תקציר:
אחרי יומיים של שוטטות לבד ברמת הגולן,
סיפורי אהבה מדומיינים, לילה גשום ומפגש משעשע
אני מגיע לשבת בנוב, סופג הרבה אידאולוגיה דתית-ציונית
ומגיעה לתובנות עקרוניות מאוד על עצמי ועל המסע
סיפורי אהבה מדומיינים, לילה גשום ומפגש משעשע
אני מגיע לשבת בנוב, סופג הרבה אידאולוגיה דתית-ציונית
ומגיעה לתובנות עקרוניות מאוד על עצמי ועל המסע
הולך נגד הרוח
יצאתי מקשת במזג-אוויר גבולי, כזה שבין רגע יכול להתהפך על צידו ולשפוך את כל הגשם על האדמה אבל בינתיים רק משרה אווירה מלנכולית. הלכתי לבד בהליכה המישורית והארוכה של ציר הנפט בין שלוליות ענק, טנקים נטושים ופרות משועממות, חוזה מידי פעם בשועל עם זנב כחלחל או בז צולל ונעלם. כל הלבד הזה והקר הזה והאפרוריות הזאתי העלו בי כמיהה לחמימות נשית, ערגה לסיפור אהבה, געגוע לפנטזיה של חָבֵרַה לשעבר שהתערבבה מכמה נשים וכמה חוויות.
ליטוף עדין של עור שזוף
 |
| טנק סורי נטוש, מונומנט |
כשהוא קרוב היא נעלמת
ומרעידה אותו כמו הרוח
להקות קלילות של מילים
ברקיע שמי-השניים
ומבט כחול אחד רחב
בו מים נושקים למים
הוא ילחש לה מעשה
כוכב ועץ והר וגשם
היא תיגע בו שיר
שיחה של יד ושָד לחי
 |
| משפחת סוסים, בדרך ממושב קשת |
ויבוא גם יום כמו סתיו
יביא איתו שלכת מילותיו
דמעה וחיוך של גשם ראשון
הברק יביא עמו פורקן
בלהט שקיעה של חורף
מסיטה וילונות-ענן מול סערה
ירעדו בצער סוף לשיר
לחש מיתרי-תקווה ברוח
הוא ישלח לה גלויה
ציפור אהבה שאיננה
 |
| לילה במאורת הוביטים: לקראת שקיעה בחאן ג'וֹחָדֶר |
לשיר כחול בלילה
הלכתי כמעט כל היום בשדות המדהימים של הגולן וזולת שני דרוזים נחמדים שלימדו אותי על עשב-מים טעים למאכל לא פגשתי אף אחד. לא טרחתי לחשוב על חוויותיי או לנסות לעבד אותן, אלא רק הענקתי לעצמי את שעות השקט שטופות הרוח הנפלאות האלה כמתנה מתוך ידיעה שאחר כך תבואנה מחשבות כבדות נוספות.
החשש מהמים שמעל השמיים הניס אותי לישון בתוך חאן ג'וֹחָדֶר המפואר והנידח שם העברתי לילה בודד.
קמתי ביום המחרת אפוף מהרבה חלומות כבדים והמשכתי דרך גלגל רפאים לאום-אל-קנטיר בתוואי הכללי של שביל הגולן. ושוב רוחות עזות וגלים סוערים בעשב ופרות אדישות לקור ומחשבות איטיות וארוכות על עצמי ועל העולם.
מפגש במטע הקלמנטינות
בסוף היום האיטי הקר והנהדר הגעתי אל אום-אל-קנטיר, או "קשת רחבעם" הקרויה ע"ש רחבעם זאבי. במקום נמצאים בית כנסת עתיק שהייתי עתיד להעביר בו ביקור מעמיק, מעיין נאה מוקף עצי דולב קטנים בשלכת וקבוצת חיילים איתם שוחחתי בנעימות. אחרי שהם הלכו התארגנתי לשינה. הבטתי בשמיים זרועי הכוכבים ונשמתי לרווחה- הלילה לא אצטרך למצוא מחסה.
 |
| סוס דוגמן בשדות שמחוץ לנטור |
לבסוף, לאחר ארבע-חמש יקיצות עם גב תפוס ושלושה-ארבעה מקצי שיפורים לכיסוי הניילון כבר האירה איילת השחר והציפורים החלו לצייץ ציוצים תשושים של בוקר אפור. תחת הטפטוף הטורדני ארזתי מחדש את הציוד שנרטב כולו ועליתי למושב נטור בחיפוש אחר אוכל, חום ונחמה אך לשווא, אין צרכניה ביישוב ואין מה לאכול.
יצאתי בין גדרות הבקר ומכלאות הסוסים כדי לחצות את נחל אל-על בדרך לנוב כשראיתי בזוית העין מטע ירוק ורחוק מנוקד בנצנוצים כתומים קטנים. אוכל! טיפסתי מעל שער ברזל גדול, חציתי כמה שבילים בוציים והמשכתי בדילוגים שמחים עד למטע הקלמנטינות. אספתי בזריזות שלוש קלמנטינות מהאדמה ואז בקצה שורת הברושים התוחמת את המטע ראיתי כתם יבש ומזמין. "אם הוא נשאר יבש אחרי הלילה הזה הוא בוודאי יישאר יבש כל היום" חשבתי לעצמי והתיישבתי בגבי לעץ בישיבה מזרחית. בעודי מקלף את הקלמנטינה הראשונה התגבר הגשם בשנית ואני התרווחתי במחסה הקטנטון שלי עם חיוך של מנצחים.
