוב משך השעה הנדרשת וניסיתי אותו בהצלחה בישיבה של הערב.


עמק הירדן. צילמה: הדר בוהדנה
יום 7
כמו כולם נראה שגם אני התרגלתי אט-אט לתנוחת הישיבה המסוימת שמצאתי והחזקתי את עצמי ישוב בלי ניע למשך השעה של האדהיטהאנה מרוכז היטב בתחושות הגוף העולות איבר-איבר. אלא ששוב היא כאן, ושוב הכל כמו מהתחלה רק שהפעם אני מבוגר בהרבה, מבוגר בערך כמוה. היא מחבקת אותי מהצד ואני שוב חש את החיים האלה של הזוג שמעולם לא חוויתי חוזרים ומדברים אליי כמו הקצף בגל אהבה עמוק. והחוף הוא הגוף שלה... היא אומרת עכשיו משהו חכם אבל מצחיק, ביקורתי עם קריצה אוהבת כזאת של היכרות ארוכה שממיס אותי. אני מביט מסביבי כדי להבין איפה אני נמצא ומוצא הרבה כלי בית שמרגישים כולם מוכרים בתוך בית בהיר ומרווח שמרגיש שייך אליי. אנחנו מדברים על חיינו המשותפים שמרמזים על כמה ילדים מתבגרים אי שם מעבר לאופק החלום שנשמט חזרה אל אפלת הגוף המזמזם בגלי הנשימה המרוכזת. איפה היינו? בברך ימין. שבתי אל הגוף והתעלמתי במכוון מהשאלות שרק מסיטות אותי שוב אל עולם התעתועים המוזר של החזיונות.
בהפסקת הצהרים שכבתי על צידי במיטה, בקור הבדידות המופנמת וטרחתי סוף-סוף לשאול בכנות מה קורה לי במדיטציה. כבר ביום השלישי נגמרו מחשבות היום-יום השוליות אבל הדמיונות הזוגיים רק הולכים ומתעמקים, נוכחותם הולכת ומשתרשת כצליל מחשבתי שהוא מעבר לרעש-רקע סתמי אלא אולי משהו גדול מזה. ואיך להסביר את החוויות העשירות שמעולם לא היו שלי? האם הכל השראה מקומדיות רומנטיות דביקות?
אחרי ישיבת הערב שהייתה קלה ומשעממת התלבטתי אם לגשת למורה להגיד לו שמשעמם. הרי הובטח ע"י גואנקה שהמדיטציה תגרום להצפה של ה"סנקהארות" הישנות בדמות כאבים ותחושות ברורות בגוף, והנה אני יושב שעות על גבי שעות ושום תחושה ברורה, כואבת או סתם מציקה, לא עולה בגוף. רק אוושת הדם בעורקים, מגע העור מהבגדים, קצת חום איפה שמכורבל, קצת קור איפה שחשוף וקצת מגרד לפעמים.
בחוץ שוב סופה, יורד גשם זלעפות ואני שמחתי שאני לא מבלה את הימים האלה משוטט בגליל בחיפוש אחר מחסה ללילה אלא מתכרבל במעיל, נשען על עמוד המרפסת, מביט במהומה שיוצרות הטיפות בשלוליות שעל מרצפות האספלט וחושב לעצמי כמה השכל מזכיר את השלולית הזו- נסערת מפטפוטי טיפות, צלולה רק בשתיקתן.


צילמה: הדר בוהדנה
יום 8
משעמם?! איזו שטות! בהחלט מזל שלא פניתי למורה. מה שהתחיל אתמול כתחושה משונה בלסת הלך ותפח לכאב משמעותי שכמו ריחף על פני תחושות הגוף. באורך משונה הוא לא עלה מהגוף אלא כמו הולבש עליו והלך והתגבר ככל שתשומת הלב שלי בו התמקדה יותר. ומכיוון שגואנקה אומר שצריך לפתח שיויון-נפש כלפי כל תחושה, טובה או רעה, השתדלתי מאוד שלא לכעוס על הכאב הזה ולא לרצות שהוא ייעלם אבל לשווא.
בהפסקה הלכתי הלוך ושוב את שביל שבעים המטרים שצמוד לגדר בתחתית המתחם יחד עם עוד שלושה מודטים, במזג אוויר מצוין עם פרחים יפים מסביב וקדחת חרקים שניצלו את ההפוגה למנהלות וסידורים ובין אלפי המחשבות שרצו באין מפריע בשקט האילם של ההליכה היפה התבררה לי סיבת העייפות שהעיקה עליי במסע. עד כה רצתי ב"מרחקים קצרים" של כמה ימים בכל פעם במקום לאמץ לעצמי קצב שבו אוכל להתמיד משך זמן ארוך בהרבה כלומר שמעכשיו, אם ברצוני להמשיך במסע, עליי להפוך את המסע לדרך חיים וההכרה הזו כמו פתחה חלון ואווררה בבת אחת את המחנק שחשתי.
הכאב בלסת המשיך לגרום לחריקת שיניים משך כל הישיבה עד לשיעור המוקלט של גואנקה בסופו של היום בו הוא התעקש לשכנע בהצלחה יתירה שבודהיזם איננו דת אלא טכניקה פסיכולוגית שימושית ויעילה. ללא מיסטיקה, ללא קבלה ללא-עוררין של אמיתות מטאפיזיות למיניהן, עם דגש של אחריות מלאה על היחיד ובלי שום קיצורי דרך פנטסטיים הדרך שהוא מציע נשמעת כמו, אולי, הדבר האמיתי. "איש אחד הלך לרופא בגלל מחלה", סיפרה דמותו המוקלטת, "והוא קיבל כדורים ודף שבו רשום כיצד לקחת אותם. מה עשה האיש? במקום לקחת את הכדורים הוא יושב כל היום ומשנן "2 כדורים בבוקר, כדור בצהרים כדור בערב... 2 כדורים בבוקר,כדור בצהרים..." זה טירוף! אחר כך הוא הלך לפגוש אנשים אחרים והוא הראה להם את המרשם של הרופא "תראו כמה חכם הרופא ש-ל-י" הוא אמר להם, והם התחילו להתווכח למי יש את הרופא הכי חכם, במקום לקחת את התרופות. זה טירוף!" הקלילות הוירטואוזית שבה גואנקה פסל וקטל את רוב מה שבני אדם קוראים לו "דת" או "רוחניות" עשתה עליי רושם ניכר. הנה מנהיג רוחני שמעז להציב רף גבוה של כנות, יושרה האינטלקטואלית וחדות מחשבתית ולא נופל בפחים לוגיים או מזלזל בקהל המאזינים. אז למה אני מרגיש שזה לא בשבילי?


