צפת - חלק ב'


תקציר:
אני לומד מאיש חכם על ייעודו של העם היהודי,
על ייעודם של החרדים ועל הדרך לזהות רוחניות מזויפת.
בהמשך אני לומד איך מפענחים טקסט
ומבין שאולי שטעיתי.
סטיקר קטן מחזיר אותי לשאלות קשות על היהדות
וכתבה בעיתון מביאה אותי להחלטה נחושה

מפת המסלול

ניצוצות של קדושה
יונתן היה האיש אליו כיוונו אותי לפגוש בצפת מלכתחילה, ובצדק. יונתן הציג בפניי דרכים שונות מאוד לראות הרבה מאוד דברים מסביבי. התחלנו בשיחה על ישראלים בהודו. לדעתו, כל החיפוש הישראלי מגיע מקרבה גדולה מאוד לקב"ה, "עצם השאלה, כן? עצם השאלה שבנאדם שואל כבר מביעה הבנה על-מודעת, לא מודעת אבל גם לא תת-מודעת, על-מודעת, שיש משהו מעבר לכל זה. ואנשים ישראלים, יהודים, מחפשים את זה. אתה לא תראה ערבים ישראלים מחפשים כל כך הרבה, נכון?"
- "אבל הם מוצאים הרבה מאוד דברים, לאו דווקא את השם. יש כישוף ויש אימן, ויש את הגלקטיים ויש בודהיסטים."
- "כמעט בכל הדתות, במערב זה בולט מאוד אבל גם במזרח זה מובלע ומשתמע, יש זלזול בגוף. שצריך לכבוש אותו, שצריך לגבור עליו וכאלה. ביהדות הקשר הוא אחר לגמרי, הקשר לחומר, לגשמיות. ביהדות מקדשים את זה. אנחנו העם שמטרתו לחבר את השמיים ואת הארץ, את החומר ואת הרוח. אבל תראה, בכל דבר, אפילו בהיטלר אם ניקח דוגמא, יש נקודה של אמת. בכל הדברים האלה יש נקודות של אמת אחרת זה לא היה תופס. ולכן אנשים נמשכים לזה... הממ?
היום, היום העם היהודי נמצא במקום מיוחד מאוד. הוא תמיד היה במקום מיוחד אבל היום אם תסתכל תראה משהו מעניין. רוב היהודים היום שונאים את היהדות, זה לא יאומן אבל זה ככה. והשנאה העצמית הזו, מאיפה היא באה? היהדות היא הלב הפועם של העולם הזה והשנאה העצמית הזו היא סימפטום עולמי ולכן ברור שאנחנו נחטוף אותו הכי חזק. היהדות היא לב העולם. תראה לי עוד עם שככה מסתובב בכל מקום, לא מעכשיו, אלא מתמיד. הממ? והיום זה עוד יותר ככה. יש בעם שלנו משהו מאוד אוניברסאלי וזה מביא אותנו לחפש, להסתובב, לתקן את העולם בכל מקום וכל הזמן. וזה מאוד יהודי, המרדף הזה שלכולם בעולם יהיה טוב לפני שלי יהיה טוב.
"בקבלה מדברים על זה שהתפקיד של עם ישראל זה להשיב את הניצוצות {שנשבו בעולם החומר אחרי שבירת הכלים - ע"פ הקבלה של האר"י} אל המקור שלהם, ואת זה אתה עושה בכל ברכה ובכל מצווה. אבל תראה לי עוד עם שככה מסתובב בעולם - נפוץ לכל עבר - אבל תמיד שב כמו מחזור הדם אל המקור שלו, אל הארץ שלו? עם ישראל אוסף, שלא במודע, ניצוצות של קדושה מכל מקום בעולם ומשיב אותם לכאן, לארץ ישראל."

עשר הספירות הקבליות - בית הכנסת האר"י האשכנזי
חרדים ומכשפים
אמרתי ליונתן שאני לא מסכים איתו לגבי השנאה העצמית. "אני חושב שהרבה מאוד יהודים שונאים את היהדות בגלל החרדים", אמרתי, "ג'לאל, הבהאי, אמר לי משהו חכם. הוא אמר לי שברגע שחברה מאבדת את היכולת שלה להסתכל בצורה פתוחה על העולם שסביבה זה מוביל מקום מסוכן."
- "לגבי החרדים יש משהו שאתה צריך להבין: הם לא סגורים סתם ככה. הם, איך קוראים לזה, קפסולת זמן. הם כמו גרעין כזה עם קליפה קשה ועבה שנועד לצלוח את כל השריפות ולהגיע שלם לשעה הנכונה. והם אותו הדבר, הם בנויים עם קליפה עבה כדי לשרוד את כל עידני העולם הזה ולשמור על הכל כמות-שהוא עד ל... אם צריך, ימות המשיח. ואתה יודע מה? אני מרגיש יותר בנוח ללמד חילונים ולהקל בכמה מצוות וכאלה כי אני יודע שהם שם, שיש כאלה ששומרים על הקפסולה.
"ויש עוד משהו שאתה צריך להבין לגבי החרדים. בעולם החילוני מתעסקים בהם הרבה ויש דיונים וויכוחים ונדמה שיש איזה דיבור. אתה צריך להבין - אתם פשוט לא מעניינים אותם. אני לא אומר את זה בקטע מזלזל, חס וחלילה, אבל חשוב שתבין את העולם החרדי. לא מעניין אותם כהוא-זה העולם החילוני ובטח שלא מעניין אותם מה החילונים חושבים עליהם."
סיפרתי ליונתן על החוויה שלי עם דמותו הסותרת של המכשף והוא ענה ישר "לא, בוודאי. הסימן הראשון לרוחניות מזויפת זה מיניות מופקרת".
- "באמת? למה?"
- "בטח. הרי מה זה מיניות? זה הכי אגו. זה הכי לי ולי ולי. ואם רוחניות זה לכבוש את האגו אז הדבר הראשון שרוחניות צריכה לנצח זה את המיניות. וכל אלה שמסתובבים ואומרים שמין ועירום זה לא אִישוּ, על מי אתם עובדים? הרי אם זה באמת לא היה אישו אז זה לא היה אישו ולא היינו צריכים לדבר על זה בכלל. עצם העובדה שאנחנו מדברים על זה, זה סימן שיש כאן משהו, אז אל תיתממו".

אזימוט חוזר
"אני יושב סביב המדורה בריינבואו עם הגב למקלחות של הבנות, עם הגיטרה ביד, מנגן וזה ואני מסתכל ואני קולט שכולם מסביבי, כו-לם, מציצים. ועם כל הרוח הטובה וזה אני מבין, שם אני מבין, שהכל זה תאווה, הכל זה יצר הרע. שזה רע מה שקורה פה"
- וזה הרגע שבו הבנת שאתה חוזר בתשובה?"
- "לא איזה, מה פתאום. נשארתי ברע, ונשארתי שם עוד שנתיים וחצי".
גיא עשה דרך ארוכה מאוד למקומו היום כיהודי מאמין. גם הוא תלמיד בבית המדרש "מעיינות" ובביתו התארחתי.
- "אז אתה עשית חיפוש רוחני", שאלתי, "תגיד לי, איך אתה יודע שמה שאתה עושה הוא נכון? איך אתה מבדיל בין הטוב לרע?"
- "לדור שלנו, לי ולך, זה באמת לא קל. אנחנו דור המיקרוגל. ולך תסביר עכשיו לאיזה ילד שהכדור אקסטא שהוא לוקח והרגש המטורף של החיבור שהוא מרגיש וכמה שזה טוב זה בעצם רע. אתה מבין? זה עשו! זה ה-"הלעיטני נא מן האדום-האדום הזה", זה ההבדל בין עשו ליעקב. עשו צד, ורש"י אומר שזה בעצם גנב, יענו אוכל עכשיו-מיד ויעקב מבשל עדשים שזה בדיוק ההפך - צריך ללקט ולהשרות ולבשל וזה אוכל שלוקח הרבה זמן להכין...
"אתה יודע מה? בצבא עשינו ניווטים, הייתי גרוע אבל זה לא משנה. בניווטים מלמדים אותך מה זה אזימוט חוזר. מכיר? אחלה. כשאתה מגיע לאן שאתה מגיע, אם אתה רוצה לדעת שהגעת למקום הנכון, אז אתה עושה אזימוט חוזר", גיא שולף מהמדף שליד המיטה חומש וטופח עליו עם ידו, "התורה זה האזימוט. איך אני יודע מה טוב? הספר הזה זה האזימוט. זה גם המפה, זה גם המצפן, זה הכל. לא צריך יותר מזה."

חריש ראשון
ישבנו ארבעה אנשים עם שי המורה לגמרא ולמדנו דף שנושאו מתי מותר לעצור באמצע קריאת שמע. אני כהרגלי צולל ישר פנימה ומתחיל לשאול שאלות פילוסופיות על דעתם של הרבנים ומקשה על מותר האהבה מן היראה וכיוב'. שי בלם אותי ברוב חן וסבלנות והסביר לי בפשטות:
"מִשְנָה לומדים בשיטת החריש. חריש ראשון- סתם. עוברים על הכתוב כדי להבין עם מה יש לנו עסק. חריש שני- מה נאמר. חשוב רק שנבין את הפשט, את המילים עצמן ואת משמעותן. חריש שלישי - למה אמר. ועכשיו רק פה אנחנו נכנסים לעומק הדף כדי לפענח אותו. אם תדלג על אחד השלבים אתה רק תתבלבל. אז בוא נחזור לקטע. מה פירוש המילה הזאת... "
לאחר השיעור ישבתי מול הנוף והבנתי כמה טעיתי, כמה נסחפתי ביוהרה של מתחכם לתוך מסע עמוק ישר ב"חריש רביעי" לפני שאני יודע בכלל מה קורה ולמה. אולי אני צריך להנמיך את ציפיותיי מהמסע, לצמצם את חקירותיי ל"חריש ראשון"? אבל לעבור כל כך הרבה פעמים על פני הארץ הזו ותושביה הוא עניין של חיים שלמים, ולי יש לי פחות משנה! האם לא מוטב שאנצל הזדמנויות אקראיות לצלול לעומק ולשלות פנינים מאשר להמתין חיים שלמים כדי למפות את הקרקעית? אבל אז מה אצליח להבין ממה שאמצא ללא ה"חריש" הראשון, השני והשלישי- מה מונע ממני להתבלבל?
ובכן, בחריש ראשון לא עונים על שאלות, אז לא נענה גם על זאתי...