מה זה? בקצה המטע הופיעה צללית של כלב, לא, תן! הוא המשיך לאורך שורת המטע המובילה ישר אליי ברחרוח שאנן וראש מתנדנד, עייף אחרי לילה ארוך וגשום של שוטטות רעבה. הגשם טשטש את כל הריחות והאוויר העומד הצמית אותם למקומם כך שנוכחותי נשארה סמויה. כמה קרוב הוא הולך להגיע אליי? הוא המשיך והתקרב בדילוגו התשוש ואני המשכתי לקלף את הקלמנטינה שלי. הוא ממש מולי עכשיו, לא יאומן! איך הוא לא שם לב? התן הגניב מבט עייף לשמאלו ואז לימינו, בהה בי ואז המשיך הלאה. מה, הוא לא מתייחס? כמעט ונעלבתי כשלפתע התן עצר, נעמד וקפא במקומו ואז במהירות שיא התהפך במקומו ראש על זנב וזינק כמו נשוך נחש בריצת אימה חזרה לאיפה שהגיע ממנו, ממש כמו בסרט מצויר.
הפתעה! לא יכולתי להפסיק לצחוק.
אין מעגל בלי מרכז
הגעתי קרוב לשעת הצהרים למושב נוב, לבית של אפי ועילית. כשנכנסתי מצאתי משפחה גדולה אוכלת פלאפל בבית מרווח ומואר מאוד ואת אפי משחק עם הנכדים על מזרון צבאי ישן שהונח בפינת הסלון. הייתי עדיין תשוש ואפוף מהלילה הקשה ומהליכת הבוקר על בטן ריקה ולכן לא הייתי חד בחקירתו של אפי, המום מהקצב של השאלות ומעומקן.
- "עילית סיפרה לי שאתה עושה טיול אחרי צבא, רק בארץ" הוא שאל.
- "כן, כן, משהו כזה. במקום לצאת ולחפש את עצמי במזרח אני עושה את זה כאן"
- "אז מה, אתה מחפש את עצמך?" הוא שאל.
- "לא, לא בדיוק... אני מחפש להבין משהו, להבין את מה שקורה בארץ..."
- "כי אתה יודע", הוא אמר, לא משוכנע מתשובתי, "כל אלה שיוצאים 'לחפש את עצמם' בכל מיני אשראמים וזה זה בלוף. זה שטות גמורה."
- "מזת'אומרת?"
- "אני אסביר לך. בגיאומטריה, כשאתה מצייר מעגל עם מחוגה אתה חייב לנעוץ את המרכז שלה איפשהו אחרת אתה לא תצליח לצייר את המעגל, נכון? כל האנשים האלה שטסים לחו"ל כדי אעלק למצוא את עצמם, לא מבינים שזה לא עובד ככה, שזה לא טוב. אתה אמור לדעת באופן טבעי מי אתה ולמה! אבל בימינו החינוך לא משהו ואנשים יוצאים מבולבלים מאוד ובגלל זה הם צריכים להתרחק כל כך. הם מתרחקים ומתרחקים מהבית עד שהם מרגישים את המשיכה חזרה למרכז ומרגישים את אותה נקודת האמצע שאף אחד לא טרח לספר להם עליה. אתה סגור על מי אתה?"
- "אה, כן, נראה לי..." גמגמתי ואז התעשתתי ואמרתי: "זה לא שאני לא יודע מי אני. אני יודע טוב מאוד מי אני ואולי רק בזכות זה אני מסוגל לצאת ולפגוש אנשים שהם שונים ממני בלי להיכנס לכעסים של משבר זהות בגלל זה"
- "טוב מאוד", הוא אמר, "כי רק כשיש מרכז מוגדר ויציב אפשר לצייר את הגבולות, את המעגל. אנשים שאין להם מרכז לא יצליחו בחיים לצייר את המעגל."
המשכנו לשוחח עוד זמן ניכר על נושאים רבים ורחבים ואני נהניתי מאוד מהדאגה החינוכית ומהאתגר המחשבתי. מאוחר יותר, כשהתארגנתי לערבית כמו פתאום השתכנעתי בדבריו של אפי. על מי אני עובד? חשבתי לעצמי, אפי צודק לחלוטין. אני משחק אותה כאילו אני מצלמה תודעתית יחפה שמסתובבת אובייקטיבית מבלי לשפוט שום דבר אבל בעצם אני זהות מאוד מוגדרת וסובייקטיבית. אחרת למה החלטתי לטייל דווקא בארץ ישראל? ולמה לקחתי איתי תפידנית? באמת יש בי נקודה פנימית של ידיעה, לא של שאלה, "מרכז מעגל", שקוראת למימוש.
הדרת נשים
"מה אתם אומרים על העניין הזה של הדרת נשים?" שאלתי על שולחן ארוחת הערב.
