תקציר:
משני צידי המתרס של הפגנה שבועית בכפר פלסטיני
אני פוגש בישראלים אנטי-ציוניים,
זקן ערבי רהוט ועדין, חייל חסר חשק,
סטודנטים אנרכיסטים מאירופה,
נוצרי קנדי במשימה להציל את המזרח התיכון
ודוגמנית חסרת בושה מראשון לציון
מסע אל האי הפוליטי
אלעד אסף אותי ממודיעין. איחרנו אז חיים והבנות כבר היו קצרי רוח ונסעו מיד כשהגענו לצומת. חלפנו על פני מודיעין עלית ונכנסנו לגדה המערבית. כבישים יפים יש פה, חשבתי. פנייה מוזרה שמאלה איפשהו ואני ואלעד התחלנו להילחץ. אין לנו מושג לאן נוסעים ואיך ואין לנו דרך לדעת איך לצאת אם נאבד את חיים. "בא'נה חיים הזה נוסע כמו משוגע", אמר אלעד. "לא... פשוט יש לך אוטו ילדה" זרקתי והמשכנו לגלגל שיחה גברית-משהו, הטונים הולכים ומעמיקים כדי להסתיר את הרטט הסמוי שבקולנו החושש. לעזאזל, זה נראה כאן ממש כמו בלבנון או משהו.
נכנסנו לכפר ערבי שבכניסה לו היה רשום "ZONE A" והגרון שלי מיד התכווץ. עכשיו אנחנו רשמית עוברים על החוק, ידעתי, אבל לא מהחוק הישראלי פחדתי. כבישים מתפתלים בין כרמי זיתים וטרסות, בתים ישנים ומוזנחים בתפזורת כפרית מקסימה. זקן מוליך חמור עייף בהצלפות מקל וילדים לבושים רע רצים ליד הכביש. חיים נסע במהירות של כביש מהיר ורק מהמאמץ להישאר צמודים אליו כמעט התנגשנו עם שני רכבים מהתנועה הנגדית. אלעד לא היה מרוצה.
פתאום נעצרנו בכביש יפה העולה מואדי מיוער ותלול. ערבי זקן בחולצה מכופתרת ירד בשביל וזרק לחיים הערה. חיים פרסס, נעצר לידינו ואני זכיתי לראות בפעם הראשונה את הנוסעות שאיתו. "הוא אומר שהצבא הקים שמה מחסום. אי אפשר להגיע לנבי סאלח מכאן. נצטרך לחזור ולהיכנס מהצד הישראלי". הזקן חלף לידינו עכשיו עם חיוך אוהד ונופף לשלום לכולנו. "אוהבים אותנו כאן", אמר אלעד בנימה חצי שואלת חצי מודאגת. אם אפשר היה להגיע דרך הצד הישראלי אז למה חיים העדיף להגיע מכאן?
שבנו בנסיעה משוגעת דרך סמטאות הכפרים בין הטרסות ואחרי כמה שיפשופי פגוש וצפירות חלפנו חזרה על פני שלט הכניסה לשטח A באנחת רווחה. לאחר עוד כמה דקות של נסיעה פנה חיים שמאלה אל המחסנים שמול חלמיש והחנה את האוטו. יצאנו מהמכוניות. "או! תראו. הם כבר כאן. הם מקדימים היום." אמר והצביע אל משאית לבנה משונה וכמה ג'יפים צה"ליים שחנו מצידו השני של המגרש הרחב. "בואו ניכנס ליער לפני שהם יראו אותנו".
לקחנו מצלמות, כאפיות וקצת מים ויצאנו אל היער שמעל למחסן במעלה הגבעה. עם חיים הגיעו ענבל, ליהי ונועה, כולן מנוסות, מפולפלות ומתודרכות היטב על המשימה, לבושות לקרב בנעליים גבוהות וחולצות הולמות. על החולצה של נועה היה רשום "זוכרים את הרוגי המשט", על החולצה של ליהי משהו בערבית. חצינו את הטרשים במורד הגבעה ומתחת לקו הראייה של אזור התעשייה חלמיש חצינו את האוכף אל בין הבתים של הכפר נבי סאלח.
הכפר נבי סאלח הוא עוד אחד מאותם מוקדים קבועים של "הפרות סדר", או כמו שהחיילים קוראים להם "הָפְסַ"דִים". במרכז המחלוקת כאן עומדת הגישה למעיין שבערוץ שבין הכפר להתנחלות חלמיש, מעיין אותו הפקיעו המתנחלים מידי תושבי הכפר והם מונעים מהם את הגישה אליו. בכל שישי יוצאת תהלוכה של פעילים מהכפר לכיוון המעיין במטרה להגיע אליו ובכל שישי מגיע הצבא כדי למנוע מהם, בריטואל שבועי קבוע שמוכר בכל רחבי הגדה, דוגמתו המובהקת היא ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין.
"אתן זוכרות איך הגענו פעם שעברה?" שאל חיים וליהי המשיכה להוביל אותנו. חוצים גדרות וחולפים בחצרות המשכנו במעלה הגבעה אל לב הכפר, מידי פעם נפגשים בברכת שלום חמה מאחד מיושבי הבתים. הכפר היה שקט מאוד, כמעט נטוש. העוני היה ניכר בכל, אבל לא הייתה הזנחה. קירות סדוקים, צבע דהוי ולבנים חשופות העידו על קשייהם של התושבים לגרד פרנסה כדי לטפל בבתים. דברים קטנים, חשבתי לעצמי, כמו זה שאין כמעט פחי זבל בכפר, כמו זה שאין עמודי תאורה. רואים שכל משפחה סוללת לעצמה את הכביש. הדברים הקטנים לא משקרים והם מספרים את הפרטים העגומים של כפר שתקוע על אי פוליטי, סביבו הים הסוער של כל מה שדפוק במזרח התיכון.
או נכבה או יום העצמאות
- "מה את חושבת על מה שארי שביט כתב השבוע (יום הנכבה)?" שאלתי את נועה. "ארי שביט?!? אויש הציוני הבזוי הזה. איכס."
- "אבל הוא נחשב שמאלני במפה..." ניסיתי.
- "מה פתאום שמאלני, זה ציוני ממש. מהסוג הכי גרוע שיש."
- "אוקיי בסדר אבל מה לגבי מה שהוא אומר?"
- "נו מה הוא אומר?"
- "לגבי יום הנכבה. הוא אומר שזה שהפלסטינים בחרו לציין את יום הנכבה דווקא בתאריך של יום העצמאות מראה מה האג'נדה שלהם. כי הרי הם יכלו לציין את התאריך ב... נגיד, יום הטבח בדיר-יאסין. אבל זה שזה ביום העצמאות מראה שמבחינתם עצם קיום המדינה היהודית זה האסון, לא הגירוש או הכיבוש. וזה גם גורם לזה שאף אחד לא יכול להיות גם ישראלי וגם לציין את הנכבה, כי זה או זה או זה. ציון הנכבה מכריח ציונים לזנוח את הפרויקט הציוני."
- "מצוין! בדיוק. הפרויקט הציוני הוא אסון וצריך להשמיד אותו. זה בדיוק הכוונה."
- "רגע, אבל אם את מרגישה ככה אז למה את חיה פה, בתל אביב?"
- "כדי לעזור לפרק אותו."
- "לא, רגע, אני לא מסכימה עם זה." התפרצה ענבל, מנסה מעט לשכך את עוצמת המסר של נועה מתוך הבנה ברורה של האנטגוניזם שהוא עלול לעורר בי. "הפרויקט הציוני הוא לא אסון. הוא נולד בחטא, והוא פשע אבל אני לא חושבת שכולו רע. אני חושבת שמה שהוא עושה זה רשע אבל אפשר לעשות שינוי."
- "מה פתאום. זה חייב להיגמר." ענתה נועה בנחרצות ואני הגברתי את צעדיי במעלה המדרון. אלעד ואני החלפנו מבטים משתוממים, לא מאמינים.
תדריך לקרב, תסריט לקרב
חיים צריך היה לתדרך אותנו, אז בעוד הבנות המשיכו אל העץ שבמרכז הכפר כדי לפגוש את כל הזרים חיים לקח אותנו אל נקודה שצופה אל שדה הקרב כדי להסביר לנו כמה דברים. "אוקיי, אז הם יבואו מכאן - שמה למטה איפה שהכביש יוצא משם ואנחנו נבוא משם למעלה איפה שהתחנת דלק. בדרך כלל די בהתחלה הם יתחילו עם הקניסטרים של הגז אבל אלה לא עפים רחוק, אולי חמישים מטר, מאה מטר גג, תלוי בשיפוע. אז תלוי בכיוון של הרוח זה יכול לעוף אלינו או שזה יעוף אליהם. אז אנחנו מגיעים משם ואז בדרך כלל הם עולים בכביש ואז אנחנו נעלה לשם והם יתפצלו..." חיים המשיך לתאר את השתלשלות המערכה כאילו זה תסריט ידוע מראש ואני חשבתי לעצמי בזלזול כלא-מאמין שהוא בטח עושה מעצמו נביא או משהו. מאוחר יותר התבדיתי.
