תקציר:
הכפר הופך לעיר ומבלבל אותי בדרך,
אני סופג אופטימיות מרכז הנוע"ל,
נזכר בתובנות על סכסוך ואור מתחת לעצים
שומע את דעתו של שייח' סוּפִי
שמהדהד את מאיר אריאל
שפת הרחוב
סח'נין. התרגשות טיפשית אחזה בי כשירדתי מהטרמפ שלקח אותי העירה, התרגשות מיותרת של חוויית סכנה. מי לא החמיץ פניו או הוריד את טון דיבורו כשסיפרתי לו שאני מתכוון ללכת לסח'נין? גם אני דמיתי לעצמי את הכפר כקן צרעות אנטי-ציוני אבל מה שגיליתי כשבועת האשליה התפוצצה זה שכל מה שהיה בתוכה היה רק אויר חם של הרגשת זרות והד של שמועות בנות עשור.
וכשירדתי במרכז הכפר מול העירייה החדשה הבנתי שלא מדובר בכפר כלל וכלל: שדרה דו-נתיבית לכל כיוון, מרכזי קניות, איצטדיון כדורגל, עשרות מסעדות, חנויות, בוטיקים, בנקים, דוכנים. מאות אנשים ברחובות ועשרות מכוניות שחולפות בכל שנייה, צפירות, חריקות, אוטובוסים, בתים בני שלוש קומות מלוא היקף המבט וצריחי מסגדים כמו מגדלורים בים אבן שגולש מההר לעמק. הייתי המום. חרטתי במוחי לומר מעתה והלאה "העיר" ולהפסיק להשתמש במילה המתנשאת "כפר".
אחרי כחצי שעה של שוטטות הלוך-חזור לאורך הרחוב הראשי כדי לצוד ארוחת בוקר הבחנתי בפרט משונה- רוב רובם של שלטי החנויות רשום בעברית! חיפשתי חנות ששמה רשום בערבית ולא מצאתי, חיפשתי חנות ששמה רשום בשתי השפות ולא מצאתי ואפילו שלט באנגלית לא מצאתי. מה פשר הדבר? בהתחלה חשבתי שייתכן שבעבר החנויות ניסו למשוך קונים יהודיים ושהשלטים פשוט לא השתנו מאז אבל לאחר מכן מצאתי גם שלטים חדשים בעברית וכשירדתי מהרחוב הראשי אל השכונות ראיתי שאפילו לחנויות המכולת השכונתיות, שבוודאי כל לקוחותיהם מהשכונה, יש שלטים בעברית בלבד. על פניו, בעיר שכל תושביה ורוב לקוחותיה מדברים ערבית כשפה ראשונה לא ציפיתי למצוא הרבה מילים רשומות בעברית. מה זה אומר על יחסם של התושבים לחיים במדינה?
שירות דו-לאומי
ממרכז העיר אסף אותי ח'אלד אל מרכז מועצת הפועלים וההסתדרות, איפה ששוכן הקן המקומי של "הנוער העובד והלומד" שח'אלד מרכז. ישבנו על קפה ודיברנו. אחד ההישגים שח'אלד ואנשי הנוע"ל הכי גאים בהם הוא המאבק לקידום השירות הלאומי במגזר הערבי. "זה מדהים" הוא אמר, "זה מגביר את תחושת השייכות, זה עוזר למגזר וזה מכניס הרבה כסף בהטבות מהמדינה. כולם צריכים לשרת". אז מי מתנגד? ולמה? למה זה כזה מאבק? ח'אלד מפתיע אותי בכך שלדבריו המתנגדים המרכזיים לשירות הלאומי במגזר הם דווקא ערבים-ישראלים ולא המדינה. אני מניח שהוא חווה רק את ההתנגדות שנמצאת בצד שלו ובכל זאת מה שהוא מתאר זו התנגדות עזה ביותר. "אם הם שומעים שמישהו במשפחה חושב לעשות שירות לאומי הם באים אליו לבית כמה אנשים ומדברים עם ההורים כדי שלא יילך. והם אומרים להם כל מיני שקרים כמו שזה מזימה לגייס אותם לצבא". למה? מה האינטרס שלהם? "הם לא רוצים שיהיו פה חיים משותפים. אבל לא כולם ככה". ח'אלד אומר שיש בכפר אפילו חיילים ושהם לא מתביישים לרדת מהאוטובוס על מדים וללכת בשכונות. האמנם? יומיים לאחר מכן פגשתי בכפר סלאמה בדואי שמתנדב במשטרה שסיפר לי שכבר כמה פעמים שלחו אותו לשמור על ביתו של קצין בצבא, תושב סח'נין, שחי תחת איומים על חייו. אז מה קורה פה? מדבריו של ח'אלד אני מתרשם שמאזן הכוחות נטוי לטובתם. "אם תראה מי אלה האנשים של בשארה {עזמי בשארה} אתה תראה זה רק צעירים 18-20 שלא מבינים. ממלאים אותם בכעס ושנאה. עם זה לא בונים שינוי, תנועה." לדבריו יש בכפר רוב של אנשים פשוטים וחכמים שרוצים חיים שלווים וטובים לילדיהם, חיים של שותפות עם המדינה. אני עוזב אופטימי.