"אויש זה שטויות", אמרה עילית ומיד התחיל דיון סוער על הנושא. "זה סתם ספין פוליטי" אמר מישהו, ומישהו אחר אמר "זה כיפוף ידיים בין הרבנים לצבא" ואז יאיר, חתנו של אפי וסמג"ד בנח"ל אמר: "אתם לא תאמינו אבל כשאני הייתי קמב"צ הייתי צריך לארגן איזה טקס לגדוד והביאו לי קטלוג. הביאו לי קטלוג של זמרות! כדי שאני אבחר לפי התמונה מי הכי יפה שתשיר לנו".
- "ומה עשית?"
- "מה פתאום שאני אעשה כזה דבר. תפסתי את אחד הסמלים ושאלתי אותו אם אכפת לו לבחור"
- "נו, ואחר-כך מדברים על זה שהדתיים מדירים נשים, גועל נפש", אמר אפי.
- "מה אתה עשית בטקסים?"
- "אני? שום דבר", אמר יאיר, "השפלתי מבט והתעסקתי בדברים אחרים. אבל זה לא רק השירת נשים, אפי, זה גם איך שהן שרות. אתה ראית איך הן רוקדות?"
- "מענטזות ומגרות ורומזות", אמרה עילית, "נו, בטח. ממש לא תמים, הכל זה סקס"
- "ואבא", אמרה הבת אמונה ואשתו של יאיר, "איפה אתה חושב שהמד"סניקיות היפות משרתות? יש מי שדואג שהיפות יגיעו למקומות מאוד מסויימים."
- "אתה מבין?", פנה אליי אפי, "ואחר-כך מאשימים את החברה הדתית בהדרת נשים. איזו צביעות" ואז הפנה את דבריו חזרה אל השולחן והמשיך. "יש אצלנו אישה במשרד שמתלבשת לא צנוע. מחשופים וחצאיות קצרות ומה לא, לא לעניין, אבל מה - היא עומדת על זכותה להתלבש ככה. ואם אני רק אעיז להגיד לה משהו על זה, כי זה מפריע לי כאדם דתי, היא ישר תצעק "הטרדה מינית". זה פשוט אבסורד! זו חברה שמקדשת את המעמד של האישה כאובייקט מיני ואחר כך מתנגחת בנו שאנחנו "מדירים נשים". הזוי"
תודעת כיליון ושמחת נכדים
אני ואפי דיברנו על שטחי יו"ש. "אבל אתה לא חושב שיש בעיה בלשלוט על כל כך הרבה ערבים?" שאלתי את אפי, "הם כל הזמן מתרבים והזמן בסופו של דבר משחק נגדנו."
"הזמן נגדנו? מה פתאום", הוא אמר, "הנה עוד אחד מהדמיונות של השמאל. תגיד לי, מאז 1948, כבר יותר מששים שנה, אי פעם הלכנו אחורנית, הורע מצבנו? ששים שנה שהזמן רק משפר את מצבנו ובכל שנה אנחנו רק נהיים יותר עשירים, יותר מתקדמים, יותר מפותחים ויותר חזקים. למה שזה ישתנה? אני פשוט לא מבין איך אנשים לא רואים את זה.
אתה יודע מה? קראתי לא מזמן מישהו שהציע הסבר מעניין, פסיכולוגי, לעניין. הוא מדבר על תודעת כיליון. אני ועילית, למשל, יש לנו כבר אחת-עשרה נכדים. חברים שבגיל שלי שנשארו חילונים הילדים שלהם עדיין לא התחתנו, אין מה לדבר על נכדים. וכשיש לך נכדים אז אתה דואג הרבה פחות, למה? כי אתה רואה את ההמשך ואתה יודע שיש מי שימשיך אותך ואת הדרך שלך.
אותו הדבר עם המנהיגים שלנו, עם השמאל, הם חרדים לעתיד כל הזמן כי תודעתית אין להם נכדים. אז מה אתה עושה כשאתה מזדקן ואין לך נכדים? כל המדיניות שלהם זה לנסות לבנות פה במדינה "דיור מוגן", לנסות מהר-מהר שיהיה פה שקט ובטוח כי מי-יודע-מה יקרה אחריהם, כי אין על מי לסמוך שימשיך את הדרך. זה עצוב, באמת."
שיח זכויות ושיח חובות
בשולחן סעודת השבת שאלה אותי עילית מה אני חושב על המחאה של הקיץ. "אני חושב שהתחיל משהו יפה", אמרתי, "שיש כאן שינוי עומק בחברה הישראלית, שינוי לטובה". דבריי לא שכנעו את עילית ואפי. "אתה לא חושב שזה היה קצת בכייני?" שאל אותי אפי.
- "לא...", אמרתי, "למה?"
- "באמצע המחאה ירדנו אני ואפי למאהל בקריית-שמונה כדי לדבר עם האנשים", סיפרה עילית, "והתרשמנו שכל מה שיש שם זה להגיד שהמצב לא טוב".
- "גם יואל זילברמן היה שם", המשיך אפי, "והוא אמר בדיוק את מה שהיה לי להגיד. הוא שאל אותם למה במקום להפגין הם לא קמים ועושים בעצמם כדי לשנות המצב".