יום 9
אחרי יום מאומץ של ניסיון להיפרד מהכאב המשגע בלסת ניסיתי לפרק את משמעותו. אם הכאב אינו כאב שיניים אלא כאב פסיכו-סומטי, "סנקהארה", ממה הוא נגרם? חיפשתי בעבר מתי היה לי כאב דומה ולבסוף בין ישיבת הבוקר לישיבת הצהרים עלתה ההשערה: האם זה קשור לנעילת הלסת שהייתה לי בצבא? חשתי שיש כאן אמת. אם כן, משקעי הלחץ והחרדה של השירות צפים ועולים עכשיו בדממת הגוף של המדיטציה ואם נסמוך על טכניקת הויפאסאנה טיפוח יחס שאנן אל הכאב יגרום לו להיעלם לצמיתות. צריך לא לסלוד מהכאב, שיננתי לעצמי... לא לסלוד מהכאב, אמרתי בכל סבב התבוננות בגוף... אבל לשווא, הכאב סירב להתפוגג ואפילו להיפך - הוא רק הלך וגבר. למה זה? לא הבנתי מה אני עושה לא בסדר וסבלנותי החלה להיפרם. ואז באמצע ההתובננות במיחושים העדינים של הגב התחתון היכה הברק. אני ח-ו-ש-ק בכאב הזה! ואוו, לא שיערתי לעצמי כמה השקעתי לתוך הגוף את ההתמודדות הנפשית שלי, זה הרבה יותר חמור מכסיסת ציפורניים. כנראה שבאורח פסיכו-סומטי נעילת הלסת והכאב שהיא גורמת עזרו לי לספק תחושת שליטה כפיצוי על תחושת החרדה, הלחץ ואובדן-השליטה. אני חושק בכאב של חריקת השיניים, אני אוהב להרגיש את שריר הלסת מכווץ ולכן כדי להיפרד מהתחושה עליי להפסיק את התשוקה אליו. ופתאום המאמץ התהפך כמו מעבר מעלייה לירידה כי מרגע שהתקליט התהפך מ"לא לסלוד" ל-"לא לחשוק" והחוקן הפסיכו-סומטי של הויפאסאנה החל את פעולתו חומת הכאב החלה להתפורר, לדעוך ולבסוף להתפוגג לחלוטין. מאז הקורס לא נעלתי את הלסת בלילה אפילו פעם אחת.
מכאן ואילך הישיבות היו בסימן התחושה הנהדרת של זרימת המודעות החופשית בגוף, מה שגואנקה קרא לו "free flow". מבט חווייתי באלפי סנסציות עדינות של רטט בו זמני בכל הגוף שכמו מתגלה תחת פנס המודעות איבר-איבר בסדר הסריקה האיטית של הגוף במדיטציה, רטט עדין ונעים שחודר גם אל כאבי הרגליים המשותקות תחת משקל הגוף וזורם דרך הקרקפת, דרך הגב ודרך המרפק. שעה תמימה תעבור בישיבה רגועה ללא ניע כשהמודעות מביטה בריכוז לא מופרע בתמונת הגוף הדינאמית בזרימתה כמו ישיבה על ספסל מול הים, כמו בהייה במדורה או כמו תצפית על עמק מלא חיים ורחב ידיים. כמה נוף יש בתוך הגוף! נשאלת השאלה, איפה נמצאת התודעה? האם היא מאחורי העיניים כמו שרובנו חשים רוב הזמן, או שהיא כולה רוחשת בכל הגוף? בהליכה לחדר האוכל התחלתי לחוש את מחשבותיי ורגשותיי בגוף עצמו - מתח במפרקת, עצבות בעורף, הרהור בסנטר, קוצר רוח בקצות האצבעות או כעס בבטן. אבל השמחה, לעומתם, הייתה בכל הגוף.