העיר העתיקה של צפת - מבט מהר מירון
חזרתה של השאלה
יצאתי מהעיר העתיקה דרומה, מתכנן להקיף את העיר כולה מדרום לפני היציאה צפונה, ונתקלתי מיד בשיכונים העלובים של אזור קהילת ברסלב בעיר. סטיקר מסוים צד את עיני: "אני אוהב כל יהודי" ובבת אחת עלו בי כמו בהתקף בחילה כל ההתנגדויות שלי לדת היהודית, לממסד החרדי, לעולם הישיבות. אני אוהב כל יהודי... ומה לגבי מי שלא יהודי? איזו אהבה מזויפת! ישבתי בגן הציבורי מבולבל ואפוף מחשבות סותרות ורשמתי כותרת במחברת: "מה בי אינו מוכן לתשובה?"
הרשימה התחילה במבט פנימי - יש בי עדיין תאוות מיניות שלא נתקלו בקיר של חוסר התוחלת, הרוחניות שלי עדיין מרוכזת בעצמה ובאגו ועדיין לא רוצה להתפלל בציבור, יש בי עדיין הרבה תאוות צבע ושוטטות וגחמנות, יש בי עדיין הרבה מאוד גאווה שמתנגדת לביטולה.
אבל כאן הרשימה לקחה אותי החוצה. מה מציק לי? הרי כל הקשיים הללו הם קשיי מסגרת... מה בי לא מוכן לתשובה חרדית? הרשימה, כמו אבן במדרון, התגלגלה והתגלגלה והפכה למפולת שלמה - אני עדיין אחווה את המלבושים המגוחכים כהשפלה ואת השידוך כאונס, חורה לי היחס המתנשא כלפי גוים, חילונים וחצרות אחרות, אני עדיין מתקשה להאמין באושר ובשמחה הסינטטית של החסידים, אני עדיין נגעל מהעליבות ומהעוני שבו חיים רוב החרדים, אני מתנגד לדלות הגוון של האמנות והיצירה המרוכזים כל-כולם באמונה ותו-לא. אני משתאה נוכח היעדרותן של נשים מהנוף הציבורי והתורני, אני נרתע מהמונוטוניות של העבודה הרוחנית ואני סולד מהקיפאון התרבותי והאנכרוניזם שלו, אני בז להליכה העיוורת אחרי רבנים דוגמאטיים ולביטול המלא כלפיהם ואני בז למשיחיות המופקרת שלא מגבה את שאיפותיה בעשיית צדק או בצבירת זכויות. אני כועס ומתנגד להסתגרות ולסגירות ולגאווה היתרה ולחוקי הדם ולהעדר הסולידריות החברתית עם שאר תושבי הארץ, בין אם הם רואים בהם גרים, גוים, "תינוקות שנשבו" או יהודים כשרים. אני כועס על העדר דרך ארץ ועל ביטול המלאכה ועל השנור ועל שתיית כספי הציבור ללא תמורה הולמת, על הגזענות ועל הסקס-מניאקיות. אני כועס על זה שחברים שלי סיכנו את חייהם כדי לשמור עליהם וזה שווה בעיניהם כקליפת השום.

אז למה כן?
הסתובבתי עם רגש הבחילה הזה כמה ימים עד שחבר הביא לי לקרוא ראיון עם הרב דוד הרטמן. בימים שסבבו את הדיון הציבורי סביב הדרת נשים בעקבות דבריו של הרב לבנון לחיילי ישיבתו בנוגע לשירת נשים קולו של הרטמן הפך בי משהו כבד. מיד כשסיימתי לקרוא ידעתי. בגלל כל הסיבות שרשמתי במחברת אני כן רוצה להיות דתי! אני רוצה להפקיע את המתנה הזאת, את האור הזה, מידיהם של המנוולים. אני רוצה להשיב לי חזרה את ירושתי כדין, ירושתי בצדק, ירושתי לעולם (תרתי משמע), לִחְיוֹת ולְחָיוֹת אותה, ליהנות ממנה ולהחכים ממנה וזו זכותי הטבעית, לא פחות מזכותם של החרדים. כל אדם, כל ישראלי אוהב אדם צריך לקום ולקחת חזרה את דתו, תרבותו וירושתו ולהצילה מידי הקיצוניים, מידי השונאים, מידי המנוולים. לא זה אלי ענו ואמרו! ככל שירבו האנשים הטובים המאמצים את הדרך והתורה הזו כך תקטן הזיקה בינה ובין הקיצוניות והסגירות. נהיה לי ברור שבלבי-שלי מתנהלת המערכה ובלבי-שלי יוכרע הקרב על גורלו של אוצר הרוח שנקרא יהדות.
ואני לא מוכן להרים ידיים.


קוראים יקרים,
כמו תמיד אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם. חושבים אחרת? מצוין! זה המקום.




צפת - חלק א'



תקציר:
אני מגיע לצפת במוצ"ש, 
מגלה עיר מקלט רוחנית משוגעת,
מקבל תשובות רבות על דמויות שפגשתי
ועל חזרה בתשובה,
ומבין דרך משל למה אולי בכל זאת יהדות זו הדרך


פה נפל הפקק
החלקתי בשקט דרך סמטאות האבן הקרות והיפיפיות של מוצאי שבת בצפת העתיקה, מוארות באור חמים ורוחשות אנשים דתיים מכל הצבעים והתלבושות במגוון מהמם: אנשים חובשים קפוטות, כובעי ברט, כיפות סרוגות, כיפות שחורות וכובעי חב"ד, לובשים טליתות, ציציות מעל וציציות מתחת, החולצה בפנים או בחוץ, ג'ינסים או חליפות, גלימות, חלוקים, סוודרים, ז'קטים בלבן, בשחור, מפוספסים או חלקים, על נעליהם כפכפים, נעלי עור, קרוקס, סנדלים, סנדלי שורש, סנדלים תנ"כיות, עם גרביים או בלי גרביים, נעלי ספורט ונעלי בית שערם קצוץ, ארוך, בלי פאות או עם פאות, לפני האוזן, מאחורי האוזן, זקן ארוך, זקן קצר, מגולח למשעי או עם זיפים. מגוון ביולוגי כמו אווירה של חג ביער גשם רוחני. יש התקהלויות קטנות בכל מקום וביניהם אנשים שממהרים לתפילת מנחה וערסים שמשוטטים ומחפשים מה לעשות. אנשים משגרים לעברי "שבס!" ו"שבוע טוייב" במבטא יידי, "וור אר יו פרום?" אמריקאי ו-"כל טוב" ידידותי, הנהונים וחנחונים ומבטים אלכסוניים, נפנופי ידיים והשפלות מבטים. לא יאומן.
אבל בכל המגוון החוגג הזה אני כמעט ולא רואה נשים, רק כמה ילדות ביישניות שממעטות לדבר איתי כשאני מבקש מהן הכוונות. עולם אחר.
הגעתי לסוף הסעודה השלישית בבית המדרש למודעות יהודית "מעיינות". ליד בית הכנסת העתיק אבוהב נכנסתי למבנה אבן משופץ, לבן עם פסי תכלת, ובו אוירה של הילולה וכמויות אדירות של אוכל כמו משתה של כלים חד פעמיים בארמון המלך . "אדון עולם אשר מלך", הלמות אגרופים בשולחנות ו-"בוא! בוא! תאכל משהו!", "ושימחתים ושימחתים בבית תפילתי אִי אִי אִי!" כולם צורחים ביחד. שמח פה, כל הזמן מגיעים עוד אנשים. אחד מתיישב ומספר בנועם וברוך על פרשת השבוע בהקשר של גידול ילדים, אחר מספר בלשון זריזה של שדרן כדורגל על גילוי שכינה שהיה לו יומיים לפני כן.
"מה זה פה כולם כאן משוגעים בעיר הזאת?" מישהו זורק לחלל האוויר, ומישהו משיב לו: "מה, לא ידעת? כשאלוהים פיזר את המשוגעים בעולם עם מלחייה, אז פה נפל לו הפקק".