- "אבל אתה לא מבין אבא", אמרה אמונה, "המחאה הזאתי נראית בדיוק כמו כל הדור שלנו. אין שום לקיחת אחריות. וזה בדיוק מה ששונה ביואל ובדור הקודם. המחאה זה אנשים שחינכו אותם מגיל אפס שבמקום לקחת אחריות ולשנות צריך רק לבקש ולהתלונן ואז אמא ואבא נותנים."
- "לא, אני לא חושב שזה המצב", התגוננתי בשמם, "אני חושב שהם בכוונה לא קמו ועשו כי הם רצו להגיד למדינה שהיא לא עושה את התפקיד שלה. שהם רוצים שהמדינה תיקח את האחריות שמוטלת עליה בלאו הכי. זה אזרחים שעושים את כל מה שמוטל עליהם ולא מקבלים את מה שהמדינה התחייבה לספק".
- "או אבל זאת בדיוק הבעיה פה", אמרה עילית, "כל השיח של המחאה הזאת הוא שיח של זכויות ולא שיח של חובות".
- "מה הכוונה?"
- "ביהדות אין כזה דבר 'זכויות אדם'. אין כזה קונספט בכלל, יש רק 'חובות אדם'. הרעיון הוא שלך יש רק חובות כלפי שאר האנשים ולא מגיע לך כלום. אם כולם יממשו את החובות שלהם אחד כלפי השני אז לכולם יהיה אבל אין פה מקום לאדם לקום ולדרוש משהו שמגיע לו. אתה מקבל רק מזה שאתה נותן."
- "בשיח של זכויות", המשיך אפי, "המלחמה לא נגמרת אף פעם ונפגשים בסוף רק בבית המשפט. כל אחד דורש את הזכויות שלו מהעולם, מהמדינה וכיוב' ואז תמיד נלחמים על איך לחלק את מה שיש ובסוף אף אחד לא מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו. זה יוצר מחסור תמידי כי הזכויות שלך הן אינסופיות. אבל בשיח חובות תמיד יש שפע, תמיד יש עוד מה לתת ולא נלחמים על מה שיש אלא מחלקים אותו. בתנאי שקודם כל אתה עומד בחובות שלך."
- "עשרת הדיברות", אמרה עילית, "לא מנוסחות כמגילת זכויות, נכון? 'זכותך לא להירצח'. הן מנוסחות כמגילת חובות. זה עניין עקרוני. אתה תמיד חלק ממארג שלם ורחב ממך שיש לך חובה לשרת אותו. תודעה של זכויות היא תודעה אגוצנטרית בהכרח ואגואיסטית בהתנהלות. תראה לאן זה לוקח את אמריקה. וזאת בדיוק הבעיה במחאה של הקיץ"
התחלתי לסרוק את הספרים בתאווה, כותרות קורצות לי מהמדף וכריכות מזמינות אותי שאצלול לתוכן. "אליעזר שביד" ראיתי, המממ, אני בדיוק קורא ספר שלו... שלפתי וצללתי.
על פי ניתוחו של שביד את השינויים הרוחניים שהתחוללו בעם ישראל בדורות האחרונים דור הקמת המדינה עשה שגיאה קשה כשחשב שחלק מהנורמליזציה של העם היהודי תהיה היפטרות מהמטען הרוחני של המושג "ארץ ישראל" והחלפתו בחינוך פשטני ל"אהבת הארץ". לדבריו, גדל כאן דור של אנשים מנותקים רוחנית, האוהבים את הארץ הזו אבל לא מבינים מה המשמעות שלה, דור שגדל במבוכה עמוקה משום שהוא נדרש להקרבה ומאמץ קיצוני בשם ערכי הארץ אבל לא חונך לדעת מדוע הארץ הזו היא כה חשובה. שאר ספרו של שביד משמש כהקדמה ארוכה למסקנה זו ומתאר את ההתגלגלות של תפיסת הארץ לאורך הדורות של העם היהודי ומגלה שהארץ הזו, עבור רוב הדורות, מעולם לא הייתה מולדת גם כשחיו בה אלא ארץ ייעודה, משימה של העם. ובאופן זה מתברר לי שמגילת העצמאות מתחילה בשקר: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". העם היהודי קם במדבר סיני! ודמותו הרוחנית עוצבה לא מעט בגולה: בסורא ופומדיתא בעיראק, במצרים, בספרד, בגליציה, באמריקה. מהו, אם כן, ערכה של ארץ ישראל? ערכה של הארץ אינו כמולדת, אף על פי שמשך חלק נכבד מההיסטוריה של העם היא הייתה כזו אלא ערכה של הארץ הוא שהחיים בה מהווים ותמיד היוו את הייעוד, את המשימה, של העם היהודי: לקיים בה את תורתו. "ארץ אוכלת יושביה" לא בכדי, זו טבעה של כל משימה - מי שאינו עומד במשימתו מודח מתפקידו. הרי איזו מולדת זבת חלב ודבש אוכלת את יושביה? זו סתירה!