יום 10
לאחר הישיבה של הבוקר התירו לנו לדבר זה עם זה והפקק שלכד את התסכול העצור הותז לשמים, משחרר שצף-קצף של מלל פרוע ומיותר. לצערי, אף על פי שגמרתי אומר למשוך את שתיקתי כמה שיותר זמן למרות ההיתר מיד ביציאה מהיכל המדיטציה זינק עליי אדם ששטף המילים שהוא שפך עליי נדמה היה כנהר אינסופי. לא היה אכפת לו אם אני מקשיב, אם אני מבין או אם אכפת לי בכלל. הוא רק רצה לדבר על העסקאות שדפקו אותו בהן, האישה הכוסית אך אומללה שבגדה בו והסיבות בגללן הוא ממש לא אהב את הקורס. בראשי הצלול כל מילה שיצאה מפיו נדמתה לטיפה שקופה של מי-ייאוש קפואים ואני שתקתי בעודי מבחין בעצבות איך השכל שלי מתמלא באדוות צונאמי של מחשבות זרות. וכשהסיפורים שלו נקטעו בשובלם של סיפורים של אנשים אחרים שהתפרצו לשיחתנו ברעבתנות הוא אפילו לא טרח לסיים אותם, משאיר אותי מוצף בהררי רגשות שאינם שלי.
מגפת הפטפטת השתלטה מהר מאוד על כולנו ולא יכולנו לבלוס שיחות ודיבורים בקצב מהיר מספיק כדי להשביע את רעבוננו, למעט בחור אחד שנשאר לבדו בחדרו וסירב לשוב ולדבר. מצאתי אותו בפינת החדר מסדר את חפציו בזמן שכולם עמדו בחוץ ובירברו. כששאלתי אותו לשמו הוא הסתובב בגב שפוף והושיט את ידו, בעיניו דמעות עצורות של כאב, סינן את שמו מבעד לשיניו בכאב נוטף כמו מבעד לסדקים בסכר וכשהוא ראה את ההסכמה שבעיניי לא להוסיף מילים אלא הנהן והסתובב חזרה אל מיטתו. הוא לא שוחח עם איש עד יום המחרת.
בכל השיחות התגלה פסיפס נהדר של אנשים עמוקים, רגישים ומיוחדים, ציניים וביקורתיים מצד אחד אבל פתוחים ומקבלים מאוד מצד שני, כל אחד עם ביוגרפיה רומנטית דיה כדי להיכלל בסרט צרפתי: איש עסקים בודד המחפש את דרכו בעולם הציני של העסקים, שף רגשן שהתגעגע למשפחתו ולילדותו האבודה, טייס שהפך נגר שגילה את הפשטות, נער-פילוסוף חריף המתמודד עם השדים של רגשותיו. ומיהו אותו שכן יחפן ומסתורי? נער יהודי-אמריקאי מקסים בשם אהרון, פיזיותרפיסט מוסמך ומעסה בחסד, שהגיע לארץ בעקבות קריאה רוחנית ומשוטט נע-ונד ברחבי הארץ במרדף אחר הרגע. "משהו באנרגיות פה בישראל שונה, נכון?" הוא זרק לאמריקאי אחר, "משהו פה מחשמל, אִינְטֶנְס. ממש לא כמו בפיניקס, אין מה להשוות". רצה הגורל והשכן שהזדמן לי היה שכן ביותר ממובן אחד...
כולם דיברו ודיברו והצמא הפרוע לשיחה בער עד הרבה אחרי חצות כשהעייפות כיבתה סוף סוף את ההתלהבות ואני נשארתי לשכב בדממה במיטה שבה התרגלתי לבדידות הנעימה ולתהות האם תחושת שיכרון-הקִרבה והידידות מרשיעים את השתיקה הארוכה או לא.


יום 11
ישבתי עייף, רגוע ועצוב ברכבת בנסיעה הארוכה חזרה, שואל את עצמי מה קרה כאן ומוצא עצמי עונה שלא הרבה. אבל למה? האם לא היו אלה שבועיים עמוסי חוויות, רגשות ומחשבות? ואם-כן, מדוע אני כה מאוכזב ומשוכנע שלא אמשיך לעסוק בויפאסאנה בעתיד?