"הבאתם פדים אלכוהוליים כמו שאמרתי?" שאל חיים, "מצוין. אנ'לא יודע למה אבל זה הכי עוזר. אם במקרה נפל לידכם קניסטר או שהרוח מעיפה את זה אליכם תתרחקו כמה שיותר מהר ושימו את הפדים ככה על הפנים. זה עוזר מאוד, אבל תהיו מוכנים לזה שזה לא נעים בכלל. יצא לכם פעם לשאוף גז מדמיע? לא הפסדתם. זה חרא. מקיאים וזה וזה נורא מלחיץ כי קשה לנשום. זה הקטע עם גז מדמיע, זה בעיקר מלחיץ. אז אל תילחצו, פשוט תרוצו משם ואל תדאגו - זה לא הורג.
"אני הולך להיות בעיקר מקדימה עם המצלמה אבל אתם, הממ... נראה לי הכי טוב שתהיו שמה מאחורה או על הגבעה. הבלגאן בדרך כלל לא מגיע עד לשם ושם תוכלו להיות מאחורה ולא יקרה לכם כלום. אם תרצו לקחת חלק או להתקרב יותר תוכלו לעשות את זה משמה."
"לא מלחיץ אותך הגז?" שאלתי. "בשביל זה הבאתי את זה", ענה חיים ושלף מסיכת אב"כ מתיק הצד שלו. "אהה, משהו אחרון. חשוב מאוד. אם מגיע הבואש - תברחו. זה באמת לא נעים."
אנטי נורמליזציה
נכנסנו לבית של אבו-חמזי כדי להעביר את הזמן עד שתתחיל ההפגנה. האירוח היה חם ונהדר, כולם הכירו אחד את השני כבר ממזמן ובין זיתים טעימים וחומוס ביתי התנהלה שיחה בעברית, אנגלית וערבית. אבו-חמזי עצמו דיבר עברית מצוינת. "לכאן", אמר לנו חיים לפני שנכנסנו, "אתם יכולים להגיע אם יש בלגאן. זה בית בטוח וכאן ישמרו עליכם אם צריך. תזכרו איך להגיע לכאן אם משהו משתבש ואבו-חמזי ישמור עליכם." תהיתי איך יוכל אבו-חמזי לשמור עלינו מהצבא, או שמא לא מהצבא הוא אמור לשמור עלינו?
אבו-חמזי בדיוק סיפר איך לפני חודש הבן שלו חטף מהבואש ואיך צריך היה לשרוף את הבגדים שלו ולתת לו חדר מחוץ לבית כי הריח היה יותר מידי כשפתאום נפתחה הדלת וכולם החלו לצאת החוצה. בחוץ נשמעו מגפונים צועקים סיסמאות שצלילם היה מוכר לי מהטלוויזיה - "בדם ואש נפדה את פלסטין" ועוד משפטים שלא הכרתי אבל בכל הניגונים המוכרים. קולה של ליהי החל לרטוט מהתרגשות במה שהזכיר לי את איך שחבריי ואני נשמענו בזמן קונדס שובבי בתיכון. "זה עושה לה את זה", חשבתי, וחשמל ההתרגשות שרטט בכל תפס גם אותי. פרץ אדרנלין בסגנון "יאללה מכות" או מלחמת חבורות בשכונה החל לדגדג בי. בחוץ התגודדו כמאה ומשהו איש, בעיקר צעירים וילדים. הילדים התרוצצו בהיקף עם הרוגטקות שלהם, או "וִוינְשוֹפִים", מקרינים מיומנות ומקצוענות, וביניהם גם ילד אחד מבוגר יותר עם שיער ג'ינג'י. כשהוא פנה לכיווני ראיתי שיש לו תסמונת דאון. כל זה בטח מאוד כיפי בשבילם, חשבתי, תחושת הרצינות, להט הקרב, הסיפוק הממכר של עשיית משהו בעל משמעות. איך יזכרו הילדים את ההפגנות האלה, מה הן עושות להם?
דמיינתי את חיי כצעיר כאן בכפר, מתוסכל ומיואש כמיעוט משולל זכויות שנלחם על אורח חייו ואדמתו, לכוד בסבך של אינטרסים שמקיפים את כל הפלנטה ברשת הרמטית שנועלת אותי לחיים של אומללות. מחאה היא כל מה שיש לי... כל יום שישי אני עולה אל המקום שם קבורה התקווה ועושה את כל מה שאני יכול לעשות - קצת רעש אולי. לחברים הצדיקים שבאים לעודד אותי מהעולם היפה יש לזה שם מגניב באנגלית: "defiance".
הלהקה הזועמת באופן רוטיני החלה יורדת מהכפר אל הכביש ואנחנו מאחוריה. מקדימה הסתערו הילדים עם הרוגטקות שלהם מלווים בצלמים הרבים, ביניהם גם חיים.
"איזו תמיכה אתם מקבלים מהרשות במאבק שלכם?" שאלתי את אבו-חמזי. "לא הרבה", הוא ענה, "לא הרבה בכלל. את המאבק אנחנו מנהלים בעצמנו, דרך הקואליציה של הכפרים".
- "למה הרשות לא עוזרת לכם?"
- "כי היא לא באמת רוצה את המאבק הזה. מבחינתם עצם העובדה שאנחנו משתפים פעולה עם ישראלים ועם הארגונים הישראליים במאבק זה בעיה."
- "בעיה?"
- "כן, בוודאי. הם אומרים שזה שאנחנו עובדים עם הישראלים זה רק מאפשר לסכסוך להימשך כי זה נותן לישראלים, איך אומרים, לכבס את המצפון? יענו הנה אנחנו בסדר. יענו אין פה מלחמה ויענו אנחנו לא רעים, הנה אנחנו בסדר אנחנו עוזרים להם. ברשות קוראים לזה "אנטי-נורמליזציה" והם לוחצים שנפסיק לעבוד עם הישראלים."
קולו הרגוע והעצוב הפנט אותי. העברית העמוקה והמסתלסלת שלו חדרה דרך עיניו הכחולות והרכות ישר אל תוך ליבי.
- "ואתה לא מסכים עם זה"
- "לא, מה פתאום. יום אחד הסכסוך הזה ייגמר ואז נצטרך לחיות פה אחד עם השני. כולנו בני אדם, אסור לשכוח את זה. הנה אנחנו נפגשים ואנחנו מדברים ואני ואתה עושים שלום, לא ככה? אם יבואו פה עוד אנשים כמוך ואם נדבר אולי יום אחד יהיה שלום. אולי..."
יאללה בלגאן
כשהגענו אל תחנת הדלק ההכנות למטה כבר היו בעיצומן - הילדים והצעירים ארגנו מערום מרשים של אבנים על הכביש וגררו פח גדול והשכיבו אותו במרכז הכביש. "בשביל מה זה?" שאלתי את אבו-חמזי והוא ענה "בשביל לעצור את הבואש". במרחק כבר נשמעו יריות של כדורי גומי וראיתי כמה עננות של גז מדמיע מיתמרות מעבר לגבעה.
אלעד המשיך לדבר עם אבו חמזי על הסכסוך, מנסה להבין או לרדת לסוף מחשבתם של הפלסטינים. גם ממרחק של שלושים מטר יכולתי לשמוע את תסכולו. לידי הלכו לא מעט צעירים זרים, כמעט כולם אירופאים, עטופים בכאפיות ושערם חצי מגולח. בין לבין הבחנתי גם באיזו ישראלית, מישהי עם חולצה עליה רשום מלפנים "עזה חביבתי" ומאחור "ארגון נשים ל..." משהו. מסתבר שאחוז הזרים בהפגנות האלה נע בין עשרים לארבעים, לא מעט בכלל, ואני רציתי מאוד לפתוח בשיחה איתם, במיוחד עם ההיא הגבוהה עם העיניים ה... לפתע שמעתי צרחות וכמה עשרות אנשים הופיעו ממעבר לעיקול הכביש בריצת אמוק חזרה לכיווננו.
התחלתי לרוץ אחורה גם אני וצרחתי לאלעד לברוח. הבטתי אחורה בדיוק כשהופיעה המשאית הלבנה המשונה ההיא מהחניון. "זה הבואש! תברחו!", "!oh no! it's the skunk! they're bringing him here" ומתוך המתקן שמעל המשאית יצא סילון מים שהתיז ופגע באחד הצעירים. אלו שחלפו את המחסום המאולתר העזו להאט, להסתובב ולהטיל כמה אבנים לעברו של הבואש אבל הצבא התקין ברזל של מפלסת בקדמתו והוא פילח דרך המחסום כאילו היה עננת זבובים. הסילון השתולל לכל הכיוונים ויכולתי להריח את הצחנה מנשבת עם הרוח העולה במדרון. רציתי להקיא.
WEST BANK STORY
ברחנו דרך רחוב בשולי הכפר אל עבר הגבעה המשקיפה על המחזה מדרום. ממזרח לנו יכולנו לראות את המעיין ומצפון לנו את צלע הגבעה של הכפר ועליו את הכביש לאורכו התנהל הקרב השבועי, בדיוק כמו שחיים תיאר. יכולתי לראות שם גם את חיים, עם מסיכת הגז וווסט הצלמים, צמוד למיידי האבנים. והנה, בדיוק כמו שחיים תידרך, החיילים עלו מהצד הזה של הגבעה אל הבית ההוא, ההפגנה התפזרה לכיוון ההוא ומיידי האבנים נערכו שמה. וכמו שחיים אמר הצבא ירה גז מדמיע גם לכיוון שלנו אבל הקניסטרים לא הצליחו לטפס עד אלינו וצנחו בואדי מתחת. אבל בשונה ממה שחיים אמר הבואש לא נעצר כדי לתת לחיילים להיכנס לכפר אלא המשיך פנימה בכל הכוח וריסס את תכולתו על קירות הבתים ואפילו דרך החלונות ולתוך הבתים, נעצר רק בצומת של תחנת הדלק ולמעשה מנתק את הכפר לשתיים, מונע מההפגנה להתארגן חזרה.