עצה משני עצים
בזמנו, כשעברתי בעכו, עצרתי למנוחת צהרים בצלם של שני עצי פיקוס סמוכים. התיישבתי בדיוק בין שני הגזעים איפה שהצל היה הכי סמיך ונשכבתי על גבי. הבטתי מעלה אל העלווה המנצנצת שבין שני עמודי הגזע היצוקים של הפיקוסים וחשבתי על המלחמות השבטיות, על סכסוכי הזהויות, על הפוליטיקה המגזרית ועל האלימות הגזענית שרוחשים בארץ- כמו שני עצי-עמים סבוכים הגדלים אחד לתוך השני ענף עוטף ענף ועלה מעל עלה ולא משאירים קרע אחד של אור שיחדור מבעד לסבך. הבטתי הצידה אל קצה הנוף של העץ שאינו גדל לתוך חברו וראיתי איך שם הענפים מרווחים, העלים פרושים והאור הבהיר זורם פנימה ומלטף את הדשא. העצים, כמו השבטים בארץ, לא מכירים אחד בשני, לא חשים אחד בשני, לא מרגישים אחד בשני ולא יודעים זה על קיומו של זה- רק עליהם נחנקים, נאבקים, מצטופפים ומטפסים זה על זה כדי לזכות בשבריר ליטוף של אור רך שיחדור אל עולמם. אני שוכב ורואה איך המאבק ביניהם, במובן הזה, הוא בלתי נמנע והחושך- מובן מאליו. איך בין הענפים של תפיסות עולם שונות המשתרגים זה כנגד זה של אין מקום לכניסתו של אור האמת.
ומהו, אם-כן, אור האמת? אינני יודע מהו, אך היום כשאני כבר כחודש בדרכים ואני נזכר ברגע ההוא בעכו כבר ברורים לי כמה דברים לגביו: שהסכסוך מעמעם אותו ומסתיר אותו, שכולנו זקוקים לו-שואפים אליו-נמשכים אליו כמו צמח אל השמש ושכולנו ללא יוצא מן הכלל זכאים אליו באותה המידה.
אבו פלסטין
אם עזבתי את חאלד באופטימיות זהירה היא התערערה דווקא ב"אגד ערים לאיכות סביבה בקעת בית נטופה": פרויקט דו לאומי מדהים של חלוציות בתכנון סביבה, אקולוגיה, חינוך ושיתוף פעולה בדמות מרכז הדרכה ומיחזור ירוק שקם מתוך מזבלה ובנוי מחומרים מקומיים בלבד. את המרכז הקים ומנהל הד"ר חוסיין תראביה כבר יותר מחמש-עשרה שנה. "אני מודאג", אמר לי חוסיין, "אנחנו לא מתקדמים. המצב לא טוב ומחמיר". ממנו התרשמתי שמגמת ההקצנה ההדדית הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית נמשכת, מחמירה ומטילה צל על יוזמות כמו המרכז שלו, שהיום יוזמות דו-קיום שכאלה נראות מאולצות מאי-פעם. בקיבוץ אשבל אמרו לי: "הסכסוך הזה הוא לא בין ערבים ליהודים, הוא בין מתונים לקיצוניים". ובכן, האם המתונים יעמדו בפרץ? האם שיתוף הפעולה יימשך למרות הלחצים משני הצדדים?