בשיחה הארוכה בלילה שלפני העזיבה את הקורס הנושא המרכזי היה האם "הויפאסאנה הזה שווה משהו" והמסקנה של חברי החדר היתה משוחדת למדי. בין פחד סתום משטיפת מוח, פקפוק מזלזל בהדרכתו של גואנקה, פלפול פילוסופי עקר על זוטות במינוחים המיסטיים וסתם הנחת המבוקש מצאתי את עצמי כמו תמיד בהיכל מראות שנתן שירות מצוין לבירור כל השטויות שהתרוצצו במחשבתי. אז האם אני נגוע באחד מאותם נטאים? נתתי מבט ממושך בראי והגעתי למסקנה שכנראה שלא. התחלתי לרשום.
מצד אחד, יש לתת קרדיט הולם לשיטה פסיכולוגית עצמתית שקורעת צוהר רחב ובהיר אל הנפש באופן כנה, ישר ותכליתי ולמערכת רוחנית שהיא ברורה, קוהרנטית ומיטיבה עם החברה אבל מצד שני חובה להודות שיש כאן מוקש נסתר של אמת חלקית. נזכרתי בחוזר בתשובה צעיר בשם נדב שפגשתי בצפת ובדבריו:
"הייתי בהודו, הייתי באשראמים בודהיסטים ומדיטציות וכאלה. עד שנפל לי האסימון- אני במדיטציה ואני מנסה להגיע לביטול עצמי ולריקון ואני לא מצליח, פשוט לא מצליח ופתאום אני מבין- אבל מי זה שרוצה להגיע לביטול? בשביל מי אני רוצה להגיע לביטול? בשביל עצמי! נו מה... ביטול אמיתי אפשר לעשות רק כשאתה מול בורא עולם, אתה צריך שהעבודה שאתה עושה תהיה בכלל בשבילו ואז אתה מגיע לריקון האמיתי."
גואנקה הסביר שאחרי שנים של תרגול המודט יהפוך לאדם מלא באהבה וחמלה כלפי שאר היצורים האחרים ותהיתי כיצד ייתכן מעבר כל כך חד מעבודה רוחנית לשם עצמך לתודעה מלאה באלטרואיזם? נדמה שיש כאן מעבר פתאומי ומוזר מ-0 ל-100, או יותר נכון, מעבר פתאומי מתפיסת מציאות אחת לשנייה כהרף עין. האם שינוי תפיסה זה הוא ההארה? אם-כן, מדוע לא להתחיל להתאמן על התפיסה ה"נכונה" כבר מעכשיו ולתרגל חמלה ואהבה במקום מדיטציה ולהתחיל לתקן את העולם כבר עכשיו? האם רעיון החיים-למען-הכלל הוא כה שערורייתי שצריך להבליע אותו כמטרה נסתרת בתוך תורה שלמה של עבודה-רוחנית-אנוכית? או שמא הפער הוא מהותי יותר...
הבטתי בנוף הארץ השסועה והמתוסכלת החולף ביעף מבעד לחלון הרכבת וחשבתי על מליוני האנשים הנלחמים בכל יום בגזרה של החיים עלי-אדמות והבנתי שהויפאסאנה, בבסיסה, לא מאמינה בתיקון העולם המדמם הזה אלא רק בהקלת הסבל והתסכול הקיומיים באופן פסיכולוגי בלבד ואף על פי שהיא מגיעה למסקנה המהותית שמדובר בתהליך שכל אדם צריך לעשות בעצמו היא מזלזלת בכל מה שקיים זולתו. המסר המובלע כאן הוא שהאדם ותפיסת עולמו הרגילה הם שגיאה אחת גדולה שניתן לפתור רק באמצעות התאיינות מאומצת, איש-איש ויום-יום ושחיי האדם ממצים את ערכם רק כשהם מבוטלים והאדם נהיה למים בנהר, לאבן בהר, למחשבה מתנדפת.
הרכבת המשיכה בדהרתה לתל אביב והתעורר בי כעס מתרוצץ, ביקורת חדה שהלכה וניפצה בקצב גובר את פסילי השגיאה שהכנסתי להיכל מחשבתי. אילו עלבונות יש בדרך הויפאסאנה! האם דרכי הרוחנית צריכה להיות כזו שתמחק במאמץ כל דמיון, חדוות יצירה, תקווה לעתיד או ביקורת על ההווה מתוך שאיפה עקרה להתאחדות עם ה"הוויה"? ואם-כן, אילו יצירות אומנות נשגבות ומפעלים אנושיים כבירים ייצורו עם של נזירים המבטל את קיומו ורצונו בפני הטבע הארעי? האם התסכול המולד שמגיע עם מתנת התודעה בה התברכנו מצדיק הידבקות בדרך רוחנית ששופכת את התינוק עם מי האמבט? ואיזו מן בשורה מוסרית שטחית צומחת מתפיסת עולם בה היחיד הוא אשלייה אבל בו בזמן כל העבודה הרוחנית נעשית למענו?
"תירגע", התעקשתי בפני עצמי, "יש גם דברים טובים במה שעשית". כמו מה? כמו החוקן הפסיכו-סומטי, כמו ההפוגה השותקת, כמו תרגול המבט בחיבור גוף-נפש וכמו הדרישה לחיים מוסריים יותר, גם אם המניע שלה אינו טהור. עבור רוב המתרגלים וכנראה שגם עבורך השגיאה המונחת בבסיס הגישה לא מתבטאת ולא פוגמת בתוצאות הנהדרות של השיטה. "מתוך שלא לשמה בא לשמה", לא? אבל אם זה טוב מספיק, למה זה לא טוב מספיק בשבילי?
הבטתי בגשם היורד באלכסון על תמונת החוף הסלעי והקר של הים התיכון שדהרה מצד לצד ונזכרתי במה שאמר לי אפי במושב נוב. "אי אפשר לעשות ברור עצמי אמיתי בלי נקודה ברורה של אמצע" הוא אמר אז, וחשבתי לעצמי שאני בוודאי משוחד לא פחות משאר המשתתפים בקורס שהיו איתי בחדר, רק אולי במובן מעט יותר מהותי. אז מהי דמות האמצע שניבטת מבעד למבט המשוחד שמסרב לקבל את הדרך הרוחנית הזו?
מבעד לחלון הרכבת ענתה אליי בהד שקט של אם מרחמת הארץ הקטנה, המשוגעת והסוערת כשלולית בגשם ההיסטוריה - "ובכן מיכאל, זאת דמותו של יהודי".



כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: על גלים, מרגלים ומהפכנים בקיבוץ הראשון בהיסטוריה








בית זרע - חלק א'


תקציר:
אני מגיע לקורס במדיטציית ויפאסאנה
ולשם שינוי מדבר רק עם עצמי...
אבל פוגש את אישה מסתורית מחיים אחרים
ואת גרעין הנשמה - העד הנצחי

מפת המסלול


יום 1 - לקח ראשון בצעד שמאלי
כולם חוששים קצת כשאנחנו נפגשים בתחנה המרכזית של טבריה, בדרך למרכז המדיטציה. כולם כמו מנסים לגמוע את המילים האחרונות של עצמם לפני הצלילה אל מעמקי השתיקה הארוכה. בניגוד אליהם, אני החלטתי להתחיל להתרגל כבר מהנסיעה הארוכה באוטובוס.
נרשמנו בכניסה בקולות מהוסים של לחישה וניגשנו באיטיות אל המיטות שלנו. אני קיבלתי את מיטה מספר 1 בחדר 16.
יצאתי החוצה אל מרחב הביניים שבין חדר האוכל וחדרי השינה והבטתי אל הגבעה ממול והירדן המתפתל בין האקליפטוסים הכבדים למטה. זה הנוף היחידי שאראה באחד-עשר הימים הקרובים... העננים ממעל שטפו את כחול השמיים ואור זהוב ורך חדר וליטף את המדשאות שמעבר לירדן. אולי הנוף לא יהיה כזה משעמם ככלות הכל?
חזרתי לחדרי ומצאתי אדם שוכב על מיטתי רגל-על-רגל לאחר שברוב חוצפתו הסיר את חפציי מהמיטה והסיט את שאר דבריי הצידה. אוף כבר אסור לדבר, מה עושים? בכעס כבוש ולחיים מאדימות אספתי את חפציי, הנחתי אותם על המיטה שנותרה פנויה בשורה ממול ויצאתי בכעס מהחדר. "בחייאת, אתה חייב להירגע" אמרתי לעצמי, "ככה אתה רוצה להתחיל סדנה רוחנית?" הרפיתי בכוח את כתפיי ואגרופיי ולבסוף, לאחר כשעה של התחמקות ממבטיו האשמים של הפולש (או כך דימיתי את מבטיו), נרגעתי. ואמנם, כשחזרתי לחדר והתיישבתי על קצה מיטתי החדשה בבהייה כועסת בזר הפולש שחמס את מיטתי ראיתי על המיטה מולי פתק ועליו מספר "6". 6?! אבל זו המיטה השנייה מהכניסה? רגע, מה המספר על המיטה שלי? התכופפתי ומצאתי את המדבקה ועליה רשום "2". כלומר שהמיטה לידי היא מיטה מס' 1... והפולש בעצם שוכב על מיטה מס' 7... אז הכושי המוזר עם הגלימה הכתומה ששוכב במיטה שלידי הוא שבילגן את הכל מלכתחילה! כלומר ה"פולש" נהג בתום לב ואני הייתי הפושע. אהח, מזל שלא דיברתי...
ישבתי על המיטה "שלי" והתביישתי בקטנותי, בפזיזותי ובכעסי אבל שמחתי שהצלחתי למרות זאת לשלוט בעצמי. הנה מיכאל, למדת את הלקח הראשון שלך במרכז מהדיטציה ברגל שמאל. מזל שאני שמאלי...