בית הכנסת העתיק מהמם: פיתוחי אבן עדינים באבני הבזלת, חלון עגול המכניס את אור השקיעה ישירות על ארון הקודש בשקיעה של יום הכיפורים ונוף לכינרת. המקום נהרס לפני כמעט אלפיים שנה ועדיין כל כך חי! "היית מאמין?", אמרה לי עילית, "המקום נהרס וננטש לפני אלפיים שנה והנה חזרנו לכאן ואנחנו בונים אותו מחדש כאילו כלום לא קרה..." רגש לאומי משונה הציף אותי והזדהות עמוקה עלתה בי. הנה אני, בן לשבט הלוי עליו נמנים בין השאר גם משה רבינו ומשפחת חשמונאי, משוטט בבית כנסת בן אלפיים שנה שנראה בדיוק כמו בתי הכנסת של היום ומרגיש לפתע כמו חוליה קטנה ומיוחדת בשרשרת דורות אדירה, מפוארת ומחבקת של עם עתיק וחכם, שותף במשימה ובתקווה לחיים מלאים בארץ המשוגעת הזאת. וגם המסע שלי עכשיו קיבל מסגרת ברורה להפליא של מרכז בוהק בעוצמתו- את המסע הזה אני עושה כיהודי.
חזרנו לנוב ואני נפרדתי לשלום מהמשפחה, אסיר תודה על אירוח חם ומחבק ושבת מדהימה ועמוקה. קניתי קצת אוכל במכולת והמשכתי לדרכי.
מה זה? בקצה המטע הופיעה צללית של כלב, לא, תן! הוא המשיך לאורך שורת המטע המובילה ישר אליי ברחרוח שאנן וראש מתנדנד, עייף אחרי לילה ארוך וגשום של שוטטות רעבה. הגשם טשטש את כל הריחות והאוויר העומד הצמית אותם למקומם כך שנוכחותי נשארה סמויה. כמה קרוב הוא הולך להגיע אליי? הוא המשיך והתקרב בדילוגו התשוש ואני המשכתי לקלף את הקלמנטינה שלי. הוא ממש מולי עכשיו, לא יאומן! איך הוא לא שם לב? התן הגניב מבט עייף לשמאלו ואז לימינו, בהה בי ואז המשיך הלאה. מה, הוא לא מתייחס? כמעט ונעלבתי כשלפתע התן עצר, נעמד וקפא במקומו ואז במהירות שיא התהפך במקומו ראש על זנב וזינק כמו נשוך נחש בריצת אימה חזרה לאיפה שהגיע ממנו, ממש כמו בסרט מצויר.
הפתעה! לא יכולתי להפסיק לצחוק.
אין מעגל בלי מרכז
הגעתי קרוב לשעת הצהרים למושב נוב, לבית של אפי ועילית. כשנכנסתי מצאתי משפחה גדולה אוכלת פלאפל בבית מרווח ומואר מאוד ואת אפי משחק עם הנכדים על מזרון צבאי ישן שהונח בפינת הסלון. הייתי עדיין תשוש ואפוף מהלילה הקשה ומהליכת הבוקר על בטן ריקה ולכן לא הייתי חד בחקירתו של אפי, המום מהקצב של השאלות ומעומקן.
- "עילית סיפרה לי שאתה עושה טיול אחרי צבא, רק בארץ" הוא שאל.
- "כן, כן, משהו כזה. במקום לצאת ולחפש את עצמי במזרח אני עושה את זה כאן"
- "אז מה, אתה מחפש את עצמך?" הוא שאל.
- "לא, לא בדיוק... אני מחפש להבין משהו, להבין את מה שקורה בארץ..."
- "כי אתה יודע", הוא אמר, לא משוכנע מתשובתי, "כל אלה שיוצאים 'לחפש את עצמם' בכל מיני אשראמים וזה זה בלוף. זה שטות גמורה."
- "מזת'אומרת?"
- "אני אסביר לך. בגיאומטריה, כשאתה מצייר מעגל עם מחוגה אתה חייב לנעוץ את המרכז שלה איפשהו אחרת אתה לא תצליח לצייר את המעגל, נכון? כל האנשים האלה שטסים לחו"ל כדי אעלק למצוא את עצמם, לא מבינים שזה לא עובד ככה, שזה לא טוב. אתה אמור לדעת באופן טבעי מי אתה ולמה! אבל בימינו החינוך לא משהו ואנשים יוצאים מבולבלים מאוד ובגלל זה הם צריכים להתרחק כל כך. הם מתרחקים ומתרחקים מהבית עד שהם מרגישים את המשיכה חזרה למרכז ומרגישים את אותה נקודת האמצע שאף אחד לא טרח לספר להם עליה. אתה סגור על מי אתה?"
- "אה, כן, נראה לי..." גמגמתי ואז התעשתתי ואמרתי: "זה לא שאני לא יודע מי אני. אני יודע טוב מאוד מי אני ואולי רק בזכות זה אני מסוגל לצאת ולפגוש אנשים שהם שונים ממני בלי להיכנס לכעסים של משבר זהות בגלל זה"
- "טוב מאוד", הוא אמר, "כי רק כשיש מרכז מוגדר ויציב אפשר לצייר את הגבולות, את המעגל. אנשים שאין להם מרכז לא יצליחו בחיים לצייר את המעגל."