נכנסתי למסגד של הסופים בעיר וחיפשתי את מורם, השייח', הידוע בכינויו "אבו-פלסטין". "זה אני" ענה לי האדם הזקן שישב בישיבה מזרחית בפינת המסגד וקרא עיתון. סרקתי את ההיכל הרחב והפשוט ששטיחיו מקיר אל קיר- הוא היה האדם היחידי במקום. כמה כיף לחלוץ סנדלים ולהלך על שטיחים בתוך היכל! שילוב נפלא של הוד, הדר והשראה עם חמימות, פשטות וביתיות עושים "סיפתח" טוב לשיחה עמוקה על אמונה ואלוהים.
"תמיד תהיה פה מלחמה", הוא אמר לי, "כמו שאומרים אצלכם- ארץ אוכלת יושביה. אתה יודע למה? אולי בכל העולם הולכים לזונות וניאוף וכאלה, אבל פה, פה זה כמו ללכת לזונה בתוך בית הכנסת. אתה היית שוכב עם זונה בתוך בית הכנסת?" אלוהים יעניש את כולנו, הוא אומר, על השנאה שלנו, על עיוות הדין ועל הפשע ואין לנו סיכוי להינצל. המלחמות שלנו הן העונש של עצמן.
"פעם ממזמן היה פה האבא של זאב {את זאב נפגוש בפרק הבא}, פרופסור, איש חכם מאוד. ישב כאן כמו שאתה יושב ודיברנו הרבה מאוד זמן. שאלתי אותו 'אתה עולה קילומטר לשמיים- מה אתה רואה?' הוא ענה לי 'אני רואה את סח'נין ואת עראבה ואת עצמון'.
- 'עכשיו תעלה עוד עשר קילומטר, מה אתה רואה?' אני שואל אותו והוא איש חכם, הוא אומר לי:
- 'אני רואה עכשיו את הגליל התחתון, ואת הגליל העליון ואת הים ואת ירדן והגולן והגבול עם לבנון'.
- 'אתה רואה אנשים?' שאלתי והוא אמר שלא, 'אתה רואה את ההבדל בין היישובים? בין הארצות?' שאלתי, והוא אמר שקצת.
- 'עכשיו תעלה כמו מלאך תעלה אל הירח, מה אתה רואה?' והוא אמר לי 'אני רואה את כדור הארץ'.
- 'אתה רואה את הארצות? את האנשים?'
- 'לא, אני רואה רק כחול וירוק ולבן'
- 'אז עכשיו תעלה רחוק-רחוק תעלה שלוש מאות מיליון קילומטר אחרי הירח. מה אתה רואה?'
- 'אני רואה רק נקודה קטנה של אור'
- 'או!' אמרתי לו, 'עכשיו אתה רואה אותנו כמו שאלוהים רואה'.
סח'נין. התרגשות טיפשית אחזה בי כשירדתי מהטרמפ שלקח אותי העירה, התרגשות מיותרת של חוויית סכנה. מי לא החמיץ פניו או הוריד את טון דיבורו כשסיפרתי לו שאני מתכוון ללכת לסח'נין? גם אני דמיתי לעצמי את הכפר כקן צרעות אנטי-ציוני אבל מה שגיליתי כשבועת האשליה התפוצצה זה שכל מה שהיה בתוכה היה רק אויר חם של הרגשת זרות והד של שמועות בנות עשור.
