‏הצגת רשומות עם תוויות קהילות אלטרנטיביות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קהילות אלטרנטיביות. הצג את כל הרשומות

אשראם במדבר

תקציר:
אני נוחת ברייב הגלקטי באשראם במדבר
לשלושה ימים של זרות
שחרור, פקפוק, הרהור
וטרנסים בלגאנים לפנים

נחיתה
לבסוף אסף אותי גבר ממוצא רוסי כבן ארבעים שנראה היה בתחילתה של נסיעה ארוכה מאילת צפונה, מבדר את עצמו בצפייה-תוך-כדי-נסיעה בסדרת טלוויזיה רוסית בטאבלט שהוא הניח על הדש-בורד. הוא לא הסתכל על הכביש כשהוא נסע. איך הוא בכלל ראה אותי?
וכמו שנאספתי כך נחתתי בצד הכביש המאובק והלוהט ביובש של עומק המדבר, פטה מורגנה מרוחה לפנים כמו מסטיק שנמס ופס שחור מפויח כמו סדק של פה חָרֶב שנוחר מאחוריי. פניתי מזרחה אל כתם הירק הרועש ושמו "אשראם במדבר". 
בירת הניו-אייג', כמצופה, היא אי.
נכנסתי ומיד נתקלתי בזוג מחייך שאיחל לי הנאה- הוא בחזה חשוף עם קעקוע תבליט ספירלי על כתפו, אפריקאי שכזה, והיא בראסטות וגופיה שכיסתה רק מלפנים והשאירה מאחור רק קשר פרפר רופף.
איך לתאר? במה להתחיל? רסטות, נזמים, חיוכים מתנדנדים ולא ממוקדים, הנהוני הסכמה עם קצב עמוק ומרעיד שזולג ממעבה הכפר. עצי שיטה באורות דיסקו. בלי חולצות, יחפים ועם נעלי אדידס, אולסטאר כפכפים וסנדלי שורש, חצאיות, שרשראות וצמידים ותספורות ועגילים ונזמים משונים ושרוואלים. בדים מתוחים על גרילנדות בין הדקלים, כפות תמרים בין קירות הבוץ ודשא צמוד למבנה היביל הצבוע בציורים פסיכדליים. נשים בהריון, זקנים, ילדים מתרוצצים ערומים בין אוהלי טיולים בכל הגדלים. חזיות כאן אינן חזון נפרץ והחזון אכן, לפעמים, נפרץ. אנשים רוקדים יחפים במעגלים וקבוצות לקצב תופי דרבוקה שבטיים, נערות יחפניות בשיער פזור מעגלות מותן באוויר בקצב הדאב-סטפ. גרמניות, ספרדים, צרפתיות ורוסים-ישראלים. אני מאוהב.
לבגדים כאן אופי מיוחד מאוד - מובחן אבל חמקמק, זרוק וחופשי או בעצם מוקפד בלהיראות כאילו איננו חשוב. כלומר, חשוב כאן להראות שהחומר איננו העיקר. אבל, מצד שני מצאתי גם מכנסי שלושתרבעי של חופי ים ומעליהם גופיות אייטיז שכאלה שבראשן תספורות קצרות של נוער הטלוויזיה הראשל"צי המוכר. נראה שהקהל כאן מעורבב משני סוגים- אנשי הניו-אייג' ואנשי מסיבות ה-RAVE. שתי תופעות דומות מאוד אבל גם שונות, ההבחנה ביניהן כרגע נראית לי בעיקר באופנה, אף על פי שהאוכלוסייה השנייה היא ברובה בנים.
תאורה לא אחידה עם תכנון כפר משונה ערבבו יחד אווירה של מבוך, עודף הגירויים והפרצופים היפים והמחייכים רק הוסיפו לבלבול והעיצוב החכם אפשר למאות אנשים להתכנס ובכל זאת לא להרגיש שהחוויה "המונית" מידי.
יצאתי לסיבוב והגעתי די מהר ובפתאומיות אל קצה האי איפה שעמדה כיפת "דום" גיאודזית גדולה עטופה בד לבן ובו חלון למדבר שהתגלגל עד להרי אדום, מרחב מישורי מלוא אופק הידיים הפרושות ובו נקודות של אנשים שנשפכו לתוכו מהאי הירוק בטפטוף מידלדל שהתחלף בהדרגה בעצי השיטה. צלילי הדיג'רידו נישאו על רוח הערב המדברית הגוברת עם הבהובי חליל ושירה נשית צוהלת, אי-שם להקה מרקדת הפריחה בועות סבון ענקיות וצבעוניות שהתערבלו באוויר והתרוממו בשלווה אל ההרים, נישאות על קולות השירה ומקשטות את הרגע בתחושה של התרחשות מיוחדת.
בנקודה הגבוהה הקרובה מישהו סימן באדמת הלס ספירלה ענקית ע"י סיקול אבנים והתיישב באמצעיתה על כיסא בית-ספר ישן ועקום, פורש ידיו לצדדים כמו שואב אנרגיה או מהשקיעה שלפניו המדליקה מאחוריו את הרי אדום או מהלילה המתגלגל בּרוֹךְ מאדום אלינו, מחשיך את המישור מכחול, לסגול עד לאפילה זרועת הכוכבים ושטופת הרוח.

זיקית מבוהלת בחולצה מכופתרת
קצת לפני החושך, בעודי יושב וכותב במחברת התיישב לידי נדב לשיחה.
במקור מענתות, נדב למד כאן באשראם מדיטציה אקטיבית של אוֹשוֹ ואז נשאר עד למועד בלתי ידוע, התוכנית היחידה לשוב בתחילת אוקטובר ללמוד חינוך במכללת תל-חי בקריית שמונה וללמד אושו במטולה. עיניו בורקות, נדב עשה רושם של צעיר שמח, רגוע ושלם עם עצמו. הנינוחות של גופו הורגשה דרך השולחן והאוויר והדהדה בי בעוצמה.
כמה שהרגשתי רדוף! עסוק, טרוד, דאוג, חרמן, רעב, עייף, חצוי, לבוי, מיואש, מתוסכל ומבולבל, כל מה שנדב הוא לא! בעודי מדבר איתו הרגשתי כמו גוש בגרוני איך זמן רב מידי נשאבתי לתחבורה הציבורית לארנונה לחוזי שכירות-מילואים-הגרעין האיראני-ביטוח לאומי-ציוני פסיכומטרי ונכנסתי לעווית של זיוף. קיוויתי שאצליח להתחבר מהר למקום ולאווירה כדי שלא להפסיד ואולי להצליח להבין מבפנים את הסצנה אבל המאמץ להתחבר דווקא ייצר בי בדידות וכמיהה לחיזוקים- שאני בסדר, שאני כמו כולם, שאני "זורם".
עוד מעט יגיע אלעד ותהיה לי מעט חברה, חשבתי, בעוד השיחה עם נדב הולכת ומאתגרת את כוחות הזיקית התרבותיות שלי. אז יריתי מטח ארטילרי של אש משתקת של פילוסופיה בשקל, מקורית מספיק כדי שהוא לא יזהה אותה וטבולה בידענות במידה ומושגים אופנתיים במידה כך שההתנשאות המשתמעת תעבור בסך בלי הפרעה. חצי קניתי אותו, לא בטוח. הוא מצידו נשם עמוק, הביט סביב, חייך ובכל זאת הזמין אותי לנגן איתם מוזיקה במדבר תוך שהוא משאיר לי פתח לא לבוא, מרגיש שאני חצוי, קצת "לא זורם". רק הערכתי אותו יותר.
בשיטוט בין האנשים המגניבים והנערות היפות נזכרתי ביוליה מגינת שלום שאמרה לי שהניו-אייג' היא בדיוק כמו כל דת אחרת. כי כמו לכל דת, יש גם לתרבות הזו מדים (רק טבעי וחופשי, אסור מותגים!), יש לה שפה פנימית ומושגים ("אתה חייב לשחרר את המיינד שלך, הוא קבור בתוך הסיסטם"), יש לה קודי אכילה (צמחונות על גווניה), יש קודי תפילה והתנהגות ויש גם דעות קדומות וכפייה תרבותית ונוהגי אישות ואיסורים וטאבואים. חולף בין כל הדמויות הרבות ראיתי בבירור את הזרות שלי והרגשתי בחדות בין השיחות הקלילות איך גם בין החמים וה"מקבלים כל אדם כמות שהוא" כביכול אינני מקובל כלל, כי אני עם תיק משוכלל, כי אני לובש מכנס קצר דגמ"ח וחולצה מכופתרת, משובצת לא פחות. כי אני מסופר קצר, כי אין לי מבט מתנדנד וארשת של "התבוננות פנימית" אפופה ולא ממוקדת, כי אני נראה "סחי". 
אוי ווי.