יום 2
04:20. נודניק. מברשת. סנדלים. אור. שיניים. לירוק. קר. רוח. חושך. מה פתאום מדיטציה בשעה כזאת? נרדמתי בהיכל המדיטציה יחד עם 80 המודטים האחרים, אפילו המורה ההודי-אמריקאי שהביאו במיוחד בשביל הקורס ניקר ממרום בימתו הצחורה, ישוב בבגדיו הצנועים-באופן-מיוחד על הכריות הלבנות. ההיכל נעים, האורות עמומים והשעמום גדול.
ארוחת בוקר.
לאט לאט עם תרגולי הנשימה המייגעים שבוחנים את המשמעת ואת הסבלנות צפות ועולות המחשבות. מתוך הניסיון העקר לשתק אותן הן מתגברות ומתחזקות כמו אריות שכלובן הולך וצר, הולך וצר... הנסיעה לטבריה הזכירה לי את היציאה לתגלית שקיבלתי בה על הבוקר תלונה מ"צ על תספורת, מתי נעשה כביסה? להתרכז בנשימה, פנימה, החוצה, להתרכז בתחושה סביב הנחיריים, ואוו כמה יפה היה המבט הכחול בעיניה של מעיין... לנשום! תתרכז! פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, פנימה אוי אני צריך לקפוץ מתישהו לטבריה לקחת את התיק המתוקן. שיט, שוב סטיתי, פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, להתרכז בנחיריים, להתרכז בנחיריים, מי זה השכן היחפן עם הרסטות שיושב לידי? מה הקטע שלו? הוא כל הזמן הולך יחף, לכל מקום, אפילו אני לא כזה אדוק. להתרכז!
החוקן המחשבתי שבריכוז המאומץ סביב הנשימה עושה את שלו ועוגן המחשבות נמשך החוצה מים ההדחקה. עכשיו גם בהפוגות, בזמני המנוחה בין הארוחות הדוממות ובהליכות המדיטטיביות הלוך חזור מול הנוף, המחשבות הכבדות צפות כמו חזיונות גליים מן המעמקים ומשתלטים. ואין טלויזיה, אין ספרים, אין מחברת ועט, אין ספורט, שעשוע או כל אמצעי להסיח את הדעת, אין עם מי לקשור שיחה ולתמלל את המחשבות אין ברירה אלא לצלול דרך הכאב והבושה והפחד של המחשבות שחיכו בסבלנות כל כך הרבה זמן לנקמתם המתוקה בהדחקה.
באחד הבקרים ראיתי את אחד האנשים יושב עם עיניים דומעות ומבט קפוא, סנטר מורם אל מול הנוף, בוכה.

יום 3
ומתוך הדממה השחורה של הריכוז שכמו נופל וקם אבל בתבוסות שהולכות ומתמעטות עם התחזקות הריכוז מתחילים להציק חזיונות אהבה כמו מחיים אחרים "אהובי, מה עם הילדים?" היא שואלת ונשענת על הדלפק במטבח המואר כל כך יפה באור של צהרים אביביים, ידיה היפות נחות ברכות על העץ המלא והבריא. היא מגניבה אליי מבט נעים ואני נשען קדימה, מצמיד את מותניי למותניה והאור במטבח מתחזק. מי את? מאיפה באת, מאילו חיים מגיע החלום הזה? אני שב אל תרגילי הנשימה בישיבה האינסופית בהיכל העמום, מוקף בשמונים גופים דוממים שנושמים בקצב אחיד כמו ים אפל. היא מלטפת את לחיי ואני שומע את הילדים משתוללים בחוץ. תחושת הרכות משתלטת על כל כולי ומכאיבה לי כמו זיכרון של משהו מת ואני ניעור וחוזר לתרגילים... ושוב נסחף ושוב אוסף את עצמי ושוב נסחף ושוב אוסף את עצמי...
"בהא-וואט-טפ, סנגהא-טפ, בהאווגאן", מתחילה ההקלטה של הצ'אנטינג של גואנקה ואני פוקח את עיניי אט-אט ומחלץ איברים.
אבל גם ההפוגות אינן הפוגות, אלא רק זמנן של שאלות החיים לעלות: מה אתה עושה? מה חשוב לך באמת? מי אתה באמת? שאלות כאלה גדולות, חורצות ומוכיחות שאנחנו אף פעם לא מעיזים לשאול, עד שהן נשאלות מעצמן. הסחרור נמשך בנעימות דרך שעות אחה"צ הנעימות מול הנוף שלא מאכזב וממשיך לספק אנפות יפיפיות, ריקודי עננים ופרחים מטוללים עד לישיבת הערב ולהרצאה המוקלטת היומית עם גואנקה הנהדר ומבטאו ההודי המקסים. בלילה אני עולה על יצועי כשמוחי רווי באבק וברעש של הזזה של יותר מידי "ריהוט" מחשבתי באותו הזמן.