"טוב, אתם באים אל החרוב?" שאל מישהו באנגלית וכולם ירדו לכיוון השני של הגבעה, זה הצופה אל המעיין, שם ניצב חרוב ענק בראש המדרון. התיישבנו בצל והבטנו רחוק אל העמק למטה שם ראינו משאית "ספארי" ממוגנת ושישה חיילים פרושים בשדה הקצור שלפני המעיין - מכוונים אלינו נשקים. "אנחנו מחוץ לטווח שלהם", אמר מישהו. ומישהי אחרת ציינה שיש להם התקנים של כדורי גומי על הנשק. אל החניון של המעיין נכנס בדיוק רכב פרטי עם לוחיות צהובות והחנה לצד הספארי. יצאה ממנו משפחה עם כמה שקיות וצידנית ועלתה אל המעיין. פיקניק.
לכל האנשים שהגיעו אל החרוב היה ברור שמכאן לא תהיה ירידה אל המעיין ישירות אל בין הכוונות של החיילים, אז כולם ישבו בנחת בצל ופיטפטו. אני תפסתי שיחה קלילה עם בחור קנדי בשם אארון זכארי, או בעברית - אהרון זכריה. "יו ג'ואיש?" שאלתי.
- "לא, אבל כולם פה שואלים אותי את זה..." הוא ענה באנגלית. הוא סטודנט באוניברסיטה בקנדה ונוצרי אדוק שהפסיק את הלימודים כדי להתנדב דרך ארגון עזרה הדדית נוצרי בבית לחם וגר שם כבר קרוב לשלושה חודשים אצל משפחה מקומית ונהנה מכל רגע. על זרועותיו ראיתי שני קעקועים גדולים מאוד וכשהסתכלתי מקרוב ראיתי שאחד מהם בעברית ואחד מהם בערבית. "מה רשום כאן?"
- "פה רשום שאלום", הוא ענה במבטאו האנגלי, "ופה רשום סאלאם. שלום ושלום."
- "למה עשית את הקעקועים האלה?"
- "כדי להזכיר לעצמי את מה שקורה כאן, ומה המטרה. זה מדהים, אתה יודע, זה גם מאוד עוזר להפיץ את הוורד על מה שקורה כאן. סְיֶי, כשאני בקנדה, אז כל כך הרבה אנשים שואלים אותי על זה ואז אני מסביר להם. זה מדהים, זה מפיג כל כך הרבה שנאה. נגיד, שואלים אותי למה רשום לי בערבית על היד ואני אומר להם שזה המילה שלום בערבית ומסביר להם ואז הם כאילו אומרים לי "ואוו, לא ידענו שהם לא כולם טרוריסטים ושונאים את המערב וכאלה". איטס אמייזינג. ופה בפלסטין אנשים רואים את זה והם יודעים שאני פה בשביל לעשות שלום, שאני פה כדי כאילו לא בשביל לעשות מֶס. טו דה קונטרארי."
השיחה המשיכה והעמיקה מהר מאוד יחסית לזמן בו שוחחנו. היה לנו "חיבור טוב", אפשר לומר. אבל לא יכולתי שלא להיות מבולבל מהסיפוק הרוחני והאידאולוגי העצום שאהרון שואב מהעיסוק בסכסוך הזה, סכסוך שאין לא שום צד או חלק בו. חשבתי להשוות אותו אולי לישראלי שמקעקע את ידיו בטמילית, נניח, ומקדיש את חייו לפתרון הסכסוך בין המורדים הטמילים לרוב הסינהלי בסרי-לנקה. מעט תלוש, הייתי אומר... אבל יש משהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמושך את עיני כל העולם ושובה אותם בלפיתה כמעט מיתית, שואב צעירים כמו אהרון לחיות אותו עד הסוף ברצינות כמעט כפייתית. למה?
אלימות מדודה
עלינו חזרה למעלה כדי לנסות לראות מה קורה בצד הכפר של הגבעה. למעלה מצאתי שני צעירים מאוד-מאוד ג'ינג'ים עטופים בכאפיות פלסטיניות. גם לבחורה הזו הייתה רקה מגולחת. מה הקטע? "וור אר יו פרום?" שאלתי. "סקוטלנד" ענה לי מבטא מהסרטים, "אוניברסיטת אדינבורו", מוסד אותו הכרתי לשמצה בשנאתו לישראל. מגיעים לכאן אנשים מכל רחבי המערב, ממש ענף חדש של תיירות: "תיירות מצפון"...
- "אנד יו?"
- "או, איים פרום היר" עניתי במבטא חלק במכוון, אבל בטון מעט מתנצל.
- "או ואוו. גוד פור יו". הם ענו וסביבנו התפתחה שיחה ערה על ההפגנה ועל הסכסוך ומאיפה כל אחד מגיע ומה כל אחד עושה בשביל המאמץ הפלסטיני, כשברקע נשמעות יריות כדורי הגומי. כולם רגועים.
- "אתם יודעים", אמר אלעד, "אני מרחם על החיילים." מבטי כולם הופנו אליו. "גם הם קורבנות כאן."
- "איך הם קורבנות כאן?!"
- "הם סך הכל ילדים. הם צעירים, הם לא רוצים את כל הבלגאן הזה."
- "מסכנים?! אבל הם אלה עם הנשק, להם יש את כל הכוח. הם אלה שמשתמשים באלימות כדי..."
- "אני בטוח שהם לא רוצים לפגוע באף אחד. הם לכודים בסיטואציה הזאת בדיוק כמו הנערים מהכפר, אולי אפילו יותר, כי הם לא רוצים להיות פה בכלל. וחוצמזה, אתם יודעים שעכשיו יום שישי, נכון? אז הם היו אמורים לצאת הביתה לסוף שבוע ואם הם פה זה אומר שהם נשארים לשבת בבסיס."
הצלילים השונים שהופקו מהנוכחים רישרשו את שאט הנפש של הנוכחים מעצם המחשבה של אלעד. חיילים? קורבנות!? מה פתאום. "אתם יודעים שהצבא בישראל זה גיוס חובה, נכון?" שאלתי, ומבטם האטום ענה על שאלתי. "אתם יודעים שכנראה שיש כאן חיילים שההורים שלהם מתנגדים לנוכחות בשטחים ושיש כאן חיילים שכנראה מפגינים כשהם לא על מדים, נכון?" שוב, שתיקה נבוכה. התחלתי להסביר לכל הצעירים האירופים קצת על החיבור המשונה בין הצבא לחברה בישראל כשלפתע נשמעו צעקות "שבאב! שבאב!" ואני קלטתי בזוית העין שמאחורינו, על ראש הגבעה, הופיע חייל שעל קסדתו מצנפת. לפני שהבנתי מה קורה הוא התחיל לירות עלינו ואני זינקתי מהטרסה למטה במהירות שלא ידעתי שהייתה בי ורצתי בזיגזגים שפופים לכיוון הרחוב הצמוד, חש את פעימות ליבי מכות בצוואר עם תחושה של שריפה בריאות. רק כשהגעתי אל סלון של בית אליו רצו כולם כדי להתחבא הבנתי שקפצתי למטה בדיוק בזמן כי כדור שרק ממש מעל לראשי, מפספס אותי בדיוק בעשרה סנטימטרים. אם לא הייתי קופץ הוא היה פוגע לי בראש... אני מניח שהם היו כדורי גומי...
בסלון הבית שאליו נהרו כחצי מהקהל של ראש הגבעה הבנתי למה ההפגנות האלה מושכות זן מיוחד של תיירים - ואוו זה היה מחשמל, האדרנלין! באותו רגע הבנתי את תחושת הסיפוק- כאן משתתפים במאבק אמיתי! ויש אקשן, ואוו איזה אקשן. בדיוק במינון שבין המעניין והמרגש אבל לא מסוכן מידי, כי הרי הצבא הישראלי לא הורג, וישראל מדינת חוק, ואנחנו אזרחים מאירופה... לא חשבתי בכלל על מה היה קורה אילו הכדור היה פוגע לי בראש. רציתי עוד!
תיירי המצפון
לאחר כמה דקות של רגיעה יצאתי בזהירות מהבית חזרה אל ראש הגבעה. היו שם כמה פלסטינים והחייל שביצע את האיגוף הנועז והמזהיר אל עורף האויב לא נראה בסביבה. חברתי לאלעד שברח חזרה אל החרוב. "אני לא מאמין!" הוא אמר שוב ושוב. "הוא אשכרה ירה עלינו. הוא אשכרה ירה עלינו. ולא עשינו כלום! לא איימנו עליו ולא כלום! אני לא מאמין..." חזרנו יחד עם כולם אל תחנת הדלק, מריחים בדרך את צחנת הבואש שדבקה באספלט. כבר הגיעה השעה לסיום והקרב נדד חזרה אל גבעת הכביש. כן, מסתבר שיש גם שעת התחלה וגם שעת סיום להפגנה המתוזמרת הזו וכולם מכירים את השעות, במיוחד הצבא. ישבנו בתחנת הדלק עם מיץ מנגו מצוין מיובא מירדן וארטיקים של שטראוס ושמענו סיפורים מאלו שלחמו בחזית בין כדורי הגומי השורקים והקניסטרים של הגז המדמיע ואז הבנתי עד כמה שגרתית ההפגנה הזו. "הפעם הם נכנסו חזק עם הבואש", הייתה האבחנה המרכזית. "כן, אבל הם לא עלו לכפר הפעם." זרקה אישה ישראלית מבוגרת כבת שישים. "לא, אבל לא תאמיני. אחד החיילים הגיע עד הגבעה שמעל והתחיל לירות". ובעוד האנשים מחליפים חוויות וכוחות השתוממתי מכמה מדודה האלימות באירוע הזה, מכמה שליטה ואיפוק מפעילים הצדדים על האלימות שהם מפגינים כאן ואיך לטובת שני הצדדים ההפגנה האלימה הזו מתוסרטת וצפויה לחלוטין. בלי הפתעות מלחיצות. סקאלה מדודה ונשלטת של הסלמה.