חוויה של חיבור
מתוך שהחלטתי לעבוד על עצמי שאני בעצם ב"אמצע הסצנה" ושאם אשכנע את עצמי כולם יהיו משוכנעים לא פחות, מצאתי את עצמי מהר מאוד יותר ממשוכנע או משכנע. מצאתי את עצמי מרפה ומתמסר, מרחיב חיוכים ומעגל תנועות גוף, מצאתי עת עצמי כעבור יומיים כשכבר אינני מוצא את עצמי, רוקד במבט למעלה עם עיניים עצומות ומבין בעצם על מה כל המהומה. הסיפור כאן הוא סיפור על שחרור.
הכל מתחיל באמת בטקס הפתיחה. קצת לפני השקיעה התכנסו כשלוש מאות איש מתחת לציליה הצחורה, על המחצלת הלבנה הגדולה ומול המזבח הגדול - עמדת הדי-ג'יי. מסביב לרחבה נתלו סמלים צבעוניים ומשונים לרוב, חלקם סמלים גלקטיים אותם זיהיתי מהתקופה בגינת שלום וחלקם זרים לי מאוד, כולם בוודאי עמוקים ורבי משמעות חסרת חשיבות לקהל הרחב שפשוט יפה מכדי להתעניין במשהו שאינו עצמו. הבטתי באנשים מרותק.
הכהן הגדול עלה לבמה בלוויית מספר משרתים בקודש, הניח את כתר האוזניות על ראשו והחל עורך את המזבח. המוזיקה הוחלשה מעט והקהל שחש שמשהו מתחיל החל מריע ומיילל. במקום להתחיל במילים בחר הדי-ג'יי לתת למוזיקה שלו לתת את הטון ובמיומנות רבה החליף בהדרגה את המוזיקה לצליל עמוק בקצב קבוע ודופק המבשר על התרחשות קרבה. ההתרגשות בקהל גברה. קול גברי התגבר בהדרגה מתוך הרמקולים, נושא מילים באנגלית- "in the begining god created... the heaven... and the earth..." אנשים התחילו להתרגש באמת ואז כשהקול האלמוני דמוי אלן ווטס הגיע ל"let there be light" קצב הטראנס התפרץ לפתע וכל הקהל התעורר לתנועה משוגעת, מייללים אל הירח, רוקדים כמו נרקדים, מריונטות על אקסטזה, "יאללה בלגאן!", מתופפים עם הרגליים, מנערים את הראש, מזיזים את כל הגוף בבת-אחת בלי מעצורים לשמע השילוב המופלא- קצב שבטי עם צלילים אלקטרוניים.
לאחר משך זמן לא ברור בכלל קצב הטראנס ירד ונחלשה המוזיקה, הקהל נרגע והרפה, השאמאן הגלקטי-אלקטרוני הרים את המיקרופון שלו וביקש מכולם להחזיק ידיים ולפתוח מעגל גדול. עכשיו כולם רואים את הפנים של כולם ומרגישים לפתע שותפות משונה שלא אופיינית במסיבות, אולי מרגישים לרגע כמו שבט אמיתי.
אבל אין מקום לעדינות, הכל חייב להיות טוטאלי והשאמאן המשיך וביקש יותר חיבור, יותר קרוב, וכולם הסתובבו במעגלים וחיבקו זה את זה. הכהן אמר "כולנו אחים ואחיות. הנה אח שלי! כולנו ביחד, אחד בעצם, חולקים את החיים האלה, חולקים את הכדור הזה..." אנשים יללו אל הירח "אה-הו! אה-הו!" וחזרו למעגל הגדול, הפעם מחזיקים את הידיים למעלה. צליל הגיטרה התגבר ברקע וזוגות נכנסו למעגל ורקדו בתוכו. עוד ועוד אנשים הצטרפו למעגל הגדול והוא גדל כל כך שכבר לא היה מקום על המחצלת להכיל וכשלוש-מאות איש, כולם שמחים ומתרגשים עמדו זה מול זה בריגוש. עמדתי איתם מתקשה להכיל את הפער שבין החיבוק העצום שחשתי והעובדה שבעצם כולם כאן זרים לי לחלוטין. ריח של גראס. עושים ביחד אוהם.

"יאללה טרנסים בלגאנים!"
"מה באנו לעשות??", צועק הדי-ג'יי. "לעוף, טראנס! לרקוד, בלגאן!" צעקו לו חזרה. אחד צעק "לחפור!" ובתוך גל הצחוק ענה הרב-מג של צלילים "לא, לחפור זה נעשה אחר כך...". לי כבר הספיק ורציתי לצאת מהמעגל אבל כנראה שפשוט לא הייתי מאוקלם כי השאר המשיכו לשלב הבא בו הם התחלקו לזוגות ודיברו. הכהן הסביר באהבה רבה ובחום: "לא רק מה נשמע ואיכקוראים: חלומות, שאיפות, הוקרות וכולי. כי מתי יוצא לנו באמת לפגוש אנשים? אנחנו רואים אנשים כל הזמן אבל מתי יוצר לנו באמת לפגוש? לראות נשמה?"
עוד כמה רגעים ואז מתחיל הרעש! יהה! כולם חזרו לריקוד המשוגע והפרוע, האקסטטי. הבטתי בקהל וחשבתי לעצמי שטרנס הוא ריקוד של בנים... נטו חוויה של עצמי, נראה שהמטרה שלו היא להתעלם מהסביבה, למעשה למחוק אותה לחלוטין, בלי שמץ של עדינות, יופי או יצירה. מעין ביטוי אגרסיבי של היצר הבסיסי להיות. ואוו איזה ריח של גראס. אני שמח. כולם סביבי מנופפים איברים ויש כאוס שמח. מעל הרעש שמעתי את השאמאן אומר "בטראנס מזה קל לזכור שכולנו אחד!" ואז שוב חוזרים אל המעגל. השאמאן המשיך: "לשחרר את כל המיינד וכל האשליות, להיות רק כאן ועכשיו, אנשים יפים עם העוצמות שלהם." מדברים על בעיות בסיסטם, ומסכמים ב"הייה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
"...זאת מהפכה תודעתית! זאת מהפכה של אהבה, של חופש, מהפכה של אחדות. לא, זו טרנספורמציה, לא הפיכה!"
"...אני רוצה לשתף אתכם במשהו שחשוב לי, וזה די מרגש אותי, גם להיות כאן וגם לדבר איתכם. זכינו להיות בדור מיוחד, הולך להיות משהו מעניין במציאות שלנו בקרוב. כי היום אנחנו רואים, יש בעיות בסיסטם: הסטרס, המצוקה החברתית, בכלכלה, באקולוגיה, בטבע, בחיבור שלנו עם עצמנו... אנחנו מתכוננים לשינוי שיהיה, זה לקום ולקחת אחריות ואנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד, 2012, הרבה נבואות, הרבה אנרגיות גבוהות. אנרגיות של שינוי אבל גם של הרס. אבל זה לא משנה. כי כל אחד צריך לקום ולשנות ולקחת אחריות ואז יהיה פה אחרת.
"...הסיסטם יכולה לעבוד על אהבה! אפשר לבנות עולם על "ואהבת לרעך כמוך", זה אפשרי, אין סיבה שלא, רק צריך לרצות את זה ולעשות, עכשיו זה הזמן..." סוף סוף הגיע הזמן ומעל הבמה הדי-ג'יי נתן את האות לפתיחתו הרשמית של האירוע: "...תודה לספיריט! אני מודה לנו על ההקשבה! יאללה הנענו פרידום סטייג'! יאללה גלעדי, תן לנו בראש!"


"הזוי"
יום למחרת אני מתאושש, יושב ושואב את אור היום עמוק לתוך התודעה כדי להאיר לתוך הפינות המעורפלות של ליל אמש, תחושה של התעוררות מחלום אחד לחלום אחר, לתוך מציאות שלא ממש מתחברת עם עצמה. תענוג! למעשה, הבנתי בדיוק מה המניע ומה הסיפוק. כל המסע חיפשתי שיקרה לי משהו, לא ברור מה, משהו, "יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" והנה הקסם, מוגש על מגש של רעשים חזקים, בגדים מוזרים ואי של חיוכים וחיבוקים באמצע המדבר. קמתי בבוקר והמילה היחידה שהצלחתי למצוא למה שסבב אותי הייתה המילה המרופטת "הזוי". מה בבלבול שלי עשה לי כל כך טוב? מה בבלבול הנהדר הזה נתן תחושה של לבלוב כה מחייה?
במובן מעט מופשט, אולי מופשט מידי, מצאתי רצון לשבור את המציאות "הרגילה". אצל חלק מהאנשים פה הרצון הוא מתוך כעס, אצל חלק מתוך סקרנות, אצל חלק מתוך אהבה. אבל מהשיחות עם כולם עולה שהרצון מתחיל בידיעה העמומה, הכמעט לא נוכחת, שיש משהו מעבר למציאות הרגילה, ואותה הידיעה מרגישה שהיא הגיעה ליעדה רק באותו הרגע של ה"הזוי", של ה"מה קורה פה?", של ה-"איפה אני?" ואז הכל מרגיש חדש, נקי ואמיתי והרגע מזדקק ומיטהר. "רק פה אני מרגיש שאני חי" אמר אחד, ואחרת "אתה לא מרגיש איך הכל פה אמיתי יותר?". תחושה של שחרור עמוק ממשהו רחב וסמיך מנשוא יחד עם חיות מרעננת של שינוי אמיתי. אמת או שקר?
החוויה ברייב נדפה ניחוח משכר של "חיבור". המילה הזו הדהדה לאורך כל שלושת הימים מכל שיחה, מכל פינה כמו מנטרת הארי-קרישנה, ולא בכדי. כולם באו לפה עם כוח מניע דומה - שאיפה לחיבור אקסטטי וטוטאלי, שאיפה לחוויה של אחדות מלאה עם אחרים, עם הבריאה, עם עצמם, עם הטבע... עבור כולם החוויה צריכה לסוב סביב הטראנס. טקס הטראנס הוא טקס מטהר. כל אחד לוקח את הסם האהוב עליו ונכנס לרחבה בדיוק איפה שהווליום מתאים ורוקד עם עצמו, רק עם עצמו, עד שהוא שוכח את עצמו. חיבור מתוך ביטול, טראנס-נירוואנה-אינסטנט-סטייל, ועוד להראות מגניב תוך כדי. גאון מי שחשב על זה.