וכשירדתי במרכז הכפר מול העירייה החדשה הבנתי שלא מדובר בכפר כלל וכלל: שדרה דו-נתיבית לכל כיוון, מרכזי קניות, איצטדיון כדורגל, עשרות מסעדות, חנויות, בוטיקים, בנקים, דוכנים. מאות אנשים ברחובות ועשרות מכוניות שחולפות בכל שנייה, צפירות, חריקות, אוטובוסים, בתים בני שלוש קומות מלוא היקף המבט וצריחי מסגדים כמו מגדלורים בים אבן שגולש מההר לעמק. הייתי המום. חרטתי במוחי לומר מעתה והלאה "העיר" ולהפסיק להשתמש במילה המתנשאת "כפר".
אחרי כחצי שעה של שוטטות הלוך-חזור לאורך הרחוב הראשי כדי לצוד ארוחת בוקר הבחנתי בפרט משונה- רוב רובם של שלטי החנויות רשום בעברית! חיפשתי חנות ששמה רשום בערבית ולא מצאתי, חיפשתי חנות ששמה רשום בשתי השפות ולא מצאתי ואפילו שלט באנגלית לא מצאתי. מה פשר הדבר? בהתחלה חשבתי שייתכן שבעבר החנויות ניסו למשוך קונים יהודיים ושהשלטים פשוט לא השתנו מאז אבל לאחר מכן מצאתי גם שלטים חדשים בעברית וכשירדתי מהרחוב הראשי אל השכונות ראיתי שאפילו לחנויות המכולת השכונתיות, שבוודאי כל לקוחותיהם מהשכונה, יש שלטים בעברית בלבד. על פניו, בעיר שכל תושביה ורוב לקוחותיה מדברים ערבית כשפה ראשונה לא ציפיתי למצוא הרבה מילים רשומות בעברית. מה זה אומר על יחסם של התושבים לחיים במדינה?
שירות דו-לאומי
ממרכז העיר אסף אותי ח'אלד אל מרכז מועצת הפועלים וההסתדרות, איפה ששוכן הקן המקומי של "הנוער העובד והלומד" שח'אלד מרכז. ישבנו על קפה ודיברנו. אחד ההישגים שח'אלד ואנשי הנוע"ל הכי גאים בהם הוא המאבק לקידום השירות הלאומי במגזר הערבי. "זה מדהים" הוא אמר, "זה מגביר את תחושת השייכות, זה עוזר למגזר וזה מכניס הרבה כסף בהטבות מהמדינה. כולם צריכים לשרת". אז מי מתנגד? ולמה? למה זה כזה מאבק? ח'אלד מפתיע אותי בכך שלדבריו המתנגדים המרכזיים לשירות הלאומי במגזר הם דווקא ערבים-ישראלים ולא המדינה. אני מניח שהוא חווה רק את ההתנגדות שנמצאת בצד שלו ובכל זאת מה שהוא מתאר זו התנגדות עזה ביותר. "אם הם שומעים שמישהו במשפחה חושב לעשות שירות לאומי הם באים אליו לבית כמה אנשים ומדברים עם ההורים כדי שלא יילך. והם אומרים להם כל מיני שקרים כמו שזה מזימה לגייס אותם לצבא". למה? מה האינטרס שלהם? "הם לא רוצים שיהיו פה חיים משותפים. אבל לא כולם ככה". ח'אלד אומר שיש בכפר אפילו חיילים ושהם לא מתביישים לרדת מהאוטובוס על מדים וללכת בשכונות. האמנם? יומיים לאחר מכן פגשתי בכפר סלאמה בדואי שמתנדב במשטרה שסיפר לי שכבר כמה פעמים שלחו אותו לשמור על ביתו של קצין בצבא, תושב סח'נין, שחי תחת איומים על חייו. אז מה קורה פה? מדבריו של ח'אלד אני מתרשם שמאזן הכוחות נטוי לטובתם. "אם תראה מי אלה האנשים של בשארה {עזמי בשארה} אתה תראה זה רק צעירים 18-20 שלא מבינים. ממלאים אותם בכעס ושנאה. עם זה לא בונים שינוי, תנועה." לדבריו יש בכפר רוב של אנשים פשוטים וחכמים שרוצים חיים שלווים וטובים לילדיהם, חיים של שותפות עם המדינה. אני עוזב אופטימי.