יום 4
הרגע הרגעי שכרגע הולך ונרגע עם כל רגע בקורס. אין מה לתכנן, אין מה לחשוב על אתמול או על מחר, ובמשך עשר שעות בכל יום יושבים כולם ומתרכזים בגוף כמות שהוא כרגע. עכשיו אני הולך עם ידיים מאחורי הגב, עכשיו אני אוכל לאט לאט כדי לשמור את הטעם של נזיד העדשים, עכשיו אני מתעפץ בכרבול עם השמיכה שלי, עכשיו אני נזכר במישהי יפה שראיתי פעם, עכשיו אני מרגיש את גזע העץ הזה, עכשיו אני עכשיו אני אני. עכשיו אני תופס כיסא ומביט בנוף, להקת ציפורים חוצה אותו כרגע מתחת לארמדת העננים שגולשת מההרים אל הירוק השטוף שנושם גלי קור רעננים אל פניי. כל גופי כמו מתרוקן מעצמו מעיניי הלאה אל הנוף, כל האני שאני מתאיין. איזה רגע.
(אפשר גם ב HD בוימיאו: http://vimeo.com/8189067)

למרות התחזקות הריכוז והתעמקות המדיטציה, בכל זאת קורה שאני נסחף מידי פעם אל דמיונות רחוקים ומוצא את עצמי אחרי זמן רב משוטט הלוּם ומשיב את עצמי חזרה אל ההתבוננות בגוף. היא מחזיקה בידי כשהיא מביטה בעיניי. אנחנו שכובים ביחד על הסדינים הלבנים ויש ריח רחוק של אורנים שמגיע ממעבר לחלון-העץ הזוהר שמאחוריה. אני מנשק אותה על המצח ומביט באור המשכר שנדלק בעיניה הנוצצות, אנחנו מתגלגלים מחובקים במיטה ואני נופל ומתעורר יושב אל תוך עיניים עצומות בהיכל האפלולי. לא ייתכן שאני הוא זה שממציא את החזונות האלה... אבל תוך כדי ובין לבין ועם המאמץ המכוון והבלתי פוסק להתרכז ולהתמקד בגוף ובתחושותיו ההישג המוחשי הולך וקורם עור וגידים כמו שגואנקה מסביר והדרך הארוכה שהוא מתאר הולכת ונפקחת לאורך ואני מבין איך בסופה אפשר להגיע להישג הפסיכולוגי הכביר שהוא מבטיח. 
השכן היחפן הראסטאפארי הבלונדיני שלצידי שוב החליף תנוחה, נראה שהוא לא מצליח למצוא תנוחה שתהיה לו נוחה. עכשיו הוא הקים הר של כריות מתחת לברכיו ובכל זאת הוא נאנח ומתנועע כל כמה דקות, מסכן. גם אני עכשיו משנה תנוחה ומביט סביבי - כולם יושבים פחות-או-יותר זקופים אבל לגמרי דוממים, מרוכזים עד מאוד בעצמם וברחשי גופם הסואן. רחוק מימין יושבות הנשים. כמה זמן לא הבטתי לצד הנשי! השתיקה הארוכה, ההפרדה המגדרית המלאה והחסך הארוך מרמיזות מיניות תמידיות שהם מנת חלקו של האדם המודרני כמעט והשכיחו ממני את קיומן המסקרן של הנשים... המורה בוהה בי ואני עוצם עיניים וחוזר לחשיכה של רחשי הגוף.


יום 5
שוב נפגשנו במטבח, הפעם אנחנו חותכים ביחד סלט. היא מדברת ברכות רצינית שכזו, נוטפת נשיות כמו שירה מזוקקת. לא הקשבתי לה. "או-וף!", היא טופחת לי על הכתף, "אתה לא מקשיב!". אני מסביר לה ברוֹךְ צוחק כמה היא יפה ואז בדיוק כשהיא מסתובבת אליי והמתח בשיאו מתפרץ ילדון פרוע שיער אל המטבח עם צעצוע מתנפנף בידו וצהלות הנאה. אני מחזיר את עצמי במהירות מיומנת חזרה לסבב הריכוז הבוחן בעקביות את הגוף ובין אוושה, עווית ונמלול שואל את עצמי האם הדמיונות האלה הם ממעמקי הרעב הרומנטי שלי או ממקום רחוק ומופלא הרבה יותר...
היום במשך שלוש פעמים, שעה בכל פעם, אנחנו מתאמצים שלא לשנות את תנוחתנו אפילו במעט כדי לתרגל "אדהיטהנה" שפרושו - "ישיבה בהחלטה נחושה" וכל הקהל רוחש וגועש באנחות, רשרוש בדי מכנסיים ונביחות כאב קצרות. את הישיבה הראשונה שבבוקר שרדתי באופן כלשהו בגלל שתוך כדי שיניתי תנוחה פעם אחת אבל סימנתי לעצמי את הישיבה השנייה, זו של הצהרים, כזו שבה לא אזוז כלל. בתחילה קל להתרכז והסריקה האיטית של תחושות הגוף מגלגלת את הדקות שנוקפות בהנאה מסוימת אבל אז שרירי הרגליים המתוחים מתחילים לגרד, לפעום, לשרוף ולהיקרע ולהתכווץ עד שנדמה שכל הגוף מהדהד צווחה אחת בלתי נסבלת של סירנת כאב מפתלת שממלאת את כל התודעה כשהגוף כולו מאובן. "ריבונו של עולם!" אני שומע את עצמי צועק וצורח במחשבתי בקול כל כך חזק שנדמה שהוא מטביע את צווחת הכאב ואז כמו יציאה מקיר של ערפל התודעה שלי כמו נעמדת בהיכל של דממה דקה וכל רחשי הגוף חוזרים לקצבם המתון. לא יאומן, זה עבד. איך זה קרה? מה בדיוק עשיתי בקריאה הזו? האם באמת ה' היה שם?
בישיבת האדהיטהנה של הערב כבר הייתי יותר מאומן וסידרתי את הכריות בצורה מעט יותר נוחה ובכל זאת, לאחר בערך כחצי שעה הכאב שב להיות בלתי נסבל. ובדיוק כשחשבתי לקרוא שוב לבורא עולם שיעזור לי שמעתי קול ברור ורגוע, נעים וצלול מעל כל הכאב ורחוק מכל המהומה שאמר "אתה לא באמת זקוק לו".
- "מזת'אומרת?" שאלתי את עצמי.
- "יהיה בסדר", אמרתי, "זה לא כל כך כואב ואתה לא צריך להגזים ולקרוא לו"
המשכנו לשוחח עוד דקה או שתיים, אני והקול של עצמי שמיד ידעתי את שמו: "העד", בשיחה משונה שכזו מעצמי אל עצמי בין קולות הגוף החורקים וקולות הנשמה השלווים. ומתוך ההישענות על קולו הבטוח של העד כמו התכווצו כל התחושות, הנשימה חזרה לסדרה וגלשתי בנעימות עד לבואו המיוחל של הצ'אנטינג של סוף האדהיטהאנה- "בהא-וואט-טפ, סנגהא...". משכתי את רגליי והתרוממתי מישיבתי כמו אחרי פגישה עם חבר יקר וותיק, אחרי שנים של פרידה ממושכת.
כמה כיף הלבד הזה! כמה שמחתי על כך שלשם שינוי, אני חופשי מלחלוק את חוויותיי עם חיטוטיהם של עיני אחרים וחופשי מלהסביר קבל עם ועדה מה פשר החיוך השמח שמרוח לי על הפנים. כמה כיף שמתוך הימים הארוכים של הבדידות המזהרת הקול היחידי שנשמע במחשבתי הוא הקול שלי ויש לו את כל הזמן שבעולם להסביר את עצמו לעצמי בניסוחים הכי ארוכים. להסביר לעצמי שהעד הוא הגרעין הקשה של האני ושהוא תמיד שם, אבל נשמע כדמות נפרדת רק במצבים קיצוניים שבהם אנחנו חצויים במאבק עם העולם או עם עצמנו. הוא הגרעין של הרגע, הגרעין הרגוע.
ישבתי במסדרון שבין החדרים והבטתי בגשם היורד על הכל ורוחש בהתרגשות שלווה, שומע את העצים מתכופפים בנחת ומתנועעים בחדווה, צופה איך בשלוליות הקטנות שעל אריחי האספלט אדוות הטיפות הנופלות מפטפטות אחת עם השנייה מעל בבואת העננים החולפים המשתקפים כראי על האדמה.