יתום
אחת משיחות האקראי הייתה עם בחור בשם נדב (נדב אחר כמובן), צעיר שמנמן שמאחורי משקפיו הדקים התרוצץ מבט מבוהל ומסנוור. שאלתי אותו איך הוא התחיל בסצנה.
"אני יתום מגיל שבע-עשרה, עזוב סיפור עצוב אתה לא רוצה לדעת. משפחות אומנה, בלגאן בבית ספר. חיים קשים, כן? אבל נשארתי אופטימי. וואלה לא קל, אה? לא, בטח. ניסיתי להישאר במסגרת וזה... אז הסתובבתי קצת. לא התחשק לי בית ספר, למה למי היה מתחשק, לא ככה? עבדתי קצת גם פה באילת וזה. דווקא אחלה של תקופה הייתה, עוד נשארו לי חברים בעיר מאז. קיצר מה עושה ילד שיתום מגיל חמש-עשרה, מה? אז כשהייתי כל השנים האלה לבד התחלתי לעשן. זה עוד בקטנה. והתחלתי להסתובב עם חבר'ה וואלה היום אנ'לא יודע אם הייתי מתחבר איתם שוב. ומעישון כזה לעישון אחר, ומפה לשם ועניינים ואני כבר בתחילת התיכון עמוק, מה-זה עמוק, ב-ת-ח-ת של הסצנה. אם חייבים סמים בשביל הקטע? וואלה תראה דוגרי לא אבל בת'כלס כן. הרוב פה עם גראס, זה הכי סבבה, ויש את הסחים שעושים סטלה מאלכוהול אבל זה פחות טוב. פה ושם יש כאלה שעל אסיד וזה אבל אחי תתרחק מזה זה הכי סרט.
רגע תגיד, כמו שאתה רואה אותי עכשיו בן כמה אני נראלך? וואלה אתה לא רע. עשרים וארבע. מגיל שש עשרה אני יתום. אז כמה זה יוצא, שמונה שנים? מה, מה קרה? סרטן ותאונת דרכים...
אבל זהו, עכשיו אני יוצא מהסצנה, אין-אין, אני נוסע לקנדה ללמוד רפואה, אוניברסיטת טורונטו... תגיד, אני נראלך חכם? הא? רואים עליי? 720, איי-קיו מאה שישים, באמא'שלי. לא, אחי, אני מקרה של מבוזבז, בטח, עם כאלה חיים. לקח לי כמה שנים להתיישר אבל אין, עכשיו אני טס לקנדה וגומר עם כל החרא הזה."
השומר מחברת האבטחה עם המבטא הרוסי הסתובב אלינו וביקש שיחת טלפון כדי לקרוא לחילוף שלו ולסיים את המשמרת. נדב שלף ראשון. "וואי, וואי, יא אללה מלא שיחות שלא נענו מאמא. יו, תראה, היא התקשרה איזה עשר פעמים... מה אתה אומר, מתי להתקשר אליה? לשלוח הודעה? וואי היא תדאג... טוב נו אני אשלח איזה אס-אם-אס..." עמדתי המום. "אז מה, אתה צעיר פה בסצנה, הא? קבל עצה אל תיכנס לזה אחי. זה לא טוב."

נכון שזה טוב?
מה מניע אנשים להתחבר לזרם הזה, איזה צורך? כל אדם שראיתי דיבר אליי ממקום אחר. אמנם כולם השתמשו באותן המילים- "חיבור", "זרימה", "שלווה", "אחווה" וכיוב' אבל היה ברור שבעוד עבור חלק מהאנשים המילים היוו קשר והסכם, עבור אחרים הם היו לא יותר מאשר סיסמת-כניסה ומס. מה הצד העמוק והמהותי ומה הצד הבינוני של התרבות הזו, תהיתי, ומה מביא את האנשים השונים האלה לאותו המקום? אולי המכנה המשותף המניע של האנשים לכאן הוא תחושה ברורה שהחיים האלה צריכים להיות אחרת ושמשהו באורח החיים שלנו אינו מכוון ואז הם מחפשים עד שהם מוצאים משהו ש"מרגיש נכון" ונאחזים בו, לפעמים מבלי להתעמק ולשאול אם אולי הם בעצם התכוונו להגיד "מרגיש טוב", ולא "מרגיש נכון".
"נכון", "טוב", מה זה משנה? אמנם האבחנה בין ה"נכון" לבין ה"מרגיש טוב" היא אבחנה שמעט מאוד אנשים בקהל כאן היה "זורם" איתה, כי הוא מניח השגה וניתוח שאינם אינטואיטיביים או רגשיים, כי הוא מגיע מה"מיינד" שכידוע הוא האשם לכל הבעיות ב"סיסטם" אבל במהלך השיטוט באשראם התחוור לי שזו לא סתם אבחנה מילולית, זו אבחנה עקרונית.
כי כשאנשים אמרו לי כמה המקום "מרגיש להם נכון/טוב", כלפי איזה חלק בנפש ה-"מרגיש טוב" התייחס? האם זה היה כלפי המקומות הפנימיים, העמוקים והחשובים של החיים או האם זאת הייתה תחושת "טוב" שנענתה על ידי מקומות רדודים ואנוכיים? ואני, האם כל מה שקרה לי באי הרגיש לי "נכון" כי הוא התייחס לעומק של החוויה שלי כבן אנוש, לשאיפות שלי וליחסים הוגנים ואמיצים עם אנשים אחרים או האם זה הרגיש "טוב" כי כולם חייכו אליי, כי צרכתי המון חומרים וכי המיניות ליטפה לי את החושים?
עוד לא פסקתי וכנראה שלעולם לא אפסוק כי כך או כך, סיכמתי לעצמי, רוב הקהל שזרם דרכי וסביבי בעודי שואל לא הגיע הלום מבלי ששמע את הקול קורא לו ומבלי שפסע בצעד האמיץ לקראתו ויצא לדרך. הקהל שפגשתי כאן הוא קהל של חָפַּשִים, רק אנשים כאלה יגיעו לכאן, מי עמוק יותר ומי אדוק פחות, מי משכיל יותר ומי מודע פחות, כולם מחויבים אך ורק לכיוון שמבטיח להם שחרור.
כמה פרצופים יפים, כמה צדודיות מושכות וקצת מוזיקה טובה ונזכרתי להזכיר לעצמי להרפות ולחשוב על כל זה אחר כך...

בשביל חיבור צריך חבר
פתאום אלישע! איזה כיף! זאת כבר הפגישה השלישית שלנו - בפעם הראשונה בגינת שלום שמעתי ממנו על כתיבה בתקשור ועל הספר שהוא כתב, בפעם השנייה בטיול לקטים הוא ריגש אותי עד דמעות בווידויים שלו על חיי המשפחה ואהבתו לילדים ונגע בעומק נשמתי בדיבור הפתוח שלו אליי ועליי והפעם הוא הפיל עליי פצצה - הוא פירק את משפחתו ויצא אל הנדודים. לכאן הוא הגיע כדי להעביר סדנה ביוגת צחוק.
המפגש עם אלישע הזכיר לי מהי עוצמה של רוחניות אמיתית, מהו אומץ רגשי וכמה עמוק יכול להיות חיבור בין שני אנשים ובבת אחת, כמו נביא בקהל של נזירים או כמו במאי בקהל של שחקנים הוא האפיל לחלוטין על כל שאר הדמויות באשראם. שוחחנו בבולמוס על רגשות עמוקים ועל חיפוש רגשי-רוחני כואב בשילוב הומור מעט נוירוטי אבל רך ומחבק.
אלישע הרגיש מיד את מטען העצבים שהבאתי איתי ושעמוק בתוכי אינני רגוע וכחבר טוב ידע גם להניח לכך.
הלכתי איתו לסדנת הצחוק, ומסיבה לא מובנת לי התגבר בי חשש.
יוגת צחוק. אני מבין מתוך הרוגע כמה העמסתי על עצמי, כמה כבדות יש עליי ביום-יום. פה כל מה שמעסיק אותי זה הרגע והאנשים. הרוגע הזה נעים, לוקח לו זמן לשקוע והוא מדהים. אבל מתוך כך ברור לי שאני נמשך תמידית, עקבית, לפוליטיקה, לאקטואליה, לאחריות הציבורית. זה כנראה הכיוון שלי, והרוגע הוא החופשה.
והנה האמת של המקום הזה - כל האידאולוגיה, כל התרבות, הכל נוצר בדיוק בשביל זה- שאנשים יוכלו להגיע, להירגע ולהרגיע, לשחרר, לוותר ולהרפות. ורוב האנשים כאן לא מתבלבלים בין החופשה למציאות ולא מערבבים אבל כמובן שצריך את אלה שכן כדי לתת חיות לעניין.
החשק ירד ואני ויתרתי על המסיבה של שישי.