זרקתי על זה הערה למישהו מהישראלים והוא אמר שזה בגלל הזרים, שבגלל הזרים צה"ל נזהר הרבה יותר באלימות שלו.
"מה?! הם לקחו אותו?!" הרבה קולות נדהמים החלו עולים לפתע בקהל של תחנת הדלק. שאלתי בריטית אחת והיא אמרה לי שהחיילים הגיעו ועצרו את אחד הגרמנים. "אני לא מאמינה. באסטרדס. זה ממש סתם, הוא אפילו לא היה בהפגנה."
- "למה את מתכוונת?"
- "הוא אפילו לא היה בהפגנה. פשוט ישבנו בחוץ בבית של מישהו שאנחנו מכירים. הם באו, ביקשו לראות דרכון והוא הביא להם ואז הם אמרו לו לקום. הוא אפילו לא דיבר אליהם לא יפה, הוא הבנאדם הכי עדין שאני מכירה. אז הם אמרו לו שהוא עצור והוא ביקש לדעת על מה ואז הם אמרו לו שהוא חצוף והם תפסו אותו חזק איזה ארבעה חיילים ביחד ולקחו אותו לג'יפ שלהם בכוח. אני לא מאמינה."
- "אל תדאגי", אמר לה אלעד, "לא יקרה לו כלום. את יכולה לסמוך עליהם שהם לא יפגעו בו".
- "זה ממש לא לעניין. סונס אוף ביצ'ס, הוא לא עשה להם כלום, הוא אפילו לא היה בהפגנה." האמנם? חשבתי לעצמי. הרי מצידם של החיילים ברור מאוד שהגרמני כן היה בהפגנה. אבל למה הם החליטו לעצור אותו? "זה קורה בדרך כלל שעוצרים זרים?" שאלתי. "לא", ענו לי. "זה לא קורה אף פעם." מעניין...
מה באמת היה עולה בגורל ההפגנות האלה ללא הנוכחות של הזרים, האם הן היו נמשכות? האם הן היו הופכות לקטלניות הרבה יותר? כמה "מוסרי" היה הצבא שלנו לולא המצלמות ותיירי המצפון הרבים? ומצד שני, האם להפגנות האלה היו את המוטיבציה או התקווה להמשיך ללא התמיכה המוראלית של עשרות צעירים אנרגטיים וצעירות יפות שמגיעים פעם אחר פעם?
נמשכתי לשיחה עם צעירה בריטית יפייפיה בשם ויויאן, לבושה בהקפדה באופנה הייחודית של האנרכיסטים - הצעיף דמוי הכאפיה, הנעליים המרופטות, הז'קט הגברי, הסקיני ג'ינס והתספורת המוזרה. כל כולה זעם עצור ושנאה יוקדת, אקטיביסטית מושבעת למהדרין. משהו בלהט שלה הקסים אותי לחלוטין... הייתי מאוהב. אבל כשהיא הבינה שאני ישראלי קשה היה לה להמשיך את השיחה. המבט שלה החל נודד הצידה וחוסר הנחת הלך ויצא משליטתה. עכשיו משום-מה החלו כולם לקום ולצעוד מתחנת הדלק מטה לכיוון המחסום שבכניסה לכפר והיא ניצלה את ההזדמנות כדי להחליף שיחה ועברה לדבר עם אחד הגרמנים.
כולם כבר התעייפו ורוח הקרב נרגעה מעט אז אני ואלעד עלינו על צלע גבעת הקרב בין הקניסטרים של הגז המדמיע ומאחורי מיידי האבנים והבטנו על תמונה כמו לקוחה מסרט מלחמה- צעירים רעולי פנים מיידים אבנים על רקע ענני גז מיתמרים כשמולם ג'יפים צבאיים וחיילים אדישים. כמה פעמים ראינו את המחזה הזה בטלוויזיה? חמקנו בזריזות אל בין הבתים, מידי פעם שומעים ירייה לכיווננו.
לא להיכנס בהם עד הסוף
חצינו שוב את האוכף המפריד בין הכפר לחורש שסביב לאזור התעשייה, מקפידים תמיד להישאר מתחת לקו הראייה של החפ"ק של הכוח הצה"לי שתצפת משם על הקרב. אם הם היו רואים אותנו היינו מסתבכים כהוגן.
לבסוף חזרנו אל האוטו שבצד השני של ה"גבול". הדלקנו את המזגן, שמנו גלגל"צ והבטנו מולנו אל עורפו של החפ"ק שחנה מצדו הנגדי של החניון. אלעד לבש חיוך משועשע. "בוא נלך נדבר איתם", הוא אמר והוריד את ההנד-ברקס.
חנינו כמה מטרים מאחורי ג'יפ הסופה של המג"ד. מסביב היו עוד כארבעה רכבים שונים של כוחות שונים כולל כמה ג'יפים של מג"ב, משאית ספארי ממוגנת, הבואש וכעשרים חיילים בדרגות שונות. בתא הנוסעים של ג'יפ המג"ד ישב חייל עייף ומשועמם צמוד לאוזנייה של המ"ק ולצידו שקית פתוחה של במבה.
"מה העניינים?" שאלתי אותו.
- "אהה, סבבה. מה המצב?"
- "יש אקשן?" שאלתי.
- "להה, שטויות. ההפס"דים של הסופ"ש, זה הכל. בקטנה."
- "מה תפקידך בכוח?"
- "אני? אני הקשר-מג"ד"
- "פשש התקמבנת..."
- "כן... ת"ש. זה סבבה." נעליים אדומות, ראיתי. אבל הוא לא צנף...
- "אתה נחלוואי במקור?"
- "כן..." הוא ענה בנונשלנט ואני הבחנתי שהקליק הראשוני נוצר וזכיתי לאמונו. "איזה גדוד?" הוספתי כדי לסגור את הפיצוח ומכאן ואילך השיחה התנהלה בפתיחות מלאה.
- "אז תגיד", חקרתי, "יש איזה מדיניות כאן של השימוש בכוח? איזה משהו מסודר, נגיד?" (כמו לא לירות בהפתעה לכיוון הראש של מפגינים לא מאיימים מטווח קצר).
- "לה... אין משהו. אנחנו פשוט מנסים לא להיכנס בהם עד הסוף" הוא ענה ואני תהיתי מי היה הראשון לנסח את המדיניות הזו ככה. "בהתחלה אנחנו מזהירים אותם שההפגנה לא חוקית ומבקשים מהם להתפזר ואז הם מתחילים לזרוק אבנים ואז אנחנו מקבלים אישור לירות כדורי גומי. ככה כל פעם."
- "ומה אתה חושב על ההפגנה, יש לך דעה?"
- "אני? צצצ...", הוא הניד את ראשו בעייפות, "לא יודע..." ניכר היה שהשאלה שלי מעיקה עליו. מבטי נדד לכיוון הבואש שחנה בצמוד והחלפתי נושא בזריזות.
- "וואי תגיד, מי הנהג של הבואש? הוא בטח מה-זה מבסוט".
- "וואי כן.. זה התפקיד הכי שווה כאן. כולם נלחמים בשבילו אבל רק לנגדים וכאלה נותנים בכלל לעשות את זה... חחח יש כאלה שאשכרה נשארים סופ"ש בשבילו." לא יאומן.
איחלנו לחייל "שבת שלום" ונסענו. התחנה הבאה - המעיין.
במעיין
יצאנו מהאוטו עם שקית האוכל ועלינו במדרגות מהחנייה שליד הספארי אל מעיין המריבה. חלצנו סנדלים וטבלנו רגליים, מביטים מולנו במעלה ההר איפה שעדיין רואים מפגינים יושבים מתחת לחרוב והצידה כחצי קילומטר מהיכן שהגיעו קולות הנקישה הרחוקים של הירי וצעקות המגפונים. באיזו קלות חצינו מצד אחד של הקרב לצד השני, איזו מין אשלייה משוגעת מאפשרת לאנשים להחליף בין זיהוי אויב וזיהוי אוהב בקלות כה בלתי נסבלת? עם אותו פרצוף ואותם בגדים, בצד אחד של המחסום היינו במחנה הפלסטיני ובצד השני היינו במחנה הישראלי. ולאף אחד לא היה ספק שאנחנו בצד שלו...