 |
| תמונה במשרדו של ח'אלד - רכז קן הנוע"ל בסח'נין |
בזמנו, כשעברתי בעכו, עצרתי למנוחת צהרים בצלם של שני עצי פיקוס סמוכים. התיישבתי בדיוק בין שני הגזעים איפה שהצל היה הכי סמיך ונשכבתי על גבי. הבטתי מעלה אל העלווה המנצנצת שבין שני עמודי הגזע היצוקים של הפיקוסים וחשבתי על המלחמות השבטיות, על סכסוכי הזהויות, על הפוליטיקה המגזרית ועל האלימות הגזענית שרוחשים בארץ- כמו שני עצי-עמים סבוכים הגדלים אחד לתוך השני ענף עוטף ענף ועלה מעל עלה ולא משאירים קרע אחד של אור שיחדור מבעד לסבך. הבטתי הצידה אל קצה הנוף של העץ שאינו גדל לתוך חברו וראיתי איך שם הענפים מרווחים, העלים פרושים והאור הבהיר זורם פנימה ומלטף את הדשא. העצים, כמו השבטים בארץ, לא מכירים אחד בשני, לא חשים אחד בשני, לא מרגישים אחד בשני ולא יודעים זה על קיומו של זה- רק עליהם נחנקים, נאבקים, מצטופפים ומטפסים זה על זה כדי לזכות בשבריר ליטוף של אור רך שיחדור אל עולמם. אני שוכב ורואה איך המאבק ביניהם, במובן הזה, הוא בלתי נמנע והחושך- מובן מאליו. איך בין הענפים של תפיסות עולם שונות המשתרגים זה כנגד זה של אין מקום לכניסתו של אור האמת.
ומהו, אם-כן, אור האמת? אינני יודע מהו, אך היום כשאני כבר כחודש בדרכים ואני נזכר ברגע ההוא בעכו כבר ברורים לי כמה דברים לגביו: שהסכסוך מעמעם אותו ומסתיר אותו, שכולנו זקוקים לו-שואפים אליו-נמשכים אליו כמו צמח אל השמש ושכולנו ללא יוצא מן הכלל זכאים אליו באותה המידה.
אבו פלסטין
אם עזבתי את חאלד באופטימיות זהירה היא התערערה דווקא ב"אגד ערים לאיכות סביבה בקעת בית נטופה": פרויקט דו לאומי מדהים של חלוציות בתכנון סביבה, אקולוגיה, חינוך ושיתוף פעולה בדמות מרכז הדרכה ומיחזור ירוק שקם מתוך מזבלה ובנוי מחומרים מקומיים בלבד. את המרכז הקים ומנהל הד"ר חוסיין תראביה כבר יותר מחמש-עשרה שנה. "אני מודאג", אמר לי חוסיין, "אנחנו לא מתקדמים. המצב לא טוב ומחמיר". ממנו התרשמתי שמגמת ההקצנה ההדדית הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית נמשכת, מחמירה ומטילה צל על יוזמות כמו המרכז שלו, שהיום יוזמות דו-קיום שכאלה נראות מאולצות מאי-פעם. בקיבוץ אשבל אמרו לי: "הסכסוך הזה הוא לא בין ערבים ליהודים, הוא בין מתונים לקיצוניים". ובכן, האם המתונים יעמדו בפרץ? האם שיתוף הפעולה יימשך למרות הלחצים משני הצדדים?
נכנסתי למסגד של הסופים בעיר וחיפשתי את מורם, השייח', הידוע בכינויו "אבו-פלסטין". "זה אני" ענה לי האדם הזקן שישב בישיבה מזרחית בפינת המסגד וקרא עיתון. סרקתי את ההיכל הרחב והפשוט ששטיחיו מקיר אל קיר- הוא היה האדם היחידי במקום. כמה כיף לחלוץ סנדלים ולהלך על שטיחים בתוך היכל! שילוב נפלא של הוד, הדר והשראה עם חמימות, פשטות וביתיות עושים "סיפתח" טוב לשיחה עמוקה על אמונה ואלוהים.