המשכנו לשוחח עוד זמן ניכר על נושאים רבים ורחבים ואני נהניתי מאוד מהדאגה החינוכית ומהאתגר המחשבתי. מאוחר יותר, כשהתארגנתי לערבית כמו פתאום השתכנעתי בדבריו של אפי. על מי אני עובד? חשבתי לעצמי, אפי צודק לחלוטין. אני משחק אותה כאילו אני מצלמה תודעתית יחפה שמסתובבת אובייקטיבית מבלי לשפוט שום דבר אבל בעצם אני זהות מאוד מוגדרת וסובייקטיבית. אחרת למה החלטתי לטייל דווקא בארץ ישראל? ולמה לקחתי איתי תפידנית? באמת יש בי נקודה פנימית של ידיעה, לא של שאלה, "מרכז מעגל", שקוראת למימוש.
הדרת נשים
"מה אתם אומרים על העניין הזה של הדרת נשים?" שאלתי על שולחן ארוחת הערב.
"אויש זה שטויות", אמרה עילית ומיד התחיל דיון סוער על הנושא. "זה סתם ספין פוליטי" אמר מישהו, ומישהו אחר אמר "זה כיפוף ידיים בין הרבנים לצבא" ואז יאיר, חתנו של אפי וסמג"ד בנח"ל אמר: "אתם לא תאמינו אבל כשאני הייתי קמב"צ הייתי צריך לארגן איזה טקס לגדוד והביאו לי קטלוג. הביאו לי קטלוג של זמרות! כדי שאני אבחר לפי התמונה מי הכי יפה שתשיר לנו".
- "ומה עשית?"
- "מה פתאום שאני אעשה כזה דבר. תפסתי את אחד הסמלים ושאלתי אותו אם אכפת לו לבחור"
- "נו, ואחר-כך מדברים על זה שהדתיים מדירים נשים, גועל נפש", אמר אפי.
- "מה אתה עשית בטקסים?"
- "אני? שום דבר", אמר יאיר, "השפלתי מבט והתעסקתי בדברים אחרים. אבל זה לא רק השירת נשים, אפי, זה גם איך שהן שרות. אתה ראית איך הן רוקדות?"
- "מענטזות ומגרות ורומזות", אמרה עילית, "נו, בטח. ממש לא תמים, הכל זה סקס"
- "ואבא", אמרה הבת אמונה ואשתו של יאיר, "איפה אתה חושב שהמד"סניקיות היפות משרתות? יש מי שדואג שהיפות יגיעו למקומות מאוד מסויימים."
- "אתה מבין?", פנה אליי אפי, "ואחר-כך מאשימים את החברה הדתית בהדרת נשים. איזו צביעות" ואז הפנה את דבריו חזרה אל השולחן והמשיך. "יש אצלנו אישה במשרד שמתלבשת לא צנוע. מחשופים וחצאיות קצרות ומה לא, לא לעניין, אבל מה - היא עומדת על זכותה להתלבש ככה. ואם אני רק אעיז להגיד לה משהו על זה, כי זה מפריע לי כאדם דתי, היא ישר תצעק "הטרדה מינית". זה פשוט אבסורד! זו חברה שמקדשת את המעמד של האישה כאובייקט מיני ואחר כך מתנגחת בנו שאנחנו "מדירים נשים". הזוי"
 |
| תחנת ההסעה בנוב - לא קושרים את האופניים |
אני ואפי דיברנו על שטחי יו"ש. "אבל אתה לא חושב שיש בעיה בלשלוט על כל כך הרבה ערבים?" שאלתי את אפי, "הם כל הזמן מתרבים והזמן בסופו של דבר משחק נגדנו."
"הזמן נגדנו? מה פתאום", הוא אמר, "הנה עוד אחד מהדמיונות של השמאל. תגיד לי, מאז 1948, כבר יותר מששים שנה, אי פעם הלכנו אחורנית, הורע מצבנו? ששים שנה שהזמן רק משפר את מצבנו ובכל שנה אנחנו רק נהיים יותר עשירים, יותר מתקדמים, יותר מפותחים ויותר חזקים. למה שזה ישתנה? אני פשוט לא מבין איך אנשים לא רואים את זה.
אתה יודע מה? קראתי לא מזמן מישהו שהציע הסבר מעניין, פסיכולוגי, לעניין. הוא מדבר על תודעת כיליון. אני ועילית, למשל, יש לנו כבר אחת-עשרה נכדים. חברים שבגיל שלי שנשארו חילונים הילדים שלהם עדיין לא התחתנו, אין מה לדבר על נכדים. וכשיש לך נכדים אז אתה דואג הרבה פחות, למה? כי אתה רואה את ההמשך ואתה יודע שיש מי שימשיך אותך ואת הדרך שלך.
אותו הדבר עם המנהיגים שלנו, עם השמאל, הם חרדים לעתיד כל הזמן כי תודעתית אין להם נכדים. אז מה אתה עושה כשאתה מזדקן ואין לך נכדים? כל המדיניות שלהם זה לנסות לבנות פה במדינה "דיור מוגן", לנסות מהר-מהר שיהיה פה שקט ובטוח כי מי-יודע-מה יקרה אחריהם, כי אין על מי לסמוך שימשיך את הדרך. זה עצוב, באמת."
שיח זכויות ושיח חובות
בשולחן סעודת השבת שאלה אותי עילית מה אני חושב על המחאה של הקיץ. "אני חושב שהתחיל משהו יפה", אמרתי, "שיש כאן שינוי עומק בחברה הישראלית, שינוי לטובה". דבריי לא שכנעו את עילית ואפי. "אתה לא חושב שזה היה קצת בכייני?" שאל אותי אפי.