מולנו שכבה לה בכתם שמש על שפת הבריכה צעירה ישראלית משגעת בביקיני שחור ושיזוף מושלם, משקפי שמש של מעצבים על עיניה וראשה על ירכו של צעיר לבוש מכנס מפוספס וחולצת כפתורים של קסטרו, ראשו שמוט אחורנית בבהייה בשמיים דרך משקפי שמש יקרות ורגליו מתנענעות במים הקרירים. צ'יל אאוט.
- "מאיפה אתם?" שאלנו.
- "מראשון."
- "אתם מכירים מה שהולך כאן ליד?"
- "מה?"
- "ההפגנה... אתם לא שומעים את היריות?"
- "אהה..." ענה הצעיר ושמט שוב את ראשו אחורנית אל השמש, חברתו מנערת את גופה ומתרווחת על הבטון, שדיה מקפצים מעט ומנתקים לכולנו את חוט המחשבה באחת. למי אכפת מההפגנה עכשיו?
בדרך חזרה לכיוון מודיעין, במכונית הממוזגת, רשמתי לעצמי את כל השאלות שלא שאלתי את עצמי על מה שקורה כאן.
קריאה נוספת:
נכנסנו לכפר ערבי שבכניסה לו היה רשום "ZONE A" והגרון שלי מיד התכווץ. עכשיו אנחנו רשמית עוברים על החוק, ידעתי, אבל לא מהחוק הישראלי פחדתי. כבישים מתפתלים בין כרמי זיתים וטרסות, בתים ישנים ומוזנחים בתפזורת כפרית מקסימה. זקן מוליך חמור עייף בהצלפות מקל וילדים לבושים רע רצים ליד הכביש. חיים נסע במהירות של כביש מהיר ורק מהמאמץ להישאר צמודים אליו כמעט התנגשנו עם שני רכבים מהתנועה הנגדית. אלעד לא היה מרוצה.
פתאום נעצרנו בכביש יפה העולה מואדי מיוער ותלול. ערבי זקן בחולצה מכופתרת ירד בשביל וזרק לחיים הערה. חיים פרסס, נעצר לידינו ואני זכיתי לראות בפעם הראשונה את הנוסעות שאיתו. "הוא אומר שהצבא הקים שמה מחסום. אי אפשר להגיע לנבי סאלח מכאן. נצטרך לחזור ולהיכנס מהצד הישראלי". הזקן חלף לידינו עכשיו עם חיוך אוהד ונופף לשלום לכולנו. "אוהבים אותנו כאן", אמר אלעד בנימה חצי שואלת חצי מודאגת. אם אפשר היה להגיע דרך הצד הישראלי אז למה חיים העדיף להגיע מכאן?
שבנו בנסיעה משוגעת דרך סמטאות הכפרים בין הטרסות ואחרי כמה שיפשופי פגוש וצפירות חלפנו חזרה על פני שלט הכניסה לשטח A באנחת רווחה. לאחר עוד כמה דקות של נסיעה פנה חיים שמאלה אל המחסנים שמול חלמיש והחנה את האוטו. יצאנו מהמכוניות. "או! תראו. הם כבר כאן. הם מקדימים היום." אמר והצביע אל משאית לבנה משונה וכמה ג'יפים צה"ליים שחנו מצידו השני של המגרש הרחב. "בואו ניכנס ליער לפני שהם יראו אותנו".
לקחנו מצלמות, כאפיות וקצת מים ויצאנו אל היער שמעל למחסן במעלה הגבעה. עם חיים הגיעו ענבל, ליהי ונועה, כולן מנוסות, מפולפלות ומתודרכות היטב על המשימה, לבושות לקרב בנעליים גבוהות וחולצות הולמות. על החולצה של נועה היה רשום "זוכרים את הרוגי המשט", על החולצה של ליהי משהו בערבית. חצינו את הטרשים במורד הגבעה ומתחת לקו הראייה של אזור התעשייה חלמיש חצינו את האוכף אל בין הבתים של הכפר נבי סאלח.
הכפר נבי סאלח הוא עוד אחד מאותם מוקדים קבועים של "הפרות סדר", או כמו שהחיילים קוראים להם "הָפְסַ"דִים". במרכז המחלוקת כאן עומדת הגישה למעיין שבערוץ שבין הכפר להתנחלות חלמיש, מעיין אותו הפקיעו המתנחלים מידי תושבי הכפר והם מונעים מהם את הגישה אליו. בכל שישי יוצאת תהלוכה של פעילים מהכפר לכיוון המעיין במטרה להגיע אליו ובכל שישי מגיע הצבא כדי למנוע מהם, בריטואל שבועי קבוע שמוכר בכל רחבי הגדה, דוגמתו המובהקת היא ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין.
"אתן זוכרות איך הגענו פעם שעברה?" שאל חיים וליהי המשיכה להוביל אותנו. חוצים גדרות וחולפים בחצרות המשכנו במעלה הגבעה אל לב הכפר, מידי פעם נפגשים בברכת שלום חמה מאחד מיושבי הבתים. הכפר היה שקט מאוד, כמעט נטוש. העוני היה ניכר בכל, אבל לא הייתה הזנחה. קירות סדוקים, צבע דהוי ולבנים חשופות העידו על קשייהם של התושבים לגרד פרנסה כדי לטפל בבתים. דברים קטנים, חשבתי לעצמי, כמו זה שאין כמעט פחי זבל בכפר, כמו זה שאין עמודי תאורה. רואים שכל משפחה סוללת לעצמה את הכביש. הדברים הקטנים לא משקרים והם מספרים את הפרטים העגומים של כפר שתקוע על אי פוליטי, סביבו הים הסוער של כל מה שדפוק במזרח התיכון.
 |
| ענבי זעם |
- "מה את חושבת על מה שארי שביט כתב השבוע (יום הנכבה)?" שאלתי את נועה. "ארי שביט?!? אויש הציוני הבזוי הזה. איכס."
- "אבל הוא נחשב שמאלני במפה..." ניסיתי.
- "מה פתאום שמאלני, זה ציוני ממש. מהסוג הכי גרוע שיש."
- "אוקיי בסדר אבל מה לגבי מה שהוא אומר?"
- "נו מה הוא אומר?"
- "לגבי יום הנכבה. הוא אומר שזה שהפלסטינים בחרו לציין את יום הנכבה דווקא בתאריך של יום העצמאות מראה מה האג'נדה שלהם. כי הרי הם יכלו לציין את התאריך ב... נגיד, יום הטבח בדיר-יאסין. אבל זה שזה ביום העצמאות מראה שמבחינתם עצם קיום המדינה היהודית זה האסון, לא הגירוש או הכיבוש. וזה גם גורם לזה שאף אחד לא יכול להיות גם ישראלי וגם לציין את הנכבה, כי זה או זה או זה. ציון הנכבה מכריח ציונים לזנוח את הפרויקט הציוני."
- "מצוין! בדיוק. הפרויקט הציוני הוא אסון וצריך להשמיד אותו. זה בדיוק הכוונה."
- "רגע, אבל אם את מרגישה ככה אז למה את חיה פה, בתל אביב?"
- "כדי לעזור לפרק אותו."
- "לא, רגע, אני לא מסכימה עם זה." התפרצה ענבל, מנסה מעט לשכך את עוצמת המסר של נועה מתוך הבנה ברורה של האנטגוניזם שהוא עלול לעורר בי. "הפרויקט הציוני הוא לא אסון. הוא נולד בחטא, והוא פשע אבל אני לא חושבת שכולו רע. אני חושבת שמה שהוא עושה זה רשע אבל אפשר לעשות שינוי."
- "מה פתאום. זה חייב להיגמר." ענתה נועה בנחרצות ואני הגברתי את צעדיי במעלה המדרון. אלעד ואני החלפנו מבטים משתוממים, לא מאמינים.
תדריך לקרב, תסריט לקרב
חיים צריך היה לתדרך אותנו, אז בעוד הבנות המשיכו אל העץ שבמרכז הכפר כדי לפגוש את כל הזרים חיים לקח אותנו אל נקודה שצופה אל שדה הקרב כדי להסביר לנו כמה דברים. "אוקיי, אז הם יבואו מכאן - שמה למטה איפה שהכביש יוצא משם ואנחנו נבוא משם למעלה איפה שהתחנת דלק. בדרך כלל די בהתחלה הם יתחילו עם הקניסטרים של הגז אבל אלה לא עפים רחוק, אולי חמישים מטר, מאה מטר גג, תלוי בשיפוע. אז תלוי בכיוון של הרוח זה יכול לעוף אלינו או שזה יעוף אליהם. אז אנחנו מגיעים משם ואז בדרך כלל הם עולים בכביש ואז אנחנו נעלה לשם והם יתפצלו..." חיים המשיך לתאר את השתלשלות המערכה כאילו זה תסריט ידוע מראש ואני חשבתי לעצמי בזלזול כלא-מאמין שהוא בטח עושה מעצמו נביא או משהו. מאוחר יותר התבדיתי.
"הבאתם פדים אלכוהוליים כמו שאמרתי?" שאל חיים, "מצוין. אנ'לא יודע למה אבל זה הכי עוזר. אם במקרה נפל לידכם קניסטר או שהרוח מעיפה את זה אליכם תתרחקו כמה שיותר מהר ושימו את הפדים ככה על הפנים. זה עוזר מאוד, אבל תהיו מוכנים לזה שזה לא נעים בכלל. יצא לכם פעם לשאוף גז מדמיע? לא הפסדתם. זה חרא. מקיאים וזה וזה נורא מלחיץ כי קשה לנשום. זה הקטע עם גז מדמיע, זה בעיקר מלחיץ. אז אל תילחצו, פשוט תרוצו משם ואל תדאגו - זה לא הורג.