סרטים רעים
סופו של הרייב הגיע ולמען האמת הגיע בזמן. מצאתי עצמי עומד בטרמפיאדה לכיוון דרום מיואש מול הארמדה השועטת צפונה של רכבים מכל הסוגים, כל אחד מהם מספר סיפור: חבורת החיילים בחופשה עם המאזדה של ההורים, הזוג הצעיר בפיאט הקטנה והחבוטה עם המזרונים הקשורים לגג, "רוחניקים של סוף שבוע" עם רכב החברה המלוקק, המשפחה ההיפית מהגליל עם המיני-וואן עמוס הסטיקרים.
תוך כמה דקות הצטרפו אליי שניים בערך בגילי ומתוך הפליאה ההדדית על הכיוון המשותף דרומה השיחה התגלגלה כך שתוך זמן קצר נקלעתי למשחק כוחות משונה עם אחד מהם. הוא שחקן בהתלמדות והוא "רוחני מאוד", כך נראה, והוא בחן אותי כדי לראות בדיוק כמה מואר אני לעומתו. לרגע לא שמתי לב ונשאבתי היישר לתוך הבוץ. אני יותר מואר. לי יש מסקנות עמוקות יותר. לא, המסקנות שלי כל כך עמוקות שלא ניתן לתארן במילים ובוא נראה אם אתה מבין על מה אני מדבר. ובכן, בדיוק ברגע בוא הבהבה אצלי נורת הגועל נראה היה שהוא הגיע למסקנה. אני אכן ראוי להיות בחברתו. רק שמאותו הרגע הפכתי כנראה להיות בבת אחת ובו-בזמן גם פחות מעניין וגם מאיים והשיחה נשמטה אל תוך עננה של יוהרה, רגשי נחיתות וכעס. חברו המחויך והצנוע החזיר את הכל למידות סבירות ואני למדתי בשקט את הלקח.
רגע, מישהו פונה דרומה... לא לא לא! מה הוא עושה?! הקטנוע הדהוי התפרץ לכביש בהתעלמות מוחלטת מנתיב ההשתלבות ומהמכונית השועטת בצפירות פאניקה דרומה וזגזג אל השוליים עד לטרמפיאדה. "מישהו רוצה טרמפ לאילת?" שאל נדב, עיני העגל שלו נודדות קרועות מבעד למשקפיו ובוהות כמו לא יודעות באיזה כתם שמולו להתמקד כדי ליצור קשר עין. שתיקה מביכה קפאה בגרונותינו. מי יגיד לו שהוא אידיוט ושאסור לו לנהוג? לפני שמי מאיתנו ארגן את דבריו הוא המשיך כמה מטרים קדימה ושאל בתחנת ההסעה איפה שישבו עוד כמה צעירים. אלה החליפו איתו כמה מילים והוא המשיך לדרכו.
- "תגידו, אתם מכירים אותו?", שאלתי. 
- "מה, אותו? כן, בטח. גנוב על כל הראש."
- "הוא הציע גם לכם טרמפ?"
- "כן. אבל מה אני מצ'וגע לעלות איתו? ועוד בלי קסדה? אחי אני ראיתי אותו לפני איזה שעה לוקח אסיד עם עוד כמה חבר'ה. הוא דלוק עכשיו על כל הראש."
- "אתה לא רציני. למה לא אמרת לו משהו?"
- "אני? למה מה אני אגיד לו?"
גוש עמום של חרדה התמצק באמצע הגרון שלי. "הוא ילד גדול", ניסיתי לשכנע את לעצמי. "הוא יהיה בסדר..."
לבסוף עלינו אני ושני החברים, הרוחני והרוחני-באמת, על טרמפ עם גרושה מצרפת בגיל העמידה ובין הדיבורים על אילת ועל החיים ועל ילדים ועל נישואים וניאופים וגלידת פיסטוק, בעיקולים היורדים אל הערבה ראינו ניידת חונה בצד הדרך עם קטנוע מוטל לצידה על הסלעים מוקף גבבות של תחבושות לבנות מפרפרות ברוח.

בדרך החוצה
השיחה ברכב הייתה נעימה, נינוחה ומרתקת, טבולה ברמיזות מיניות משעשעות עם הרבה הומור עצמי מדויק.
במהלך השיחה שמתי לב שאחד החברים כינה את הפסטיבל בכינוי המוכר "גדרינג" (GATHERING) וזאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הכינוי שהכוונה שלו היא לדמות לכל האירוע אופי של כינוס של שבט כלשהו. האם יש כאן אירוניה? כי אמנם מצד אחד תרבות ה-"ניו-אייג'" היא תרבות גלובאלית ששואבת תכנים מכל רחבי הפלנטה אבל מצד שני החוויה מנסה לחקות את שיא הלוקאליות- השבט, הכינוס השבטי, מדורת השבט. האם זה לחיות פנטזיה או האם זו יצירה של מציאות חדשה? האם יש כאן תיקון של ההווה או בריחה ממנו?
השיחה התגלגלה הלאה וכולם התפעלו מתחושת החיבור והזרימה שהייתה, והייתה באמת. אבל מהי נקודת החיבור? האם החיבור צריך בכלל להגיע מהמקום האישי? למה לא מהמקום הגלובאלי, החברתי, האלוהי? מצד אחד עמדה בי התחושה שהתרבות הזו מתייחסת לנקודות חיבור רדודות יחסית אבל מצד שני זה באמת הרגיש נעים יותר מכל מסגרת אחרת. הנחמדות לא הייתה מוזרה, האדיבות הייתה מובנת מאליה והקשר הידידותי מהיר, קליל ולא ציני. אבל איפה הפער?
כי אם הרגיש לי כל כך "טוב", למה לא הרגיש לי "נכון"? אולי כי שחרור אין פירושו חופש, הבנתי לבסוף. ומתוך כך התברר שכל הפסטיבל הזה הוא בדיוק כך, רק פסטיבל, ושאין כאן כל רעיון חדש אלא רק תרבות נגד, הפוגה זמנית, גלולה רוחנית עשירה שאנשים בולעים בדיוק כמו שאר סמי השעשוע. אבל האם יש משהו אחר? 
דוהרים דרומה אל העיר, מבטי נשאב אל הרי אדום הבוערים מעבר לזגוגית ונפשי יצאה אל המדבר העתיק שלחש מעבר לחלון את דעיכתו המהורהרת אל תוך הלילה.




נצרת עילית - א'



תקציר:
תחושת זרות בנוף הערבי של הרי נצרת
ומצב רוח סגרירי 
כשאני מגיע לקיבוץ העירוני
בנצרת עילית