צילמה: הדר בוהדנה
בחלק הבא: האסימונים נופלים, והנפילה כואבת

מטולה וצפון עמק החולה


תקציר:
אני מגיע למטולה ומנסה לעשות סיכום ביניים
אבל מוותר, זורם אל העמק ומקבל השראה לשורר
משירת העשבים ומאבות רוחניים.


חצר תל חי והאריה השואג בדרך מקרית שמונה למטולה.   
סיכום ביניים?

אז זהו סוף סוף הגעתי למטולה, לקצה הגליל, מטרים בודדים מגבול לבנון בדירה של ידידה טובה אחרי יותר מחודשיים של חציית הגליל. התיישבתי ושחזרתי בדמיוני את הסרט רץ ואת הדרך המתפתלת של מסילת המסע, כמו רכבת הרים חסרת בלמים שמאיצה והולכת ואני בזכרוני משתדל להאט בתחנות הרבות שבדרך. חודשיים בדרכים ואני לא יודע איך לחבר את החוויות ביחד, אני לא יודע להסביר שום דבר ואני לא מבין אילו שאלות עליי לשאול ואת מי לשאול אותן, אני אובד עצות - כפשוטו. הזמנתי לעצמי פיצה. חזרתי אל העננים בפרוד: במציאות כל כך מורכבת, רבת פנים ודינאמית, מה הסיכוי למצוא מורה הגון? נדמה שמי שמחפש כאן מורה נבוכים ימצא רק מבוך של מורים או מבוך חמורים. אז איזה אדם בר דעת והגון יעז להתיימר להנחות אנשים פיקחים בסבך הארץ-ישראלי? אולי מורה הגון יהיה כזה שקודם כל יהיה עצמו ולא משהו גדול מעצמו וכשיישאל יענה בכנות שאינו יודע דבר, אולי מורה הגון יכול להיות רק שאלה אמיתית שנשאלת או אולי מורה הגון יכול להיות רק ההוויה בכללותה, כפי שמשתמע מדברי אבו-פלסטין.
אז מכיוון שכוסי רוויה החלטתי, לעת עתה, להרפות מהשאלות ולגלוש אל עמק החולה, לתת למחשבות לזרום על מי מנוחות ולנאות הדשא לשובב את נפשי.






עפעף על נוצה
יש ימים של התמזגות מענגת שחולפים כמו עין הסערה, כשפתאום הכל מתנגן ביחד בשקט צבעוני כמו ציוצי הציפורים עם פעמוני הרוח ומשרה על הנפש ניגון שמח ואילם של אושר מובן מאליו. ובימים ארוכים כאלה של אור אני שוכח את עצמי, משליך אותו בתיק והוזה לשעות ארוכות שאני בעצם צייד ונווד של רגעים, נע ונד בעקבות מסע עדרי העננים שגולשים מפסגות שקיעה לעמקי צהרים. זה קל מאוד להרפות ולהיסחף בגלי הגעגוע, רק צריך ליפול ולאן אפילו לא צריך לשאול, רק לרצות ולחצות ולתעתע את התודעה עד שלא תדע ולחלום את עצמך מחדש עפעף על נוצה.
ובין רגע אין יותר רגע,
אתה רגוע ורוגע,
רק נוגע.  