"אני הולך להיות בעיקר מקדימה עם המצלמה אבל אתם, הממ... נראה לי הכי טוב שתהיו שמה מאחורה או על הגבעה. הבלגאן בדרך כלל לא מגיע עד לשם ושם תוכלו להיות מאחורה ולא יקרה לכם כלום. אם תרצו לקחת חלק או להתקרב יותר תוכלו לעשות את זה משמה."
"לא מלחיץ אותך הגז?" שאלתי. "בשביל זה הבאתי את זה", ענה חיים ושלף מסיכת אב"כ מתיק הצד שלו. "אהה, משהו אחרון. חשוב מאוד. אם מגיע הבואש - תברחו. זה באמת לא נעים."
אנטי נורמליזציה
נכנסנו לבית של אבו-חמזי כדי להעביר את הזמן עד שתתחיל ההפגנה. האירוח היה חם ונהדר, כולם הכירו אחד את השני כבר ממזמן ובין זיתים טעימים וחומוס ביתי התנהלה שיחה בעברית, אנגלית וערבית. אבו-חמזי עצמו דיבר עברית מצוינת. "לכאן", אמר לנו חיים לפני שנכנסנו, "אתם יכולים להגיע אם יש בלגאן. זה בית בטוח וכאן ישמרו עליכם אם צריך. תזכרו איך להגיע לכאן אם משהו משתבש ואבו-חמזי ישמור עליכם." תהיתי איך יוכל אבו-חמזי לשמור עלינו מהצבא, או שמא לא מהצבא הוא אמור לשמור עלינו?
אבו-חמזי בדיוק סיפר איך לפני חודש הבן שלו חטף מהבואש ואיך צריך היה לשרוף את הבגדים שלו ולתת לו חדר מחוץ לבית כי הריח היה יותר מידי כשפתאום נפתחה הדלת וכולם החלו לצאת החוצה. בחוץ נשמעו מגפונים צועקים סיסמאות שצלילם היה מוכר לי מהטלוויזיה - "בדם ואש נפדה את פלסטין" ועוד משפטים שלא הכרתי אבל בכל הניגונים המוכרים. קולה של ליהי החל לרטוט מהתרגשות במה שהזכיר לי את איך שחבריי ואני נשמענו בזמן קונדס שובבי בתיכון. "זה עושה לה את זה", חשבתי, וחשמל ההתרגשות שרטט בכל תפס גם אותי. פרץ אדרנלין בסגנון "יאללה מכות" או מלחמת חבורות בשכונה החל לדגדג בי. בחוץ התגודדו כמאה ומשהו איש, בעיקר צעירים וילדים. הילדים התרוצצו בהיקף עם הרוגטקות שלהם, או "וִוינְשוֹפִים", מקרינים מיומנות ומקצוענות, וביניהם גם ילד אחד מבוגר יותר עם שיער ג'ינג'י. כשהוא פנה לכיווני ראיתי שיש לו תסמונת דאון. כל זה בטח מאוד כיפי בשבילם, חשבתי, תחושת הרצינות, להט הקרב, הסיפוק הממכר של עשיית משהו בעל משמעות. איך יזכרו הילדים את ההפגנות האלה, מה הן עושות להם?
דמיינתי את חיי כצעיר כאן בכפר, מתוסכל ומיואש כמיעוט משולל זכויות שנלחם על אורח חייו ואדמתו, לכוד בסבך של אינטרסים שמקיפים את כל הפלנטה ברשת הרמטית שנועלת אותי לחיים של אומללות. מחאה היא כל מה שיש לי... כל יום שישי אני עולה אל המקום שם קבורה התקווה ועושה את כל מה שאני יכול לעשות - קצת רעש אולי. לחברים הצדיקים שבאים לעודד אותי מהעולם היפה יש לזה שם מגניב באנגלית: "defiance".
הלהקה הזועמת באופן רוטיני החלה יורדת מהכפר אל הכביש ואנחנו מאחוריה. מקדימה הסתערו הילדים עם הרוגטקות שלהם מלווים בצלמים הרבים, ביניהם גם חיים.
"איזו תמיכה אתם מקבלים מהרשות במאבק שלכם?" שאלתי את אבו-חמזי. "לא הרבה", הוא ענה, "לא הרבה בכלל. את המאבק אנחנו מנהלים בעצמנו, דרך הקואליציה של הכפרים".
- "למה הרשות לא עוזרת לכם?"
- "כי היא לא באמת רוצה את המאבק הזה. מבחינתם עצם העובדה שאנחנו משתפים פעולה עם ישראלים ועם הארגונים הישראליים במאבק זה בעיה."
- "בעיה?"
- "כן, בוודאי. הם אומרים שזה שאנחנו עובדים עם הישראלים זה רק מאפשר לסכסוך להימשך כי זה נותן לישראלים, איך אומרים, לכבס את המצפון? יענו הנה אנחנו בסדר. יענו אין פה מלחמה ויענו אנחנו לא רעים, הנה אנחנו בסדר אנחנו עוזרים להם. ברשות קוראים לזה "אנטי-נורמליזציה" והם לוחצים שנפסיק לעבוד עם הישראלים."
קולו הרגוע והעצוב הפנט אותי. העברית העמוקה והמסתלסלת שלו חדרה דרך עיניו הכחולות והרכות ישר אל תוך ליבי.
- "ואתה לא מסכים עם זה"
- "לא, מה פתאום. יום אחד הסכסוך הזה ייגמר ואז נצטרך לחיות פה אחד עם השני. כולנו בני אדם, אסור לשכוח את זה. הנה אנחנו נפגשים ואנחנו מדברים ואני ואתה עושים שלום, לא ככה? אם יבואו פה עוד אנשים כמוך ואם נדבר אולי יום אחד יהיה שלום. אולי..."
יאללה בלגאן
כשהגענו אל תחנת הדלק ההכנות למטה כבר היו בעיצומן - הילדים והצעירים ארגנו מערום מרשים של אבנים על הכביש וגררו פח גדול והשכיבו אותו במרכז הכביש. "בשביל מה זה?" שאלתי את אבו-חמזי והוא ענה "בשביל לעצור את הבואש". במרחק כבר נשמעו יריות של כדורי גומי וראיתי כמה עננות של גז מדמיע מיתמרות מעבר לגבעה.
אלעד המשיך לדבר עם אבו חמזי על הסכסוך, מנסה להבין או לרדת לסוף מחשבתם של הפלסטינים. גם ממרחק של שלושים מטר יכולתי לשמוע את תסכולו. לידי הלכו לא מעט צעירים זרים, כמעט כולם אירופאים, עטופים בכאפיות ושערם חצי מגולח. בין לבין הבחנתי גם באיזו ישראלית, מישהי עם חולצה עליה רשום מלפנים "עזה חביבתי" ומאחור "ארגון נשים ל..." משהו. מסתבר שאחוז הזרים בהפגנות האלה נע בין עשרים לארבעים, לא מעט בכלל, ואני רציתי מאוד לפתוח בשיחה איתם, במיוחד עם ההיא הגבוהה עם העיניים ה... לפתע שמעתי צרחות וכמה עשרות אנשים הופיעו ממעבר לעיקול הכביש בריצת אמוק חזרה לכיווננו.
התחלתי לרוץ אחורה גם אני וצרחתי לאלעד לברוח. הבטתי אחורה בדיוק כשהופיעה המשאית הלבנה המשונה ההיא מהחניון. "זה הבואש! תברחו!", "!oh no! it's the skunk! they're bringing him here" ומתוך המתקן שמעל המשאית יצא סילון מים שהתיז ופגע באחד הצעירים. אלו שחלפו את המחסום המאולתר העזו להאט, להסתובב ולהטיל כמה אבנים לעברו של הבואש אבל הצבא התקין ברזל של מפלסת בקדמתו והוא פילח דרך המחסום כאילו היה עננת זבובים. הסילון השתולל לכל הכיוונים ויכולתי להריח את הצחנה מנשבת עם הרוח העולה במדרון. רציתי להקיא.
 |
| המחסום המאולתר. ברקע: היישוב חלמיש |
 |
| הבואש בפעולה |
ברחנו דרך רחוב בשולי הכפר אל עבר הגבעה המשקיפה על המחזה מדרום. ממזרח לנו יכולנו לראות את המעיין ומצפון לנו את צלע הגבעה של הכפר ועליו את הכביש לאורכו התנהל הקרב השבועי, בדיוק כמו שחיים תיאר. יכולתי לראות שם גם את חיים, עם מסיכת הגז וווסט הצלמים, צמוד למיידי האבנים. והנה, בדיוק כמו שחיים תידרך, החיילים עלו מהצד הזה של הגבעה אל הבית ההוא, ההפגנה התפזרה לכיוון ההוא ומיידי האבנים נערכו שמה. וכמו שחיים אמר הצבא ירה גז מדמיע גם לכיוון שלנו אבל הקניסטרים לא הצליחו לטפס עד אלינו וצנחו בואדי מתחת. אבל בשונה ממה שחיים אמר הבואש לא נעצר כדי לתת לחיילים להיכנס לכפר אלא המשיך פנימה בכל הכוח וריסס את תכולתו על קירות הבתים ואפילו דרך החלונות ולתוך הבתים, נעצר רק בצומת של תחנת הדלק ולמעשה מנתק את הכפר לשתיים, מונע מההפגנה להתארגן חזרה.
 |
| מעיין המריבה - מבט מהחרוב |
לכל האנשים שהגיעו אל החרוב היה ברור שמכאן לא תהיה ירידה אל המעיין ישירות אל בין הכוונות של החיילים, אז כולם ישבו בנחת בצל ופיטפטו. אני תפסתי שיחה קלילה עם בחור קנדי בשם אארון זכארי, או בעברית - אהרון זכריה. "יו ג'ואיש?" שאלתי.