הצג את המסלול במפה גדולה יותר

של מי הארץ הזו בכלל?
כפר דבוריה
בעודי מגשש וטועה את דרכי בסבך הסמטאות של הכפר דבוריה החלו אופפים אותי תחושות של זרות וחרדה, כמו האפילה הזוחלת מקצה מזרח בהעריב היום. לא היית צריך להתעכב כל כך הרבה זמן על התבור, האשמתי את עצמי ואז לקחתי נשימה עמוקה וכיוונתי את מחשבותיי לניווט החוצה מהכפר. כלבים נובחים, מבטים חשדניים וילדים שבוחנים אם התייר הזה הוא טרף נוח להקנטות החישו את צעדיי אבל ערפלו את חושי הניווט שלי כך שרק לאחר כמה סמטאות ללא מוצא ודילוגי גדרות נתקלתי לבסוף בסימון שביל מטושטש, סימן יחיד של התרבות שלי, איתו מיהרתי אל היער שמעל הכפר.
אבל מרגע שיצאתי אל היער התפשטה הקלה ויכולתי לשחרר את מחשבותיי מהדריכות וממטלות הניווט אל השוטטות בין הכאן והעכשיו לנצח ולאתמול ולאני ולסביבי. ופתאום גם היה הרבה פחות חשוך והעצים קדו בנימוס לשלום. בטבע אני אף פעם לא אורח, אני תמיד מרגיש בבית.
אבל דרכי העפר של היער לא היו שוממות כלל ואני הבנתי שאני מהלך למעשה לצד דרך בין-עירונית. בדואי מבוגר ושני ילדיו המנוזלים חלפו על פניי בטנדר טויוטה חבוט ומיד אחריהם ערבי צעיר ומכופתר עם בת זוגו בסיטרואן ברלינגו של חברת תקשורת שעל גגו קשור סולם. גבר ערבי מבוגר ומכובד למראה כשהוא חצי שכוב תוך כדי נהיגה ברכב מנהלים מלוקק, קטנוע ועליו שני תיכוניסטים בלי קסדות, כנראה בדואים ע"פ מראם, ג'יפ לבן חדש ובו שלוש נשים עטויות רעלה שלא הראתה דבר מלבד פנים חמורות, זעופות או אדישות - בהתאמה. וכמו בכל רחוב בארץ, גם כאן עברה ההונדה סיוויק הכהה עם המוזיקה האלקטרונית הרועשת והנהג עם משקפי השמש הכהות האוחז בהגה מלמעלה ביד אחת בלבד תוך כדי פיצוח משהו בידו השנייה, מרפה רק כדי לצפור לי בהקנטה. אולי דווקא הערס הוא האתוס המזרח-תיכוני האמיתי? אני הולך בדרך עפר ביער ואני הדמות החריגה כאן, גיחכתי לעצמי, הולך הרגל היהודי.
בראש השביל נפתח היער קמעה ומולי התגלה הכפר עין מָאְהֵל, גבעה עטויה בתי חמולה ערביים עצומים מצטופפים סביב סביב כמו כיפה בוכארית עם מסגדים מזדקרים ממנה ובראשם כבר מנצנצים האורות הירוקים, כמו אנטנות התקשורת של מוצב צבאי, הר של אבן וחומה של בתים.
אני עוצר את עצמי. מה פשר הדימויים האלימים האלה? מה באדריכלות הכפר כה מאיים? אף פעם לא חשתי כך בגליל, גם מול ערים גדולות כמו סח'נין ודיר אל אסד... אולי משום שכפרי הגליל בנויים כולם בעמק והנה לפתע מולי כפר הבנוי על ההר כמו היישובים היהודיים. מצאתי עצמי עומד משתאה מול מראה הכפר שכמו עוצב בכוונת תחילה להפגין נוכחות, אחיזה איתנה וביטחון כובש ודורס כמו כף יד הלופתת את ההר משמיים ואז הבנתי מאיפה מוכר לי הנוף - מההתנחלויות. לנוף הישראלי יש ניב פוליטי מיוחד משל-עצמו... ומה יחוש הלך בודד ונידף כמותי מול האדריכלות האתנו-פוליטית של הארץ הזו אם לא חרדה, איום וזרות?
מבט צידי על הכפר עין מאהל - מתוך "זרעי קיץ"
שכונת "הר חומה" בפאתי ירושלים, כשמה כן היא
פניתי הצידה והמשכתי ללכת לכיוון נצרת עילית, משאיר את הכפר בזוית העין. על פניי המשיכו לחלוף רכבים בדואים וערביים מכל המינים והסוגים בעוד קריאות המואזין לערבית מהדהדות במקהלת קולות רבים בין הגבעות והיערים. רק בעוד שבועיים יטרח מישהו להגיד לי שהאזור הזה נקרא "מטרופולין נצרת" ולהפיג במעט "הכרה ממסדית" את ההלם של השאלה שזחלה אל מחשבותיי וניקרה שם מלוא חופניים ספק - של מי הארץ הזו בכלל?

רעב לנתינה
לנצרת-עלית עליתי דרך בית הקברות ופאתי אזור התעשייה ישר אל מתחם בתי הספר של "אורט" ממנו הגיעו בני נוער עם מבט כבוי ועגום שכזה, חלקם מבחינים בי ואז בוהים במעין מבט לא ממוקד, כמו חורץ מראש שאין דברים מעניינים שאינם בטלוויזיה או אולי קובעים מראש שמשום שהגעתי אל הנוף העירוני השגרתי כל כך שלהם, ודאי חייב אני להיות שגרתי בהתאם. בכל מושב בגליל כבר היו פונים אליי בשאלות, חשבתי, הילדים על אחת כמה וכמה, אבל כאן כבר עיר. פה לא מדברים עם זרים.
פנסי הרחוב כבר דלקו, העננים התקדרו ממעל והרוח המערבית החלה להתחזק. ריח החשמל שעלה באפי אותת לי שבחצי השעה הקרובה יחל הגשם אז החשתי את צעדיי. צלצלתי לעומר, חבר בקיבוץ העירוני "משעול" אצלו קבעתי להתארח וקיבלתי הכוונות לדירה בה הוא גר. טיפות הססניות כבר החלו מנקדות את האספלט כשעליתי לחדר המדרגות של מבנה השיכון העגמומי. "משפחת מיכאלשווילי", "משפחת דדון", דלת מגורדת ועירומה ואז דלת פתוחה בה עומד גבר צעיר, מעט קצר רוח.
התיישבתי על המיטה שעומר הציע לי בקדחתנות שכזו ולפתע הרגשתי עייף כל כך, עייף מלקבל כל הזמן. שיפסיק להציע לי את המיטה! התפתלתי מבפנים, לא מסוגל יותר לשאת שאחרים עושים עבורי כל כך הרבה ושאין לי מה לתת להם בתמורה. הרגשתי כל כך חסר תועלת ואנוכי ורציתי בכל מאודי לעשות משהו, כל דבר, שיוכל לתת אפילו באופן סמלי חזרה לאיש היקר הזה. המצב הזה של הקבלה התמידית כבר מתיש אותי, חשבתי, כמה חסרה לי ההזדמנות לתת! ישבתי עם פניי לחלון המורח את דמעותיו, טיפות גדולות של גשם שיא החורף שהתגברו בחוץ, והבנתי כמה חשוב שתהיה לאדם את ההזדמנות לתת מעצמו לאדם אחר ומתוך הרעב העמוק שלי הרגשתי כמה הנתינה היא כמו אוויר לנשימה, מזון לנשמה. שכונת רסקו העגומה הביטה בי חזרה מהחלון הרטוב וכמו אמרה לי "עכשיו אתה מבין למה דווקא אנשים שיש להם פחות נותנים מעצמם יותר, כי רק בנתינה אתה מרגיש שיש לך".
בחוץ הכה רעם והסופה החלה משתוללת. הגעתי בדיוק בזמן.

משעול
"SHARE" - סוציאליזם עירוני בשכונת רסקו
רציתי מאוד לשוחח עם עומר ושותפתו לדירה על הקיבוץ אבל הטירוף הקדחתני היה בעיצומו, התנצלויות רבות התעופפו באוויר ומהר מאוד מצאתי את עצמי לבד בדירה. כמה ימים לאחר מכן הסביר לי עומר שגם הוא וגם שאר בני הקיבוץ נרתעים באופן תת-הכרתי מדיבור על המסגרת המיוחדת שבה הם חיים ומהסברים מלומדים על השקפת עולמם. "אני לא אוהב את כל הדיבור גבוהה-גבוהה הזה כל הזמן", הוא אמר, "זה מפריע. אנחנו פה לא בשביל לדבר על כל מיני אידאלים נשגבים אלא כדי לחיות אותם ואיכשהוא, כשמבקשים ממני להסביר עליהם זה פוגע בזה וזה מרחיק אותי. צצ, זה לא שאנחנו לא מדברים על ערכים בינינו. להיפך, הקבוצות והקיבוץ בדיון ערכי תמידי ולמידה מתמדת כחלק מאורח החיים שלנו, כן, אבל אני לא אוהב לחשוב שמה שאנחנו עושים הוא מיוחד או אקזוטי או משהו. לא יודע, זה כאילו מרגיש לי רברבני כזה לדבר על זה ואנחנו מאוד לא כאלה." צנועים יתר על המידה, ממה שאני נחשפתי אליו.
קיבוץ משעול הוא הקיבוץ העירוני הגדול בארץ ובו כ-80 חברים ולהם כ-40 (!) ילדים המתגוררים כולם בשכירות בנצרת עילית ומפעילים בעיר קשת רחבה של פעילויות חינוך ושינוי חברתי ממועדוניות אחר-צהרים, דרך תנועות נוער וכיתות ייעודיות בבתי הספר. חברי הקיבוץ הם רובם אנשי חינוך ועבודה סוציאלית שפעילים כל אחד במספר מסגרות במקביל מתנועת "המחנות העולים", דרך חינוך פורמאלי בבתי-הספר באזור ועד להדרכות סמינרים לצבא, למשטרה ולארגונים.
אבל קיבוץ משעול, בשונה מהקיבוצים הקלאסיים, איננו רק עירוני אלא גם "שיזורי", ע"פ מודל המיוחס לאליהו רגב (צצה) ובדומה לקיבוץ "פלך" ומורכב מ-8 קבוצות נפרדות ובו הן ההתנהלות הכלכלית והן ההתנהלות החברתית מתווכת באמצעות הקבוצות הללו. לכל קבוצה תקציב נפרד, חיים חברתיים פרטיים ומעין "תקנון" משל עצמם והן חולקות זו עם זו את המסגרת המנהלית-חברתית-רעיונית הרחבה יותר.
הבטתי אל הקיר שלצד המיטה ושם ראיתי תמונה דהויה של שלוש נשים מלקטות שיבולים כשהיא תלויה הפוכה, במעין סמליות סוציאליסטית מרומזת שכמו מנסה לנחם "מעכשיו לא תצטרכו להתכופף. הפכנו את התמונה שלכם."
עכשיו הן מלקטות מהשמיים.