עיר מקלט
המדרש מספר שעוד מימי האבות בצפת היה "בית מדרש של שֶם ועֶבֵר" ושכאן למדו אבות אבותינו קבלה ודרשו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. לפה, ע"פ רש"י, הלכה רבקה כדי להיוועץ עם אלוהים כשהריון התאומים שלה הרגיש לה מוזר.
וכשמדפדפים לאורך ההיסטוריה קשה שלא להתרשם שצפת היא מוקד רוחני עוצמתי הרבה יותר מכל מקום אחר בארץ: פה התבודדו רבי שמעון בר-יוחאי ובנו שלהם מיוחסת כתיבת ספר ה"זוהר", פה ערך ר' יוסף קארו את ה"שולחן ערוך"- הוא הקאנון ההלכתי שמשמש את היהדות עד היום, פה התגורר ר' שלמה אלקבץ לו מיוחס כתיבת הפיוט האהוב ביותר בכל הדורות "לכה דודי", פה גדל המקובל רבי משה קורדובירו - הרמ"ק - מי שהיה מורו של ר' יצחק לוריא, הוא האר"י הקדוש, שפיתחו ביחד את מה שהיום מוכר לנו כתורת ה"קבלה". קשה לדמיין יהדות ללא מה שקרה כאן, או קורה כאן...
אבל מי שאמר שכל המשוגעים נפלו פה לא טעה. צפת, בפי תושביה עצמם, מתוארת כאבן שואבת למשוגעים, תמהונים, מתנבאים ומשיחיים מכל המינים והסוגים, עיר מקלט מקראית אז כמו גם היום. "לירושלים מגיעים הרבה יותר אנשים אז הם גנבו לנו את השם של הסינדרום. מה נראה לך? גם פה יש לך סינדרום ירושלים, אנחנו לא מפגרים בהרבה אחריהם".
צפת מעוררת בי רגשות מעורבים- האור מרצד כאן מעט אחרת, התודעה סופגת השפעות אחרות אבל משהו באווירה מעורר רתיעה עמומה שילוב של חום וחרדה, חסד מהול בטירוף, כמו לקבל חיבוק חזק מאדם רזה מידי.


"בכביש המתפתל בין עכו לצפת..."
תשובה זה התשובה
למחרת התחלתי ללמוד. מכיוון שכל התלמידים יצאו מוקדם לאחד המקוואות בסביבה לטבילה ותפילה בקבר צדיק ושכחו לעדכן את מי שיהיה המורה שלהם בבוקר נשארנו רק אני והוא לשיעור בוקר בקבלה. שמו אלון, והוא בעל תשובה שבילה כמה שנים טובות מחייו בשליחות באחד מה"בתים היהודיים" בהודו. לפני כן הוא עסק הרבה במדיטציה בודהיסטית ודיברנו הרבה על מה שקורה בהודו ועל רוחניות מזרחית.
"כל עבודה רוחנית, מכל סוג ובטח שמהסוג שאתה מוצא במזרח היא כמו קרוסלה כזאת של קרקס, נו כזה גלגל גדול. אתה מתחיל בעלייה ואתה עולה ועולה אבל אז אחרי שלב מסוים הגלגל מתהפך ואתה מתחיל לרדת ולרדת. החוכמה שלך היא לזהות מתי אתה צריך לרדת ולעבור הלאה. מה שקורה בהודו זה שאנשים מקבלים בּוּסט רוחני מתורות זרות, סבבה, בסדר, אבל הם לא יורדים בזמן ואז זה לוקח אותם למטה". דיברנו על כליל ועל גינת שלום ועל המגמה האקולוגית בעולם. אלון אמר דבר מה מעניין:
"השם נתן לנו בינה כדי שנשתמש בה. הטכנולוגיה היא חלק ממה שאנחנו והיא יכולה להיות טובה או רעה, צריך רק להשתמש בה בחכמה. אין טעם לזרוק אותה. ובכלל, התנועה הזאת של החזרה לטבע - הכוונה האמתית פה היא תשובה". אלון רשם את המילה 'תשובה' על הלוח והקיף את האות ה'. "זה לשוב לה', לשוב לשם, לשוב לחוויה של האחדות. כל התנועה הזאת היא בעצם רפלקס של רצון להתחבר לאחדות גדולה יותר, וזה תשובה.
"כולנו בעצם אחד. הנה משל- אתה חותך סלט, כן? ובטעות אתה חותך את האצבע ביד אחת עם הסכין שביד השנייה. נראה לך הגיוני שהיד שפצועה תחטוף את הסכין ותדקור את היד השנייה? מה פתאום. זאת הבנה מלאה של אחדות, זה ברור לכל אחד מאיתנו. אבל כשבן אדם אחד פוגע בבן אדם אחר? להבין את זה שם זו מעלה גדולה".
שאלתי את אלון על המכשפה שפגשתי יום לפני כן.
- "הכישוף והכוחות וכל זה, זה אמיתי?" שאלתי, "ומה אומרת על זה התורה, הרי שאול הלך לבעלת האוב והיא הצליחה להעלות את שמואל."
- "או הו. בטח שזה אמיתי. הרי אם זה לא היה קיים אז למה שהתורה תאסור על זה? זה אסור בגלל שזה אמיתי. החידוש של היהדות זה שבמקום לעבוד את הכוחות שבמציאות, את ה"שרים", אנחנו פונים ועובדים את המקור- את ה"מלך" -ישירות."


תשובות לתשובה
פגשתי ברחוב את יעקב, גבר חרדי למראה אך חבוש משקפי ספורט ורכוב על אופניים כשהוא חגור מנשא תינוקות ריק, בדרך לאסוף את הילדה מהגן. מסתבר שהוא חוזר בתשובה, תל אביבי במקור.
- "אז למה להיות דווקא יהודי ?"
- "בכל הדתות והאמונות של הגוים יש בעיה. מגיע איזה אחד, לך תדע מי הוא, ואומר לך שהוא מואר-קדוש-נביא. איך תדע אם הוא באמת או שהוא בלוף? אתה לא יכול לדעת. אבל אצלנו אין כזה דבר. אצלנו היה מעמד הר סיני, אנחנו העם היחידי שקיבל, שש-מאות אלף איש ביחד, חיזיון אלוקי. איך אפשר לשקר על דבר כזה? הא? זה אמינות וקרדיביליות שאתה לא יכול לזייף, זה תורה אמיתית."
- "אז למה בכל זאת כל הצעירים הישראלים יוצאים לעבודה זרה?"
- "או, פה חבר נתן לי משל מצוין. נניח אתה מגיע לבניין של מאה קומות ומחפש את חבר שלך - באיזה קומה תתחיל לחפש? בקומה המאה. לא?"
- "למה?"
- "כי זה הכי רחוק, הכי פנטסטי, הנוף הכי יפה. אתה בטוח שחבר שלך נמצא דווקא איפה שהכי אקזוטי, ואחר כך אתה יורד למטה קומה-קומה".
אחרי כמה ימים הבנתי את הנמשל אחרת, במובן של "אם הייתי עצלן" כמו רובנו, לא הייתי טורח לעלות עד לקומה המאה אלא הייתי עולה לקומה הכי נמוכה שתספק לי את התקווה למצוא את מה שאני מחפש. כלומר, מחפש את הדרך הרוחנית הכי קלה שבנמצא. וברור לי לחלוטין שהיהדות אינה בקומות התחתונות...
במעיינות דיברתי הרבה עם נדב, בעל תשובה גם הוא. הוא שיתף אותי בתהליך האישי שלו אל היהדות:
"הייתי בהודו, הייתי באשראמים בודהיסטים ומדיטציות וכאלה. עד שנפל לי האסימון- אני במדיטציה ואני מנסה להגיע לביטול עצמי ולריקון ואני לא מצליח, פשוט לא מצליח ופתאום אני מבין- אבל מי זה שרוצה להגיע לביטול? בשביל מי אני רוצה להגיע לביטול? בשביל עצמי! נו מה... ומה אני משוגע שאני אתחיל ללמוד סנסקריט? למה? יש לי עברית! בבית חב"ד התחלתי להתפלל קצת, מצווה פה, מצווה שם ואז אני מרגיש את זה! את חוויית הביטול. ביטול אמיתי אפשר לעשות רק כשאתה מול בורא עולם, אתה צריך שהעבודה שאתה עושה תהיה בכלל בשבילו ואז אתה מגיע לריקון האמיתי."
צפת - יער גשם רוחני
אם אשכחך...
הלכתי בסמטאותיה של צפת וחשבתי לי כמה חזרה בתשובה בימינו היא עניין של אופנה, מודה, טרנד ונזכרתי בבחור צעיר שפגשתי בבית הספר המקצועי בעכו. על זרועו היה קעקוע גדול באותיות סיניות יפות.
- "מה כתוב לך שם על היד?" שאלתי. הוא הצביע על זרועו ועבר אות-אות.
- "אם-תשכח-ירושלים-תשכח-ימיני". הייתי המום.
- "באמת?!"
- "כן, מה?"
- "למה בסינית?"
- "כי זה יותר מגניב ככה."