- "לא, אבל כולם פה שואלים אותי את זה..." הוא ענה באנגלית. הוא סטודנט באוניברסיטה בקנדה ונוצרי אדוק שהפסיק את הלימודים כדי להתנדב דרך ארגון עזרה הדדית נוצרי בבית לחם וגר שם כבר קרוב לשלושה חודשים אצל משפחה מקומית ונהנה מכל רגע. על זרועותיו ראיתי שני קעקועים גדולים מאוד וכשהסתכלתי מקרוב ראיתי שאחד מהם בעברית ואחד מהם בערבית. "מה רשום כאן?"
- "פה רשום שאלום", הוא ענה במבטאו האנגלי, "ופה רשום סאלאם. שלום ושלום."
- "למה עשית את הקעקועים האלה?"
- "כדי להזכיר לעצמי את מה שקורה כאן, ומה המטרה. זה מדהים, אתה יודע, זה גם מאוד עוזר להפיץ את הוורד על מה שקורה כאן. סְיֶי, כשאני בקנדה, אז כל כך הרבה אנשים שואלים אותי על זה ואז אני מסביר להם. זה מדהים, זה מפיג כל כך הרבה שנאה. נגיד, שואלים אותי למה רשום לי בערבית על היד ואני אומר להם שזה המילה שלום בערבית ומסביר להם ואז הם כאילו אומרים לי "ואוו, לא ידענו שהם לא כולם טרוריסטים ושונאים את המערב וכאלה". איטס אמייזינג. ופה בפלסטין אנשים רואים את זה והם יודעים שאני פה בשביל לעשות שלום, שאני פה כדי כאילו לא בשביל לעשות מֶס. טו דה קונטרארי."
השיחה המשיכה והעמיקה מהר מאוד יחסית לזמן בו שוחחנו. היה לנו "חיבור טוב", אפשר לומר. אבל לא יכולתי שלא להיות מבולבל מהסיפוק הרוחני והאידאולוגי העצום שאהרון שואב מהעיסוק בסכסוך הזה, סכסוך שאין לא שום צד או חלק בו. חשבתי להשוות אותו אולי לישראלי שמקעקע את ידיו בטמילית, נניח, ומקדיש את חייו לפתרון הסכסוך בין המורדים הטמילים לרוב הסינהלי בסרי-לנקה. מעט תלוש, הייתי אומר... אבל יש משהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמושך את עיני כל העולם ושובה אותם בלפיתה כמעט מיתית, שואב צעירים כמו אהרון לחיות אותו עד הסוף ברצינות כמעט כפייתית. למה?
אלימות מדודה
עלינו חזרה למעלה כדי לנסות לראות מה קורה בצד הכפר של הגבעה. למעלה מצאתי שני צעירים מאוד-מאוד ג'ינג'ים עטופים בכאפיות פלסטיניות. גם לבחורה הזו הייתה רקה מגולחת. מה הקטע? "וור אר יו פרום?" שאלתי. "סקוטלנד" ענה לי מבטא מהסרטים, "אוניברסיטת אדינבורו", מוסד אותו הכרתי לשמצה בשנאתו לישראל. מגיעים לכאן אנשים מכל רחבי המערב, ממש ענף חדש של תיירות: "תיירות מצפון"...
- "אנד יו?"
- "או ואוו. גוד פור יו". הם ענו וסביבנו התפתחה שיחה ערה על ההפגנה ועל הסכסוך ומאיפה כל אחד מגיע ומה כל אחד עושה בשביל המאמץ הפלסטיני, כשברקע נשמעות יריות כדורי הגומי. כולם רגועים.
- "אתם יודעים", אמר אלעד, "אני מרחם על החיילים." מבטי כולם הופנו אליו. "גם הם קורבנות כאן."
- "איך הם קורבנות כאן?!"
- "הם סך הכל ילדים. הם צעירים, הם לא רוצים את כל הבלגאן הזה."
- "מסכנים?! אבל הם אלה עם הנשק, להם יש את כל הכוח. הם אלה שמשתמשים באלימות כדי..."
- "אני בטוח שהם לא רוצים לפגוע באף אחד. הם לכודים בסיטואציה הזאת בדיוק כמו הנערים מהכפר, אולי אפילו יותר, כי הם לא רוצים להיות פה בכלל. וחוצמזה, אתם יודעים שעכשיו יום שישי, נכון? אז הם היו אמורים לצאת הביתה לסוף שבוע ואם הם פה זה אומר שהם נשארים לשבת בבסיס."
הצלילים השונים שהופקו מהנוכחים רישרשו את שאט הנפש של הנוכחים מעצם המחשבה של אלעד. חיילים? קורבנות!? מה פתאום. "אתם יודעים שהצבא בישראל זה גיוס חובה, נכון?" שאלתי, ומבטם האטום ענה על שאלתי. "אתם יודעים שכנראה שיש כאן חיילים שההורים שלהם מתנגדים לנוכחות בשטחים ושיש כאן חיילים שכנראה מפגינים כשהם לא על מדים, נכון?" שוב, שתיקה נבוכה. התחלתי להסביר לכל הצעירים האירופים קצת על החיבור המשונה בין הצבא לחברה בישראל כשלפתע נשמעו צעקות "שבאב! שבאב!" ואני קלטתי בזוית העין שמאחורינו, על ראש הגבעה, הופיע חייל שעל קסדתו מצנפת. לפני שהבנתי מה קורה הוא התחיל לירות עלינו ואני זינקתי מהטרסה למטה במהירות שלא ידעתי שהייתה בי ורצתי בזיגזגים שפופים לכיוון הרחוב הצמוד, חש את פעימות ליבי מכות בצוואר עם תחושה של שריפה בריאות. רק כשהגעתי אל סלון של בית אליו רצו כולם כדי להתחבא הבנתי שקפצתי למטה בדיוק בזמן כי כדור שרק ממש מעל לראשי, מפספס אותי בדיוק בעשרה סנטימטרים. אם לא הייתי קופץ הוא היה פוגע לי בראש... אני מניח שהם היו כדורי גומי...
בסלון הבית שאליו נהרו כחצי מהקהל של ראש הגבעה הבנתי למה ההפגנות האלה מושכות זן מיוחד של תיירים - ואוו זה היה מחשמל, האדרנלין! באותו רגע הבנתי את תחושת הסיפוק- כאן משתתפים במאבק אמיתי! ויש אקשן, ואוו איזה אקשן. בדיוק במינון שבין המעניין והמרגש אבל לא מסוכן מידי, כי הרי הצבא הישראלי לא הורג, וישראל מדינת חוק, ואנחנו אזרחים מאירופה... לא חשבתי בכלל על מה היה קורה אילו הכדור היה פוגע לי בראש. רציתי עוד!
תיירי המצפון
לאחר כמה דקות של רגיעה יצאתי בזהירות מהבית חזרה אל ראש הגבעה. היו שם כמה פלסטינים והחייל שביצע את האיגוף הנועז והמזהיר אל עורף האויב לא נראה בסביבה. חברתי לאלעד שברח חזרה אל החרוב. "אני לא מאמין!" הוא אמר שוב ושוב. "הוא אשכרה ירה עלינו. הוא אשכרה ירה עלינו. ולא עשינו כלום! לא איימנו עליו ולא כלום! אני לא מאמין..." חזרנו יחד עם כולם אל תחנת הדלק, מריחים בדרך את צחנת הבואש שדבקה באספלט. כבר הגיעה השעה לסיום והקרב נדד חזרה אל גבעת הכביש. כן, מסתבר שיש גם שעת התחלה וגם שעת סיום להפגנה המתוזמרת הזו וכולם מכירים את השעות, במיוחד הצבא. ישבנו בתחנת הדלק עם מיץ מנגו מצוין מיובא מירדן וארטיקים של שטראוס ושמענו סיפורים מאלו שלחמו בחזית בין כדורי הגומי השורקים והקניסטרים של הגז המדמיע ואז הבנתי עד כמה שגרתית ההפגנה הזו. "הפעם הם נכנסו חזק עם הבואש", הייתה האבחנה המרכזית. "כן, אבל הם לא עלו לכפר הפעם." זרקה אישה ישראלית מבוגרת כבת שישים. "לא, אבל לא תאמיני. אחד החיילים הגיע עד הגבעה שמעל והתחיל לירות". ובעוד האנשים מחליפים חוויות וכוחות השתוממתי מכמה מדודה האלימות באירוע הזה, מכמה שליטה ואיפוק מפעילים הצדדים על האלימות שהם מפגינים כאן ואיך לטובת שני הצדדים ההפגנה האלימה הזו מתוסרטת וצפויה לחלוטין. בלי הפתעות מלחיצות. סקאלה מדודה ונשלטת של הסלמה.