"Ya ever seen anything as kind
As the wind blowing by?
I've never seen anything as wise
As the sun rise"

חלום ישן
התעוררתי לבד בשק השינה בקצה שדה רחב וירוק בבוקר בהיר, קר ושטוף רוחות.
נזכרתי בחלום שחלמתי כשהייתי כבן שמונה עשרה וסיימתי את התיכון. הוא מתחיל ברחש רוח באוזניים, עם פרפור חלש בבטן, חרדה קטנה בלב ופתיחה של העיניים לתוך בלבול. אני פוקח את עיניי ומסביבי סוער ונושם בגלי זהב שדה עצום של שיבולים שנמשך עד האופק מלוא המעגל. האינסוף הוא בוודאות מעגל! ובחלום, כמו שחלומות תמיד, אני לא רואה אבל אני "יודע" שעל האופק ניצבים הרים עצומים ועמקים יפיפיים.
בתחילה, כשהייתי בסוף ימי התיכון, החלום מילא אותי חשש, מעין "אגורופוביה" אבל בהדרגה הוא מילא אותי שמחה ועונג. כתבתי אז: "המחשבה על הלא-ידוע היא מרעננת! האופטימיות הגדולה באה מההבנה שלטוב או לרע, ישנו רק הכיוון קדימה, ואין זה משנה אם זה קדימה-ימינה או קדימה-שמאלה וקצת אחורה. כל כיוון! איזו מחשבה מעוררת תאווה, חמדנות ודמיון, כמו צעידה לתוך ספרייה גדולה ומהדהדת שבה נמצאת כל עלילה שהעלה האדם מעודו. אני תמהה מה ארגיש לאחר שאבחר לי נתיב משלי, שביל בשדה. איזו מטרה או אופק ראוי יותר מהשני, איזה מהם מבטיח יותר "משהואים" בלתי ידועים? איזה מסלול יהיה ניצול טוב יותר של יום הטיול שלי בעולם הזה? אני מיואש מהשאלות. אינני חושב שאני אמור לענות עליהן כלל".
ובכן, כמו ספירלה השלמתי סיבוב מלא וחזרתי לאותו המקום רק, איך לומר, לא בדיוק לאותו המקום. בעברית המילה "שנה" לוכדת את זה יפה: גם שינוי וגם חזרה.

אבא רוחני
"נדודים"/הרמן הסה תרגם יהודה עמיחי, שוקן 
"במובנים רבים הנודד הוא בן אדם פרימיטיבי, כשם שהנווד הוא פרימיטיבי מן האיכר. ההתגברות על יצר הישיבה במקום והזלזול בגבולות הופכים בני אדם מסוגי לתמרורים המראים אל עבר העתיד.
אולי אם היו רבים כמוני, חדורי זלזול עמוק לגבולות שבין הארצות, לא היו מלחמות ולא הסגרים בעולם...
...
עוד פעם אוהב ביתר שאת את הכל, כי אני נפרד.
מחר אוהב גגות אחרים ובקתות אחרות.
לא אשאיר כאן את ליבי, כדרך שכותבים במכתבי אהבה. לא, לא! אקח את ליבי אתי. אהיה זקוק לו שם, מעבר להרים האלה, בכל שעה. כי נווד אני ולא איכר. אני מעריץ גדול של אי נאמנות, של שינוי, של דמיון..."

 
אני חב הרבה תודה להרמן על שהיה הוא וכתב כמו שכתב וסיפר לי בסוד של יודע-דבר שיש עוד כמוני, שאני חלק משבט, חלק מעם, שאני לא חריג אלא רק תופעה. שגילה לי שאינני לבד כשאני חווה את הריקוד שלי עם החיים כריקוד אחרון של פרידה לא נגמרת, כשאני מלווה ברוך כל רגע בדרכו אל תהומות הנצח כמעלה אהובה אל הרכבת ומנופף לה לשלום. שאינני האדם היחידי שאוהב וכואב בכל רגע את מותם התמידי של רגעים נפלאים כה רבים: של נגיעה מהבהבת של צליל המתגלגלת בגלי חיוכים, של רחוב עדין של עצים בו קול דממה ורודה וילדה עם צחוק פעמונים, של השתקפות עננים המתפזרת על פני מים צלולים. שאינני האדם היחיד שנלפת בגעגוע תמידי אל הרגע הקודם וזה שישנו עכשיו... רגע... כבר לא.
שאני חלק משבט עתיק יומין של אנשי-שם מתוסכלים לא פחות ממני ושיש לי גם מקום ומתנה המגיעים עם המוּם והתסכול של חיים תוך כדי תנועה ובניגוד לכיוון הזרימה. שיש תקווה גם לרומנטיקנים חסרי-תקנה. הרמן, תודה!


ב"לגונה" על הדן
כשאני יושב על שפת הערב
זורק את מחשבותיי אליו
וקורא את האדוות
כשאני יושב על גדת הלילה
שומע את הזרם
וכל-כך רוצה לשחות
כשאני יושב על חופי הצהרים
מקשיב לרעש הגלים
ונשכח בין החולות
שם על הסיפון בו אין ספק
בלב הים
רק שם אני רוצה להיות 


אהבת אמת
כמה אירוני שאני מסתובב עם מצלמה. ואמנם כך, בניסיון הנואל לתאר את היופי האינסופי, ברתיעה שעולה בי מכליאת הציפור הסוערת והבוערת הזו ובעוול הבועט שצורח כשאני מביט בתוצאה - שם - שם אני מבין בכל פעם מחדש מה פרוש להיות אנושי. שם, בתהום הנשייה שבין המציאות והשפה, שם, שם אני בוהה לתוך התוהו למרחק הבלתי עביר בין ההיות וההוויה וחווה את החידלון שמרגיש שם דווקא כמו חיבוק חם. ושם אני שומע את האמת שהיא כמו נשיקה שנוגעת, לא שם, אלא דווקא ממש ממש פה, על המצח ובין הגבות. היא ממיסה אותי ואני מתמוגג.


בחלק הבא: חוויות נוודות חורפיות בעלייה לרמת הגולן