ממיתים עצמם באוהלה של תורה - ישיבה גבוהה בצפת
מה שחוזר בזרימה
אז למה להיות יהודי? הרי היא רק עוד אפשרות רוחנית אחד שמצאתי בדרכי מבין עשרות האפשרויות המוצעות בארץ הזו וכולן ככלות הכל מתארות את אותן האמיתות בלאו הכי... בסמטאותיה של צפת חלמתי משל בהקיץ:
יצא אדם למסע אל אזור מיוער ויפה כדי לחפש לחוש את הטבע. מפה לשם אמרו לו שישנה גבעה תלולה אליה הולכים כל המחפשים וששם יוכל לפגוש את הטבע. בבואו אליה הוא מצא למרגלותיה שלושה דוכנים ושלושה רוכלים, שלושתם מציעים לו את "חוויית הטבע". הוא ניגש אל הראשון:
- "הגד לי נא אדוני, איך חווים את הטבע?"
- "הו זה לא פשוט. אם אתה רוצה לחוש את הטבע באמת עליך לעלות לראש הגבעה הזו דרך הצד המזרחי ולהישאר על הפסגה יום אחד ולילה אחד ואז תצליח תחוש את הטבע." לא מצא חן בעיניו לשבת בחושך שם למעלה, הוא חשב, אז הוא הלך לבדוק מה מציע לו הרוכל השני.
- "הגד נא לי אדוני, איך חווים את הטבע?"
- "המם, לא קל. אם אתה רוצה לחוש את הטבע האמיתי עליך לחפש משך יום שלם, בכל סביבות הגבעה, את העץ שלך ולשבת תחתיו יום שלם נוסף. אז אולי תחוש את הטבע."
- "איך אדע מהו העץ שלי?"
- "אם לא תדע בסוף היום אז לא תוכל לחוות את הטבע".
לא מצאה חן בעיניו האפשרות שלא ימצא את העץ שלו ולכן פנה לרוכל השלישי.
- "הגד נא לי אדוני הרוכל, איך אוכל לחוות את הטבע?"
- "לא עניין של מה בכך כלל וכלל. אם אתה באמת רוצה אתה צריך להקיף את הגבעה לא פחות משבע פעמים כשאתה קורא לטבע בקול ובסוף הסיבוב להטיל אבן למרחק הכי גדול שתוכל. לאחר מכן עליך למצוא את האבן ולשבת במקום בו היא נחתה למשך כל שאר היום ואז תחווה את הטבע באמת."
האפשרות האחרונה מצאה חן בעיניו, שכן היא לא כללה לילה והוא אהב ללכת ולכן בחר בה. בסוף אותו היום, לקראת שקיעה, הוא מצא את עצמו רוחֵק ושט, נע ונד עם העצים. והם שרו שיר געגוע על ים עת הרוח סבה אט וקישטה סלסולים אדמומיים ברגשותיהם של העלים, הוא הנהן ומלמל והם התפללו איתו ביחד ערבית בודדה. הוא ידע את שחש.
ביום המחרת הוא שב אל אדמתו, שש לחוות גם בביתו את הטבע. אך ביתו בכפר במישורי-השפלה, הוא חיפש גבעה תלולה ולא מצא, חיפש חורש ומצא רק כמה עצים בודדים בכל האזור, פזורים בין השדות. מה יעשה? שאל ודרש ואמרו לו שמחוץ לכפר ישנו איש אחד שמצא דרך. הוא הלך ומצא אדם היושב על תלולית עפר קטנה לבדו.
- "מה אתה עושה?" שאל אותו.
- "לא מצאתי גבעה לעלות עליה ולהישאר עליה יום ולילה ולכן בניתי את התלולית הזו ועליה אני יושב יום אחד ולילה אחד."
- "לבד? אפשר להצטרף?"
- "יש פה מקום רק לבנאדם אחד." הוא השיב בכרכום פניו, "ואל תעז לעלות על התלולית כשאני לא פה."
הוא חזר לביתו מתוסכל. לאחר כמה ימים סיפרו לו על אנשים אחרים שמצאו דרך אחרת בכפר סמוך. הלך ומצא עשרים איש מצטופפים מתחת לעץ בודד באחו.
- "מה אתם עושים?" שאל את אחד מהם.
- "יש רק עץ אחד בכל הסביבה ולכן הוא חייב להיות העץ שלי", הוא ענה.
- "אז אם אתה רוצה לחוש את הטבע במקום אחר? לא צפוף לך פה?"
- "אין מה לעשות. רק כאן ורק ככה" הוא השיב במשיכת סנטר החלטית.
לא היה לו מקום תחת העץ, אז הוא שב לביתו מאוכזב ועייף וויתר על חלומו. מספר שבועות לאחר מכן, באחד הימים הפנויים, ירד אל עיקול הנחל שליד הכפר וחשב על ניסיון אחרון. הוא הרים אבן ובייאוש לחש לה מילים של תחינה. הוא זרק אותה הכי חזק שיכול היה והיא עפה בקשת עדינה שנמשכה ישר לתוך הנחל ונעלמה בהבזק לבנבן של נתזים ואדוות. הוא ירד אל מקום שקיעתה ונעמד בו. ושם, לפתע, בפשטות השטיפה נזכר ברמזי הזרימה, חזר לזרם הרמזים. חזר לפתע חזרה, שוב לא זר בעולם תהייה ובהייה. פני המים המנמנמים המהמו והנהנו, הוגים בגלים ונשנים בשניות של שינויים עדינים. הוא חיפש מילה למה ששונה בשטיפה, למה שחוזר בזרימה ואז מצא. הוא ידע את שחש.


בחלק הבא: יהדות מכיוון אחר


קריאה נוספת והמלצות:
  • מאמר מצויין על קודי לבוש בחברה החרדית באתר "אנשים ישראל"
  • אנשי מדרשת "מעיינות" ממליצים בחום על להקת רוק יהודית בשם "א-גרויסא מציעה" - ב"אתה צינור"
  • לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולמה של העבודה הרוחנית היהודית מומלץ מאוד לקרוא את ספרו של הרב מאיר לאו "יהדות הלכה למעשה - דברים שבעל פה" בהוצאת מודן








מאמירים לצפת


תקציר:
אני מגיע לאמירים, מקבל עצה מצוינת ממכשף נומרולוגי
ואחרי יומיים בחוות מתנדבים בינלאומית
אני מגיע למסקנות מעניינות על הפיסיקה של המציאות.
אני יוצא לכיוון צפת בלווית רופאת שבט
שמעוררת בי התנגדויות מעניינות


מפגש עם מכשף
הגעתי לאמירים וחיפשתי את הבית של מי שאמרו לי שכדאי לי לפגוש. עליתי באחד הרחובות בקצה המושב כשאדם עם רעמת שיער שחורה ומבט מהפנט הופיע פתאום והתחלנו לדבר. שמו ערן, ומהר מאוד השיחה הגיעה לנושאים עמוקים מאוד.
"כדי לראות את אלוהים אתה צריך קודם כל לעבוד על עצמך", הוא אמר בתגובה לדבריו של אבו פלסטין, "אתה צריך לנקות את האגו, את הפחדים, את המסכות הפנימיות. כשאתה תהיה נקי אז אתה תראה את הכל כמות-שהוא, את אלוהים". לדבריו אין ערך בדבקות בתורה כלשהיא ובעבודה "חיצונית" בלבד אם אתה לא עושה גם עבודה "פנימית", אחרת איך תבחין בין גחמות האגו שלך למסרים מבחוץ? היגיון נאה, שמחתי מאוד שנתקלתי בערן.
בין השאר דיברנו גם על אהבה. "אני עוסק בנומרולוגיה", הוא סיפר, "והגעתי לשלב השמיני. לא ניכנס למה שזה אומר אבל זה שלב שבו אתה הופך למכשף. התכונה המרכזית של מכשף זה עוצמה וצריך מאוד להיזהר מזה, שזה לא יהרוס אותך. כשעברתי לשלב הבא הרגשתי שמשהו בי השתנה, שאני פתאום יותר חזק, שיש לי יותר כוחות. וגם נשים מסביבי התחילו להביע יותר עניין, פתאום אתה יותר מושך. נשים מאוד רגישות לעוצמה - הן נמשכות לזה. אבל אסור לך להתבלבל ולחשוב שזאת המטרה".
ערן נמצא בתהליך חיפוש רוחני רוב שנותיו וכנותו בחשיפת חייו על כל מצוקותיהם הרשימה אותי מאוד. 
את בנותיו הוא מגדל לבד כבר יותר מעשר שנים ורק עכשיו הוא התחיל לעבוד. הוא עובד חצי יום באחד המושבים בסביבה, מה שמאפשר לו להיות אחר הצהרים עם הילדות. "איפה אמא שלהם?", שאלתי. "היא חולה...", הוא ענה ואני הבנתי מהר מאוד איזו מחלה נמשכת יותר מעשר שנים. "ואיך התפרנסת עד עכשיו?" שאלתי אחר-כך.
"מזת'אומרת? ההורים מפרנסים אותי". הוא ענה בחיוך רחב וגאה של מישהו שהצליח להערים על המערכת. הופתעתי מאוד, האם הוא גאה בכך שהוא לא עצמאי? לא הצלחתי ליישב את תשובתו בשום אופן וכמנהגי כשאנשים אומרים דברים ש"לא מסתדרים" התעלמתי ועברתי הלאה. בימים הקרובים דבריו ודמותו יקבלו משמעות שונה מאוד.