זרקתי על זה הערה למישהו מהישראלים והוא אמר שזה בגלל הזרים, שבגלל הזרים צה"ל נזהר הרבה יותר באלימות שלו.
"מה?! הם לקחו אותו?!" הרבה קולות נדהמים החלו עולים לפתע בקהל של תחנת הדלק. שאלתי בריטית אחת והיא אמרה לי שהחיילים הגיעו ועצרו את אחד הגרמנים. "אני לא מאמינה. באסטרדס. זה ממש סתם, הוא אפילו לא היה בהפגנה."
- "למה את מתכוונת?"
- "הוא אפילו לא היה בהפגנה. פשוט ישבנו בחוץ בבית של מישהו שאנחנו מכירים. הם באו, ביקשו לראות דרכון והוא הביא להם ואז הם אמרו לו לקום. הוא אפילו לא דיבר אליהם לא יפה, הוא הבנאדם הכי עדין שאני מכירה. אז הם אמרו לו שהוא עצור והוא ביקש לדעת על מה ואז הם אמרו לו שהוא חצוף והם תפסו אותו חזק איזה ארבעה חיילים ביחד ולקחו אותו לג'יפ שלהם בכוח. אני לא מאמינה."
- "אל תדאגי", אמר לה אלעד, "לא יקרה לו כלום. את יכולה לסמוך עליהם שהם לא יפגעו בו".
- "זה ממש לא לעניין. סונס אוף ביצ'ס, הוא לא עשה להם כלום, הוא אפילו לא היה בהפגנה." האמנם? חשבתי לעצמי. הרי מצידם של החיילים ברור מאוד שהגרמני כן היה בהפגנה. אבל למה הם החליטו לעצור אותו? "זה קורה בדרך כלל שעוצרים זרים?" שאלתי. "לא", ענו לי. "זה לא קורה אף פעם." מעניין...
מה באמת היה עולה בגורל ההפגנות האלה ללא הנוכחות של הזרים, האם הן היו נמשכות? האם הן היו הופכות לקטלניות הרבה יותר? כמה "מוסרי" היה הצבא שלנו לולא המצלמות ותיירי המצפון הרבים? ומצד שני, האם להפגנות האלה היו את המוטיבציה או התקווה להמשיך ללא התמיכה המוראלית של עשרות צעירים אנרגטיים וצעירות יפות שמגיעים פעם אחר פעם?
נמשכתי לשיחה עם צעירה בריטית יפייפיה בשם ויויאן, לבושה בהקפדה באופנה הייחודית של האנרכיסטים - הצעיף דמוי הכאפיה, הנעליים המרופטות, הז'קט הגברי, הסקיני ג'ינס והתספורת המוזרה. כל כולה זעם עצור ושנאה יוקדת, אקטיביסטית מושבעת למהדרין. משהו בלהט שלה הקסים אותי לחלוטין... הייתי מאוהב. אבל כשהיא הבינה שאני ישראלי קשה היה לה להמשיך את השיחה. המבט שלה החל נודד הצידה וחוסר הנחת הלך ויצא משליטתה. עכשיו משום-מה החלו כולם לקום ולצעוד מתחנת הדלק מטה לכיוון המחסום שבכניסה לכפר והיא ניצלה את ההזדמנות כדי להחליף שיחה ועברה לדבר עם אחד הגרמנים.
כולם כבר התעייפו ורוח הקרב נרגעה מעט אז אני ואלעד עלינו על צלע גבעת הקרב בין הקניסטרים של הגז המדמיע ומאחורי מיידי האבנים והבטנו על תמונה כמו לקוחה מסרט מלחמה- צעירים רעולי פנים מיידים אבנים על רקע ענני גז מיתמרים כשמולם ג'יפים צבאיים וחיילים אדישים. כמה פעמים ראינו את המחזה הזה בטלוויזיה? חמקנו בזריזות אל בין הבתים, מידי פעם שומעים ירייה לכיווננו.
לא להיכנס בהם עד הסוף
חצינו שוב את האוכף המפריד בין הכפר לחורש שסביב לאזור התעשייה, מקפידים תמיד להישאר מתחת לקו הראייה של החפ"ק של הכוח הצה"לי שתצפת משם על הקרב. אם הם היו רואים אותנו היינו מסתבכים כהוגן.
לבסוף חזרנו אל האוטו שבצד השני של ה"גבול". הדלקנו את המזגן, שמנו גלגל"צ והבטנו מולנו אל עורפו של החפ"ק שחנה מצדו הנגדי של החניון. אלעד לבש חיוך משועשע. "בוא נלך נדבר איתם", הוא אמר והוריד את ההנד-ברקס.
חנינו כמה מטרים מאחורי ג'יפ הסופה של המג"ד. מסביב היו עוד כארבעה רכבים שונים של כוחות שונים כולל כמה ג'יפים של מג"ב, משאית ספארי ממוגנת, הבואש וכעשרים חיילים בדרגות שונות. בתא הנוסעים של ג'יפ המג"ד ישב חייל עייף ומשועמם צמוד לאוזנייה של המ"ק ולצידו שקית פתוחה של במבה.
"מה העניינים?" שאלתי אותו.
- "אהה, סבבה. מה המצב?"
- "יש אקשן?" שאלתי.
- "להה, שטויות. ההפס"דים של הסופ"ש, זה הכל. בקטנה."
- "מה תפקידך בכוח?"
- "אני? אני הקשר-מג"ד"
- "פשש התקמבנת..."
- "כן... ת"ש. זה סבבה." נעליים אדומות, ראיתי. אבל הוא לא צנף...
- "אתה נחלוואי במקור?"
- "כן..." הוא ענה בנונשלנט ואני הבחנתי שהקליק הראשוני נוצר וזכיתי לאמונו. "איזה גדוד?" הוספתי כדי לסגור את הפיצוח ומכאן ואילך השיחה התנהלה בפתיחות מלאה.
- "אז תגיד", חקרתי, "יש איזה מדיניות כאן של השימוש בכוח? איזה משהו מסודר, נגיד?" (כמו לא לירות בהפתעה לכיוון הראש של מפגינים לא מאיימים מטווח קצר).
- "לה... אין משהו. אנחנו פשוט מנסים לא להיכנס בהם עד הסוף" הוא ענה ואני תהיתי מי היה הראשון לנסח את המדיניות הזו ככה. "בהתחלה אנחנו מזהירים אותם שההפגנה לא חוקית ומבקשים מהם להתפזר ואז הם מתחילים לזרוק אבנים ואז אנחנו מקבלים אישור לירות כדורי גומי. ככה כל פעם."
- "ומה אתה חושב על ההפגנה, יש לך דעה?"
- "אני? צצצ...", הוא הניד את ראשו בעייפות, "לא יודע..." ניכר היה שהשאלה שלי מעיקה עליו. מבטי נדד לכיוון הבואש שחנה בצמוד והחלפתי נושא בזריזות.
- "וואי תגיד, מי הנהג של הבואש? הוא בטח מה-זה מבסוט".
- "וואי כן.. זה התפקיד הכי שווה כאן. כולם נלחמים בשבילו אבל רק לנגדים וכאלה נותנים בכלל לעשות את זה... חחח יש כאלה שאשכרה נשארים סופ"ש בשבילו." לא יאומן.
איחלנו לחייל "שבת שלום" ונסענו. התחנה הבאה - המעיין.
במעיין
יצאנו מהאוטו עם שקית האוכל ועלינו במדרגות מהחנייה שליד הספארי אל מעיין המריבה. חלצנו סנדלים וטבלנו רגליים, מביטים מולנו במעלה ההר איפה שעדיין רואים מפגינים יושבים מתחת לחרוב והצידה כחצי קילומטר מהיכן שהגיעו קולות הנקישה הרחוקים של הירי וצעקות המגפונים. באיזו קלות חצינו מצד אחד של הקרב לצד השני, איזו מין אשלייה משוגעת מאפשרת לאנשים להחליף בין זיהוי אויב וזיהוי אוהב בקלות כה בלתי נסבלת? עם אותו פרצוף ואותם בגדים, בצד אחד של המחסום היינו במחנה הפלסטיני ובצד השני היינו במחנה הישראלי. ולאף אחד לא היה ספק שאנחנו בצד שלו...
 |
| צידי המתרס |
- "מאיפה אתם?" שאלנו.
- "מראשון."
- "אתם מכירים מה שהולך כאן ליד?"
- "מה?"
- "ההפגנה... אתם לא שומעים את היריות?"
- "אהה..." ענה הצעיר ושמט שוב את ראשו אחורנית אל השמש, חברתו מנערת את גופה ומתרווחת על הבטון, שדיה מקפצים מעט ומנתקים לכולנו את חוט המחשבה באחת. למי אכפת מההפגנה עכשיו?
בדרך חזרה לכיוון מודיעין, במכונית הממוזגת, רשמתי לעצמי את כל השאלות שלא שאלתי את עצמי על מה שקורה כאן.
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
קריאה נוספת:
- לאחר כמה ימים הסתבר לנו שבאותו יום ירו כדורים חיים על אחד מהמפגינים - קישור לכתבה
- טור של יובל בן עמי על מותו של מוסטפא תמימי שנהרג מפגיעה של פחית גז מדמיע בכינון ישיר לראש במהלך הפגנה בנבי סאלח
- מצגת של דו"ח מפורט של ארגון "בצלם" על הנעשה בכפר
- איך זה להיות ילד בנבי סאלח? כתבה של Ynet על ילדים במאבק בכפר