- "לא...", אמרתי, "למה?"
- "באמצע המחאה ירדנו אני ואפי למאהל בקריית-שמונה כדי לדבר עם האנשים", סיפרה עילית, "והתרשמנו שכל מה שיש שם זה להגיד שהמצב לא טוב".
- "גם יואל זילברמן היה שם", המשיך אפי, "והוא אמר בדיוק את מה שהיה לי להגיד. הוא שאל אותם למה במקום להפגין הם לא קמים ועושים בעצמם כדי לשנות המצב".
- "אבל אתה לא מבין אבא", אמרה אמונה, "המחאה הזאתי נראית בדיוק כמו כל הדור שלנו. אין שום לקיחת אחריות. וזה בדיוק מה ששונה ביואל ובדור הקודם. המחאה זה אנשים שחינכו אותם מגיל אפס שבמקום לקחת אחריות ולשנות צריך רק לבקש ולהתלונן ואז אמא ואבא נותנים."
- "לא, אני לא חושב שזה המצב", התגוננתי בשמם, "אני חושב שהם בכוונה לא קמו ועשו כי הם רצו להגיד למדינה שהיא לא עושה את התפקיד שלה. שהם רוצים שהמדינה תיקח את האחריות שמוטלת עליה בלאו הכי. זה אזרחים שעושים את כל מה שמוטל עליהם ולא מקבלים את מה שהמדינה התחייבה לספק".
- "או אבל זאת בדיוק הבעיה פה", אמרה עילית, "כל השיח של המחאה הזאת הוא שיח של זכויות ולא שיח של חובות".
- "מה הכוונה?"
- "ביהדות אין כזה דבר 'זכויות אדם'. אין כזה קונספט בכלל, יש רק 'חובות אדם'. הרעיון הוא שלך יש רק חובות כלפי שאר האנשים ולא מגיע לך כלום. אם כולם יממשו את החובות שלהם אחד כלפי השני אז לכולם יהיה אבל אין פה מקום לאדם לקום ולדרוש משהו שמגיע לו. אתה מקבל רק מזה שאתה נותן."
- "בשיח של זכויות", המשיך אפי, "המלחמה לא נגמרת אף פעם ונפגשים בסוף רק בבית המשפט. כל אחד דורש את הזכויות שלו מהעולם, מהמדינה וכיוב' ואז תמיד נלחמים על איך לחלק את מה שיש ובסוף אף אחד לא מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו. זה יוצר מחסור תמידי כי הזכויות שלך הן אינסופיות. אבל בשיח חובות תמיד יש שפע, תמיד יש עוד מה לתת ולא נלחמים על מה שיש אלא מחלקים אותו. בתנאי שקודם כל אתה עומד בחובות שלך."
- "עשרת הדיברות", אמרה עילית, "לא מנוסחות כמגילת זכויות, נכון? 'זכותך לא להירצח'. הן מנוסחות כמגילת חובות. זה עניין עקרוני. אתה תמיד חלק ממארג שלם ורחב ממך שיש לך חובה לשרת אותו. תודעה של זכויות היא תודעה אגוצנטרית בהכרח ואגואיסטית בהתנהלות. תראה לאן זה לוקח את אמריקה. וזאת בדיוק הבעיה במחאה של הקיץ"
מולדת וארץ ייעודה
בביתם של אפי ועילית יש ספרייה. מדובר בחדר נפרד הצמוד לסלון, מורם במדרגה אחת מעליו, ובו ארבע קירות של כונניות עמוסות ספרים מכל הסוגים ממוינים לפי נושאים. בפינת החדר מחשב ואינטרנט ובמרכזו שולחן רחב ועליו ספרים רבים ואפילו מעמד מיוחד ומהודר לקריאת ספרים המזכיר לוח-תווים. נשביתי לחלוטין. בכמה בתים בארץ המשפחה מקדישה חדר שלם ללימוד ספרים? התרשמתי.
התחלתי לסרוק את הספרים בתאווה, כותרות קורצות לי מהמדף וכריכות מזמינות אותי שאצלול לתוכן. "אליעזר שביד" ראיתי, המממ, אני בדיוק קורא ספר שלו... שלפתי וצללתי.
"הציבור הציוני החלוצי התנתק מן הדת", קראתי שם, "ובהתרסה נגדה מרד גם בתפיסת הארץ כסמל דתי. בעיניו הייתה תפיסה זו צל רפאים של גלות. משאלתו הייתה להיאחז בממשות הארצית, בכך ראה את חזות הגאולה. ומושג זה של הגאולה, הטעון "ציפיה עודפת" שמקורה בדת, נתפרש בכל זאת על דרך הטבע כ"נורמליזציה" לאומית. עם ישראל יהיה עם מוגדר על ידי ארצו וארצו תהיה לו מולדת, על פי ההוראה הפשוטה, אולי גם הפשטנית של הביטוי הזה: מקום הולדת".