ז'אן פרנסואה מילה "הלקטניות" (אבל הפוך)

כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!

בחלק הבא: סיפורים מהקיבוץ העירוני ומהיכל המשפט הנצרתי

קריאה נוספת:


מקדיתא לצבעון


תקציר:
בדרך מקדיתא לצבעון אני מהרהר על אידאלים,
ופוגש ידידים ותיקים.
בצבעון אני מוצא קהילה קטנה וחמה 
שחיה בניסוי אקולוגי מתמיד
.


מהו אידאל אידאלי?
החופזה והבהילות בהן יצאתי מקדיתא ביום ראשון בבוקר גילו לי את הרגשתי הפנימית ביחס למקום. ובכן, מה לא היה בסדר? כמו תמיד, לא ידעתי איך לנסח את התחושה: "אנרגיות", "חיבור לא טוב", "כימיה"... כל אלה רק אמרו יותר עליי מאשר על היישוב. אבל במהלך ההליכה צפונה לכיוון צבעון התבהרה לה שאלה אחת מסוימת שהטרידה אותי - מה נקרא לשרת אידאל נעלה? משפחת בר נתן מקיימת את חייה לא מתוך יצרים, התבהמות או תאוות אלא מתוך שאיפה כנה לשרת מטרה נעלה מהם. ובכל זאת, התוצאה לא ערבה לחיכי. אז אם אני רוצה לשרת מטרה נעלה ממני, מה עליי לעשות? האם מימוש מלא של מורשתי התרבותית, קרי חיים לאור התורה, יביא אותי בהכרח לקיום שאינו מוצא חן בעיני, לקיום דומה לזה של משפחת בר-נתן? או שמא הוא אינו מוצא חן בעיני כי אני שבוי בתפיסה שגויה של המציאות?
העניין הוא שאם אני רוצה לחיות את חיי בשירות של אידאל נעלה, מתבקש לבחור באידאל הנעלה מכולם. אז נניח שאני בוחר לעבוד את אלוהים. האם אין דבקות חזקה מידי באידאל נעלה מידי מוציאה את האדם מן העולם?
רכבת המחשבות נעצרה בחריקה. מולי חצתה את הואדי להקת תנים.


מכרים ותיקים, עוד מימים ימימה
סיפור מורכב
נכנסתי ליישוב צבעון דרך החורש הצפוף המקיף אותו כמו קהל מעריצים צוהל. טיפסתי מעל הגדר המקיפה את היישוב והמשכתי בסבך חורש שכמו לא שם לב לגדר לכיוון הבתים שניבטו בביישנות בין עלי עצי האלון הצפופים, חלון פה, רעף שם, מצניעים את נוכחותם כמו לא ראויים לכל תשומת לב.
קיבוץ צבעון הוא סיפור מורכב, תרתי משמע. נעשה סיור ביישוב כדי להבין:
במזרח היישוב יש מספר בתי סוכנות ישנים, שרידים של תקופת היותו קיבוץ שגרתי, שרוב מי שמתגורר בהם כיום הם המשפחות שלא עזבו את הקיבוץ הישן ושואפות להרחיב אותו במסגרת של יישוב קהילתי. הבתים כאן אמנם התחילו כקוביות לגו זהות אך כיום כל אחת מעוטרת ומקושטת בצורה צבעונית אחרת לחלוטין משכנתה והתוצאה חמודה להפליא. אבל את המשפחות הגרות בשכונה זאת לא יצא לי לפגוש, לצערי. 
בונים מטבח ליורט ב"בית המלאכה"
אם מקיפים את היישוב בסיבוב דרך הצד הצפוני, מנווטים דרך שבילי החורש הצרים ובין האלונים מגלים מספר יורטים יפיפיים משובצים בדייקנות כמו אבני חן, מוקפים בפרחים וחפצי אומנות התלויים כמו תכשיטים על הענפים שסביב. השירותים פה הם שירותי קומפוסט, המקלחת חצי בחוץ ומשקה את הגינה, הכיור מזין מערכת "מים אפורים" והחשמל מגיע מהשמש. פה גרות המשפחות שהגיעו במסגרת המגמה הנגדית של היישוב - ההרחבה כקיבוץ אקולוגי. "מגמה נגדית" משום ששתי הקהילות מסוכסכות מאוד זו עם זו בכיפופי ידיים סביב עתיד היישוב.
יוצאים משכונת היורטים באחד משבילי החורש המתפתלים בין הסלעים עטורי הרקפות, עוברים לצד אוהלי המטיילים של מתנדבים ומתלמדים כאלה ואחרים הישנים ביער, עולים על הכביש המקיף הפנימי וממשיכים את הסיבוב דרומה. בדרך יש פנייה שמאלה לכיוון "בית המלאכה". כאן, בתוך האנגר ישן שנותר מימי הקיבוץ הישן יש שני שכנים: מחסן היבואן של ביגוד מהמזרח ו"בית המלאכה". בבית המלאכה שותפות שש ממשפחות גרעין הקיבוץ האקולוגי והן מקיימות בו פעילות יצירה רבה שעיקרה בניית יורטים לפי הזמנה וסטודיו לקרמיקה.
מכינים עוגות עם ילדי ביה"ס ב"מיזם"
חוזרים אל הכביש הפנימי וממשיכים את הסיבוב עד צד מזרח וכששומעים עיזים ותרנגולות פונים שמאלה לכיוון "המפעל" שכבר איננו מפעל. הגרעין הקיבוצי החדש לקח על המבנה בעלות ומקיים בו בית ספר יסודי ברוח החינוך הדיאלוגי ואת "המיזם" - מסגרת בה שותפות כעשר ממשפחות הקיבוץ האקולוגי ומהותו ניסיון משותף לקיום אוטרקי. פה אופים את הלחם המקומי המחולק חינם לכל משפחה, פה מייצרים את הגבינה מהעיזים המקומיות, פה בכל יום ראשון אוכלים ביחד צהרים והחידוש - הכל נעשה בשותפות עם ילדי בית הספר שמתחנכים בכל המלאכות. 
מאיפה הירקות? יש כמובן גם גינת ירק אקולוגית ואם רוצים להגיע אליה צריך לעלות למרכז היישוב.
יוצאים מרחבת החנייה של ה"מפעל" ועולים בשביל חורש נוסף בין השיחים עד שמגיעים לשכונת הפְּרִיקָסְטִים- שריד מימי היישוב כהיחאזות כשהמקום היה בסיס צבאי לכל דבר. במרכז מתחם הצריפים, על כרבע דונם מוקף גדר נגד עיזים וארנבות, משתרעת גינת ירק אורגנית שופעת בכל הירקות הרלוונטיים לסלט, מרק או תבשיל המושקית ממי גשמים ומדושנת על ידי זבל הקומפוסט של הבתים. מסביב לגינה מתגוררות עוד כמה משפחות מגרעין הקיבוץ האקולוגי בצריפים אותם הם שיפצו ברוח המקום. מכל הבתים, המרשים מכולם הוא ביתו של ראובן - ממש בראש הגבעה.