מתנדבים
מיטה ללילה מצאתי כמו באורח קסם. מסתבר שיש חווה אורגנית במושב שנתמכת על ידי מתנדבים מכל העולם. "דבר עם רועי" אמרו לי כולם, "תישאר אצלו ותעבוד אצלו כמה ימים. יש שם חבר'ה מגניבים". התקשרתי לרועי והוא אמר שהם במעיינות החמים (הפיראטיים) בטבריה ושהם יגיעו "עוד מעט" ובינתיים אני יכול להתרווח בבקתה של המתנדבים. באותו הערב פגשתי את החבורה המשונה של המתנדבים:
אדוארד הפליט הפוליטי היהודי שברח מרוסיה ("I fuckin' hate Russia it's a fuckin' evil empire") שלא ידע שהוא יכול להתאזרח כאן אם הוא יהודי, עמנואל השחור מאוסטין-טקסס שאוהב את ישראל ורוצה להתגייר ולשאת אישה יהודייה, פרדריקה המורה לביולוגיה מאיטליה שנמאס לה מהתלמידים ויצאה לשנת שבתון לא מוגבלת, סבסטיאן החצי-אינדיאני מאקוודור שהתפטר ממשרתו היוקרתית בתאגיד המזון הגדול של אקוודור ויצא ל"לא פחות מחמש שנים" של שוטטות בעולם ואדריאן הבריטי שזו לו הפעם החמישית (!) שהוא מתנדב בארץ ("I really like it here in Israel, Israel's great!").
למחרת מצאתי את עצמי נוהג בסובארו-פשע ישנה, מודל אוטומט, לכיוון רמת הגולן בלווית רועי, אדוארד הרוסי וסבסטיאן האקוודורי. אדריאן ועמנואל לא הסכימו לבוא ולקחו "דיי אוף" בעקבות ויכוח משונה עם אדוארד על שימוש בז'קט מסוים. רועי ויתר להם בפרצוף חמוץ ויצאנו. עבדנו כשש שעות רצופות וקשות במטעים של מושב קשת ליד עין-זיוון באיסוף תפוחים רקובים, אותם ימכור רועי ל"פרי גליל" עבור 0.5 שקל לקילו לעשיית מיץ. עבדנו קשה מאוד בגלל חסרונם המורגש של עמנואל ואדריאן ובגלל שרועי היה לחוץ על עבודה בקצב גבוה לפני שבעל המטע יתחיל את הריסוס לקראת העונה הבאה. אבל למרות שאני סיימתי רצוץ שאר המתנדבים לא היו, הם כבר היו רגילים. מסתבר שהם עובדים ככה כל יום כבר קרוב לשלושה שבועות! האם לא אמורה להיות חווה אורגנית איפשהו? מה קורה כאן? לא יכול להיות שהמתנדבים לא מבינים את מה שקורה, כל העסק היה נראה לי משונה. גישושיו של רועי שאשאר לעבוד אצלו בשכר רק חידדו לי שתי תובנות: א. אני צריך להמשיך הלאה ו-ב. יש בי הרבה הערכה לעובדים עונתיים בחקלאות.


מבט על גלים בים הגלילי
למחרת נשארתי בבקתה כדי לכתוב ואז עברתי לביתה של שני איתה יצרתי קשר דרך האינטרנט. שני מתפרנסת מזה שמונה שנים מקייטרינג לצימרים הרבים שפועלים ביישוב: האורחים מקבלים את המספר שלה, מתקשרים ומזמינים ארוחות אותם היא מביאה עד לפתח הצימר. לכן מטבע הדברים שני מוצאת את עצמה עסוקה בדיוק בזמנים ששאר האנשים פנויים - בערבים ובסופי השבוע. אז לא יצאנו לדבר הרבה, אבל זה בסדר - שמחתי על כך שיש לי מיטה ללילה שלא תלויה בעבודה בבוקר וגם היה לי הרבה זמן לחשוב ולבהות אל הנוף המדהים מהמרפסת שלה.
מדירתה של שני אני מביט על הנוף הגלילי שוקע אל גוונים ארגמניים המבליטים את תווי הנוף כמו אורו של הנר המלטף צדודית של נערה. ועם השתלטות הצללים על הפנורמה הגליל נדמה כמו אוקיינוס סוער של גלי פרא עצומים שקפא והתאבן או אולי לא התאבן אלא רק מתגלגל כמו תנועת העננים - אטי מכדי שנחוש אך מוחשי וזורם, כמו דיונות ענק של מדבר אבן. אני מביט לפניי אל הנוף הנדלק אט-אט גחליליות בתים של ערב ורואה איך הרים ועמקים של גלי נוף מצטלבים עם הרים ועמקים של גלי כלכלה ונחשולי תרבות המתאבכים עם אדוות סוציאליות ותנודות רוחניות הרוכבים בין תהומות ההיסטוריה ורוחות העתיד ומטלטלים יישובים מגל אל גל, מדכי אל דכי, נושאים יישובים על נחשולים כלכליים לפסגות עושר ושואבים אותם מטה במצולות פוליטיות, מסובבים קהילות במערבולות רוחניות על נוף רך ומישורי לתוך תהומות סוערים של היסטוריה דוממת בתנועה מתמדת של הוריקן עז ומחריב עולמות בתוך שלולית קטנה של גליל קטן, צפוף ומבולבל עד מאוד... אני מביט בסופה הזו, בסערה המושלמת, ומנסה לסמן אחד-אחד את כל האנשים שפגשתי כמו מצופים על פני הגלים השונים - מי רוכב על איזה גל ואיזה גל חולף דרכו, מי עולה ומי יורד, מי שוקע ומי נישא, היכן ההתאבכות "בונה" והיכן "הורסת". והיכן אני? והיכן ההבדל ביני ובין הגל שאני נושא, הגל שאני מייצר, הגל שעובר דרכי? יוני מענבר אמר לי על כך: "ההשתקפות של הנוף מעידה על הפְּנים".
אני מניח שהוא צודק.
"אני רואה שבחיים הגלגלים מסובבים את כולם..."


קווים לדמותו של מכשף
למחרת התלוותה אליי קרן, רופאת שבט שהוסמכה על ידי אינדיאנים באמריקה. יצאנו מביתה ושם היא הגישה לי תה.
"ואוו זה תה מצויין. מה שמת בו?" שאלתי, "זה סוד מקצועי, אני לא מגלה". לפני שיצאנו מהמושב היא הזהירה אותי: "אני בסדר בעליות, אבל אני ממש גרועה בירידות". בהתחלה ביטלתי את האמירה שלה כ"תעודת ביטוח"- אולי היא הבינה שאני מטייל מנוסה והיא רצתה שאגלה סבלנות כבר מהתחלה, אבל בהמשך התברר לי כמה עקרונית הייתה האמירה שלה. עלינו להר מצפה-ימים וירדנו מצידו השני בירידה התלולה לכיוון נחל עמוד. השיחה תוך כדי הירידה הייתה ערה מאוד: קסמים, אנרגיות, מאגיה שחורה ומאגיה טובה, אינדיאנים, צמחים וחיוכים רבים של סוד. דיברנו גם על ערן.
- "ואוו הוא איש רוחני מאוד, מכשף עם הרבה מאוד עוצמה" היא אמרה, "יפה ששמת לב לזה. איך ראית?"
- "בעיניים. היה לו מבט שונה", אמרתי. מסתבר שהם היו בקשר רומנטי לתקופה מסוימת ונפרדו, ועד הפרידה הם חלקו הרבה מאוד חזיונות משותפים של רוחות, כוחות ואנרגיות. "הוא רואה דברים... שלא תדע. אדם רוחני מאוד. יש לו יכולות שחבל על הזמן" היא אמרה.
- "הכי קשה לי זה הגעגוע לבנות שלו", היא אמרה בהזדמנות אחרת, "איזה חמודות! וערן יש לו אנרגיה מינית מאוד חזקה, שתדע. הוא מושך אליו הרבה מאוד נשים, וזה לא כל כך טוב עם הבנות שלו. פעם אחת באה אליי שיר, כזאתי חמודה, ואומרת לי- 'אבא לא מרשה לי לדבר איתך אבל לי לא אכפת'. איזה מאמי!"
- "זה לא מוזר לך שהוא לא עבד עד היום?" שאלתי.
- "לא, הוא גאה בזה, יש לו אחלה סידור. הוא מגיע ממה-זה משפחת אצולה, אתה לא מבין, בטח שהם יפרנסו אותו. למה לו לעבוד? הם נותנים לו כל מה שהוא צריך, הסבתא של הבנות בחיים לא תפסיק לתמוך בהם."
השתוממתי מאוד. איך ייתכן שאיפה שאני רואה כישלונות היא רואה מכשף רב עוצמה? 
נזכרתי במשהו שזאב בן-אריה אמר לי בלוטם: "לפעמים להיות אדם ישר זה הרבה יותר רוחני מכל מה שקורה כאן". אמן.


עם המכשפה בחורש
שיתפתי את קרן בחוויות שלי סביב אמיתות רוחניות והיא אמרה לי שאדם לא יכול להפוך להיות רוחני.
- "מה זת'אומרת?", שאלתי.
- "אדם לא יכול להפוך להיות רוחני. יש אנשים שהם רוחניים ויש אנשים שהם לא, זה סוג מסוים של בני אדם"
- "ומה לגבי חזרה בתשובה? זה אדם שחוזר מחיים ריקים לחיים רוחניים."
- "לא. אדם רוחני זה בדם שלו, ואם אין לו את זה אז אין לו את זה".
התקוממתי מאוד על דבריה. חשבתי לעצמי שגם אם דבריה נכונים אז לא ראוי לומר אותם- האם עלינו להניח לכל אותם שאין להם "ראייה של מכשף" להתבוסס בחיים ריקים מתוכן?
תוך כדי הירידה עצרה קרן להריח כמעט כל צמח והייתה צריכה עזרה בכל מכשול ואני לא הצלחתי להרפות מהתסכול. הערכת הזמן שלי לסיום המסלול הלכה והתארכה ועד שהגענו לסוף הירידה בתחתית הערוץ כבר צברנו איחור של כארבע שעות. למה יש בי התנגדות שכזו לאישה הזו? האם זה התסכול על העיכוב בזמנים או שמא יש כאן משהו עמוק יותר?
המשכנו בהליכה מהירה בחורש העמוק של עצים עתיקים וסבך מפותל ומתפתל, בשביל החמקמק, החלק והבוצי כשאני עוצר כל פעם כדי להביט אחורה בתסכול גואה על בת הלוויה שלי ואחר כך מביט כלפי מעלה בדאגה על הצללים המתארכים בצמרות של גדות הואדי. מחשיך. התפתחה בי מועקה של בריחה, של התנערות, אני רצתי קדימה והיא משכה אותנו אחורה. 
"יש לך פה שיעור" אמרתי לעצמי- על סבלנות, על חמלה ועל אומדן של אנשים, "אל תתלה את הכל בה", חשבתי, "הכל אצלך". אבל מצד שני הרגשתי שיש בה אנרגיה שמסוכנת לי. ואז קפצה המילה: "מכשפה". מה זה? זה אמיתי? תוך כדי ברור עצמי מה יסוד ההתנגדות שלי לאישה הזו הבנתי קצת מהו מקור הקלקול והסלידה שאני חש: שיש כאן ערבוב מסוכן של רוחניות ומקצועיות, של אמונה ופרנסה. הרי היא מתפרנסת מהעבודה הרוחנית שלה! איך אפשר להיות רוחני באמת בצורה שכזו? האגו והגאווה מתערבבים שם עמוק בתוך כל היומרה הרוחנית. זה לא בשבילי.
יצאנו מהואדי אל פאתי העיר צפת. תוך כמה דקות כבר היה לה טרמפ חזרה לאמירים ואני המשכתי במהירות לעיר העתיקה, מאחר בכשעה לסעודה שלישית בקהילת "מעיינות" אצלה תאמתי להתארח.
חשתי הקלה רבת משמעות.




אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!


ממעלה צביה לאמירים


תקציר:
אחרי הקדמה סוּפית על הליכה עם אלוהים
אני נפגש עם יוגים מהמרכז בקומונה גלילית
לומד חכמה מעננים בחורבות כפר ערבי
ולומד מטיול שנתי חסידי על מיהו תלמיד טוב
ועל שוביניזם רבני

ויה קון דאוס
עוד בסח'נין שאלתי את אבו-פלסטין: איך אני יכול לדעת שאני הולך בדרך של אלוהים? בתחילה הוא חייך ולא ענה, כמו אומד את ערכי ודורש האם אני ראוי לתשובתו, ורק אחרי שעברנו נושא הוא טרח לשוב על עקבותיו ולענות לי על שאלתי.
"אתה צריך ללמוד מכל דבר, ואז אתה תלמד מאלוהים. אם אתה רואה עץ, תלמד מהעץ. ואם אתה רואה חמור, תלמד מהחמור." עצה מצוינת, חשבתי לעצמי, אבל אני זקוק להכוונה מעט יותר קונקרטית.
- "שייח', אם אני בצומת של דרכים - ימינה ושמאלה - ואני לא יודע לאן ללכת אז איך אני אמור לדעת שאני בוחר בדרך הנכונה, בדרך של אלוהים?"
- "אלוהים יראה לך את הדרך"
- "אבל איך אני יודע שזה האור האמיתי שאני רואה, שאני לא מתבלבל עם דברים אחרים?"
- "אם אתה רוצה לראות את האור אתה לא יכול לחיות איך שאתה רוצה. אתה צריך לחיות כמו שאלוהים התכוון, אתה צריך לחיות כמו שמשה ומוחמד אמרו לנו. אם תאכל את מה שאלוהים אומר לך לאכול ותדבר כמו שאלוהים אומר לך לדבר ותחשוב על אלוהים ועל מה שהוא אומר ותעשה את מה שהוא אומר לך לעשות אז אתה תראה את מה שאלוהים רוצה שתראה...
אתה צריך לאכול את מה שאלוהים מביא לך לאכול, לישון איפה שאלוהים נותן לך לישון, לשתות את מה שאלוהים נותן לך לשתות. אם אלוהים מביא לך גשם אז תלך בגשם ואם בשמש אז תלך בשמש. 
אז אתה תהיה עם אלוהים"


קארמה-יוגה
יצאתי בבוקר של יום בהיר ממעלה צביה והלכתי דרך הכפר הבדואי סלאמה והכפר המעורב מע'ר, מרחק של יום הליכה אחד, עד לקיבוץ הקטן ביותר בארץ שאמנם מוכר כקיבוץ אך הוא למעשה קומונה. בענבר גרות כחמש משפחות ועוד מספר דומה של רווקים שמתפרנסים בעיקר ממתן מתקנים ושירותים לסדנאות שמתארחות במקום. לדאבוני גיליתי שבינם ובין הסדנאות אין כל קשר.
נוף מהכפר המעורב מע'ר: רב תרבותיות בדו-קיום עדין
ברחבה המרכזית של הקיבוץ פגשתי שלוש נשים שישבו וחיכו מחוץ לשיעור שבכיתה הסמוכה. "למה אתן לא בשיעור?" שאלתי אחת מהן, "אנחנו לא נכנסות לשיעורים" היא ענתה, "אנחנו אחראיות על המסביב".
- "אה, אז אתן מארגנות את הסדנא?"
- "לא בדיוק, אנחנו רק מארגנות אוכל וכאלה"
- "אז אתן עובדות בחברה של הסדנא?" שאלתי בפליאה, שכן הן נראו בגיל ובמעמד שאינו שכיח בקרב עובדי קייטרינג.
- "לא, אנחנו בקארמה-יוגה" השאלה הבאה כבר פצחה שטף ארוך של שאלות ותשובות במהלכן גיליתי עולם שלם של תרבות יוגה בארץ. מסתבר שהגעתי בעיצומה של סדנת יוגה מתקדמת למורי יוגה מזרם "שיוונָנְדה", זרם שהוקם על ידי ההודי שוואמי שיוונָנְדה ופותח והובא לארץ על ידי שוֹנוֹמִי וִישְנוּ דֵוונָנְדה. ומה פשר העבודה ב"קארמה-יוגה"? מסתבר שכחלק מהתהליך הרוחני עוסקים המודטים (כלומר העוסקים במדיטציה) בתרומה לזולת, בעשייה לשם נתינה, ללא ציפייה לתמורה לשם ביטול עצמי וחיזוק העוצמה הרוחנית שלהם. להשגתם, אם אדם אינו נקי מוסרית מהאגו ואם אינו מיומן במחשבות לא-אנוכיות הוא לא יוכל לנקות את תודעתו מספיק כדי להגיע לרמה מדיטטיבית גבוהה. חשבתי לעצמי שזו גישה די אגו-צנטרית לראות את המשמעות של תרומה לזולת...
אנשי הסדנא היו סגורים מאוד תחת הלו"ז הצפוף שלהם ואנשי הקומונה היו בשלהם אז פרסתי את המזרון ופרשתי לשינה. בבוקר המחרת יצאתי לכיוון אמירים כשאני לא יודע היכן אשן. איך אמר אבו-פלסטין? תישן איפה שאלוהים ייתן לך לישון.


מה זה בעצם יוגה? הסבר קצר מאת המרכז ליוגה שיווננדה


יומרות של מטאורולוגים
עליתי לכיוון פרוד דרך מרעה הבקר הרחב המדשן בכבדות את הריסות הכפר הערבי הגדול פַארִידְיַה ששכן במקום ונחרב עד היסוד. רק בעין ארכיאולוגית אפשר לזהות את הרחובות, את הטרסות ואת בורות המים במקומות שלא נטעו עליהם יערות קק"ל. נשארו רק אבן פה, אבן שם ושרידים של עצי בוסתן איפה שהיו פעם חצרות בתים. אני נתקף כעס צדקני על ההרס והאלימות שפשעו נגד המקום הזה, כעס שנרפה מיד כשאני מביט על הגבעה הסמוכה - תל באר שבע הגלילית, כפר יהודי מתקופת בית שני שנחרב לחלוטין על ידי הרומאים. כנראה שככה זה במלחמות ושזהו מחיר ההפסד בהן.
תשוש מהעלייה, עצרתי בצל עץ זית גדול שסביבו נוצרה משום מה עין בסערת החרא של עדרי הפרות שסובבות את הגבעה כמו ציקלון מחרבן ענקי. הבהמות הביטו בי בהשתאות. התעלמתי, נשכבתי והבטתי למעלה.
הייתי מתוסכל מאוד- הרגשתי שאני אבוד לחלוטין בתוך המבוך הרוחני העצום שאליו התגלגלתי, שאין שום דבר שמראה לי את הדרך. וזו גם הייתה הפעם הראשונה שלא היה לי מקום לישון בו וחששתי שמזלי אזל ושה"שכינה" עזבה אותי. גם דבריו של אבו פלסטין דיכאו אותי מעט, האם אין לי תקווה להבין את המציאות מבלי להיות דתי? המחשבות התגלגלו והתערבלו והתמסמסו עד שלבסוף נרדמתי.
פקחתי עיניי לתוך בריכות התכול שנקוו בין הענפים הערומים של הזית, צונח אל-על כמו ענן ברָכּוּת אפופה ונוחת בהווה בעדינות כמו עלה הנופל ונוגע בפני המים, אדוות נוכחות מצטמררות בגבי. במבטי הפעור כמו כף יד פתוחה ראיתי איך העננים חולפים בין הענפים, מתערבלים נפרמים ומתכדררים בתנועה פרועה ונעימה, איטית ותכליתית, שבויה וחסרת מעצורים. קראה אליי מחשבה- הבט איך מיטב המדענים מנסים לחזות את מזג האוויר ולמרות שהם מתיימרים לדעת את כל החוקים וההגדרות שמרכיבים את המערכת המופלאה הזו הם נכשלים פעם אחר פעם. הבט וראה- אינך מסוגל לחזות אפילו תנועת ענן שגלוי לפניך כמו ספר ילדים. התעוררתי.
כמה יהירה נראית מכאן כל יומרה רוחנית לדעת את העתיד, את "סנכרון הזמן", את העולמות הנסתרים! והדעת נותנת שכל אלה בוודאי מורכבים לא פחות מהעולם המצומצם של המטאורולוגיה... כל דברי העולם הם דברי נבואה וכל דברי האדם הם דברי גורלו, אין דרך לצמצם או לכווץ את זה- כל פרפר יכול לגרום לסופה, המערכת הרמונית וכל פרט שולי וזעיר בה נחוץ להבנת המכלול. ובמציאות אדירה ומורכבת כזאת ברור להפליא למה אנשים לא מפסיקים להכריז בלי בושה שיש בידיהם "קיצורי דרך". התיישבתי.
ומה כל זה אומר על התקווה למצוא מורה רוחני הגון? נזכרתי באבו-פלסטין וחשבתי- הנה הוא צדק, את כל זה למדתי מענן.