"תמיד תהיה פה מלחמה", הוא אמר לי, "כמו שאומרים אצלכם- ארץ אוכלת יושביה. אתה יודע למה? אולי בכל העולם הולכים לזונות וניאוף וכאלה, אבל פה, פה זה כמו ללכת לזונה בתוך בית הכנסת. אתה היית שוכב עם זונה בתוך בית הכנסת?" אלוהים יעניש את כולנו, הוא אומר, על השנאה שלנו, על עיוות הדין ועל הפשע ואין לנו סיכוי להינצל. המלחמות שלנו הן העונש של עצמן.
"פעם ממזמן היה פה האבא של זאב {את זאב נפגוש בפרק הבא}, פרופסור, איש חכם מאוד. ישב כאן כמו שאתה יושב ודיברנו הרבה מאוד זמן. שאלתי אותו 'אתה עולה קילומטר לשמיים- מה אתה רואה?' הוא ענה לי 'אני רואה את סח'נין ואת עראבה ואת עצמון'.
- 'עכשיו תעלה עוד עשר קילומטר, מה אתה רואה?' אני שואל אותו והוא איש חכם, הוא אומר לי:
- 'אני רואה עכשיו את הגליל התחתון, ואת הגליל העליון ואת הים ואת ירדן והגולן והגבול עם לבנון'.
- 'אתה רואה אנשים?' שאלתי והוא אמר שלא, 'אתה רואה את ההבדל בין היישובים? בין הארצות?' שאלתי, והוא אמר שקצת.
- 'עכשיו תעלה כמו מלאך תעלה אל הירח, מה אתה רואה?' והוא אמר לי 'אני רואה את כדור הארץ'.
- 'אתה רואה את הארצות? את האנשים?'
- 'לא, אני רואה רק כחול וירוק ולבן'
- 'אז עכשיו תעלה רחוק-רחוק תעלה שלוש מאות מיליון קילומטר אחרי הירח. מה אתה רואה?'
- 'אני רואה רק נקודה קטנה של אור'
- 'או!' אמרתי לו, 'עכשיו אתה רואה אותנו כמו שאלוהים רואה'.
 |
| עוזב את סח'נין לכיוון מעלה צביה. ברקע: המסגד של הסופים מנצנץ בירוק |
כמאמר המשורר
הלוואי וכל המוסלמים, אדרבא- כל האנשים, היו מאמצים את נקודת מבטו של אבו-פלסטין על האחדות היסודית של העולם והאנושות וחווים את עולמנו על כל מורכבותו כ'נקודת אור' אחת זוהרת. והנה מסתבר שגם אצלנו הסתובב משורר שדיבר על דברים דומים מאוד:
"הנה ימים באים ואנשים יאבדו את הטעם שבבריחה ומסכות תוסרנה ותהיה הודאה על האמת."חזון-טיוטא ב"/מאיר אריאל:
אמונות ודעות והשקפות עולם תושלכנה ואנשים יודו בטעויות ויאמצו אמונות חדשות פתוחות למשא ומתן.
כל הממסדים והמנגנונים הידועים יתפרקו וייעלמו וסדרי ממשל משוכללים פתוחים למשא ומתן יקומו תחתיהם.
הנה ימים באים.
הנה ימים באים ותוסרנה משלטונן המפלגות בישראל ותהיה השתחררות גדולה מאזיקיהן וכבליהן ויהיה חופש למחשבה ודרור להבנה וחירות לידיעה ופדות לשאלה ועצמאות לעצמיות.
הנה ימים באים.
הנה ימים באים ותרבה תחושת ההדדיות בין אנשים שתעלה מעומק ההגדרות העצמיות של היחידים מתוך הייחודיות של האחד וההזדהות עם הייחודיות של הזולת. תהיה הכרה כללית שכל בני האדם עלי אדמות שווים ושונים. כל אחד וטביעת האצבע שלו. ויהיה לזה כבוד חדש. אנשים יודו איש לאחיו על היותם הם. זאת תהיה אחווה חדשה שתוליד שמחה גדולה - הנה ימים באים.
הנה ימים באים לשיוויון לאי-שיוויון לשיוויון האי-שיוויון לאי-שיוויון השיוויון."