מיץ עננים
ראובן עלה לארץ מהולנד והוא גר כאן כבר כמה שנים יחד עם חברתו סורה, שוודית במקור ורקדנית בלהקת יסמין גודר, ושותף בחברה הנדסית המספקת פתרונות יצירתיים לבעיות מים. מאז שהוא הגיע הוא הצליח להפוך את התבנית הארכיטקטונית הכי גסה, הפְּרִיקָסְט, למלאכת מחשבת אקולוגית של חיסכון באנרגיה ובמים:
  • את הקירות הפנימיים הוא ציפה בבוץ כדי לחזק את הבידוד ולהעלות את ה"מסה הטרמית" של הבית כך שבלילה הוא חם כי התחמם במהלך היום, וביום הוא קר כי הוא התקרר במהלך הלילה
  • את המרפסת שבצידו הדרומי של הבית ראובן סגר עם זגוגיות כפולות שהוא קיבל בחינם ממפעל הזכוכית הממוגנת של קיבוץ צובה - פסולות בגלל פגמים שוליים. וכך, בעוד בקיץ זווית השמש גבוהה ולכן אינה מחממת את החלונות עצמם אלא רק את הגג, בחורף קרני השמש נמוכות יותר והן מאירות על הזגוגיות והחלל הסגור הופך למעשה לחממה המחממת את כל הבית. הפטנט הזה חוסך המון מהאנרגיה שהייתה נדרשת למיזוג
  • השירותים מנותקים מהמים ובמקומם הציב ראובן אסלה חלופית שהיא למעשה דלי עם מושב מעוצב. במקום "להוריד את המים" בניאגרה מוסיפים עלים או נסורת וכל כמה ימים מרוקנים את הדלי (שאינו מסריח בכלל, אגב) למיכל קומפוסט שהופך את הכל לדשן. כך חוסכים לא פחות מ-40% מצריכת המים הביתית!
  • בתחתית הקיר המערבי של הבית הוא פרץ פתח קטן שמנצל את הרוחות המערביות שנושבות כדי לייצר "מזגן טבעי" בקיץ
  • מרזבי הגג אוספים את כל מי הגשם שנוחתים עליו לתוך שני מיכלים גדולים מאחורי הבית שמודבק עליהם הסטיקר "מיץ עננים". הכמות האצורה בשני המיכלים מספיקה לכל תצרוכת המים של הבית למשך לא פחות מעשרה וחצי חודשים בשנה, וכל המים מהמקלחת ומהכיור מנותבים להשקיית הגינה
אקולוגיה של אנשים


מכל הפרויקטים הקהילתיים השונים בהם ביקרתי עד עתה הניסיון המוצלח ביותר הוא כנראה גרעין הקיבוץ האקולוגי בצבעון. עולה בי חמימות נעימה כשאני נזכר באנשים, בנוף ובעיקר באווירה החברתית - אמנם אין "שיתוף כלכלי" נוסח הקיבוץ הקלאסי אבל מכינים את האוכל ביחד, אוכלים ביחד, עובדים ביחד ומגדלים את הילדים ביחד. רוב האנשים מתפרנסים ביישוב או קרוב אליו ואורח החיים קרוב מאוד לבית ולקהילה, סדר היום מוכתב על ידי סדרי העדיפויות המשפחתיים והאישיים ולא הכלכליים מה שמשווה לכל הקהילה ארגון הרבה יותר ספונטאני וטבעי.
ראובן נתן על הנושא תובנה חשובה. הוא אמר לי בהזדמנות "הבנתי שאקולוגיה זה בהכרח גם קהילה. אי אפשר להפריד ביניהם. כי אקולוגיה, בהבנה המהותית שלה, זה אדם שחי במודעות לכל יחסי הגומלין שלו עם מה שסביבו ובשביל זה חייבים גם קהילה. אם אתה טוב לטבע שסביבך אבל רע לאנשים שסביבך אז פספסת את כל העניין. באוסטרליה למשל, חייתי שם ולמדתי במקום מדהים. אנשים חיו שם בגן עדן של שפע, לא יאומן, בתוך יער גשם. אבל מבחינת יחסי האנוש זה היה גיהנום - תככים, מריבות, השמצות. היה בלתי אפשרי לחיות שם, סבל, ולא בגלל הטבע - בגלל האנשים..."

קיבוץ צבעון נטמע בחורש. ברקע: כפר גוש חלב
בחלק הבא: הקיבוץ מת יחי הקיבוץ


קריאה נוספת:
  • מאמר של חבר קומונה לשעבר על קהילות וקיימות - קישור
  • ראיון עם ראובן בכנס קהילות אקולוגיות ב08' - קישור 
  • סורה ממליצה על שיר מתוך "האלבום של החורף מבחינתי": Explotions in the sky - Last known surroundings
  • ראובן ממליץ על הספר "sex, spirituality, ecology: a breif history of everything" של הפילוסוף האמריקאי Ken Wilber

ממעלה צביה לאמירים


תקציר:
אחרי הקדמה סוּפית על הליכה עם אלוהים
אני נפגש עם יוגים מהמרכז בקומונה גלילית
לומד חכמה מעננים בחורבות כפר ערבי
ולומד מטיול שנתי חסידי על מיהו תלמיד טוב
ועל שוביניזם רבני

ויה קון דאוס
עוד בסח'נין שאלתי את אבו-פלסטין: איך אני יכול לדעת שאני הולך בדרך של אלוהים? בתחילה הוא חייך ולא ענה, כמו אומד את ערכי ודורש האם אני ראוי לתשובתו, ורק אחרי שעברנו נושא הוא טרח לשוב על עקבותיו ולענות לי על שאלתי.
"אתה צריך ללמוד מכל דבר, ואז אתה תלמד מאלוהים. אם אתה רואה עץ, תלמד מהעץ. ואם אתה רואה חמור, תלמד מהחמור." עצה מצוינת, חשבתי לעצמי, אבל אני זקוק להכוונה מעט יותר קונקרטית.
- "שייח', אם אני בצומת של דרכים - ימינה ושמאלה - ואני לא יודע לאן ללכת אז איך אני אמור לדעת שאני בוחר בדרך הנכונה, בדרך של אלוהים?"
- "אלוהים יראה לך את הדרך"
- "אבל איך אני יודע שזה האור האמיתי שאני רואה, שאני לא מתבלבל עם דברים אחרים?"
- "אם אתה רוצה לראות את האור אתה לא יכול לחיות איך שאתה רוצה. אתה צריך לחיות כמו שאלוהים התכוון, אתה צריך לחיות כמו שמשה ומוחמד אמרו לנו. אם תאכל את מה שאלוהים אומר לך לאכול ותדבר כמו שאלוהים אומר לך לדבר ותחשוב על אלוהים ועל מה שהוא אומר ותעשה את מה שהוא אומר לך לעשות אז אתה תראה את מה שאלוהים רוצה שתראה...
אתה צריך לאכול את מה שאלוהים מביא לך לאכול, לישון איפה שאלוהים נותן לך לישון, לשתות את מה שאלוהים נותן לך לשתות. אם אלוהים מביא לך גשם אז תלך בגשם ואם בשמש אז תלך בשמש. 
אז אתה תהיה עם אלוהים"


קארמה-יוגה
יצאתי בבוקר של יום בהיר ממעלה צביה והלכתי דרך הכפר הבדואי סלאמה והכפר המעורב מע'ר, מרחק של יום הליכה אחד, עד לקיבוץ הקטן ביותר בארץ שאמנם מוכר כקיבוץ אך הוא למעשה קומונה. בענבר גרות כחמש משפחות ועוד מספר דומה של רווקים שמתפרנסים בעיקר ממתן מתקנים ושירותים לסדנאות שמתארחות במקום. לדאבוני גיליתי שבינם ובין הסדנאות אין כל קשר.
נוף מהכפר המעורב מע'ר: רב תרבותיות בדו-קיום עדין
ברחבה המרכזית של הקיבוץ פגשתי שלוש נשים שישבו וחיכו מחוץ לשיעור שבכיתה הסמוכה. "למה אתן לא בשיעור?" שאלתי אחת מהן, "אנחנו לא נכנסות לשיעורים" היא ענתה, "אנחנו אחראיות על המסביב".
- "אה, אז אתן מארגנות את הסדנא?"
- "לא בדיוק, אנחנו רק מארגנות אוכל וכאלה"
- "אז אתן עובדות בחברה של הסדנא?" שאלתי בפליאה, שכן הן נראו בגיל ובמעמד שאינו שכיח בקרב עובדי קייטרינג.
- "לא, אנחנו בקארמה-יוגה" השאלה הבאה כבר פצחה שטף ארוך של שאלות ותשובות במהלכן גיליתי עולם שלם של תרבות יוגה בארץ. מסתבר שהגעתי בעיצומה של סדנת יוגה מתקדמת למורי יוגה מזרם "שיוונָנְדה", זרם שהוקם על ידי ההודי שוואמי שיוונָנְדה ופותח והובא לארץ על ידי שוֹנוֹמִי וִישְנוּ דֵוונָנְדה. ומה פשר העבודה ב"קארמה-יוגה"? מסתבר שכחלק מהתהליך הרוחני עוסקים המודטים (כלומר העוסקים במדיטציה) בתרומה לזולת, בעשייה לשם נתינה, ללא ציפייה לתמורה לשם ביטול עצמי וחיזוק העוצמה הרוחנית שלהם. להשגתם, אם אדם אינו נקי מוסרית מהאגו ואם אינו מיומן במחשבות לא-אנוכיות הוא לא יוכל לנקות את תודעתו מספיק כדי להגיע לרמה מדיטטיבית גבוהה. חשבתי לעצמי שזו גישה די אגו-צנטרית לראות את המשמעות של תרומה לזולת...
אנשי הסדנא היו סגורים מאוד תחת הלו"ז הצפוף שלהם ואנשי הקומונה היו בשלהם אז פרסתי את המזרון ופרשתי לשינה. בבוקר המחרת יצאתי לכיוון אמירים כשאני לא יודע היכן אשן. איך אמר אבו-פלסטין? תישן איפה שאלוהים ייתן לך לישון.