על פי ניתוחו של שביד את השינויים הרוחניים שהתחוללו בעם ישראל בדורות האחרונים דור הקמת המדינה עשה שגיאה קשה כשחשב שחלק מהנורמליזציה של העם היהודי תהיה היפטרות מהמטען הרוחני של המושג "ארץ ישראל" והחלפתו בחינוך פשטני ל"אהבת הארץ". לדבריו, גדל כאן דור של אנשים מנותקים רוחנית, האוהבים את הארץ הזו אבל לא מבינים מה המשמעות שלה, דור שגדל במבוכה עמוקה משום שהוא נדרש להקרבה ומאמץ קיצוני בשם ערכי הארץ אבל לא חונך לדעת מדוע הארץ הזו היא כה חשובה. שאר ספרו של שביד משמש כהקדמה ארוכה למסקנה זו ומתאר את ההתגלגלות של תפיסת הארץ לאורך הדורות של העם היהודי ומגלה שהארץ הזו, עבור רוב הדורות, מעולם לא הייתה מולדת גם כשחיו בה אלא ארץ ייעודה, משימה של העם. ובאופן זה מתברר לי שמגילת העצמאות מתחילה בשקר: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". העם היהודי קם במדבר סיני! ודמותו הרוחנית עוצבה לא מעט בגולה: בסורא ופומדיתא בעיראק, במצרים, בספרד, בגליציה, באמריקה. מהו, אם כן, ערכה של ארץ ישראל? ערכה של הארץ אינו כמולדת, אף על פי שמשך חלק נכבד מההיסטוריה של העם היא הייתה כזו אלא ערכה של הארץ הוא שהחיים בה מהווים ותמיד היוו את הייעוד, את המשימה, של העם היהודי: לקיים בה את תורתו. "ארץ אוכלת יושביה" לא בכדי, זו טבעה של כל משימה - מי שאינו עומד במשימתו מודח מתפקידו. הרי איזו מולדת זבת חלב ודבש אוכלת את יושביה? זו סתירה!
ואז התבררה לי הקושיה הגדולה שהציקה לי מאז סמינרי הסגל בבית הספר לקצינים: למה דווקא ארץ ישראל? למה לא אוגנדה או אוסטרליה? נהיה לי ברור שאין לי טעם לחיות פה אם אני לא מתכוון להיות יהודי. כי אם הארץ הזו אינה מולדת אלא משימה, המשימה הזו היא משימה יהודית במהותה, כלומר משימה דתית. אני רוצה לחיות פה לא בגלל סיבות שטחיות כמו זה שאני אוהב את הנוף או זה שאני אוהב חומוס אלא בגלל שאני מזדהה עמוקות עם המשימה הזו שנקראת "העם היהודי בארץ ישראל". וללא המשימה הזו אני באמת לא רואה סיבה להישאר כאן.
סוויץ' רוחני
בבוקר יום ראשון יצאנו עילית, בנה אליאב ואני לבית הכנסת העתיק שבאום-אל-קנטיר שנבנה מחדש באמצעות טכנולוגיה פורצת דרך: כל אבן נמדדת באמצעות לייזר ומקודדת בשבב שמוחדר אליה במקדחה ואז המחשב בונה את הפאזל ומחלק הוראות למנוף העילי שמורכב מעל האתר איזה חלק יש לקחת מאיזו ערמה ולשבץ באיזה מקום במבנה. פלא. בית הכנסת העתיק מהמם: פיתוחי אבן עדינים באבני הבזלת, חלון עגול המכניס את אור השקיעה ישירות על ארון הקודש בשקיעה של יום הכיפורים ונוף לכינרת. המקום נהרס לפני כמעט אלפיים שנה ועדיין כל כך חי! "היית מאמין?", אמרה לי עילית, "המקום נהרס וננטש לפני אלפיים שנה והנה חזרנו לכאן ואנחנו בונים אותו מחדש כאילו כלום לא קרה..." רגש לאומי משונה הציף אותי והזדהות עמוקה עלתה בי. הנה אני, בן לשבט הלוי עליו נמנים בין השאר גם משה רבינו ומשפחת חשמונאי, משוטט בבית כנסת בן אלפיים שנה שנראה בדיוק כמו בתי הכנסת של היום ומרגיש לפתע כמו חוליה קטנה ומיוחדת בשרשרת דורות אדירה, מפוארת ומחבקת של עם עתיק וחכם, שותף במשימה ובתקווה לחיים מלאים בארץ המשוגעת הזאת. וגם המסע שלי עכשיו קיבל מסגרת ברורה להפליא של מרכז בוהק בעוצמתו- את המסע הזה אני עושה כיהודי.
חזרנו לנוב ואני נפרדתי לשלום מהמשפחה, אסיר תודה על אירוח חם ומחבק ושבת מדהימה ועמוקה. קניתי קצת אוכל במכולת והמשכתי לדרכי.
 |
| מבט ממאגר חיתל על נוב. ברקע: שורת התילים והר חרמון |
כמו תמיד, אתם מוזמנים להגיב ולהשמיע את דעתכם ו-ב-מ-י-ו-ח-ד דעות פוליטיות!
קריאה נוספת:
- "מולדת וארץ ייעודה", אליעזר שביד
- "הקריטריון לאמת, הקריטריון למוסר - פלורליזם, פנטיזם וכלליות", הרב יוסף קלנר
- "יוצר אור - ברור שורשי האמונה", הרב שלמה אבינר