מיהו תלמיד אמיתי
ירדתי מהגבעה עצוב ומבולבל דרך שרידי הכפר הערבי לכיוון עוד אחד מקברי השייח' שנכבשו על ידי "הוועד להצלת קברי צדיקים". כאן מדובר בקברם של ר' נחמיה העמסוני ור' ישמעל בעל הברייתות. הסתערו עליי 3 ילדים חרדיים פרועים.
- "אתה עושה את שביל ישראל?"
- "לא."
- "אתה הולך לחרמון לעשות סקי?" שאל אחד, שני חשב ששמע משהו ושאל "באת מהחרמון?!" לא הבנתי מה פשר המהומה עד שהם ביקשו לנסות את מקלות ההליכה שלי, אותם הם חשבו למקלות סקי. המורה שלהם הצטרף למהומה.
עם פחות מחמישה-עשר תלמידים הגיעו לא פחות משלושה ר"מים (רב-מורה) בשני וואנים. טיול בית ספר.
- "אתם יודעים מי היה ר' נחמיה העמסוני ילדים?" שאל אחד המורים.
- "כן הרב, זה המורה של רבי עקיבא!"
- "נכון מאוד! ר' נחמיה היה המורה של ר' עקיבא והוא דרש שכל מקום בתורה שכתוב בו 'את' פירושו א' עד ת' - שזה הכל! 'את השמיים ואת הארץ' פירושו..."
- "כל מה שבשמיים וכל מה שבארץ!"
- "נכון מאוד אלישיב. וככה הוא דרש במשך שנים את כל התורה עד שהוא הגיע לפסוק 'את השם אלוקיך תירא' ואז הוא הבין שהוא טעה ופרש. הפסיק לדרוש! אתם מבינים למה?"
- "לא."
- "כי זה חילול השם. מה זה 'כל' השם אלוקיך? יש חלק של השם שלא צריך לירא ממנו? אז הוא זרק הכל לפח. תבינו ילדים איזו גדולה של חקירה הוא היה מוכן לזרוק את כל לפח בגלל פסוק אחד. ואז בא תלמידו רבי עקיבא ומה הוא אמר? הוא דרש 'את השם אלוקיך'- ה'את' זה כולל תלמידי חכמים! אמרו חכמים, מה פתאום התלמיד דורש את מה שרבו לא הצליח לדרוש? אמרו- רק בזכות הידענות והחקרנות של ר' נחמיה יכול היה ר' עקיבא להגיד את מה שאמר, ש'את' השם זה כולל את תלמידי החכמים. רק אחרי ר' נחמיה זה היה נכון! אתם מבינים ילדים, זו צניעות של תלמיד אמיתי, שאם הוא רואה שהוא טועה הוא מוכן לזרוק את הכל לפח".






גזענות רוחנית
לאחר מכן ניהלתי שיחה ארוכה עם אחד המורים.
- "למה באים לקברי צדיקים?" שאלתי.
- "המקום הזה הוא לא סתם, הוא זוהה במכתב של הרשב"י לחבר שלו שבו הוא מזהה את קברי הצדיקים בגליל. צדיקים, יש להם חיבור שאנחנו לא מבינים עם השכינה ועם הקב"ה, וגם כשהם מתים החיבור הזה לא נפסק, חלק ממנו אחוז בגוף שלהם. זה אומר שיש פה "חתיכת שכינה" גדולה יותר ואנחנו יכולים להיות קרובים יותר לקב"ה דרכם".
כשדיברתי עם המורה על סדנת היוגה שפגשתי בענבר הוא אמר שאסור ללמוד תורה מהגויים. חכמה כן, תורה לא. סיפרתי לו על עקרון ה"קארמה-יוגה" ועל כמה הוא דומה בעצם למצוות ביהדות ואז הוא אמר:
"הגויים הם לא כמונו. ליהודים יש חלק בנשמה שלהם אין, את החלק שיכול להתחבר לבורא עולם. לכן הם בעצם לא מסוגלים לפעילות רוחנית שהיא לחלוטין למען השם, אלא הפסגה הרוחנית שלהם תישאר תמיד למען עצמם. בשביל מי הם רוצים להגיע לביטול? בשביל מי הם עושים מדיטציה? רק יהודי יכול להגיע למקום של חיבור עם בורא עולם".
הצטערתי מאוד לשמוע את זה. למה כל חכמה רבנית צריכה להיעלם בתוך שוביניזם גזעני?


המשכתי בדרכי לאמירים מעודד מאוד מהשיחה הנפלאה עם תלמידי ומורי בית הספר הברסלבי של ביתר-עילית. כל כך הרבה שאלות שהציקו לי קיבלו מענה ונוכחותי כל כך עודדה את האנשים שפגשתי שהרגשתי שלמרות הכל אני מגיע בזמן הנכון אל המקום הנכון ולכן, אולי, אני בדרך הנכונה. 




אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!




בחלק הבא: עם מכשפים ומכשפות

סח'נין

תקציר:
הכפר הופך לעיר ומבלבל אותי בדרך,
אני סופג אופטימיות מרכז הנוע"ל,
נזכר בתובנות על סכסוך ואור מתחת לעצים
שומע את דעתו של שייח' סוּפִי
שמהדהד את מאיר אריאל


שפת הרחוב
סח'נין. התרגשות טיפשית אחזה בי כשירדתי מהטרמפ שלקח אותי העירה, התרגשות מיותרת של חוויית סכנה. מי לא החמיץ פניו או הוריד את טון דיבורו כשסיפרתי לו שאני מתכוון ללכת לסח'נין? גם אני דמיתי לעצמי את הכפר כקן צרעות אנטי-ציוני אבל מה שגיליתי כשבועת האשליה התפוצצה זה שכל מה שהיה בתוכה היה רק אויר חם של הרגשת זרות והד של שמועות בנות עשור.
וכשירדתי במרכז הכפר מול העירייה החדשה הבנתי שלא מדובר בכפר כלל וכלל: שדרה דו-נתיבית לכל כיוון, מרכזי קניות, איצטדיון כדורגל, עשרות מסעדות, חנויות, בוטיקים, בנקים, דוכנים. מאות אנשים ברחובות ועשרות מכוניות שחולפות בכל שנייה, צפירות, חריקות, אוטובוסים, בתים בני שלוש קומות מלוא היקף המבט וצריחי מסגדים כמו מגדלורים בים אבן שגולש מההר לעמק. הייתי המום. חרטתי במוחי לומר מעתה והלאה "העיר" ולהפסיק להשתמש במילה המתנשאת "כפר".
אחרי כחצי שעה של שוטטות הלוך-חזור לאורך הרחוב הראשי כדי לצוד ארוחת בוקר הבחנתי בפרט משונה- רוב רובם של שלטי החנויות רשום בעברית! חיפשתי חנות ששמה רשום בערבית ולא מצאתי, חיפשתי חנות ששמה רשום בשתי השפות ולא מצאתי ואפילו שלט באנגלית לא מצאתי. מה פשר הדבר? בהתחלה חשבתי שייתכן שבעבר החנויות ניסו למשוך קונים יהודיים ושהשלטים פשוט לא השתנו מאז אבל לאחר מכן מצאתי גם שלטים חדשים בעברית וכשירדתי מהרחוב הראשי אל השכונות ראיתי שאפילו לחנויות המכולת השכונתיות, שבוודאי כל לקוחותיהם מהשכונה, יש שלטים בעברית בלבד. על פניו, בעיר שכל תושביה ורוב לקוחותיה מדברים ערבית כשפה ראשונה לא ציפיתי למצוא הרבה מילים רשומות בעברית. מה זה אומר על יחסם של התושבים לחיים במדינה?