מה זה בעצם יוגה? הסבר קצר מאת המרכז ליוגה שיווננדה


יומרות של מטאורולוגים
עליתי לכיוון פרוד דרך מרעה הבקר הרחב המדשן בכבדות את הריסות הכפר הערבי הגדול פַארִידְיַה ששכן במקום ונחרב עד היסוד. רק בעין ארכיאולוגית אפשר לזהות את הרחובות, את הטרסות ואת בורות המים במקומות שלא נטעו עליהם יערות קק"ל. נשארו רק אבן פה, אבן שם ושרידים של עצי בוסתן איפה שהיו פעם חצרות בתים. אני נתקף כעס צדקני על ההרס והאלימות שפשעו נגד המקום הזה, כעס שנרפה מיד כשאני מביט על הגבעה הסמוכה - תל באר שבע הגלילית, כפר יהודי מתקופת בית שני שנחרב לחלוטין על ידי הרומאים. כנראה שככה זה במלחמות ושזהו מחיר ההפסד בהן.
תשוש מהעלייה, עצרתי בצל עץ זית גדול שסביבו נוצרה משום מה עין בסערת החרא של עדרי הפרות שסובבות את הגבעה כמו ציקלון מחרבן ענקי. הבהמות הביטו בי בהשתאות. התעלמתי, נשכבתי והבטתי למעלה.
הייתי מתוסכל מאוד- הרגשתי שאני אבוד לחלוטין בתוך המבוך הרוחני העצום שאליו התגלגלתי, שאין שום דבר שמראה לי את הדרך. וזו גם הייתה הפעם הראשונה שלא היה לי מקום לישון בו וחששתי שמזלי אזל ושה"שכינה" עזבה אותי. גם דבריו של אבו פלסטין דיכאו אותי מעט, האם אין לי תקווה להבין את המציאות מבלי להיות דתי? המחשבות התגלגלו והתערבלו והתמסמסו עד שלבסוף נרדמתי.
פקחתי עיניי לתוך בריכות התכול שנקוו בין הענפים הערומים של הזית, צונח אל-על כמו ענן ברָכּוּת אפופה ונוחת בהווה בעדינות כמו עלה הנופל ונוגע בפני המים, אדוות נוכחות מצטמררות בגבי. במבטי הפעור כמו כף יד פתוחה ראיתי איך העננים חולפים בין הענפים, מתערבלים נפרמים ומתכדררים בתנועה פרועה ונעימה, איטית ותכליתית, שבויה וחסרת מעצורים. קראה אליי מחשבה- הבט איך מיטב המדענים מנסים לחזות את מזג האוויר ולמרות שהם מתיימרים לדעת את כל החוקים וההגדרות שמרכיבים את המערכת המופלאה הזו הם נכשלים פעם אחר פעם. הבט וראה- אינך מסוגל לחזות אפילו תנועת ענן שגלוי לפניך כמו ספר ילדים. התעוררתי.
כמה יהירה נראית מכאן כל יומרה רוחנית לדעת את העתיד, את "סנכרון הזמן", את העולמות הנסתרים! והדעת נותנת שכל אלה בוודאי מורכבים לא פחות מהעולם המצומצם של המטאורולוגיה... כל דברי העולם הם דברי נבואה וכל דברי האדם הם דברי גורלו, אין דרך לצמצם או לכווץ את זה- כל פרפר יכול לגרום לסופה, המערכת הרמונית וכל פרט שולי וזעיר בה נחוץ להבנת המכלול. ובמציאות אדירה ומורכבת כזאת ברור להפליא למה אנשים לא מפסיקים להכריז בלי בושה שיש בידיהם "קיצורי דרך". התיישבתי.
ומה כל זה אומר על התקווה למצוא מורה רוחני הגון? נזכרתי באבו-פלסטין וחשבתי- הנה הוא צדק, את כל זה למדתי מענן.


מיהו תלמיד אמיתי
ירדתי מהגבעה עצוב ומבולבל דרך שרידי הכפר הערבי לכיוון עוד אחד מקברי השייח' שנכבשו על ידי "הוועד להצלת קברי צדיקים". כאן מדובר בקברם של ר' נחמיה העמסוני ור' ישמעל בעל הברייתות. הסתערו עליי 3 ילדים חרדיים פרועים.
- "אתה עושה את שביל ישראל?"
- "לא."
- "אתה הולך לחרמון לעשות סקי?" שאל אחד, שני חשב ששמע משהו ושאל "באת מהחרמון?!" לא הבנתי מה פשר המהומה עד שהם ביקשו לנסות את מקלות ההליכה שלי, אותם הם חשבו למקלות סקי. המורה שלהם הצטרף למהומה.
עם פחות מחמישה-עשר תלמידים הגיעו לא פחות משלושה ר"מים (רב-מורה) בשני וואנים. טיול בית ספר.
- "אתם יודעים מי היה ר' נחמיה העמסוני ילדים?" שאל אחד המורים.
- "כן הרב, זה המורה של רבי עקיבא!"
- "נכון מאוד! ר' נחמיה היה המורה של ר' עקיבא והוא דרש שכל מקום בתורה שכתוב בו 'את' פירושו א' עד ת' - שזה הכל! 'את השמיים ואת הארץ' פירושו..."
- "כל מה שבשמיים וכל מה שבארץ!"
- "נכון מאוד אלישיב. וככה הוא דרש במשך שנים את כל התורה עד שהוא הגיע לפסוק 'את השם אלוקיך תירא' ואז הוא הבין שהוא טעה ופרש. הפסיק לדרוש! אתם מבינים למה?"
- "לא."
- "כי זה חילול השם. מה זה 'כל' השם אלוקיך? יש חלק של השם שלא צריך לירא ממנו? אז הוא זרק הכל לפח. תבינו ילדים איזו גדולה של חקירה הוא היה מוכן לזרוק את כל לפח בגלל פסוק אחד. ואז בא תלמידו רבי עקיבא ומה הוא אמר? הוא דרש 'את השם אלוקיך'- ה'את' זה כולל תלמידי חכמים! אמרו חכמים, מה פתאום התלמיד דורש את מה שרבו לא הצליח לדרוש? אמרו- רק בזכות הידענות והחקרנות של ר' נחמיה יכול היה ר' עקיבא להגיד את מה שאמר, ש'את' השם זה כולל את תלמידי החכמים. רק אחרי ר' נחמיה זה היה נכון! אתם מבינים ילדים, זו צניעות של תלמיד אמיתי, שאם הוא רואה שהוא טועה הוא מוכן לזרוק את הכל לפח".






גזענות רוחנית
לאחר מכן ניהלתי שיחה ארוכה עם אחד המורים.
- "למה באים לקברי צדיקים?" שאלתי.
- "המקום הזה הוא לא סתם, הוא זוהה במכתב של הרשב"י לחבר שלו שבו הוא מזהה את קברי הצדיקים בגליל. צדיקים, יש להם חיבור שאנחנו לא מבינים עם השכינה ועם הקב"ה, וגם כשהם מתים החיבור הזה לא נפסק, חלק ממנו אחוז בגוף שלהם. זה אומר שיש פה "חתיכת שכינה" גדולה יותר ואנחנו יכולים להיות קרובים יותר לקב"ה דרכם".
כשדיברתי עם המורה על סדנת היוגה שפגשתי בענבר הוא אמר שאסור ללמוד תורה מהגויים. חכמה כן, תורה לא. סיפרתי לו על עקרון ה"קארמה-יוגה" ועל כמה הוא דומה בעצם למצוות ביהדות ואז הוא אמר:
"הגויים הם לא כמונו. ליהודים יש חלק בנשמה שלהם אין, את החלק שיכול להתחבר לבורא עולם. לכן הם בעצם לא מסוגלים לפעילות רוחנית שהיא לחלוטין למען השם, אלא הפסגה הרוחנית שלהם תישאר תמיד למען עצמם. בשביל מי הם רוצים להגיע לביטול? בשביל מי הם עושים מדיטציה? רק יהודי יכול להגיע למקום של חיבור עם בורא עולם".
הצטערתי מאוד לשמוע את זה. למה כל חכמה רבנית צריכה להיעלם בתוך שוביניזם גזעני?


המשכתי בדרכי לאמירים מעודד מאוד מהשיחה הנפלאה עם תלמידי ומורי בית הספר הברסלבי של ביתר-עילית. כל כך הרבה שאלות שהציקו לי קיבלו מענה ונוכחותי כל כך עודדה את האנשים שפגשתי שהרגשתי שלמרות הכל אני מגיע בזמן הנכון אל המקום הנכון ולכן, אולי, אני בדרך הנכונה. 




אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!




בחלק הבא: עם מכשפים ומכשפות