שירות דו-לאומי
ממרכז העיר אסף אותי ח'אלד אל מרכז מועצת הפועלים וההסתדרות, איפה ששוכן הקן המקומי של "הנוער העובד והלומד" שח'אלד מרכז. ישבנו על קפה ודיברנו. אחד ההישגים שח'אלד ואנשי הנוע"ל הכי גאים בהם הוא המאבק לקידום השירות הלאומי במגזר הערבי. "זה מדהים" הוא אמר, "זה מגביר את תחושת השייכות, זה עוזר למגזר וזה מכניס הרבה כסף בהטבות מהמדינה. כולם צריכים לשרת". אז מי מתנגד? ולמה? למה זה כזה מאבק? ח'אלד מפתיע אותי בכך שלדבריו המתנגדים המרכזיים לשירות הלאומי במגזר הם דווקא ערבים-ישראלים ולא המדינה. אני מניח שהוא חווה רק את ההתנגדות שנמצאת בצד שלו ובכל זאת מה שהוא מתאר זו התנגדות עזה ביותר. "אם הם שומעים שמישהו במשפחה חושב לעשות שירות לאומי הם באים אליו לבית כמה אנשים ומדברים עם ההורים כדי שלא יילך. והם אומרים להם כל מיני שקרים כמו שזה מזימה לגייס אותם לצבא". למה? מה האינטרס שלהם? "הם לא רוצים שיהיו פה חיים משותפים. אבל לא כולם ככה". ח'אלד אומר שיש בכפר אפילו חיילים ושהם לא מתביישים לרדת מהאוטובוס על מדים וללכת בשכונות. האמנם? יומיים לאחר מכן פגשתי בכפר סלאמה בדואי שמתנדב במשטרה שסיפר לי שכבר כמה פעמים שלחו אותו לשמור על ביתו של קצין בצבא, תושב סח'נין, שחי תחת איומים על חייו. אז מה קורה פה? מדבריו של ח'אלד אני מתרשם שמאזן הכוחות נטוי לטובתם. "אם תראה מי אלה האנשים של בשארה {עזמי בשארה} אתה תראה זה רק צעירים 18-20 שלא מבינים. ממלאים אותם בכעס ושנאה. עם זה לא בונים שינוי, תנועה." לדבריו יש בכפר רוב של אנשים פשוטים וחכמים שרוצים חיים שלווים וטובים לילדיהם, חיים של שותפות עם המדינה. אני עוזב אופטימי.


תמונה במשרדו של ח'אלד - רכז קן הנוע"ל בסח'נין
עצה משני עצים
בזמנו, כשעברתי בעכו, עצרתי למנוחת צהרים בצלם של שני עצי פיקוס סמוכים. התיישבתי בדיוק בין שני הגזעים איפה שהצל היה הכי סמיך ונשכבתי על גבי. הבטתי מעלה אל העלווה המנצנצת שבין שני עמודי הגזע היצוקים של הפיקוסים וחשבתי על המלחמות השבטיות, על סכסוכי הזהויות, על הפוליטיקה המגזרית ועל האלימות הגזענית שרוחשים בארץ- כמו שני עצי-עמים סבוכים הגדלים אחד לתוך השני ענף עוטף ענף ועלה מעל עלה ולא משאירים קרע אחד של אור שיחדור מבעד לסבך. הבטתי הצידה אל קצה הנוף של העץ שאינו גדל לתוך חברו וראיתי איך שם הענפים מרווחים, העלים פרושים והאור הבהיר זורם פנימה ומלטף את הדשא. העצים, כמו השבטים בארץ, לא מכירים אחד בשני, לא חשים אחד בשני, לא מרגישים אחד בשני ולא יודעים זה על קיומו של זה- רק עליהם נחנקים, נאבקים, מצטופפים ומטפסים זה על זה כדי לזכות בשבריר ליטוף של אור רך שיחדור אל עולמם. אני שוכב ורואה איך המאבק ביניהם, במובן הזה, הוא בלתי נמנע והחושך- מובן מאליו. איך בין הענפים של תפיסות עולם שונות המשתרגים זה כנגד זה של אין מקום לכניסתו של אור האמת.
ומהו, אם-כן, אור האמת? אינני יודע מהו, אך היום כשאני כבר כחודש בדרכים ואני נזכר ברגע ההוא בעכו כבר ברורים לי כמה דברים לגביו: שהסכסוך מעמעם אותו ומסתיר אותו, שכולנו זקוקים לו-שואפים אליו-נמשכים אליו כמו צמח אל השמש ושכולנו ללא יוצא מן הכלל זכאים אליו באותה המידה.

אבו פלסטין
אם עזבתי את חאלד באופטימיות זהירה היא התערערה דווקא ב"אגד ערים לאיכות סביבה בקעת בית נטופה": פרויקט דו לאומי מדהים של חלוציות בתכנון סביבה, אקולוגיה, חינוך ושיתוף פעולה בדמות מרכז הדרכה ומיחזור ירוק שקם מתוך מזבלה ובנוי מחומרים מקומיים בלבד. את המרכז הקים ומנהל הד"ר חוסיין תראביה כבר יותר מחמש-עשרה שנה. "אני מודאג", אמר לי חוסיין, "אנחנו לא מתקדמים. המצב לא טוב ומחמיר". ממנו התרשמתי שמגמת ההקצנה ההדדית הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית נמשכת, מחמירה ומטילה צל על יוזמות כמו המרכז שלו, שהיום יוזמות דו-קיום שכאלה נראות מאולצות מאי-פעם. בקיבוץ אשבל אמרו לי: "הסכסוך הזה הוא לא בין ערבים ליהודים, הוא בין מתונים לקיצוניים". ובכן, האם המתונים יעמדו בפרץ? האם שיתוף הפעולה יימשך למרות הלחצים משני הצדדים?
נכנסתי למסגד של הסופים בעיר וחיפשתי את מורם, השייח', הידוע בכינויו "אבו-פלסטין". "זה אני" ענה לי האדם הזקן שישב בישיבה מזרחית בפינת המסגד וקרא עיתון. סרקתי את ההיכל הרחב והפשוט ששטיחיו מקיר אל קיר- הוא היה האדם היחידי במקום. כמה כיף לחלוץ סנדלים ולהלך על שטיחים בתוך היכל! שילוב נפלא של הוד, הדר והשראה עם חמימות, פשטות וביתיות עושים "סיפתח" טוב לשיחה עמוקה על אמונה ואלוהים.
"תמיד תהיה פה מלחמה", הוא אמר לי, "כמו שאומרים אצלכם- ארץ אוכלת יושביה. אתה יודע למה? אולי בכל העולם הולכים לזונות וניאוף וכאלה, אבל פה, פה זה כמו ללכת לזונה בתוך בית הכנסת. אתה היית שוכב עם זונה בתוך בית הכנסת?" אלוהים יעניש את כולנו, הוא אומר, על השנאה שלנו, על עיוות הדין ועל הפשע ואין לנו סיכוי להינצל. המלחמות שלנו הן העונש של עצמן.
"פעם ממזמן היה פה האבא של זאב {את זאב נפגוש בפרק הבא}, פרופסור, איש חכם מאוד. ישב כאן כמו שאתה יושב ודיברנו הרבה מאוד זמן. שאלתי אותו 'אתה עולה קילומטר לשמיים- מה אתה רואה?' הוא ענה לי 'אני רואה את סח'נין ואת עראבה ואת עצמון'.
- 'עכשיו תעלה עוד עשר קילומטר, מה אתה רואה?' אני שואל אותו והוא איש חכם, הוא אומר לי:
- 'אני רואה עכשיו את הגליל התחתון, ואת הגליל העליון ואת הים ואת ירדן והגולן והגבול עם לבנון'.
- 'אתה רואה אנשים?' שאלתי והוא אמר שלא, 'אתה רואה את ההבדל בין היישובים? בין הארצות?' שאלתי, והוא אמר שקצת. 
- 'עכשיו תעלה כמו מלאך תעלה אל הירח, מה אתה רואה?' והוא אמר לי 'אני רואה את כדור הארץ'. 
- 'אתה רואה את הארצות? את האנשים?'
- 'לא, אני רואה רק כחול וירוק ולבן'
- 'אז עכשיו תעלה רחוק-רחוק תעלה שלוש מאות מיליון קילומטר אחרי הירח. מה אתה רואה?'
- 'אני רואה רק נקודה קטנה של אור'
- 'או!' אמרתי לו, 'עכשיו אתה רואה אותנו כמו שאלוהים רואה'.

עוזב את סח'נין לכיוון מעלה צביה.
ברקע: המסגד של הסופים מנצנץ בירוק
כמאמר המשורר
הלוואי וכל המוסלמים, אדרבא- כל האנשים, היו מאמצים את נקודת מבטו של אבו-פלסטין על האחדות היסודית של העולם והאנושות וחווים את עולמנו על כל מורכבותו כ'נקודת אור' אחת זוהרת. והנה מסתבר שגם אצלנו הסתובב משורר שדיבר על דברים דומים מאוד:
"חזון-טיוטא ב"/מאיר אריאל:
"הנה ימים באים ואנשים יאבדו את הטעם שבבריחה ומסכות תוסרנה ותהיה הודאה על האמת.
אמונות ודעות והשקפות עולם תושלכנה ואנשים יודו בטעויות ויאמצו אמונות חדשות פתוחות למשא ומתן.
כל הממסדים והמנגנונים הידועים יתפרקו וייעלמו וסדרי ממשל משוכללים פתוחים למשא ומתן יקומו תחתיהם.
הנה ימים באים. 
הנה ימים באים ותוסרנה משלטונן המפלגות בישראל ותהיה השתחררות גדולה מאזיקיהן וכבליהן ויהיה חופש למחשבה ודרור להבנה וחירות לידיעה ופדות לשאלה ועצמאות לעצמיות. 
הנה ימים באים.
הנה ימים באים ותרבה תחושת ההדדיות בין אנשים שתעלה מעומק ההגדרות העצמיות של היחידים מתוך הייחודיות של האחד וההזדהות עם הייחודיות של הזולת. תהיה הכרה כללית שכל בני האדם עלי אדמות שווים ושונים. כל אחד וטביעת האצבע שלו. ויהיה לזה כבוד חדש. אנשים יודו איש לאחיו על היותם הם. זאת תהיה אחווה חדשה שתוליד שמחה גדולה - הנה ימים באים. 
הנה ימים באים לשיוויון לאי-שיוויון לשיוויון האי-שיוויון לאי-שיוויון השיוויון."

לו יהי!




אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם, ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!





בחלק הבא- כפר הפילוסופים

קריאה נוספת:
יוסי יובל מטייל בסכנין - קישור
בני ציפר מספר על טקס סופי בעיר - קישור